אי השוויון במשכורות – למה בישראל הוא מהגבוהים בעולם

משחק סכום אפס מוביל להגדלת פערים

מירב ארלזורוב כתבה בדה מארקר על שוק המשכורות הישראלי. היא כתבה ששוק העבודה הישראלי מתפקד ברמה מהגבוהות בעולם המפותח, אך הוא מהאי שוויוניים ביותר בעולם. עוד כתבה גברת ארלזורוב (שמסרבת בכל תוקף לקיים איתי ראיון כמי שיושב על מאגר הנתונים הגדול ביותר בישראל, ומי שבאמת מכיר את השוק טוב), שלא ברור למה ישראל כל כך לא שוויונית.

*

לי אין תשובה ברורה כמובן, אך יש לי השערות טובות. כדי לבדוק למה בישראל הפערים הם כה גדולים בין הבכירים ובין כל השאר, כדאי לבדוק האם יש משהו שקשור בתרבות הישראלית שעוזר לכך.

אחד הדברים שאני יכול לספר לכם בוודאות, שכאשר מדובר בסניפים של חברות זרות הפועלות בישראל, מבנה השכר אחיד יותר, ואי השוויון קטן יותר. יכול לספר לכם כל מי שעובד באינטל לדוגמה, או גוגל, אך גם עובדי חברות הפארמה בשלוחות הזרות, שתרבות המשכורות בעולם שונה מהתרבות הישראלית. חברות זרות חושבות משום מה, שלבנות מערכת שכר זה מקצוע רציני. הן מרכיבות סולם שכר, ישנם מאפיינים ברורים, ותכנית תגמול מסודרת. ברבות מהחברות הזרות הבונוסים המחולקים אכן משקפים את ההשקפה שהתרומה של העובדים להצלחת החברה לא בהכרח זניחה לעומת תרומת הבכירים, גם כאשר מדובר בחברות אמריקאיות.

*

התרבות הישראלית מתאפיינת במבחן השורה התחתונה, חיפוש אחר כח, וחוסר סבלנות לתהליכים. חוסר הסבלנות לתהליכים עלולה לגרום למנהלים בכירים רבים להתמכר לאקסלים, ופחות לתהליכים העומדים מאחוריהם. משום מה מנכ"ל מבריק בישראל יכול להיות מי שהוא "גאון פיננסי", אך ישנה פחות הערכה למנהיג הסוחף אחריו עובדים.

את תרבות המנצח לוקח הכל אפשר לראות גם במקומות אחרים בישראל. קחו לדוגמה את ליגת הכדורסל הישראלית, מרגע שמכבי הצליחה לבצר את מעמדה בראש הליגה, היא חיפשה דרכים כוחניות לשמר את המעמד הזה, ופחות לדאוג לדרכים לשיפור הליגה אשר יובילו בטווח הארוך לשיפור הכדורסל ולמשיכת כשרונות רבים יותר לענף, ומכאן גם להצלחה יציבה יותר לאורך זמן.

כאשר הטווח הקצר מולך, צריך לנצל מהר מהר את עמדת הכח שהגעת אליה, לכן ישנם בכירים אשר עסוקים מדי בניצול ההזדמנות לבצר את מעמדם, ופחות בקידום שאר העובדים בחברה. אין תחושת הזדהות ושותפות גורל.

משחק סכום אפס יכול לסכם הרבה משאים ומתנים בישראל, הרבה פחות בחו"ל.

*

כאשר האילתור הוא המלך, כאשר צריך להספיק מהר מהר לפני שייגמר, קשה לצפות לבניית תהליכים ארוכי טווח אשר יביאו לצד שוויון גדול יותר גם הצלחה גדולה ויציבה יותר. רק ביום ראשון בנינו פה ביחד הצעה לשר האוצר לתכנית מורכבת שתעודד הגדלת השוויון בחלוקת ההכנסות בחברה. שר האוצר באותו יום יצא עם הצהרת כוונות פשוטה יותר, אך למרבה הצער גם פשטנית יותר. הצעד המוצע על ידי שר האוצר (אי הכרה בעלות משכורת מעל 3.5 מיליון לצורך הוצאות בבנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות), יכול להיות חלק מתכנית שלמה, כאשר מדובר באגרוף אחד אשר אמור להדהים את העוסקים בדבר, ויביא את ההרתעה שתשנה את התרבות, הסיכויים להשפעה אמיתית קטנים.

*

אין לי תשובה, יש לי השערות. התחשבות באחר, תכנון ארוך טווח, מבחן תהליכי משולב בתוצאה, כאשר כל אלה יהיו גם השוויון בחלוקת ההכנסות ישתפר. בלי זה, גם צעדים אמיצים לא ישפיעו.

הורד

פול סיימון וסטיב נאש ביום שלישי
הניצחון הגורלי בבארנסלי

31 Comments

Amir A 8 באפריל 2014

איזה אלבום, יא אללה.
ובעניין הפוסט – הכל שאלה של חינוך. רק סיפור קטן, הבכור שלי ייצא לקולג' עוד שנתיים וקצת. מכיוון שהוא מכוון גבוה הוא יודע שציונים לא יספיקו. שהאוניבסיטאות מבכרות מועמדים שמראים רגישות לחברה ולא רק לעצמם. אז החל מהשבוע העולל התחיל להתנדב בבית תמחוי. עכשיו, לא משנה אם הוא עשה את זה בגלל שזה ישרת אותו בהמשך או בגלל שהוא באמת בעל רגישות חברתית. התוצאה היא שהוא יהיה במגע עם אנשים שגורלם לא שפר עליהם ואולי תתפתח אצלו חמלה חברתית. והכל בגלל דחיפה של מוסדות שהם האליטה בארה"ב.
כתוצאה מכך גם הנושא של תרומות לצדקה כאן הוא אדיר. בשנת 2012 סך התרומות בארה"ב הסתכם ב-313 בליון דולר (שהם 2% מהתוצר), כאשר 72% מתוך זה (223 ביליון) הגיעו מבודדים ולא מחברות.
פעם ישראל התגאתה בלכידות החברתית. במשפט "כל ישראל חברים". השאלה היא לאן זה הלך לאיבוד ואיך אפשר, אם בכלל, להחזיר את זה.

rami 8 באפריל 2014

כשאני הייתי תלמיד בחטיבה (קצת יותר מ10 שנים) החטיבה הכריחה אותנו לצאת להתרמות בתדירות של כפעמיים שלוש בשנה. הדבר האחרון שזה עשה עבורי, ועבור כל אחד מהחברים שלי ועבור הרב, זה פיתוח של חמלה חברתית. המטרה שלשמה ניסינו לגייס כסף הייתה תמיד חשובה, ותמיד לפני המבצע תרומות מישהו היה מגיע אלינו להרצאה ומסביר לנו והמורים היו מדברים איתנו ועדין זה פשוט לא הזיז לרב. מנגד, אני מכיר אנשים בשכבת גילי שהנושא החברתי עניין אותם כבר מאז והם מתעסקים בו עד היום. הנקודה היא שזה עניין אישי לגמרי. אפשר לנסות לפתח מערכת חינוך שתוביל קו חברתי באופן משמעותי, אולי אז כן יהיה שינוי. כל עוד מנסים להכריח זה לא יעבוד.

Amir A 8 באפריל 2014

לשלוח ילדים למבצע "הקש בדלת" זה לא חינוך. זו פעילות בזויה שבעצם הופכת ילדים לחברות גביה. כל קשר בינה ובין נסיון לפתח איזו חמלה ואחריות חברתית הוא מקרי בהחלט.

פה איתמר 8 באפריל 2014

+1

rami 8 באפריל 2014

ולהכריח את הילד שלך לבצע פעילות קהילתית כדי להתקבל לבראון או לייל? זה חינוך? צר לי. זה אותו הדבר

Amir A 8 באפריל 2014

חינוך מהגדרתו הוא הכרח. הרי תינוק לא יוצא מהרחם עם רצון לתרום לקהילה, לעשות שיעורי בית, להימנע מלהזיק לאחרים או מדחף לקלל את סופו במשחק הדרבי.
השאלה היא לא מה אתה דוחף את הילדים לעשות. השאלה היא איזה משמעות יש לזה וכיצד זה ישפיע על מי שהילד יתפתח להיות. אתה באמת לא רואה את ההבדל בין לשלוח ילדים לדפוק על דלתות ולבקש כסף ובין לשלוח אותם כדי לחלק אוכל לאנשים נזקקים?

rami 8 באפריל 2014

אתה צודק שחינוך הוא הכרח. אבל אין הבדל בין להכריח מישהו לחלק אוכל לנזקקים לבין להכריח אותו ללכת מדלת לדלת כדי לאסוף את הכסף שבו יקנו אוכל לנזקקים. זה פשוט שלב אחר בשרשרת הזאת.
לדעתי האישית הדרישה של אונ' יוקרתיות בארהב לזה שהמועמד אליהן יהיה יותר מאשר תלמיד טוב אלא גם עם תרומה לקהילה היא לא חינוך. לא יודע אפילו בדיוק מה זה. זה נע בין צביעות לבין לשחק את המשחק של ילד ממעמד כלכלי מבוסס מתרועע עם המעמד הנמוך, כשבפועל זה לא צעד שנועד לחנך (לדעתי) אלא מעין מס שפתיים.

Amir A 8 באפריל 2014

סלח לי על הגסות, אבל התגובה שלך מזכירה לי את התגובה של הרבה ישראלים שמגיעים לארה"ב ויוצאים כנגד המנהג המקומי של לחייך לזרים ולשאול לשלומם. לרוב תשמע תגובות מישראלים כגון "זו צביעות", "לא באמת איכפת להם" וכדומה. בדרך כמובן מתעלמים מזה שהמנהג הזה הופך את החיים לקצת יותר יפים ונחמדים, אבל מה זה חשוב.
אם היית קורא את התגובה הראשונה שלי היית מבין שמס שפתיים או צביעות זה לא. חברה שבשבילה תרומה לקהילה היא רק מס שפתיים לא תורמת כספית מבלי שיחייבו אותה כ-2% מהתל"ג לאגודות שונות. אב

אלון 8 באפריל 2014

יש עניים בקונטיקט?

Amir A 8 באפריל 2014

תתפלא. למרות שקונטיקט ממוקמת בחמישיה העליונה מבחינת הכנסה חציונית למשק בית, הרבה מזה נובע מהעשירים שגרים במזרח המדינה ועובדים בניו-יורק. בערים הגדולות כמו ניו-הייבן, ברידג'פורט, הארטפורד ו-ווטרברי תמצא הרבה עניים.

בני 8 באפריל 2014

ניו הייבן, חוץ מהאונברסיטה שהיא ממש מדהימה, היא עיר מסריחה שבחלק מהרחובות צריך ללכת עם שכפץ

Amir A 8 באפריל 2014

זה כבר מזמן לא ככה… (לגבי השכפץ, לא לגבי העובדה שיש מקומות מסריחים).

בני 8 באפריל 2014

אני הייתי שם מלפני קצת פחות מ15 שנה. אז לפחות, היה מקומות שהיה פחד ללכת. טוב לדעת שזה השתפר

Amir A 8 באפריל 2014

בדיוק התקופה שאנחנו הגענו הנה. באמת הזהירו אותנו אז לא ללכת באזורים מסויימים (מאנספילד, או באזור של תחנת הרכבת) במיוחד אחרי החשיכה. היום המצב הרבה יותר טוב, למרות שעדיין לא הייתי בוחר מרצון להסתובב בלילה ברחובות שאחרי בית החולים.

no propaganda 8 באפריל 2014

יש משהו בתרבות הישראלית שגורם למנהלים בכל הדרגים לא לדאוג לעובדים שלא דואגים לעצמם. אם יש להם עובד טוב שלא מבקש העלאה במשכורת למרות שמגיע לו יותר, המנהל לא יעשה את זה בשבילו. אתה רוצה משכורת גבוהה יותר, תדרוש. ומי שדורש מקבל בסופו של דבר יותר ממי שעושה עבודה טובה.

הערה קטנה:
זה לא ממש פייר לתת את אינטל בתור דוגמא. למיטב ידיעתי המשכורות שם לא יותר טובות או שיוויוניות מאשר בחברות הייטק ישראליות. כן העניין יותר מסודר שם אבל נראה לי זה יותר נובע מהיותם קונגלומרט ענק ובירוקרטי.

אבישי (הרמתגני) 8 באפריל 2014

אני לא מסכים שזה בתרבות הישראלית, אני חושב שמדובר בטבע האנושי וההיסטוריה מוכיחה את זה. בארץ המודל הקפיטליסטי מועתק מארה"ב (קפיטליזם אנגלו-סקסי או קפיטליזם ליברלי), ומאופיין בעיקרו בהתערבות מינימלית של המדינה.
במודל הגרמני (קפיטליזם רייני או קפיטליזם סוציאלי) המדינה מעורבת יותר, והוא יותר שמרן מהמודל האמריקאי. אחד התוצרים של המודל הגרמני הוא חובה שלעובדים יהיה ייצוג בדירקטוריון. זה דבר מבורך כיון שבמצב הזה ברור שפערי המשכורות יהיו קטנים יותר.
עכשיו מה לזה ולתרבות? אני לא מאמין שאם תיקח מנכ"ל גרמני לחברה אמריקאית, שבה אין ייצוג לעובדים בדירקטוריון, והוא יהיה צדיק פתאום וייקח משכורת נמוכה יחסית. הוא ינצל את המערכת החדשה שהוא נמצא בה, ויוציא את המקסימום שהוא יכול לעצמו.

no propaganda 8 באפריל 2014

מה שאתה אומר נכון בעיקר לדרגים הגבוהים באמת אבל מה בקשר למנהל הישיר שלך או שלי? האם הם דואגים שהמשכורת שלך או שלי תהיה מספקת בלי שאנחנו נצטרך לבקש ולהתווכח? הם מרוויחים מזה שיש להם עובדים טובים אבל לא מנסים לשמר אותנו כעובדים שלהם. ומתי הם כן מתחילים לעשות משהו בנידון, כשאנחנו מאיימים לעזוב או מתחילים לדרוש העלאות.

אבישי (הרמתגני) 8 באפריל 2014

תראה, כל עוד המנהלים של המנהלים שלנו רודפים אחרי שורת הרווח, אני לא רואה איך המנהלים הישירים שלנו יתחילו מדיניות העלאות שכזו. קשה לי להאשים אותם, הם לא מקבלים העלאה אז איך הם יבואו ויתנו לי כזו? בלי שביקשתי?
ושוב, זה לא קשור לתרבות הישראלית. אולי איך שנעשה המו"מ הוא תרבותי, אבל הקונספט יהיה זהה בכל מקום.

MOBY 8 באפריל 2014

יותר מדי סרטים אמריקאים, וחוסר יכולת הבנה שהם רק סרטים. או בכלל חוסר הבנה (אפילו בג׳רי מגוויר המשפט הלא מייצג הוא המשפט הזכור).

Fluttershy 8 באפריל 2014

צריך יותר פרוג בדה-באזר! Firth of Fifth אחד השירים הגדולים אי פעם עם סולו גיטרה מדהים. לגבי הפוסט עצמו… אולי אקרא אותו בהמשך.

ערן 9 באפריל 2014

בהחלט. ופתיח הקלידים הנהדר… והקול של גבריאל…

סימנטוב 9 באפריל 2014

אין על פרוג! אני תמיד מתלבט בין סלינג אינג לבין פוקסטרוט

נדב 8 באפריל 2014

אני לא רוצה ללהשמע חטטן, אבל במה אתה עוסק?

גיל שלי 8 באפריל 2014

אני הבעלים של צבירן ייעוץ וסקרים. יש לנו את סקרי השכר הגדולים ביותר בישראל ( 150,000 משכורות 400 חברות)

איציק 8 באפריל 2014

גיל,
אולי לא הבנתי, אבל ההקבלה למכבי בכדורסל לא נכונה. אם אינטל היתה לדחוק את כל חברות המעבדים לאפס ולהרויח 100% היא היתה עושה זאת בלי למצמץ, אבל היא לא מצליחה, אם בגלל חוסר יכולת ואם בגלל רגולציה. אם השחקן הבכיר במכבי היה מרויח פי 100 מהממוצע, ומבחינתו שהקבוצה תתרסק אבל הוא רוצה סחר כזה גבוה, אז זו היתה השוואה הוגנת אבל זה לא מה שקורה.

איש הפח 8 באפריל 2014

אני נזהר מאוד, כי אני לא יושב על נתונים, אבל יש לי תחושה שבחלקים רבים של המשק התרופף הקשר בין הרווחים לביצועים. בגלל זה גם התגמול לא מתבסס על הערך של העובד, כי כאמור לא זה מה שגורם לרווחים.
בדוגמואות שהבאת, של חברות שמתחרות שמתחרות בשווקים הבין לאומיים ומתקיים קשר הדוק בין הביצועים לרווחים גם מבנה השכר יותר שוויוני.

סימנטוב 9 באפריל 2014

כן, מוכרים את ישראל בשקל

ארז (דא יונג) 9 באפריל 2014

אפילו במשקל :)

ערן 9 באפריל 2014

רק אני ראיתי את העטיפה של האלבום הנהדר הזה וישרתי שמתי ג׳נסיס (כדי לשקוע בנוסטלגיה שמוציאה אותך מעבודה, ספורט כלכלה הכל)?
יציאה מעולה, גיל

יוני 9 באפריל 2014

+1

עודד 13 באפריל 2014

אכן, כאשר הטווח הקצר מולך… הכל משתבש. וממש ממש חבל. איך התרבות המקומית והאנשים בה מתעלמים מעובדה זו עד כדי כך הינו דבר בלתי-נתפס. אבל בסופו של דבר המציאות תגבור, וכולנו נקבל הישר לפנים.
אגב, אלבום סופר-על.

Comments closed