אנושי אנושי מדי

האלופה הנוכחית לא צויירה בקומיקס

הסדרה הזאת היתה כה נפלאה, מאחר והיתה סדרה של בני אנוש. בעוד מייקל ג'ורדן היה בעל מידות גוף אנושיות סבירות, אך גיבור על מושלם וחסר פגמים במשחקו, הסדרה הזאת כללה כוכבים גדולים המתגברים על חולשות של בני אנוש, וסוחטים עוד טיפה מהלימון שכבר יבש.

האנושיות הזאת הוצגה לראווה במיוחד בסוף המשחק. ווייד רץ לדנקן, פופוביץ התגבר על כאבו וברך את האלופים מכל לב, בשביל זה אני רואה ספורט, בשביל זה.

יש בנו נטייה לרצות שגיבורינו יהיו חסרי חולשות, התנ"ך התגבר על זה יפה, הגיע הזמן שגם אנחנו.

*

דוויין ווייד היה הירואי בכל מובן המילה. הוא שיחק על רגל אחת ועדין נתן הגנה, למרות שלא היה מסוגל לתת צעד ראשון חזק, הוא קלע מחצי מרחק בקיצור נתן את כל מה שיש לו ויותר.

טים דנקן שיחק בפעם השלישית העונה יותר מ40 דקות, ועדין היה דומיננטי ברבע האחרון. יש אנשים שמשום מה מתעקשים לזכור לו מהמשחק הזה את ההחטאה שכנראה תרדוף אותו בשנתו עוד לילות רבים, אך מה שאני אזכור מהמשחק הזה מסתכם בהופעה אדירה של אחד השחקנים הגדולים אי פעם.

*

אחרון חביב לברון ג'יימס. בניגוד למייקל, לברון נולד עם גוף וכשרון שקשה להשוותו לעוד שחקן שראיתי. אך מה שהיה יפה במשחק הזה היה דווקא לראות שגם השחקן עם המתנות הגדולות ביותר שנתנו לשחקן כדורסל, זקוק לעבודה קשה על משחקו, כדי להגיע לבאר.

לברון הוא לא גיבור על מהקומיקס, יש לו חולשות, הוא מאבד אוויר כאשר הוא נותן ספרינטים שקשה לעכל במשך דקות אחדות. במשחק 6 ראינו אותו משתלט על כל תחילת הרבע הרביעי באמצעות מופע פיסי חסר השוואה. כך היה גם במשחק 4. הפעם לברון ידע לחלק את הכוחות על פני המשחק כולו, וניצח את המשחק באמצעות כלי נשק לא פיסי בכלל, הקליעה מרחוק. הקליעה שהכריעה את המשחק היתה דומה לקליעה של ההוא. הוא קלע לשלוש באחוזים מדהימים.

בזה לברון מאוד שונה משאקיל אוניל לדוגמה. גם שאקיל נהנה ממתנות פיסיות אשר אפשרו לו דומיננטיות מוחלטת. לברון לקח את המתנות, ולא נח עד שהוסיף להם מרכיבים של עבודה מטורפת וקשה. יש אנשים שכועסים על כך שהוא עדין אנושי, קוראים לו לוזר בכל הזדמנות בה הוא טועה, אני רואה בטעויות שלו את החוזקה שלו. המשחק שלו גדל מדי שנה, הוא לומד מהטעויות שלו, והוא לא בורח מכלום. מה עוד אפשר לבקש, יש בזה יופי אחר לחלוטין מהשלמות של ההוא, אך יופי זה אינו פחות בעיני.

*

זה יפה שסדרה שהראתה כיצד קבוצה אחת מתגברת על הכשרון האלוהי של הקבוצה השנייה, בעזרת משחק צוות מושלם, מוכרע על ידי הקבוצה עם הכשרון האלוהי בזכות יכולות אנושיות.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

1213masthead_champions_130620

שחקן. וקבוצה. (פיינלס 7)
...והבושם הנוראי של ההוא

20 Comments

מתן גילור 21 ביוני 2013

יש לי הרבה, סליחה מראש :)
1. גיל, אני רוצה להודות לך על סיקור משחקי הגמר. עשית זאת תמציתי וקולע. ניתוחים מקצועיים היו די והותר (חלקם מצוינים). אתה נגעת במעבר. באיך הרגש שלנו מתחבר לשחקנים ואיך הם מתחברים לרגש של עצמם. אני מאד נהנתי. עכשיו אפשר לחזור לדבר על כלכלה ;)
2. צר לי על דאנקן. הגיע לו. מאד הגיע לו. אבל גם הגיע לג'ימס. ובמדד המגיע, הגיע לג'ימס קצת יותר.
3. מבחינתי, הסדרה הזו היתה מופלאה. היתה הרגשה של כאילו "כדורסל לא הכי איכותי", אך זאת בעיקר בזכות הגנות מדהימות. רבים אמרו שהקבוצות הללו לא היו זוכות מול אף אלופה של הרבה שנים אחורה. אני ממש לא מסכים. אני חושב שהן היו נתונות פייט כמעט לכל אחת. אתה צריך לירוק דם כדי להגיע לטבעת של SA או להוביל כדור בשקט מול ההיט.
4. אני מקווה שאחרי היום כבר לא נשמע על לברון הלוזר/צ'וקר/איוויסנישט. אני בכלל מקווה שנפסיק לקטלג ספורטאים כווינר/לוזר. זה לא ראוי והחיים אינם כאלה שחור ולבן.
5. למרות שממש הייתי רוצה לראות את ג'ימס בירוק, אני חושב שזה יהיה מרתק אם הוא ישחק תחת שרביט האימון של פופוביץ'.
6. מתי ליאונרד עתיד לקבל את החוזה של ג'ינובילי.
7. דאנקן – תישאר, תישאר, תישאר!
8. אם יורשה לי, אז קצת פוליטיקה ליום שישי:
http://matangilor.wordpress.com/2013/06/21/%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%91%D7%9C%D7%93%D7%99/
9. רצ"ב סטאטוס שכתבתי בפייסבוק:

מקום 2 ברצף הנצחונות הארוך ביותר בהיסטוריה
המאזן הכי טוב בליגה
השחקן עם המדד הכי טוב בליגה
מקום 2 בבחירה לשחקן ההגנה
מקום 2 בבחירה לחמישיית ההגנה
MVP של העונה הסדירה
בחירה ראשונה לחמישיית העונה
השחקן עם המדד הכי טוב בפלייאוף
7/11/25 בסדרת הגמר
MVP של סדרת הגמר
אלוף!

יש לי את זה בצילינדר, בוקרים, מצחייה ואפילו טמבל-טמבל
אז איך אתם רוצים את הכובע שלכם?

שבת שלום ומבורך.

אלעד 21 ביוני 2013

לגבי איכות המשחקים, אני מאוד נהנה לקרוא את זאק לואו בגרנטלנד. הוא נכנס לכל ניואנס, וגורם לך לראות דברים שקשה לראות בעין בלתי-מזויינת. שתי הקבוצות באו מאוד מוכנות לגמר הזה. לא סתם זכינו לסידרה של 7 (כלומר, חוץ מהשלשה של אלן…)

גיל שלי 21 ביוני 2013

מתן תודה.
יש לי כל כך הרבה לכתוב על הדבר הפחות חשוב, ההתרסקות של הבורסות, זה יחכה ליום ראשון. הפוליטיקה נצחה את ברננקי, וטוב שכך

אחד 21 ביוני 2013

סוף סןף הדבר הזה נגמר.
דה באזר נראה בימים האחרונים כמו האתר הישראלי הרשמי של הליגה המשעממת בעולם.

MOBY 21 ביוני 2013

הסדרה הזו נתנה מקום מפלט לחוסר הסדרה (ולתירוצים) פה אצלנו בחצר.
לא יעזור לכם :)
היה אחלה. הגיע הזמן להפסיק עם ההשוואות הבלתי אפשריות.
הפמליה גברה על צוות לעניין. הספרס וההיט פונות לקיץ מעניין מאוד. הסייחים הצעירים שברחו מהאורווה חוזרים עם תובנות לשנה הבאה.

אייל הצפון 21 ביוני 2013

לברון מעולם לא היה אומר "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש". ולו מפני שבאירופה (וגם בספרד) ואפילו באמריקה, ספורט זה קודם כל בידור, ואחר כך גם תחרות. ובתחרות קורה גם שמפסידים.
רק במדינה שבה זה למות או לכבוש את ההר, ואין דרך אחרת, וזה כולל את הספורט, מתייגים אנשים כלוזרים או כווינרים.
וזה לא רק בספורט, אלא גם בכלכלה, כדי שתהיה תחרות צריך כמה מתמודדים שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. כשיש בשוק רק שחקן אחד (או קבוצה שלוקחת 40 אליפויות ב-20 שנה רצוף), המצב יותק קרוב לקומוניזם מאשר לקפיטאליזם. או כמו שאמר ניטשה איינמאל איסט קיינמאל. ובאנגלית אומרים (בתרגום חופשי) מי שטוען שאתה לא זוכה במדליית כסף אלא מפסיד את הזהב, מעולם לא זכה במקום שני.
או במילים אחרות, כשיש קבוצה אחת שיש בה 3 (שלושה) שחקנים מנבחרת ארה"ב ומולה קבוצה שאף שחקן שלה לא היה אפילו בסגל הרחב אי פעם, לא משנה איך המשחק נגמר ומי זכה במה, לברון ג'יימס היה ונשאר לוזר (אם זה מה שחשבת קודם) והשחקן הכי טוב מאז ההוא (אם גם קודם זה מה שחשבת).
איזה מזל שיש גם סנוקר מיפן, אוזי רולז ופורמולה 1 בסופ"ש.
וחוצמזה, אני מציע תחרות "הסגן של בר כוכבא", פוסטים על מקום שני ואיך זה מרגיש.

מתן גילור 21 ביוני 2013

מי זו הקבוצה שאף שחקן שלה לא היה בסגל של ארה"ב אי פעם? בשתי הקבוצות שהעפילו לגמר היה שחקן כזה. ב-SA זה דאנקן.

אלעד 21 ביוני 2013

אני בטוח שפארקר, ג'ינובילי, דיאו וספליטר היו בסגל הרחב. כלומר, אני זוכר שראיתי אותם משחקים באולימפיאדות ואליפויות עולם (לא זוכר באילו מדים)

יוני (המקורי, מפעם) 21 ביוני 2013

אני מניח שאתה צוחק, לפי כמות המדליות האולימפיות של גינובילי, אחת מוזהבת.

אלעד 21 ביוני 2013

פשוט הבחור מעליי אומר שבס"א אף אחד לא היה בסגל הרחב של ארה"ב, ובאמת תהיתי איך ג'ינובילי ופארקר אף פעם לא התקבלו

עופר 22 ביוני 2013

פרקר דיאו וג'ינובילי הם שני צרפתים וארגטינאי, שגם ניצח את ארה"ב.
אז לומר שהם לא היו בסגל הרחב של ארה"ב זה קצת מטעה בהתחשב בעובדה שהם היו באליפויות ובאולימפיאדות.

אריאל 21 ביוני 2013

מה עם טרייסי מקגריידי? כבר ספרנו לך 2

איציק 21 ביוני 2013

אפילו מדריידי שכח את זה ;)

מוש 21 ביוני 2013

גיל, תודה! כל מילה בפוסט הזה רשומה אצלי בראש כבר תקופה ארוכה. זו הסיבה שאני אוהב את לברון, זו הסיבה שאני בכלל אוהב ספורט. שבני אנוש עם חולשותיהם, מתגברים ומנצחים.
תודה על שרשמת את זה, ואני שמח לדעת שיש עוד שרואים את הדברים כך.
זה המוטו שלי: !Let's go human

יוני (המקורי, מפעם) 21 ביוני 2013

מצטרף לדברי מתן. היה כיף לקרוא. זו העונה הראשונה אחרי רבות שקמתי לראות משחקים.

רגע של עברית, קצת קשה לעקל ספרינט, אפילו אם אתה 30 שנה בהוצאה לפועל.

בני תבורי 21 ביוני 2013

וויד היה בגולני? :)

יניר 21 ביוני 2013

אנחנו עוד לא מבינים אבל זכינו לראות את אחת מסדרות הגמר המרתקות בהיסטוריה.
היו כל הרבה מימדים לסדרה שגרמו לתופעה הקוסמית הזו.
ותודה לך גיל, ולכל שאר הכותבים שהוסיפו את התבלינים והתובנות שהפכו את הסדרה הזו לחוויה בלתי נשכחת

בני תבורי 22 ביוני 2013

מסכים לגמרי ומצטרף לתשבחות.

נתי 23 ביוני 2013

גיל היי,
אני כותב תגובה זאת דווקא פה, לאחר ששכחו התגובות כאן.
אין לי עניין להתנגח להתנצח או משהו בדומה לכך,אבל כמי שנהנה ממך עד היום אני מרגיש צורך אישי להביא את הדברים בפניך.
לפני זמן לא רב העלית כאן פוסט "למה דה-באזר".
כמובן שרוב התגובות נסבו סביב תשבחות צפויות כאלה ואחרות. כקורא שליווה לא רק את הבלוג שלך מיומו הראשון (מודה שהייתי צריך להגיב אולי יותר, השתדלתי בהתחלה עד להתייצבות לעשות זאת, אבל מה לעשות שתגובות לבלוג שלך דורשות הכי הרבה ידע ומחשבה…) אלא את כל האתר, ויתירה מכך אני למעשה עוד מימי דורפן 2.0 וקצת לפני, חשבתי לכתוב נוסף למעלות הרבות גם כמה הערות,
שיהיו בבחינת "נאמנים פצעי אוהב".
בכל זאת החלטתי להימנע גם כי לא רציתי להיות טרחן, וגם לא רציתי להשבית שמחות.
והנה פורסם לו הפוסט "המכונן" של שדמי על דתיים.
צרף לכך את היותי דתי ותוצאת המשוואה המתבקשת היא פרידה.
אני לא הולך להסביר למה זו מסקנה הכרחית או לפתוח כל דיון אחר. אני יכול לומר דבר אחד: אני באתר הזה כדי ליהנות קודם כל, ואם האתר הזה רוצה לזרוק עליי עגבניות, אז אני אפיק הנאה ממקומות אחרים.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה כאן (אבל בהחלט קיימות בתיקי כמה דוגמאות) אבל רמת הרדידות והבוטות לא השאירו כאן הרבה מרחב תמרון (ועם כל התגובות למחאות הרפות של גרייזס זה לא היה זה).
אני לא יודע מה אתה חושב על הטקסט ובטח לא מצפה שתקשור אותו איתי -אני מודע לוירטואליות שלי לגבי דידך- אבל בלקסיקון שלי אין מקום לפוסטים שאלה.
אז תודה רבה על כל הסקרנות והידע שהענקת לי בזווית שלך על האירועים בכלל, והכלכליים בפרט.
להתראות.

דורפן 23 ביוני 2013

נתי – אני לא אמנע פרסום טקסט כזה.

בעוד שאני אישית קיצוני מאד נגד ממסד דתי הטקסט הזה לוקה בעניין מאד פשוט – הלאומנות, האזרחות הטובה, ועוד כאלו ירקות מודרנים – הביאו נזק לא פחות מהדת.

אבל זה לא יכול להביא לפסילת טקסט כזה. הטקסטים בדה באזר הם אישיים, אין מערכת שמאשרת אותם או יוזמת אותם, ואם תשאל אותי מה ייפסל? משהו שהוא בניגוד לחוק.

מה שכן הייתי אומר – שטקסט כזה הוא בהחלט סיבה לכתיבת טקסט נגדי. כמובן שהתרופה שבחרת – עזיבת האתר – היא לגיטימית גם כן.

Comments closed