למה צריך ספורט בבתי הספר

כשנבין שהמדידה היא אמצעי ולא יעד, אולי גם ההישגים הספורטיביים יגיעו

לאור ההישגים של נבחרות הכדורסל והכדורגל הישראליות, שוב עולה הנהי בארצנו. ישנם רבים הכותבים הצעות רבות על מנת לשפר את ההישגים של הנבחרות. הטענה הנכונה של רבים הינה, שאין בסיס רחב דיו של ילדים העוסקים בפעילות ספורטיבית, וכשהבסיס רקוב, ברור שהצמרת לא תשגשג.

גישת השוק החופשי והמשוכלל תשרת אותנו היטב גם בפיתוח תשתיות ספורטיביות טובות. מדינות קומוניסטיות היו מכוונות את ייצור האלופים האולימפיים בענפים מסויימים, לעומת ארצות הברית לדוגמה שבה האלופים התפתחו בלי שום יד מכוונת, כפי שאסביר בהמשך, אני מעדיף את הגישה השנייה.

משום מה רבים חושבים שאחת ממטרותיה של המדינה היא לייצר אלופות עולם, או למזער, נבחרות איכותיות שתשתתפנה באופן כמעט קבוע באליפויות אזוריות ועולמיות, בענפי כדור בולטים. לשם השגת מטרות אלה, יש לשפר את הבסיס הספורטיבי של המדינה, וכך לייצר את הנבחרות הנכונות. מיד עונים אחרים הטוענים שהכסף מושקע במקומות הלא נכונים. אילו רק הושקע הכסף במקום בכדורסל ובכדורגל, בענפי ספורט איזוטריים יותר, אך כאלה שיש לנו בהם מסורת והצלחה מסויימת, היינו משיגים מדליות אולימפיות מכובדות בג'ודו ובשיט לדוגמה.

*

אני סבור שכל הדיון הזה מבולבל. למדינה ולנו כאזרחיה, אין שום עניין ביצירת אלופים אולימפיים, או נבחרות משגשגות. הכבוד הלאומי של מדינתנו (מושג ערטילאי וחסר חשיבות כשלעצמו) לא מושפע מההישגים באליפויות עולם או באולימפיאדה. גרמניה הנאצית הצטיינה בהישגיה באולימפיאדה בברלין, וגם ברית המועצות הגיעה להישגים ספורטיביים מרשימים כמו גם מזרח גרמניה בזמנה, וכל אלה לא זכו כתוצאה מכך לכבוד רב יותר, אלא בעיני עצמן.

*

אם כך, מדוע צריך לדעתי להשקיע השקעה אמיתית בפיתוח הספורט בבתי הספר במדינה. תחילה יש להגדיר נכון את המטרה בהשקעה זו, ולהבין שאליפויות למיניהן הן תוצאות לוואי, ולא מטרות. תרבות הספורט המפותחת ביותר בעולם ( או לפחות מהמפותחות ביותר בעולם) מצויה בארצות הברית. המדינה לא משקיעה דולר בפיתוח אלופים אולימפיים, או נבחרות כדור מצליחות, ועדין ההישגים מגיעים.

ההישגים הספורטיביים מגיעים במדינות בהן קיימת תרבות ספורט מוצלחת.

*

אני גורס שהמדינה כן צריכה לתמוך ביצירת תרבות ספורט אמיתית בישראל, מאחר ולדעתי, פיתוח תרבות ספורט חשובה לפיתוח תרבותי כללי של תושבי המדינה, לפיתוח עצמי של אזרחיה, ותרבות ספורטיבית מגובשת יכולה לתמוך בפיתוח אנשים בעלי יכולות טובות יותר בכל התחומים בחיים. ההישגים הספורטיביים שעשויים לנבוע מהשקעה זו, הינן דרך למדידת היעילות בהשקעה בתרבות הספורט, ולא מטרה בפני עצמה.

השקעה יעילה בתרבות ספורטיבית תפתח אלופים אולימפיים, או נבחרות כדור משגשגות. אין כל חשיבות אמיתית ולכן אין גם כל צורך לכוון את התפתחות האלופים. מאחר ואלופים אלה אינם המטרה, כל כיוון מראש של הטיית ההשקעה על פי הסיכוי לפתח אלוף, משול לעיוות שוק.

להיפך, כאשר ההשקעה הנה בפיתוח התשתית כולה, רצוי לא לכוון לתוצאה מסויימת, אלא להצטייד בסבלנות, ולחכות ולראות היכן יתפתחו כיסי המצויינות הספורטיבית מעצמן. כל הטייה בהשקעה, תגרום לעיוות בשיקוף היעילות של ההשקעה. כיוון ההשקעה בפיתוח אלופים בשיט לדוגמה, מאחר ושם התחרות קלה יותר, אולי תביא מדליות זהב, אך לא תוכל לשמש כמדידה להצלחת התכנית לפיתוח תרבות הספורט בישראל.

*

במפלגת יש עתיד ישנם שני חברי כנסת אם לא שלושה, המבינים מניסיון אישי, כיצד הספורט משפיע לטובה על התפתחות האדם, מעניק הזדמנויות לפיתוח של עסקים הסובבים סביב ענפי הספורט השונים, ולכן גם לצמיחה כלכלית. הייתי מצפה מיואל רבזובוב, עופר שלח וגם יאיר לפיד, שישבו עם שר החינוך ממפלגתם (שי פירון עושה רושם של האיש הנכון במקום הנכון, הוא באמת מאמין בחינוך ורוצה שמשרד החינוך ישאף לחנך את הילדים, ולא להאדיר את שם שר החינוך באמצעות הישגים במבחנים חסרי משמעות), ויפתחו עמו תכנית לפיה כל ילדי ישראל יזכו לשעה ספורטיבית אחת לפחות ביום. ההישגים הספורטיביים יגיעו אחר כך.

*

כאשר היעד יהיה מוגדר, לא נראה עוד תופעות מעוותות כמו מאמנים השואפים לזכות באליפות הקטסל, על חשבון פיתוח שחקנים ואנשים, מאמני כדורגל המקבלים גרושים, ומוציאים את תסכולם על ילדים רכים, אולי בסוף אנשים יבינו שהמדידה היא לא מטרה, אלא אמצעי לבחון את מה שנמדד

DIY-Gold-Medal

ציפיות
לא תמיד הרוב צודק

71 Comments

דור בלוך 11 בספטמבר 2013

אני מסכים באופן כללי אבל רוצה לסייג בשני דברים:

1. יש חשיבות לגאווה לאומית הנובעת מהישגים ספורטיביים, בתור אוהד ספורט יש לי ציפייה לגיטימית שנציגיי בענפי הספורט השונים יגיעו להישגים וישבו לי תוך כדי כך גאווה תחושת שייכות והנאה.

2. כדי לגרום לילדים לעסוק בספורט אחד הכלים המשמעותיים והמרכזיים הוא שיהיו להם אייקונים מקומיים לשאוף אליהם ולהלן הצמיחה בג'ודו בעקבות הישגי סמדג'ה וארד ב-92. לכן להצלחות האלה יש חשיבות אינסטרומנטלית בנוסף.

גיל שלי 11 בספטמבר 2013

אני מסכים שיש עם הדוגמה של הג'ודו שנתת. אך אין בכך כדי לשנות את דעתי. אני מעדיף השקעה בתשתית, ושהאלופים יגיעו כתוצאה רנדומלית מהתשתית, ואז ישפיעו על התפתחות הענף, על פני כיוון מלמעלה. כמו בכל שוק משוכלל, תמיד עדיפה ההזדמנות השווה האמיתית לכולם, על פני בחירה שרירותית של הענף בו מושקע הכסף

עורב סגול 11 בספטמבר 2013

אנחנו לא ב92 והאייקונים הספורטיביים של הילדים הם מסי ולברון.

אריאל גרייזס 11 בספטמבר 2013

גם ב-92 היו לנו אייקונים גלובליים, לי היו פוסטרים של לארי בירד וכולם העריצו את מארדונה וואן באסטן. זה לא שינה את העובדה שגם היו אייקונים מקומיים, היום יש מעט מאוד מהם (וזה לא רק בגלל שהעולם נהיה גלובלי)

עורב סגול 11 בספטמבר 2013

הנגישות אליהם שונה לגמרי.
אתה מאמין שאיזה ילד היה מסתובב עם חולצה של אוחנה או נמני, אם היה רואה את חוליט וואן באסטן יומיים בשבוע בHD?

איציק 11 בספטמבר 2013

אם החולצה אחרי כביסה, אולי :-)

MOBY 11 בספטמבר 2013

עורב אני חושב שכן.
אם היה שחקן בעל כריזמה ויכולת וביצוע והצלחה (אופי) כמו של אוחנה או נמני היו לובשים את החולצה שלו.
משום מה אצלנו במקרה הטוב אתה מוצא תכונה אחת אצל ספורטאי.
עם שרוול קשה ללכת ברחוב.

אזי 12 בספטמבר 2013

אני חושב שעטר בשנה שעברה או שכטר בעונת הדאבל בהחלט הגיעו לרמה של כוכבות שילדים רצו ללכת עם חולצות שלהם

אריאל גרייזס 11 בספטמבר 2013

נכון. הייתי מוסיף על זה שצריך להפוך את חוגי הספורט לחינם או במחיר עלות מינימלי (כלומר, ממומנים על ידי המדינה/מועצה) ולדאוג להשקעה בתשתיות ספורט – מגרשים, בריכות וכו'.

רונן שווידלר 12 בספטמבר 2013

למה לחוגים ותשתיות ספורט, ולא לחוגים ותשתיות של מדע, חקלאות או היי-טק, תחומים שהניבו לנו עשרות ומאות הישגים והחזירו את ההשקעה שלהם? ולמה בכלל שניצול שואה או משפחה ברוכת ילדים, או סתם משפחה ענייה, או סתם סטודנט עני, צריך לסבסד חוג לאיזה זאטוט זב חוטם שיחליף חוג כל יום?

אם אתה רוצה יותר חוגים ויותר תשתיות ספורט, תואיל בטובך ותפריש כל חודש מהמשכורת שלך לארגונים הרלוונטיים. ביום שבו אני ארוויח יותר מ-2500 שקל בחודש אני בשמחה אצטרף ליוזמה שלך.

austaldo 11 בספטמבר 2013

יש לי חברה שגרה בהולנד. הילדים שלה למדו שחייה בביה"ס – לא שיעור חארטה של חצי שעה, אלא באמת לימוד שחייה מא' עד ת', אימון, תירגול – הכל. למה? כי בהולנד חושבים ששחייה זו מיומנות חשובה שכל ילד מעל גיל 6 חייב לדעת.

על הדרך ההולנדים מקבלים מדי פעם איזה פיטר ון דן הוגנבנד או ניבחרת שליחות שיכולה לעקוץ את ארה"ב אוסטרליה וסין.

אריאל גרייזס 11 בספטמבר 2013

האמת היא שגם אנחנו למדנו שחיה בבית ספר. זה היה בכיתה ו', אבל למדנו.
דרך אגב, במדינה כמו ישראל שבה הולכים לים הרבה, זאת *באמת* מיומנות חשובה

שלמה 11 בספטמבר 2013

כשהמדינה שלך תהיה בסכנת הצפה מתמדת, אז גם את הילדים שלך ילמדו שחייה באופן רציני. בינתיים שולחים את הילדים שלך לגדנ"א ומלמדים אותם לירות בנשק.

עורב סגול 11 בספטמבר 2013

אצלנו הברירה היא לדעת ליקות או לשחות באמת

ירושלמי 11 בספטמבר 2013

בגלל זה בעני ספורט שהולכים מכות אנחנו יחסית טובים?
כי זה מצרך שימושי בתרבות הישראלית?

MOBY 11 בספטמבר 2013

עם ה"התחממות הגלובלית" כל מדינת תל אביב (למעט גבעתיים בחלקה) בסכנת טביעה.

בלינדר 11 בספטמבר 2013

עם כל האיומיום ההיסטוריים לזרוק אותנו לים, הייתי מצפה שניקח את שיעורי השחייה מעט יותר ברצינות.

גיא בן משה 12 בספטמבר 2013

חחח
או במקרים קצת יותר קשים, שיפצור מצופים לכל ערכת אב"כ.

איתן מסוארי 11 בספטמבר 2013

את הבן שלי הוצאתי מחוג הכדורסל אחרי שראיתי איך למאמן של ילדים בני 11 אכפת רק מהתוצאה במשחק נגד נבחרת המועצה השכנה. הוא שיתף רק את ה6-7 הטובים של החוג… כשהסברתי לו שאני לא מצפה שהבן שלי יהיה עומרי כספי אלא יקבל *חינוך*, הוא לא הבין על מה אני מדבר…
הבעיה היא שהרוב כמותו.

איציק 11 בספטמבר 2013

אתה טוען שכספי לא מחונך???
יותר ברצינות, אתה מאוד צודק וזה קורה לא רק בכדורסל. מצד שני אני כן מצפה שהמאמן יעודד למצוינות, אבל לא אבסולוטית כי אם יחסית. כלומר, שכל אחד יצטיין יחסית למה שהוא יכול להשיג, ולא יחסית לטוב ביור, או איזה רף דימיוני.

גיא בן משה 12 בספטמבר 2013

איציק מסוארי, מדהים כמה שאתה צודק.
אני מגיב לך מנקודת המבט של הילד בן ה-11 לשעבר, ולא כהורה.
מגיל 6 פקדתי את אולמות הכדורסל בעיר בתקווה שמישהו באגודה היחידה בעיר יאמין בי ויתן לי את הזכות לשלם להם 200 שקל בחודש (רק לסבר את האוזן) בשביל שיתנו לי להיות בקט-סל העירוני.

בכיתה הייתי נחשב לשחקן הכישרוני, במשך 6 שנים לא ידעתי שום דבר אחר מלבד כדורסל. האם לאותו הקט-סל שניגשתי קיבלו אותי? לא. מבחינתם לא הייתי שחקן מספיק טוב כשהייתי בן 6 בשביל שיקבלו אותי. רק שנבין, הם מצפים לקבל אותי מוכן, שאדע לצלוף לבד, שאדע לכדרר לבד, שאהיה מייקל ג'ורדן הבא על סמך זה שנולדתי כמוהו ולא על סמך האתגר שיש בלהפוך אותי לשחקן כדורסל.

לאחר שהתייאשתי ולא קיבלתי תמיכה רבה מדי מההורים, שמתי את החלום להיות שחקן בצד והמשכתי לשחק בעיקר בשכונה. כשהגעתי שוב למסגרת של קבוצה זה היה בכיתה ט', אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות האחרונה להגשים את החלום. בפועל כשהגעתי לשם, הגעתי למקום שרמת הציפיות שלו ושל מיאמי היט היתה די דומה- ניצחון ושום דבר אחר לא בא בחשבון. יסודות? איך לכדרר? איך להפעיל את השכל? איך לקרוא מהלכים בהגנה? איך לנתר? איך לבנות כושר גופני ואתלטיות? כלום. מה שיש זה מה שיעלה או לא יעלה בחמישייה.

גיא בן משה 12 בספטמבר 2013

תיקון, איתן*

אבי 14 בספטמבר 2013

כמה שאתה צודק. ברב חוגי הילדים והנוער יש את המדריכים הגרועים ביותר.במקום שיהיו הטבים ביותר. הם ןחינוך?! הגזמת

יואב דובינסקי 11 בספטמבר 2013

אוי ספורט במערכת החינוך. איפה שלמורה אין סמכות וחשק אז הוא סתם נותן כדור, המפקח מעלים עין, למועדונים אסור להיכנס לכותלי בית הספר, פה ושם מורים מפנים את התלמידים לחוג שהם מלמדים אחר הצהריים באופן פרטי/ במועדון, התלמיד מגיע בג'ינס וכפכפים עם פתק מאבא שהוא מצונן/במחזור, התאחדות הספורט בבתי הספר מארגנת טורנירים שמעניינים רק את עצמה ולא באמת קשורה לא למנהל הספורט ולא למשרד החינוך ואם מישהו בטעות כן מצליח בטעות לגלות איזה פוטנציאל, בא הצבא וקוטע לו את הקריירה, בזמן שכל המערכת מגרדת בראש ולא מבינה איך לא גדלים ספורטאים.

איציק 11 בספטמבר 2013

המצב יותר גרוע מהתיאור שלך. גם מורה שרוצה לעשות משהו מוגבל. למשל עבודה עם כדורי כח אסורה; ללמד הדיפת כדור ברזל או קפיצה לרוחק אסור; כדוריד מעדיפים שלא. כל הדברים הללו שאני בתור ילד למדתי בשיעורי ספורט אסורים בגלל החשש לפגיעה בתלמיד. האיסור הוא לא של המורה העצלן כי אם של משרד החינוך, כך שגם מורה אכפאתניק לא רשאי לעשות זאת.

גיא 11 בספטמבר 2013

אני תלמיד ואני עובד עם כדורי כוח , הודף כדורי ברזל וקופץ לרוחק בנוסף מכל משחקי הכדור משחקים כמעט רק כדוריד וכדורעף

איציק 11 בספטמבר 2013

אתה יחיד סגולה, וכל הכבוד למורה שלך לספורט. כן ירבו.

אבי 14 בספטמבר 2013

ממתי כל השינויים.הייתי 24 שנים מורה לחנ"ג.פרשתי לפני 17 שנה

אריאל גרייזס 11 בספטמבר 2013

זה שמערכת החינוך היא ככה היום, זה לא אומר שככה היא צריכה להיראות, אתה יודע. איך זה שבארה"ב יש שיעורי חינוך גופני אמיתי, יש להם מורים יותר טובים? (אולי, לא יודע).
אני חושב שזה בעיקר עניין של מוטיבציה. מביאים לך מורה אחד על בית ספר שלם, שמלמד את כל הכיתות ונותן לכל אחת שעה בשבוע – למה שתהיה לו בכלל מוטיבציה להשקיע?

יואב דובינסקי 11 בספטמבר 2013

בוודאי שזה לא אמור להיות המצב. ישראל אפסית ביכולת להתמודד עם מסות בכל הקשור לספורט. פשוט אין מושג. לא בבתי ספר, לא באוניברסיטאות, לא ניתוב חיילים משוחררים לספורט, לא ניתוב המגזר הערבי לספורט, לא מרכזי ספורט קהילתיים, כלום, נאדה, גורנישט.

גיל שלי 11 בספטמבר 2013

בדיוק בגלל זה הייתי רוצה שגוף רציני יהיה מעורב בהכנסת הספורט לבתי הספר. גוף שלא קיים היום, שמבין באיך להקנות ספורט לילדים, והשקעה רצינית בעניין. אפשר לערב גורמים שמבינים ופעילים היום כמו האקדמיות למיניהן

אבי 14 בספטמבר 2013

צודק ידידי.אני מכיר מפקח לחנ"ג הנמצא בתפקידו כמעט 30 שנה.נראה רציני?!

ABC 12 בספטמבר 2013

אני יכול להעיד שב 6 השנים בחטיבת ביניים ותיכון אוסטרובסקי ברעננה, התברכתי במורי חינוך גופני מעולים.
לא אשכח את שיעור החינוך הגופני הראשון בכיתה ז, בו המורה ערן נהרי ז"ל תיזז והריץ אותנו סביב המגרש בספרינטים, שילב אינטרוולים של תרגילי רגליים בטן וידיים. כולנו נשפכנו על הדשא.
ב 6 השנים הללו חווינו אתלטיקה קלה וכבדה (ריצות, קפיצות, זריקות והדיפות), התעמלות מכשירים וקרקע, ריצות, כדוריד וכדורעף. מעט כדורסל, קרוב לאפס כדורגל.
אני לא חושב שמישהו יכול לאמר בדיוק כמה מורי התעמלות מחפפים וכמה ממש משקיעים כמו המורים שהיו לי. זה היה לפני איזה 30 שנה.

עורב סגול 12 בספטמבר 2013

אוסטרובסקי אימפרייה!

אבי 14 בספטמבר 2013

ערן נהרי הואבן מחזור שלי.וכן פעם יצא פס ייצור של מורים כאלה.ולכן אוסטרובסקי היא אמפריה.יש בה מסורת.לא בטוח שזה לא בא על חשבון הבינוניים והחלשים,שמנים ומוגבלים,אבל זו כבר שאלה אחרת.

איציק 11 בספטמבר 2013

גיל,
הפוסט כשלעצמו בסדר, ואני בטח בעד ספורט אבל:
1. עצם זה שאתה או מישהו אחר שואל "למה צריך ספורט בבתי הספר?" מראה על בעייתיות. במדינות "נורמאליות" זו לא שאלה, זה ברור מאליו.
2. למרות האמור בסעיף 1, אשאל בהיתייחס לפסקה המתחילה ש"אני גורס שהמדינה כן צריכה לתמוך ביצירת תרבות ספורט…": מה המדד לפיו אתה קובע זאת? יתכן שהשקעה בעוד שאת מתמטיקה או ספרות תתרום יותר? אולי הכנסת תאטרון או נגרות ייתן תרומה/תפוקה רבה יותר למדינה ואזרחיה? האמירה שלך נראת כמו אמירה של תחושת בטן ופחות ביסוס. גם לי יש תחושת בטן כזו, אבל אני לא משוכנע שהתחושה נכונה.
3. גאווה לאןמית והרגשה של ערך עצמי (אם הוא לא מופרז) הוא ערך בפני עצמו. אני לא רואה פסול בהשגת מטרה זו, אם בספורט, במדע, מוזיקה או ספרות.
4. אני חושב שקביע של שעת ספורט ביום אינה מבוססת על שום דבר. למה לא להוסיף שעת פיזיקה או אנגלית. אני חושב ש-2 או 3 שעות ספורט בשבוע מספיקות בהחלט. מה שחשוב זה איך מנצלים את השעות הללו. כיום פחות או יותר עושים כלום ושום דבר. אני במקום זה היתי מעדיף שבמסגרת בית-הספר תיפתח אפשרות למי שרוצה להתאמן בכדורסל, כדוריד, אתלטיקה, התאמלות, להוסיף ציור, פיסול, ריתמיקה, שחמט. כלומר להוסיף בחירה לילדים שרוצים. אני יודע שזה יחנוק חוגים יקרים, אבל זו לא הבעייה שלי. לחוגים היקרים ילכו אלו שיהיו מוכנים לשלם הרבה בשביל מצוינות כלשהי, למרות שגם זה לא אמור להיות יקר יותר. ברגע שבית-הספר ייתן מסגרת אליה הילד יוכל להגיע ויספק ערך מוסף איכותי במסגרת זו, אז תראה פירות.
5. סיפור קטן שסיפר לי המנחה שלי ז"ל. הוא ביקר באחת האוניברסיטאות בארה"ב ושטלו בה מדשאה גדולה אך לא בנו שבילים. הסבירו לו שלא יעיל לבנות שבילים כי לאנשים יש נתיה לבחור את המסלולים האופטימאליים להם. לכן בשנה הראשונה לא יהיו שבילים מתוכננים והם יוצרו באופן טיבי על דריכת האנשים במסלולים האופטימאליים להם. עם הזמן יווצרו קרחות במסלולים הכי שכיחים ואז יבנו שם שבילים. זו בעצם המהות. תן לספורט להתפתח באופן טבעי, המסלולים המתאימים ביותר לחברה שלנו יווצרו לבד, ואז שם אפשר למקד את המאמצים באופן ממוקד יותר.

גיל שלי 11 בספטמבר 2013

מסכים עם 1. לגבי 2 – לצערי אין לי זמן למחקרים בנושא, ואני מבסס את השערתי על ניסיון אישי. לא היתה כל משמעות לשיעורי תושב"ע, כימיה, פיסיקה וכדומה שלמדתי, לחיי היום. לעומת זאת ספורט לימד אותי על התמדה, להתגבר על קשיים, משמעת עצמית, כבוד לאחר, ביטוי אינדיבידואלי בתוך מסגרת, הרבה ערכים שלא מקבלים ביטוי בשיעורי הבית ספר שאני מכיר. לכן נראה לי שתחושת הבטן הזאת מבוססת.
3 – לגאווה לאומית יש ערך, אך כדי להשיג אותו אין צורך במניפולציות. השקעה גדולה בענף כמו דוק אשר יביא למדליה "בטוחה", סביר שיביא הרבה פחות גאווה לאומית ממה שחשבו המתכננים.
4 – מסכים שלא מבוסס על כלום. אך אם היו מקימים מסגרת מקצועית רצינית, שתאפשר לילדים פעילות ספורטיבית איכותית, היא תשיג את כל מה שציינתי בסעיף 2. יתרה מכך, זה ישפיע הרבה יותר טוב מריטלין, עוד יתרון.
5 – כך צריך לתכנן תכניות, גדול

איציק 11 בספטמבר 2013

רק עכשיו שמתי לב שאתה יוצא ראש בראש נגד חברות התרופות (סעיף 4, רטאלין). ראשך בסכנה…

אזי 12 בספטמבר 2013

לא, אתה לא אמרת עכשיו שללימודי כימיה ופיסיקה לא היתה השפעה על חייך, ובעוד בפוסט על ספורט.
for every action there is a reaction מכיר? בעטת פעם בכדור?

מסלול פראבולי של כדורסל, מכיר? (ליאור אליהו לא מכיר, אגב)

אני מסכים שספורט זה חשוב בבית ספר, אבל בוא לא ניקח את זה רחוק מדי.

גיל שלי 12 בספטמבר 2013

אזי – עשיתי חמש יחידות כימיה בציון 90 ולא זכרתי כלום חודשיים אחרי הבחינה (גם לא ידעתי כלום שלושה חודשים לפני, פשוט ישבתי ללמוד שלושה חודשים כימיה מהתחלה לפני הבחינה). וואלה, לא תרם לי.
ברור שחשוב להקנות יסודות חשיבה לילדים. לי ברור גם שיש יותר מדי מקצועות. לי אישית אומנויות לחימה כדורסל ושחייה עזרו לי להבין את החיים לא פחות טוב, אם לא יותר, מהרבה מאוד שיעורים בבית ספר

אזי 15 בספטמבר 2013

כי כנראה שבאומניות הלחימה והכדורסל היו לך מורים יותר טובים שלא לימדו אותך רק לבחינה.
כל דבר שלומדים בבית הספר חשוב לחיים. כמובן שברמת 5 יח"ל לומדים הרבה שטויות.
בדיוק כמו שאם תלמד כדורגל, ואז כדורסל, ואז כדורעף, ואז כדוריד, לכדוריד כבר יהיה משקל סגולי יותר נמוך במה שתקבל ממנו לחיים.

פיסיקה, כמיה, מתמטיקה ואפילו תנ"ך ואומנות ומוסיקה ותושב"ע. אם באמת תלמד, ולא סתם תשנן, גם מהם תקבל הרבה לחיים. בדיוק כמו ספורט. לא יותר ולא פחות.

אלכס (החיקוי) 11 בספטמבר 2013

דעתי היא שלא צריכה להיות כל השקעה ממשלתיתציבורית בספורט מקצועני. הכל צריך ללכת לרמת החובבנים – ספורט מפתח חברה בהרבה מובנים (פיזית, מנטאלית סוציאלית וכד'). אני לא יודע למה כוונתך בכתבה כשאתה מציין "תרבות ספורט" אבל לדעתי היא תתפתח באופן טבעי בהינתן חברה פעילה ספורטיבית (לא רק באספקט הצרכני). יחד עם כתבה (של יואב דובינסקי אני מאמין) על ספונסרשיפ של ספורטאים מקצועיים זה משלים את התמונה של מה שרציתי להוסיף.

גיל שלי 11 בספטמבר 2013

מסכים איתך וזו היתה כוונתי בפוסט

MOBY 11 בספטמבר 2013

גיל בהחלט במקום.
השאלה איך ממצים את השיעורים הקיימים.
למרות ששחייה היא ספורט מדהים, לא נראה לי שבמתקנים הקיימים (בתיה"ס) יש יכולת להרים פרויקט כזה. למעט ריאלי והקיבוצים בריכה היא מותרות.
אבל.
אפשר דווקא לעבוד על אתלטיות וגמישות בגיל צעיר (6-7 אפילו קודם) שתתן את הורסביליות בבחירת המקצוע הנכון בגילאי ביה"ס. קפוארה, או אומנות לחימה כזו או אחרת, ביחד עם מחול ואומנויות קרקע. יכולות לפתח אתלטים. יחד עם שחמט והנה לך קרקע יציבה של בריאות ופיתוח מחשבה. משם אפילו כדורגלנים יהיו טובים יותר.
לצערי רוב בתי הספר מתעסקים ביסודי בשיאצו.

גיל שלי 11 בספטמבר 2013

אני מסכים שאומנויות לחימה הן התחלת דרך מצויינת

אבי 14 בספטמבר 2013

פעם קראו לזה שעורי ספורט. והיינו גאים במקצוע. זה הפך להיות שעורי חינוך גופני. נעלם הגוף,נעלם הספורט וחינוך? לא היה אף פעם. משחקי נופש שונים הם הדרך שגורמת לאדם הנאה בלנועץ כשתלמידי הבוגרים הצטרפו אלי למשחק כדורעף חופשי,הבנתי שאתם הצלחתי

שלום 11 בספטמבר 2013

ישראל היא מדינה של כדורסל שייט וג'ודו
אבל אם אנחנו רוצים שתהיה פה תרבות של ספורט צריך להשקיע באתלטיקה שחייה והתעמלות ואם אפשר גם לבצע מהפכה בתרבות תקשורת הספורט הקלוקלת בארץ . להעיף את כולם וללמד אנשים חדשים וצעירים מהי עיתונות ספורט מקצוענית ולא רק כדורסל או כדורגל.

גיל מזימבבואה 11 בספטמבר 2013

הבעיה אצלינו היא כמות "הוגי הדעות" (מליניאקים, גרשונים, שרפים, ברקוביצ'ים ועוד…). פתאום מליניאק קם עם הצעה שהיא לא יותר מפופוליסטית ומציע את עצמו ואת גרשון לשכור אולם ולאמן ילדים כדורסל, הזוי!! מה הוא חושב שהקבוצות יסכימו לזה? ומה עם ילדי מעלות ונהריה? אולי שם יש 3 הכשרונות הבאים של ישראל בכדורסל? הבעיה שהם משתלטים על כל המיקרופונים ומי שלא חושב כמוהם לא מבין.
מצד שני אני לא מבין מה הבעיה לאמץ מודל של מדינה כלשהיא בסדר גודל שלנו באירופה, ופשוט להעתיק את השיטה (וויצ'יץ בשני משפטים אתמול הסביר ממה להתחיל).
יש לי חבר שגר באיי פארו, הוא אמר לי אתמול שבפעם הבאה שישראל תבוא לאי היא תפסיד כי גם שם נמאס להם להיות הבשר תותחים של אירופה והם פשוט התחילו לייבא בעלי מקצוע מהיבשת שמייעצים למשרד החינוך איך לעבוד עם ילדים החל מגיל 7 בבית הספר ועד לרמת הנבחרות והספורט האישי.

גיא בן משה 12 בספטמבר 2013

מה יצא לנו בזה שנקח דוגמא ממדינה בסדר גודל שלנו, עם כמות הצלחות די דומה ובעיקר ברמה ההישגית אך לא ברמה האיכותית?
משל לבעל שגרם לאשתו לאהוב אותה לאחר איומים רבים והשתתת מרדות. אז האישה קיימה את רצונו של הבעל, אבל זה לא נעים לעין.

כמו שגיל שלי כתב, התוצאה היא רק הבונוס, העיקר זו הדרך ואיך שזה נראה. אני מבטיח שכשנראה כדורגלנים משחקים עם יסודות תקינים ומודרניים, גם אם אותה קבוצה או אותה הנבחרת (במקרה הזה שלנו) תוציא תוצאות פחות טובות, זה יספק את כולנו וגם טבעי שבסופו של יום יניב תוצאות.

שי פרנסיסקו 11 בספטמבר 2013

דוגמא קטנה איך עובדים נכון:

קמתי ביום שני בבוקר, ולקחתי את הכלבים לפארק. מסתבר שבמהלך הלילה, באו פועלים, וחידשו את כל מגרשי הכדורסל. בלי לסגור, בלי להפריע, הופ מגרשים חדשים… לכו תשחקו.

ABC 12 בספטמבר 2013

מסכים לחלוטין.
להשקיע באלפים, לא באלופים.

IDO 12 בספטמבר 2013

ספורט בבית ספר זה פלסטר לא יותר מזה…

אני גר באוסטרליה כנראה המקום עם הכי הרבה ספורט והישגים ביחס לאוכלוסייה. 2 הילדים במערכת החינוך המקומי ויש שיעור אחד של ספורט בשבוע, לרוב הם משחקים כדורסל…
ובכל זאת הבית ספר הוציא 4 שחקנים על חוזים בליגת הפוטי ושתי בנות שהשתתפו באולימפיאדה האחרונה.

אז איך זה נעשה?
ראשית נתחיל ברפואה
שאתה הולך לרופא מקומי (אוסטרלי לא מהגר) – השאלה הראשונה היא כמה ספורט אתה עושה? והטיפול יהיה לוודא שאתה יוצא לרוץ או לשחות ואוכל יותר ירקות. עוד דבר לא מחלקים כדורים סתם מה שאומר לך שאם לא תעזור לעצמך אתה בבעיות.

שנית גישה שאסור לקטר – מה יותר נכון לספורט מאשר לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה? אם בישראל שואלים מה העינינים והתשובה זה חרה פה זה אין בעיות…

שלישית עבודת צוות – אני יורד לרמת בית הספר. מעבר לשיעורים הרגילים בחשבון ושפה, הילדים עושים המון עבודת צוות ולומדים להיות חלק מנבחרת.

רביעית – מתקני הספורט באחריות המועצות המקומיות. העירייה או המועצה אחריאית לבנות (על פי חוק) מרכזים ספורטיבים ומגרש בכל עייריה ראשית. (אני גר בכפר "ראשי" של 2000 תושבים: יש לנו מגרש גולף,פוטי,קריקט, כדורסל, נטבול, וכדורת [ספורט של זקנים], 2 מגרשי טניס, ומסלולי רכיבת שטח לאופנועים) בעיירת המחוז יש גם אולם שם יש כדורסל, בריכה 25 מטר והתעמלות).
האינטרסט שלהם הוא כמובן שקבוצה מקומית טובה מושכת אוכלוסייה.

חמישית – כל הליגות מקצועיות, והסתכלות על הילדים כמאגר.
אני שולח את הילד בחורף לקונג פו (באולם המועצה) ובקייץ לקריקט (במגרש המקומי בכפר). השיעור מסובסד על ידי הליגה המקצועית או האיגוד האולימפי (המקרה של הקונג פו). השיעור בגיל הצעיר הוא בעיקר תופסת ולתפוש כדור, יש ספונסר לליגת הילדים (חברת שוקולד) שמחלקת את הציוד חינם. ויהיה שיעור בו יגיע נציג הליגה לראות עם יש כשרונות בכיתה.

הספורט בטלויזיה (אולימפיאדה, ליגות, ספורט מוטורי וכו) הכל בערוץ הפתוח.
המערכת עובדת ההורים לבד דוחפים את הילדים לאורח חיים ספורטיבי בגלל שגם להם היה כזה.

בינתיים בישראל – יש תרבות של חצי עבודה, קידוש האינדבדואל, חוסר במיתקנים ותרבות של קיטורים וחוסר כבוד. אם ספורטאי שרד את זה הוא יגיע לצבא ושם כבר ילמדו אותו לנקות איפה שהרסר בודק ולהשאיר את השאר מטונף .

אני יכול להעיד לגביי שבתור ילד שחיתי חתירה מאד מהר ואותרתי על ידי איזה מאמן שלקח את הפרטים שלי וכמובן שלא שמעתי כלום.
כי חצי עבודה – לקח פרטים איבד את הפתק או שלא הצליח לשכנע את אבא ואמא לחוג.

ABC 12 בספטמבר 2013

אני גר באוסטרליה ו…

1. ילדים, לפחות בבתי הספר הפרטיים שאני מכיר, מקבלים המון המון ספורט. מעבר לזה – הרבה אפשרויות לחוגי ספורט מעבר לשעות בבית הספר.

2. רופאים מחלקים כדורים חופשי…. זה תלוי ברופא.

3. ספורט בטלוויזיה: כמה שאני יודע, NRL ו AFL משודרים בכבליםלווין. אני לא ממש עוקב כך שאני לא בטוח. טניס משודר גם כן בערוצי תשלום אלא אם זה אליפות אוסטרליה. כדורגל אנגלי,גרמני, איטלקי – בתשלום. NBA – בתשלום (וגם משודר רק בתקופת הפלייאוף).

מה שכן, אתה צודק שיש המון מתקנים זמינים לציבור, המון אפשרויות לבחור בחוגים ופעילויות למבוגרים ולילדים.

כמו כן, זו אומה עם מודעות לעסוק בספורט. לא לאהוב לצפות בספורט אלא לעסוק בספורט. מזכרונות ילדותי בישראל, מעט מאוד הורים עסקו בספורט.

IDO 12 בספטמבר 2013

ABC – אין על החיים בכפר… נופל עץ על הרגל הרופא אומר TOUGH IT UP MATE. אני כבר לא מצליח להזכר איך זה היה שגרתי במלבורן.

בלינדר 12 בספטמבר 2013

האמת שאריאל בית הלחמי היה המורה שלי חחנ"ג בחטיבת הביניים ועשה לי בעיות כשביקשתי לעבור לכיתת הספורט מכיוון שהתאמנתי בטניס שולחן ומבחינתו זה לא היה ספורט.

אני זוכר שבעיקר שיחקנו מחניים בשיעורים.

טל 12 בספטמבר 2013

כשאני יודע שמכספים ציבוריים ענף כמו הכדורגל מקבל סכום של למעלה ל-100 מיליון שקל, אני מצפה שיחזיר בהישגים. אני לא מצפה שהסכום הזה יילך כדי לממן את האינטריגות בהתאחדות ואת ראשיה כדי שיוציאו חשבונית במסעדות יפניות. פה הבעיה… החלוקה של המשאבים היא לא בדיוק לא נכונה, כי בסופו של דבר כל חלוקה שלא תהיה, תישאר סובייקטיבית. על מנת שתהיה אובייקטיבית היא צריכה להגיע לפי הישגים. אגב, גם פרוייקט זלינגר שהגיע כתוצאה מהתנועה הפמיניסטית והיה אשליה זה גם דבר שהוא לא לעניין. עד שלא תהיה פה חלוקה של המשאבים בצורה ברורה וביחס ישר להישגים של הענף, אנחנו נמשיך לעשות צחוק מעצמנו. ברגע שענפים מסוימים ובמיוחד ענפי הכדורגל והכדורסל המדושנים, יראו שאספקת המזומן שלהם תלוייה באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים בהישגים שלהם, הם יעבדו פי אלף יותר קשה מלמטה (השחקנים) ועד למעלה (המאמנים והעסקנים).

גיא 12 בספטמבר 2013

תגובה מעולה.
אם כי צריך לזכור שתקציב לא מגיע מהישגים, תקציב מושפע מפופולריות.
ושהכדורגל הוא הפופלרי ביותר הוא יקבל הרבה יותר מהג'ודו שהביא הרבה יותר הישגים.

טל 12 בספטמבר 2013

אין לי בעיה שיקבל, אבל במינון ופרופורציה נכונים הרבה יותר מכרגע. ברגע שענף מסוים יודע שהעוסקים בו מקבלים את כל השמנא והסלתא ללא כל רצון מנגד לקבל תוצאות, אנחנו מכניסים את אותו הספורט למצב בו הוא כמו אותו בחור שיושב ומשמין על הספה עם אספקת בירה בצינור לורידים. תנתק את הצינור, ואותו בחור יבין שהגיע הזמן לקום מהספה.

רונן שווידלר 12 בספטמבר 2013

הבעיה מתחילה כשאתה קורא לטוטו "כספי ציבור", ובכלל שיש בארץ טוטו, ולא אלפי סוכנויות הימורים ובתי קזינו שישקיעו את הכסף הזה. שרת הספורט מחריכה את הטוטו להשקיע בכדורגל ובכדורסל, כי הרווחים של הטוטו באים מזה.

שי 12 בספטמבר 2013

עם כל הכבוד שאני רוכש לספורט (בלי ציניות), במערכת החינוך בישראל יש היום בעיות הרבה יותר חמורות ודחופות שצריך להשקיע בהם לפני הספרוט

גיא בן משה 12 בספטמבר 2013

אפשר לאמר שעם חלקים מסויימים בכתבה אני אף יותר ממסכים, ועם חלקים אחרים אני קצת פחות מסכים. הראייה שלך נכונה, ברור לכל בר-דעת שרדיפה אחרי מדליה כזו או אחרת תהיה משולה לבתול בן ה-30 שמצפה לפעם הראשונה שיחווה את "זה".

הוא ימשיך לחשוב וימשיך לצפות ולרוב תהיה אכזבה. באם הבחור יקח את עצמו בידיים וישנה אצלו דברים מהיסוד, קרי שיפור מראה חיצוני והדימוי העצמי, העלאת ביטחון עצמי עם שלל פעולות חיוביות ועוד, הסיכוי להגיע להישג ולהשיג בת זוג לחתונה יגדל משמעותית. את הנקודה הזו הבהרת יפה.

מה שאני פחות מסכים זה עם דברים שהם נתונים לוויכוח אבל פחות שורשיים במהותם. אני למשל חושב שעם כל הכבוד לשייט וג'ודו, דין פופולאריות של ענף כזה, אינו שווה לדין פופולאריות של כדורגל לשם ההשוואה. כלומר, סך האנשים שירצו בהצלחת ענף הכדורגל עולה עשרות מונים על סך האנשים שרוצה ומצפה להצלחת הג'ודו.

זה לא אומר שצריך להזניח, להתעלם, לזלזל חלילה. אבל ברור שצפייה בחוסר הצלחה בענף פופולארי יבלוט הרבה מבענף שולי יותר מבחינת עניין. אני חושב שצריכה להיות היררכיה מסויית בהשמת דגש יסוד וחינוך לספורט בהתא לפופולאריות שלהם, ולא בהתאם לעשיית אלוף כזה או אחר.

זו תאוריה שהולכת יד ביד עם התאוריה שלך, אך מצד שני כן נוטה לעשות הפרדת יעדים מסויימים (פופולריים) בין תחום אחד למשנהו (ענפים פחות פופולריים).

אני גם לא מסכים שהגאווה הלאומית היא עוד איזשהו פרט זניח שאין לייחס לו חשיבות. הכוח המניע והמחבר של המדינה הוא דווקא הזהות ההיסטורית המשותפת שלנו, הרצון שלנו להנות בשמחות ביחד, כמו שחווינו את הכישלונות ההיסטוריים שלנו כעם, ביחד.

roei034 12 בספטמבר 2013

על פי מה שאני יודע בארה"ב הילדים בבית ספר היסודי עוסקים כל יום שעה בענף מסוים וכך נחשפים למגוון מקצועות, כל אחד מהם יבחר בהמשך מקצוע בו הוא טוב ואיתו ימשיך. אשמח אם משהו יודע את הפורמט המדויק של מקצוע הספורט במערכת החינוך בארה"ב.
ואם כבר פורמט כזה מצליח אז למה לא נסות לאמצו??? פשוט צריך לקחת את המודל האמריקני ואיתו ללכת.

מישהו 12 בספטמבר 2013

יש בעיקר בעיה בשיעורי ספורט בביה"ס. לפעמים קורה מצב שאין למורה מערך שיעור מסודר ומה שקורה זה שהוא, וזה שלב הביזיון, נותן כדור ואומר לתלמידים שישחקו כדורגל. איך אמר שגיב פרידמן ב"מחוץ לחוק": "ככה אתה מבין שכדורגל ושכל לא הולכים ביחד". אין אפילו אימון כדורגל מינימלי, ההשקעה זה מקסימום טיפ טיפה כדורסל והרבה מחניים (נכון, אימוני כדורגל שייכים לחוגים, אבל הנקודה הובנה)

ניר 12 בספטמבר 2013

אני חושב שתרבות הספורט זה לא רק שיעורי ספורט לילדים בבית ספר או חוגים (זה גם, אבל ממש לא רק..). בארץ גם אין תרבות צפייה בספורט (לא בטלויזיה!). בארה"ב (לא שאפשר להשוות, אבל בכל זאת..) האיצטדיונים מפוצצים בכל משחקי ליגות הקולג', לא לדבר בכלל על ליגות מקצועניות. אנשים מבוגרים הולכים ברחוב עם חולצות של קבוצות ספורט וזה לגיטימי והגיוני. אם נסתכל קצת יותר בקטן, מספיק להסתכל על אולמות הכדורסל בגרמניה, מלאים בכל משחק ליגה, והקבוצות שם הן ממש לא מאריות היבשת. לפני שבונים מתקנים ומאמנים ספורטאים צעירים, בואו ניצור תרבות של לקחת את הילד שלך כל שבוע למשחק כדורסל/כדורעף/כדורגל או כל ספורט אחר, לקחת את הילד שלך לאירועים כמו אליפות ישראל בשחייה/ג'ודו, ממש בתור בילוי משפחתי. ברגע שתהיה תרבות כזו, הספורט יחלחל לנו לורידים, וכל ילד ירצה יום אחד להגיע לשם. למה שילד ישאף להיות נניח אלוף ישראל בשחייה, אם הוא הולך לתחרות ורואה שאין קהל ואין הערכה לספורטאים?

שמש 12 בספטמבר 2013

רציתי לנצל את ההזדמנות,ההקשר והבמה כדי להביע אכזבה ואף כעס על התדמית והלעז שמוציאים על מורי החינוך הגופני ככלל(ואני בתוכם)אני מזמין כל מי שרוצה לצפות בעבודתי המאומצת והמושקעת בכל שיעור! מכושר אירובי ואנאירובי ועד משחקי הכדור,דרך מקצועות האתלטיקה ולהיווכח שנעשית עבודה אמיתית ויש רצון אדיר של מורים לעבוד ברצינות ולשפר! מה שכן חסר מאוד זה אמצעים/תנאים ובעיקר שעות והכרה בחשיבות,די כבר ללכלך בלי לבדוק.
תנו באמת לעבוד ותראו תוצאות.
הערה-אני לא מבטל את הטענה שיש מורים שלא עובדים ברצינות,יש,בעיקר ותיקים ועייפים.

סתיו 12 בספטמבר 2013

יש לי משהו שאני שומרת הרבה זמן בבטן להגיד וקשור גם לבית הספר. אני כבר בת 20, אבל מגיל קטן עד 14-13 הייתי שחיינית. אבא שלי השקיע כספים מפה עד הודעה חדשה, בעיקר כדי לחזק את חגורת הכתפיים שהייתה בעיה בגיל ההתחלה ונעלמה עם השנים. מה שלא נעלם הוא ההוצאות. ככל שהתקדמתי ועברתי עוד שלב וכבר נקבע לי אפילו סגנון, אבא הסביר לי בדיעבד: המדינה לא יכולה להוציא ספורטאים, אלא אם כן יש להם הורים עשירים. אבא שלי כבר היה בשלב להתחיל לחסוך כסף לתחרויות במקום להתחנן לספונסר, כי ככה זה, אבל בגיל 14 החלטתי שמספיק לי ופרשתי, אם אפשר לקרוא לזה כך.
(אגב, מי שציין על שיעורי השחייה בכיתות ה-ו, אני לא רוצה להגיד מה אני זוכרת, אני רק מודה לאבא שלי ששלח אותי ללמוד באופן עצמאי ולא להסתמך על מדריך עם 30 תלמידים בבריכה אחת…)
מה קרה אחרי ה"פרישה" שלי? שעות הכושר הגופני ניתנו לידי מערכת החנוך שהסתפקה בשעתיים עלובות בשבוע, ברובם עושים סיבוב אחד סביב בית הספר ואז משחקים מחניים. ממש שריפת קלוריות. העליה במקרה שלי במשקל הייתה מהירה, ואני חושבת שזו בעיה אצל רב הילדים כאן- שני שיעורי ספורט בשבוע הם פשוט כלום!
בכיתה י' אפילו זה נגמר כי כל אחד צריך להרכיב לעצמו תרגיל בהתעמלות אמונותית עלק, כי כולנו נולדנו גמישים ויצירתיים, והבנתי שאם אני לא רוצה להיראות כמו טנק אני חייבת לחזור לספורט, כי לך תסמוך על הלימודים. לקחתי את האופניים הישנים מהמחסן, קניתי כמה אימוניות והתחלתי לרכב! מ6 ק"מ אני מגיעה כבר ל20+ עם הזמן שילבתי ריצה וכמובן את השחייה שזנחתי אז ובקרוב מקווה להשתתף בטריאתלון…
לסיכום, איך אתם סומכים על בתי הספר שיוציאו מצטיינים או אלופים אם לבנות נותנים למשחק מחניים ולבנים במקרה הטוב כדורגל/כדורסל. אז יש בגרות של ריצה בה רצים 2 ק"מ. פשוט וואו. באמריקה רצים פי כמה מזה. איך אתם בכלל רוצים אלופים אם המדינה לא עוזרת להורים, וכן גם המערכת החינוכית, בהוצאות? למה רק קיבוצים יכולים להרשות אימונים בשחייה בשעות הלימודים למשל ובערים שההורים ישלמו?
אסיים בדבריה של המדריכה שלי בשיעור הראשון והיבש בשחייה (בשיעורי החובה של היסודי משום מה ישר קופצים למים)שיוכיח את כל החפירה שלי: "ל-א-ט ל-א-ט _(יש כאלו שחושבים שקל מאוד לגדל כאן אלופים אולימפיים, אלופים בכלל.) תתקדמי. עכשיו קחי מזרון ותעשי טוסיק, לצדדים ולסגור. עם הידיים תעשי כל הזמן חץ. לזה קוראים חזה (הסגנון שלי אגב.) תתרגלי ורק שתהיי מוכנה ניכנס למים."

שני 13 בספטמבר 2013

מסכים עם הכתוב באופן כללי.
שתי נקודות:
1. בתי הספר מכוונים בסה"כ לאן שאנחנו כחברה מכוונים (גם אם באופן לא מודע) רוצה לומר שלהיות ספורטאי טוב לא נחשב אצלנו כהצלחה. אפילו תלמידים שלא מגלים עניין בתחומי הלימודים נדחפים לכיתות מב"ר ועושים בגרות בתיאטרון במקום לנסות אולי ולדחוף אותם לכיוונים ספורטיביים. בנוסף אני מניח שהרבה הורים לא ישמחו לשמןע באסיפת ההורים שהבת שלהם תלמד קצת פחות ביולוגיה וכימייה ותשקיע קצת יותר זמן בג'ודו או ריצה.
2. לגבי ההשוואה לארה"ב, אני לא מומחה בעניינים כאלו אבל האוכלוסיה כאן קטנה הרבה יותר והסיכוי לצמיחה מקרית יכול להיות קטן יותר ולכן אולי דרושה יד מכוונת קצת יותר

אבי ח 14 בספטמבר 2013

רק הערה/הארה…

לפני (אבל ממש לפני) שנבקש ונרצה ונבין שצריך הארץ תרבות ספורט..
נבין שאנחנו צריכים תרבות כל שהיא.יסודות של חברה בריאה שמבינה את ההבדל בין טוה לרע,בין העיקר לתפל,בין החשוב לחשוב יותר…
רק אז נוכל לבקש תרבות ספורט.

יוגב כהן 16 בספטמבר 2013

אז ככה,
כתבה מדהימה ואני יודע שלפי דעתם של המגיבים השורות האלה נכתבו בלי מחקר ובלי רקע מדעי.
אז לידיעת המגיבים והקוראים כמעט כל מה שנאמר פה מגובה במחקרים אולי הכותב לא התכוון לזה אך יצא לו כך.
אני מעוניין רק לקדם נקודה אחת, הרעיון של ספורט בבתי הספר הוא מעולה ולא רק ספורט אלה ספורט ברמה גבוהה.
אך כדי שיהיה למורים לספורט עם מה לעבוד בחינוך לספורט צריך להתחיל בגיל קטן יותר, אתם יושבים בגיל שנה מתחיל החינוך לספורט, כן כן בגיל הזה בגרמניה יש דבר שנקרא התעמלות קרקע הורים וילדים, הילדים באים עם ההורים "ומשחקים", כשעתיים או שעה בשבוע, ושעה אחרי זה באים הילדים בגיל שנתיים + "ומשחקים" לבד מה עושים שם אין לי כוח להיכנס לזה אך לפי מחקרים ככל שיותר מוקדם יותר טוב.
ובקשר לפן החינוכי, אנחנו צריכים לשים דגש על ההבדל בין חינוך לבין ידע, ספרות פיזיקה מתמטיקה אלה אבני הדרך להיות אדם מבוגר עם עבודה טובה בעולם היום אך לחברה לא אלימה וסבלנית אין לא היה ולא יהיה כספורט שמחנך לערכים של סובלנות סבלנות וכבוד עדדי.
אז למגיב 23 (רק דוגמא) אי אפשר להפריד בין יסודות של חברה בריאה וספורט משום שזה בעצם אותו הדבר ולא תוכל להשיג זה בלי זה.

Comments closed