ליגת שוקי ההון – כשהליקופטר בן הפך לברננקי ברינקס

פרופסור קרוגמן לא מצליח לראות, את מה שאנשים חכמים פחות, רואים בקלות

אני לא בטוח שכולכם מכירים את פרופסור פול קרוגמן. הוא זוכה המקבילה של פרס נובל לכלכלה (פרס בנק שבדיה לכלכלה על שם אלפרד נובל), כותב טורים פופולרי בניו יורק טיימס, ונחשב על ידי רבים (כולל עצמו) לליברל קיינסיאני, קרי במונחים ישראליים הצד השמאלי במפה האמריקאית. בעיקרון יש מחלוקת בין הכלכלנים הקיינסיאנייים ובין הגישה האוסטרית. הקיינסיאניים מאמינים בהתערבות ממשלתית בעת משבר, הגדלת הגרעון הממשלתי, לצורך מימון ארעי ותימרוץ הכלכלה, למעשה הם מאמינים שהגדלת הגרעון תחזיר את הכלכלה למתווה הצמיחה שלה. מדובר בהסבר מאוד פשטני של הגישה, אל תתפסו אותי בהגדרה המדוייקת.

הגישה האוסטרית מאמינה שמיתונים הינם תיקונים הכרחיים במסגרת התקדמות הכלכלה, והדרך הטובה ביותר היא להותיר לכלכלה לעבור את המיתון בלי התערבות חיצונית, שכן למיתון יש תפקיד חשוב באיזון הכלכלה. מדוע הגישה האוסטרית מקובלת על הימין הכלכלי האמריקאי בעוד שהגישה הקיינסיאנית מקובלת על הצד השמאלי? הסיבה היא פשוטה. הצד הימני של המפה מעוניין בהשארת המפה של הכח הכלכלי על כנה. כמובן שכולם סובלים במיתון, אך מי שסובלים יותר הם אלה הנסמכים על הממשלה לתשלומים סוציאליים מגוונים. העשירים יכולים לעבור את המיתון בכוחות עצמם. העניים לא תמיד, בטח לא כאשר בעקבות הגרעון הממשלתי המוגדל עקב הקטנת הכנסות הממשלה בעת מיתון, הממשלה נאלצת להטיל מיסים חדשים המקטינים את ההכנסה הפנויה של מי שלא חבר במועדון האחוזון העליון.

עכשיו אני מגיע לבלבול, משום מה ההרחבה הכמותית מקובלת בארצות הברית על הצד השמאלי במפה, ומתנגדים לה חברי הצד הימני, כאן לדעתי יש כשל קלאסי שפרופסור כהנמן מתאר מצויין בספרו, התיאוריה המקובלת מעוורת את עיני המאמינים בה מכדי לראות את המציאות.

*

לכאורה הדפסת כסף על ידי הבנק הפדרלי היא התערבות חיצונית במשבר, באמצעות הזרקת כסף למערכת, קרי מקובלת על הקיינסיאנים, ושנואה על הבית ספר האוסטרי. הליקופטר בן זכה לכינויו בעקבות אמירתו שהוא ישליך כסף מהליקופטרים, כדי למנוע כניסה למצב דפלציוני יפני. אילו ברננקי אכן היה משליך כסף מהליקופטרים, הצעד שלו היה עוזר לאלו שהיו מסתובבים ברחוב ומרימים את הכסף, בכל זאת 85 מיליארד דולר בחודש היו מתחלקים יפה בין הרבה מאוד אזרחים שמסתובבים ברחוב. ברור שהקיינסיאנים אוהבים את ההרחבה הכמותית בדרך הזו.

הבעיה היא קטנה. ברננקי בחר בדרך שלכאורה דומה, אך שונה בשינוי מהותי גדול למעשה. במקום הליקופטר, בן ברננקי בחר במשאיות ברינקס דימיוניות אשר מעבירות את הכסף ישירות לבנקים. אלו על פי התיאוריה היו אמורים להזרים את הכסף לשוק באמצעות הלוואות רבות לצריכה, והלוואות לעסקים קטנים, אך זו התיאוריה לא המעשה. למעשה הכסף משומש בדרך אחרת לחלוטין.

*

הכסף הרבה עוזר להנדסה הפיננסית המשוכללת. בתפקידו החדש, הכסף המודפס נועד לאלחש את הכאב באמצעות השפעה ישירה על המחירים בבורסה, וכך האמריקיאם משוכנעים שהמשבר כבר מאחוריהם. אך מכאן שהמשבר שהיה אמור לעורר את האמריקאים לראות את הגורם, ריכוז הכסף בידי האלפיון העליון, כבר לא קיים עוד. לכן הרפובליקאים מרשים לעצמם לגרום לקיצוץ רוחבי מטורף, ואף לטעון אחרי שנה, שהוא לא גרם לכל נזק. בעקבות הרוח הגבית הזו, הרפובליקאים מובילים לסגירת הממשלה כדי להכריח את אובמה לוותר על ביטוח הבריאות הממלכתי שדאג לו, והם משוכנעים ששוב ייגרם להם נזק מינימאלי.

מכאן שההרחבה הכמותית רק עוזרת למי שקרוגמן רוצה להחליש, אך השאלה המעניינת יותר היא איך ההרחבה הכמותית עוזרת למטוטלת להשאר בקצה של ריכוזיות הכסף בידי האלפיון? מאז תחילת ההרחבה הכמותית ההכנסה החציונית הריאלית (קרי המשכורת של האיש שנמצא בדיוק באמצע בין וורן באפט להומלס ברחוב), נמצאית בירידה בעוד כל תוצרי הצמיחה מתכנסים אצל חברי המועדון.

*

התשובה מצויה בהנדסה פיננסית. החברות משתמשות בהלוואות בריבית אפס, כדי להחליף את ההשקעות. כלומר הרווחים לטווח קצר מחליפים את החשיבה לטווח ארוך. בעבר חברה שהיתה מרוויחה הרבה כסף, היתה מקדישה חלק ממנו להשקעה בעתיד החברה, וחלק אם בכלל, בהשבה לבעלי המניות בצורת דיבידנד או קנייה עצמית של מניות החברה מידי הבעלים. לדוגמה – כאשר משתמשים בשווי שוק מוערך על ידי מומחים. לדוגמה  קניתי נכס ב100, הוא נמצא אצלי בספרים, אך המומחה ששכרתי קובע שהנכס שווה 300. לכאורה יש לי רווח. אך עדין אין לי דרך לחלק את הרווח כדיבידנד. עכשיו באה ההקלה. אני לוקח הלוואה בריבית אפסית, מחלק את הדיבידנד למעשה, וכך הפך הרווח על הנייר, לכסף בכיסים של בעלי החברה, ובאמצעות הבונוסים לכסף בכיסי הבכירים המקורבים.

הבעיה היחידה תגיע במידה ולא מכרתי את הנכס בסופו של יום ב300, אלא ב50. עכשיו הכסף כבר נמצא בכיסים של המקורבים, וחסר בקופת החברה. החברה תאלץ לקצץ (כלומר לפטר עובדים לא מקורבים בעיקר), ואף להגיע לפירוק. מכאן, הדבר שמאפשר את הפיכת הרווח על הנייר לעליית מחיר המניה, ולחלוקת הכסף לכיסי המקורבים, היא ההרחבה הכמותית.

כיום החברות לא משקיעות, כנראה הן לא מוצאות הזדמנויות מתאימות, או השקעות טובות, אך מאידך הן גם משתפות פעולה בהגדלת הרווחים בספרים. כאשר משתמשים בהלוואה במקום בהכנסה, ניתן לחלק יותר דיבידנד או לקנייה עצמית של המניות, דבר שמוביל לטווח הקצר לעליית מחירי המניות, ולהגדלת הבונוסים של המקורבים. אם לא ניתן היה לחלק את הכסף, מאחר והושקע לטווח ארוך, הכסף היה מביא לרווחים גדולים יותר בעוד כמה שנים (כמו בהרבה מקרים של חברות הייטק שלא מחלקות דיבידנדים לאורך שנים, אך הנכס המצוי בידיהן הופך ליקר ערך), אך בטווח הקצר, לא ניתן היה להנות מחלוקת דיבידנדים הנדרשת על ידי מי שקנו את החברה במינוף גבוה למשל. כך מעדיפים את הטווח הקצר על פני הארוך, והטווח הקצר משרת את בעלי הכח הנוכחיים, החלפת מערך הכוחות לוקחת זמן.

כלומר, במקום שההרחבה הכמותית תגדיל את ההכנסה הפנויה של משה חציון, היא מגדילה את הכסף בכיסי אלה שמקורבים, ודוחה את התיקון ההכרחי שמשבר 2008 היה אמור לגרום, פיזור גדול יותר של ההכנסות בקרב האוכולוסיה כולה.

*

זה מה שקורה כשמחליפים הליקופטרים במשאיות ברינקס, וזה מה שקורה כאשר במקום לבחון את המציאות, מעדיפים לבדוק אותה על רקע התיאוריה שמחליפה את שיקול הדעת ההכרחי. מי שמבינים היטב את המצב הם הבנקאים, שכן הם גדלו משורות הסוחרים. הסוחר לא נעול על תיאוריה, הוא שועל שמתאים את עצמו למציאות, בלי להתחשב בקונספציה נוקשה. כך אנשי הימין הכלכלי היחידים שמעוניינים בהרחבה הכמותית, הם מי שבאמת נהנים ממנה, הבנקאים הגדולים, אלו שקרוגמן לא ממש מחבב.

1434464-5

 

תגידו את שמו! - סיום "שובר שורות"
כיצד נכתבו חוקי הכדורגל - משה טלסניק

41 Comments

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 6 באוקטובר 2013

מודה שלא כל כך ירדתי לסוף דעתך ואני גם לא מבין איך פוליטיקאים חארות מוכנים להקריב את המדינה שלהם בשביל ניצחון פוליטי.

גיל שלי 6 באוקטובר 2013

ניינר – אשמח להסביר את מה שנכשלתי להבהיר

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 6 באוקטובר 2013

זה לא אתה, זה אני. כבר נואשתי להבין מדוע המערכת הפוליטית בארה"ב מתנהלת בצורה כזו בכל מה שקשור לכלכלה. והכי מטריד אותי, שאני לא מצליח להבין איך זה ישפיע עלי ואיזה צעדים עלי לנקוט בקשר להשקעות שלי. פעם הכל היה יותר פשוט-השכבתי כסף בבנק באי ג'רזי, קיבלתי 10% לשנה פטור ממס ואפשר היה ללכת כל יום בשקט לים. היום, הכל כל כך יותר מסובך, מורכב, ומסוכן…

אלכס (החיקוי) 6 באוקטובר 2013

חבר אמר לי פעם, הקומוניזם (בתור קיצוניות של סוציאליזם. לא מסכים, אבל זה היה ההקשר) ניסה לבנות בנאדם חדש ונכשל. הקפיטליזם מכיר בעובדה שאנשים הם חלאות ומנסה לנצל את זה לטובת הכלל. בזמנו הוא היה משכנע, ונסוגתי מעמדתי. עד היום אני זוכר את מה שהוא אמר וחצי מסכים, אבל עכשיו אני חושב שהחוליה החלשה היא זו בין האוזניים (או הצלעות) והיא מעורבת גם פה וגם שם.

את כל זה אפשר לסכם במשפט של מארק טויין "ככל שאני יודע יותר על אנשים אני מחבב את הכלבים שלי יותר"

גיל שלי 6 באוקטובר 2013

אני לא מסכים שאנשים חלאות. ההבדל הוא בין הטווח הקצר לארוך. בעקרון זה דבר נפלא שאנשים דואגים קודם כל לאינטרס של עצמם, זה מה שמניע את הכלכלה. העניין הוא שכשאני משחק משחק סכום אפס, בטווח הקצר זה משרת את האינטרס שלי. בטווח הארוך אני נדפק. אם כולם ידאגו לטווח הארוך בנוסף לקצר, הקפיטליזם יהיה דומה לסוציאליזם. האינטרס של כולם ביחד עם הרווח של כולם ישורת טוב יותר

no propaganda 6 באוקטובר 2013

זה מה שהסינים עושים. הבעייה היא שהאינטרס שאנשים שונים רואים באינטרס דברים שונים. מישהו רואה בחופש ביטוי למשל ערך עליון ומישהו רואה בזה פגיעה בטווח הארוך. מדינה יכולה לבחור רק את אחד משני הכיוונים האלה ולרב מדינה שבוחרת בחופש ביטוי בוחרת גם אינטרס לטווח הקצר על גבי הטווח הארוך.

גיל שלי 6 באוקטובר 2013

זה ממש לא מה שהסינים עושים. מי שמקורב לשלטון עושה שם מיליארדים על חשבון מי שלא מקורב. השחיתות שם גורמת למשחק סכום אפס מטורף

עורב סגול 6 באוקטובר 2013

לא קראתי את הכל (מבטיח להשלים צאוחר יותר) רק קרוגמן לדעתי זכה בפרס נובל לכלכלה ולא למקבילה שלו.

גיל שלי 6 באוקטובר 2013

אין פרס נובל לכלכלה, יש את מה שנחשב פרס נובל לכלכלה, פרס בנק שבדיה לכלכלה על שם אלפרד נובל

עורב סגול 6 באוקטובר 2013

שומדבר בכלכלה לא יכול להיות פשוט?

גיל שלי 6 באוקטובר 2013

זה לא אשמת הכלכלנים. פשוט רק הם חושבים שמדובר במדע. אלפרד נובל לא חשב שהם צריכים לבוא בחשבון כתורמים לאנושות :-)

ניב 6 באוקטובר 2013

לפי איך שזה נראה, הסדרה "בית הקלפים" יותר קרובה למציאות ממה שהיינו רוצים להאמין.
איך המדינה הגדולה בעולם מסתובבת סביב הזנב של עצמה בגלל מאבקי אגו קטנוניים של האנשים בחליפות. לא יודע אם לצחוק או לבכות.

no propaganda 6 באוקטובר 2013

אלה לא מאבקי אגו, מדובר פה בהרבה מאוד כסף.

ניב 6 באוקטובר 2013

לא בטוח, ראית את הדיונים בעניין? לפי איך שזה נראה, הכסף, הכלכלה האמריקאית וטובת האזרחים הם חלק שולי במאבק הזה

yaron 6 באוקטובר 2013

אין הבדל בין המדיניות הכלכלית של הדמוקרטים והרפובליקנים…
אותם אנשים שהיו אחראיים לכך בימי בוש, אחראים לכך גם בימי אובמה, קרי הבנקאים!
להציג את אובבמה כמי שמממש גישה כלכלית משולל כל בסיס.
ההרחבה הכמותית בתקופת אובמה היא במימדים מטורפים ורובה ככולה הולכת לאלפיון העליון.
בסופו של דבר 99% מהפוליטיקאים בוושינגטון ממלאים את התפקיד שהעניקו להם השליטים האמיתיים (הבנקאים) בנאמנות.

ג'וש 6 באוקטובר 2013

אגב, באפט לא מושך כלל שכר…

מתן גילור 7 באוקטובר 2013

אני רק אחדד משהו קטן (בתקווה שאני קולע לכוונתו של גיל):
אין בעיה עם חוב. חוב יכול להיות דבר מבורך עם משתמשים בו נכון – הסבר:
המודלים המימונים הרווחים מדברים (בדיוק כמו שגיל כתב) על 2 צורות להשקיע את הרווחים – חלוקה לבעלי המניות (דיבידנד או רכישת מניות באוצר) או השקעה בנכסים. הווה אומר, מימוש התשואה לידי תזרים מזומנים בטווח הקצר ובטווח הארוך.
אם החוב משמש להשקעה בנכסים, אזי שההון נשאר קבוע וההתחייבות והנכסים גדלים. אם התשואה על הנכסים עולה על הריבית על החוב, אזי שמדובר על חוב טוב.
אז מה זה בעצם חוב רע? חוב רע הוא לא רק חוב שהריבית עליו עולה על התשואה על הנכסים שנרכשו בחוב זה (אפילו בכלל לא בטוח שזה חוב רע. זה יותר הימור רע). חוב רע הוא חוב שמחליף הון בהתחייבויות מבלי לייצר נכסים כלל. כלומר, הגברת המינוף של הפירמה מבלי להוסיף לא כלל ערך מוסף.
פירמה בריאה משתמשת בחוב לצורך הגדלת ההון העתידי ותזרים המזומנים העתידי ואותם מחלקת לבעלים. פירמה חולה היא פירמה שמעלה את הסיכון מבלי להעלות את הסיכוי, אלא רק לטובת ניפוח הכיסים של הבעלים/המנהלים שלה.

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

קלעת בול

עומרי 7 באוקטובר 2013

זה לא מדויק. כשמיקרוסופט מזהה מצב בו המניה שלה זולה מאוד (להשקפתה) מחד ומאידך יש לה דירוג אשראי מושלם שמאפשר לה ללוות באותה ריבית שלווה ממשלת ארה"ב דווקא הגיוני שתלווה על מנת להחזיר כסף למשקיעים בצורה הזו.
זה מצוין לבעלי המניות. אחרי הכל, החברה שייכת להם. החברה לווה בריבית שהם אישית לעולם לא היו מקבלים ונותנת להם את הכסף על מנת שיבצעו אלוקציה טובה יותר שלו.
את מיקרוסופט עצמה זה לא מסכן כי יש לה כרית ביטחון שמנה מחוץ לארה"ב שמשיקולי מס מועדפות עליה הלוואות לצורך החזרת כספים לבעלי המניות.

אם במקביל היא מקפידה להשקיע בעתידה באופן שישמר את כוח הרווח שלה לאורך זמן אז אין שום בעיה.

אתה לא יכול לצפות מחברה להשקיע כספים בצורה לא יעילה רק כדי שיגידו שהיא מקדמת את הכלכלה. מה שקורה במקרים כאלה זה רכישות ענק מטופשות שמשמידות ערך ויכולות אפילו לסכן את קיומה של החברה (מיקרוסופט עם אקוונטיטיב שמחקה 7 מיליארד דולר, HP עם אוטונומי הבריטית, טבע עם ספלון וכו)

מתן גילור 7 באוקטובר 2013

ממש, אבל ממש, לא נכון.
כאשר היא רואה שהמניה שלה זולה מהערך הריאלי היא בעצם קונה השקעה זולה בשוק. זה בדיוק כמו שהיא היתה קונה מניות של כל חברה אחרת. מדובר על השקעה לכל דבר ועניין. ביום מן הימים, כשערך המניה יעלה (תחת ההנחה שהוא יתקרב לערכו הריאלי) היא תמכור ובעצם תפיק רווח הון (כלכלי, לא חשבונאי). למעשה, כלכלית, היא מגייסת חוב בכדי להשקיע במניות שיניבו תשואה גבוה יותר מהריבית על החוב. המצב הבעייתי הוא הפוך – כשהיא קונה את המניות שערכן גבוה מדי, ואז בעצם משמנת את בעלי המניות ללא צידוק כלכלי.
ד"א, אם ערך המניה נמוך, למה לבעלי המניות למכור?

עומרי 7 באוקטובר 2013

בעלי מניות מוכרים מניות ממגוון שיקולים. מחירן הוא אחד מהם.

רכישה עצמית של מניות לא דומה להשקעה במניות אחרות בשוק.
המניות מורדמות ויוצאות מסך המניות הכללי של החברה.
היא לא יכולה למכור אותם אם מחירם עולה פתאום ככה סתם.
היא צריכה לבצע הנפקה מסודרת על כל המשמעויות. זה דבר שהיא תעשה רק אם תזדקק לעוד כסף ותמצא שזה עדיף על חוב, לא משום שמחיר המניה הוא כזה או אחר (אף שזה יכול להיות שיקול צדדי)

הצידוק הכלכלי 'לשמן' את בעלי המניות הוא אם יש רווחים ניתנים לחלוקה שמגובים בתזרים. בהנחה ויש – זו זכותה ואף חובתה של החברה להחזיר כסף לבעליה.
הריבית הנמוכה מאפשרת לה לעשות זאת בקלות וביעילות גדולים יותר, מה שאכן משחק לידיו של המאיון העליון בעיקר.

מתן גילור 7 באוקטובר 2013

עומרי, יצא לי לעבוד עם כמה חברות ציבוריות ולשבת בישיבות דירקטוריון.
ישנם תשקיפי מדף שמטרתם בדיוק השאת הפרמיה על מניות באוצר.
ואני אתקיל אותך מעט – איך זה שחברות שההון שלהן מפוזר נוטות לקנות חזרה מניות כאשר ערכן נמוך, אבל חברות ריכוזיות עושות זאת דווקא כאשר ערכן גבוה? כנראה שיש קורלציה שלילית בין הכדאיות לחברה לכדאיות לבעלי המניות בסוג כזה של עסקה.
חובתה של חברה לחלק מזומנים שנבעים מפעילות שוטפת לא מפעילות מימון (שזה בעצם אומר ע"ח תז"מ עתידי מפ. שוטפת שאין גרנטי שאכן יהיה כזה).

Luisito 22 בנובמבר 2014

An answer from an expert! Thanks for coutiibntrng.

Ambon 25 בנובמבר 2014

That's a smart way of thikinng about it.

עומרי 7 באוקטובר 2013

ב-"חברות אשר הונן מרוכז" אתה מתכוון לחברות עם בעל שליטה?
לא חושב שהן רוכשות מניות של עצמן בתמחור גבוה מחברות ללא בעל שליטה. למעשה, אני די בטוח שהן נוטות יותר לחלק דיבידנד שכן בעלי השליטה לעיתים ממונפים.
רכישה עצמית זו פרקטיקה יחסית לא נפוצה בישראל אבל בארה"ב, בה עוסק הפוסט, היא מתבצעת על ידי חברות רבות, רובן ללא בעל שליטה, על פני שנים ולאו דווקא בתמחור נמוך.
חברות בלו צ'יפ מתחזקות מדיניות כזו כחלק ממערך התגמול הכולל והאסטרטגי לבעלי המניות.
באופן טבעי כאשר התמחור נמוך אז לרכישה יש השפעה גדולה יותר.

אבל אנחנו סוטים מהנושא.

בשורה התחתונה הריבית המוכה מסייעת לחברות לממן החזר כסף למשקיעים באופן יותר גמיש. זה פועל לטובת בעלי ההון ואולי לא אופטימלי למשק ולצדק חלוקתי, אבל זה לא אומר שזה דבר לא רצוי לכשעצמו מבחינת טובת החברה, כאשר נעשה בזהירות ואחריות.
אפשר לקחת מקרה ספציפי (הכי מפורסם הוא כמובן בזק) ולבקר אותו אבל כמדיניות, זה לחלוטין לא נכון לשלול את זה על הסף.

מתן גילור 7 באוקטובר 2013

אוי עומרי…ואני חשבתי שאנחנו חברים :( ככה להכניס לי מילים למקלדת? ;)
באף אחת מהתגובות לא שללתי דבר על הסף, אלא ניסיתי להציג את הדברים לאשורם מבלי לחוות דעה האם זה ראוי או לאו. גם כשאני מציג חוב כטוב/רע או פירמה כבריאה/חולה זה מדבר על שיקולים שכשורים לפירמה בלבד. כמובן שהמטרה של בעלי המניות יכולה להיות שונה לחלוטין וזה בסדר גמור.
אבל (מה חשבת – שלא יהיה פה אבל…), כאשר מגייסים חוב וממנו מחלקים רווחים ומממנים בונוסים לנושאי משרה, במקום להשקיע, מגיעים למצב של דלק נדל"ן, שפשוט לא היה לה מספיק נכסים לממש, בכי לפרוע את התחייבותיותיה. הלוא לצורך מימון נכסי המקרקעין היא היתה צריכה מינוף של כ-70%, אז למה נכסים מונפו בשיעור של 95%? כדי שיהיו ספירים לחלק מרווחים על הנייר.

דבר אחרון – אני בכוונה לא משתמש במושג "בעל שליטה", הואיל ושליטה יכולה להתקיים באמצעות חוב/מניות זהב/זכות וטו/הסכמים כלשהם/וכו'. כפי שהבנת, הכוונה שיש מעט בעלי מניות שמחזיקים בחלק הארי של ההון.

שי 7 באוקטובר 2013

ההרחבה הכמותית היא רק תחליף (סוג של) להרחבה הפיסקאלית, שהיא היא העיקר בתיאוריה של קיינס – מזרימים כסף לאנשים עצמם והם מגדילים את הצריכה וההשקעות.

משהו שהפוסט הזכיר לי – בשנה א' בכלכלה אחד המרצים סיפר לנו בדיחה: סטודנט לכלכלה נרדם בהרצאה של מילטון פרידמן. פרידמן קלט אותו והעיר אותו כשהוא מבקש ממנו לחזור על הדבר האחרון שאמר. "אני לא יודע מה הדבר האחרון שאמרת", אמר הסטודנט, "אבל הפיתרון הוא להדפיס עוד כסף".

תומר הוותיק 7 באוקטובר 2013

על סמך אילו מידעים אתה מבסס את האמירה שחברות לוקחות הלוואות בכדי לקנות את המניות שלהן בחזרה ולממש רווחים לבעלי המניות?

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

על סמך מאמר של פרופסור סמית'רס שמראה שמאז המשבר ב2008, בעוד שגיוס ההלוואות על ידי החברות עלה, ההשקעות ירדו, והשאלה היא למה גייסו את החוב, וזו התשובה המשוערת

IDO 7 באוקטובר 2013

גיל האם המצב הנוכחי לא מזכיר את טרום המהפכה הפיאדולית של ימי הביניים. וטרום המהפיכה הצרפתית?

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

אני זקן אבל לא עד כדי כך. לא חייתי בימים אלה, אין לי מושג אמיתי שזה מזכיר. אני כן חושב שאנחנו על סף סיבוב בתהליך, הוא הגיע לנקודת קיצון שלא תאפשר לו להימשך במשך זמן רב בלי לעורר התנגדות עזה של אלה שנדפקים.
דווקא בזכות הדמוקרטיה, התהליך ישתנה בדרכים שקטות לדעתי

מיקיג' 7 באוקטובר 2013

עם כל הכבוד גיל, ובהחלט יש, אתה גם מתאר באופן מאד לא מדוייק את התהליך שעובר על הכלכלה האמריקאית (במונחים של נתוני מאקרו), גם מציג באופן מאד חד מימדי את המדיניות של הפדרל ריזרב, וגם מציג טיעון שלוקה בערבוב מושגי, שדי מפיל את הטיעון שלך.
מעבר לזה, לנתח את ההרחבה הכמותית במשקפיים של שמאל-ימין כלכלי ובמונחים של כוח, זה נורא פשוט, טחון עד אימה, ומעייף למדי. כאילו, הרפובליקנים הם העשירים שרוצים כסף, בלה בלה בלה. זו מחלה של כלכלנים, שכהרגלם, מתעלמים מההיבטים התרבותיים וההיסטוריים. גדול עליהם.
אני אומר את כל זה בתור אחד שנמצא לגמרי בצד הדמוקרטי במשבר הזה, ולא רק במשבר הזה. ועדיין, קצתי בניתוחים המשטיחים את העמדה הרפובליקאית.

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

מיקיג' – אתה זוכר שמדובר בפוסט של פחות מ800 מילים נכון? ברור שלא מדובר במאמר מדעי שבא לנתח את השמאל והימין האמריקאי. ברור גם שאין פה ניתוח עמוק של ההרחבה הכמותית.
אתן לך בכמה מילים את מה שאני יודע על ההרחבה הכמותית – נכון, בניגוד לאירופה (שאגב נוקטת בהרחבה כמותית אך בדרך אחרת), הצמיחה של המשק הפכה לחיובית. אולם, ההכנסה החציונית לא הגיעה עדין לרמתה הנומינלית שבה היתה ב2007, וריאלית נמצאית מתחת לרמה של שנת 1998, וכשבודקים לאיפה הצמיחה הלכה, כשבודקים את תהליך התכנסות ההכנסות בידי חלק מאוד קטן של האוכלוסיה האמריקאית, רואים שההרחבה הכמותית לא רק שלא שינתה את התהליך, אלא שבזמן קיומה, התהליך התעצם.
כלומר, אין שמאל וימין, כמו שכתבו בתגובות למעלה, הדמקורטים והרפובליקנים שיתפו פעולה עם התהליך, גם קלינטון, גם בוש, וגם אובמה, אבל כאשר אני בודק את דעותיו של קרוגמן לדוגמה, התמיכה העיוורת שלו בהרחבה הכמותית מתבססת על מה היא היתה צריכה לגרום, ולא מתוך מעקב עמוק ופתוח מדעות קדומות לגבי מה היא גורמת באמת

מיקיג' 7 באוקטובר 2013

לא שזה מה שחשוב לדעתי, אבל נקודתית, כשאתה מביע עמדה על ההרחבה הכמותית, אתה צריך לבחון אותה מול האלטרנטיבות שעומדות על הפרק מול משבר בסדר גודל של 2008. מעבר לזה, וזו דעתי בלבד, כדי לדעת אם היא מוצדקת או לא נצטרך לחכות עוד 5-10 שנים. את זה כלכלנים לא אוהבים לעשות.
מעבר לזה, הטענה שלי היא לא שלא כתבת את הכל, על זה היית יכול לומר באמת שיש לך לך רק 800 מילה. הטענה שלי היא שמה שכן הצגת ב-800 מילה האלה הוא פשוט, במילים עדינות, ניתוח לא רלבנטי של הנושא.
זו כמובן דעתי, אין לי מונופול על האמת חלילה. אני מקווה גם שלא תיקח את זה אישית. הביקורת היא עניינית ולא מכוונת מעבר לזה.

מיקיג' 7 באוקטובר 2013

עוד דבר קטן אחד, בהמשך לתגובה שלך ושלי יחד. שאלה שחשוב לקחת בחשבון היא מה לדעתך היתה הההכנסה החציונית אלמלא ההרחבה הכמותית, מה היה מצבם של שכבות הביניים אם הפד היה בוחר בדרך הפוכה, אם היו נותנים לאותו מיתון על פי הגישה האוסטרית לבצע את התיקון הנדרש? המצב לא היה שונה בהרבה, רק שהחלשים היו קורסים לגמרי, הבינוניים בדרך לשם, ובעלי ההון, ברובם הגדול, היו נותרים כאלה. תבחן אם אתה רוצה כטסט קייס את המשבר של שנות השלושים, ותראה כמה אפס מוביליות חברתית התרחש בשנים של המיתון.

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

אני מאמין בגישה הקיינסיאנית אם אתה שואל. אני חושב שההרחבה הכמותית מבחינה פוליטית פגעה בגישה הקיינסיאנית למרבה הפרדוקס. דווקא הטיפול בהסוואת המשבר, מנע מהפוליטיקאים הדמוקרטיים לדאוג לתכנית של השקעה ממשלתית גדולה יותר כדי לפתור את המשבר, זו היתה ההצעה המקורית של קרוגמן. כדי לטפל במשבר, צריך להרגיש משבר. כאשר מטפלים באמצעות ההרחבה הכמותית רק בהסוואת המשבר, פוגעים ביכולת הפוליטית לדאוג לתמיכה ממשלתית בחלשים לדוגמה. ריצ'ארד קו הוא חוקר יפני מפורסם, שמלווה את הדפלציה ביפן, וקבע כבר מזמן שהאמצעים של הבנקים המרכזיים לא רלוונטיים לפתרון הבעיה. אבל כאן נכנסת השחצנות האמריקאית לתמונה, הוא יפני מה הוא מבין, אנחנו יודעים טוב יותר. אז מה אם ליפנים יש נסיון של 20 שנה עם המשבר, אנחנו יודעים טוב יותר

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

לא לקחתי אישית, והביקורת הכי חמורה שכתבת זה שרמזת שאני כלכלן, זה עלבון צורב שלא מגיע לי. דרך אגב, בעיני מגיע לברננקי הרבה קרדיט על ההרחבה הכמותית הראשונה שאכן תרמה לייצוב השוק, אך ספק גדול בעיני אם ההרחבות שבאו בעקבותיה אכן תרמו לכלכלה (ספקות המשותפים למרבה הפלא לרבים מחברי הפד עצמם). מסכים שנצטרך לחכות עוד הרבה שנים כדי לבחון את ההצלחה. למשל, גרינספאן נחשב לאורקל שנים רבות, ובדיעבד הסתבר שגרם הרבה יותר נזק מתועלת.
חלילה לי מלרמוז שמה שכתבתי היא האמת המוחלטת, זו דעתו של הדיוט בלבד. אשמח אם תסביר יותר כיצד מה שפרטתי לא רלבנטי, ותרחיב על מה כן, על מנת שאוכל לכוון טוב יותר לדעתך

מיקיג' 7 באוקטובר 2013

יש לי יום לחוץ בעבודה, ואני לא אספיק להיכנס לזה. כמה עניינים בקצרה. 1. צריך להפריד בין מה שצריך היה הממשל הדמוקרטי לעשות לבין שאלת ההרחבה הכמותית. הפד וברננקי לא אשמים במה שעשו או לא עשו הדמוקרטים כדי לטפל במשבר. השאלה החשובה בעניין הבנק היא אחת ויחידה – האם הבנק השתמש נכון בכלים שיש לו, שזה הכלים של הריבית , והאמצעים בשוק.
2. רוב האנשים בשוק, ובזה גם אני מסכים איתך, חושבים שהיא לקראת סיום תפקידה, בטח בהיקפה הנוכחי.
3. עובדתית, אתה טועה. בישיבת השוק החופשי מספטמבר 9 מהמשתתפים הצביעו בעד המשך הרכישות בהיקף הקיים. אם אני זוכר נכון, רק נשיאת הפד בסנט לואיס התנגדה. היא אגב מתנגדת להרחבה מאז ומעולם, גם בראשית הדרך. שאר המתנגדים הם עוד שלושה נשיאי פד מהמדינות, אף אחד מהם לא חבר מצביע בוועידת השוק החופשי.
4. הוויכוח בין העמדה הדמוקרטית לבין זו הרפובליקנית בשאלת הכלכלה והפדרליזם הוא וויכוח ארוך ונוקב, שהחל פחות משלושים שנה לאחר הכרזת העצמאות, עם כמה תחנות מאד מעניינות בדרך. אתה רוצה להבין אותו באמת, אל תקרא את קרוגמן, תקרא את ההיסטוריונים ואת הסוציולוגים. מקווה שזה לא נשמע אמירה מתנשאת מדי, כי לא לזה הכוונה.

גיל שלי 7 באוקטובר 2013

אני לא טועה עובדתית. מה שמצחיק הוא שהפד שחרר מחקר בו הוא בדק את ההשפעה של ההרחבה הכמותית על הכלכלה, והגיע למסקנה שההרחבה לא ממש משפיעה על הכלכלה האמריקאית, אך למרות זאת בהצבעה חברי הפד תמכו בהמשכת התכנית כסדרה

אדם בן דוד 7 באוקטובר 2013

תודה לך על הבלוגים הכלכליים האלה. ברור לי שזה רק מגרד את פני השטח, אבל אתה יותר מעוזר לאנשים כמוני לתפוס משהו מהבלאגן הזה שיש מסביב. עם זאת, ככל שאני קורא ומבין יותר אני יותר ויותר מתוסכל- אנחנו חיים באותה החברה הפיאודלית של ימי הבניים רק שסימאו את עניינו ב"דמוקרטיה" ו"שיוויון הזדמנויות".

Comments closed