ישנם מאמנים אגדיים רבים בתולדות משחקי הכדור בארצות הברית. יש את וודן האלמותי, האיש שהוביל את הברואינס מUCLA לשנים רצופות ללא הפסד. ישנו רד אאורבך כמובן, וינס לומברדי, פיל ג'קסון נחשב לכזה אצל רבים. ישנם עוד רבים וטובים שאני לא מזכיר כאן, אך נדמה לי שאפשר לטעון בצורה רצינית שביל ביליצ'ק עולה על כולם.
*
מה שביליצ'ק השיג עם הפטריוטס מאז שהחל לאמן שם, בעידן תקרת השכר בפוטבול האמריקאי, קשה לדמיין קבוצה שתצליח לשחזר את ההצלחה הזאת. אליפויות הבית הבלתי נגמרות, שישה סופרבולים, ארבע טבעות, עונת ה18-1, העונה שבה הפטריוטס נצחו יותר מעשרה משחקים עם מאט קאסל, האיש הציב פה רף במקום גבוה במיוחד, אין אף קבוצה שאפילו מתקרבת להישגים אלה בעידן תקרת השכר.
*
ביליצ'ק לפני הכל נחשב לגאון טקטי. רבים חשבו שהוא פשוט נלחץ בדקה האחרונה של הסופרבול מול הסיהוקס, אך ההיפך הוא הנכון. ביליצ'ק שיחק פה משחק ענק על הסיכויים של הפטריוטס. הוא ידע שהוא תירגל את כל מצבי הגול ליין של הסיהוקס בשבועיים שקדמו לסופרבול, הוא כיסה את כל המהלכים. לפטריוטס נותרו רק שתי טיים אאוטס, כך שאם היה שורף אחד מהם כדי לעצור את השעון עם 55 שניות לסוף, הוא היה חייב לתת לסיהוקס כרטיס חינם לתוך האנדזון אחר כך. כאן לא מדובר במקרה של הסופרבול אותו הג'איינטס ניצחו, הפטריוטס מובילים בארבע נקודות, כלומר בעיטת שער שדה זולה לא תספיק.
הוא גם ידע שקרול מניח שביליצ'ק ייקח טיים אאוט, כלומר בעצם כך שהוא לא לקח את הטיים אאוט, הוא בזבז לסיהוקס זמן יקר בהערכות לדאון השני, והכריח אותם ללכת על מהלך שהם בצעו רבות במהלך העונה. הסיכויים של בריידי לענות בתוך 50 שניות עם טיים אאוט אחד מול החלק החזק של הגנת הסיהוקס, קרי הסקונדרי, היו קלושים למדי.
*
ביליצ'ק הוא הרבה יותר מגאון טקטי. הוא מצליח להחזיק קבוצות לאורך שנים ארוכות בטופ של הטופ. הוא המנהיג הבלתי מעורער של הארגון, ומצליח לשלב בטוטילטריות שלו, ובחוסר ה"נאמנות" לשחקנים הבולטים פרט לבריידי, את היכולת להוציא את המקסימום משחקנים. ישנם דרכים רבות להנהיג אנשים, ניתן להבין אותם, ניתן להוביל אותם, ביליצ'ק הוא מהסוג השני. המקבילה שלו בכדורסל בתקופה הזאת הוא פופוביץ מהספרס, אך בחינה של הקושי בשחזור ההצלחה בפוטבול מול הקושי בשחזור ההצלחה בNBA, וכן ההישגיות הטובה יותר של הפטריוטס, מטה את הכף לזכותו של ביליצ'ק.
*
ברור שיש כאן כוכבית עם העניין של הרמאות. אך לדעתי אין כאן משהו בסדר גודל של החומרים האסורים, יש כאן התחכמות אסורה, אך אין בכך כדי להטיל ספק בשאלה היחידה החשובה, האם הפטריוטס היו משיגים את אותם הישגים גם בלי התעלולים המיותרים הללו. כאן לדעתי התשובה היא חיובית, בהחלט כן, ולכן הכוכבית מבחינתי אינה גדולה באופן מיוחד.
*
אז הגיע הזמן לתת כבוד לאיש ולקפוצ'ון, לא רק בריידי חתם כרטיס בתור הטוב בכל הזמנים בין ראשון לשני.
*
נ.ב סימונס סוף סוף חזר לכתוב נפלא, קראו את הטור הבא
54 Comments
איך אתה יודע מה הוא חשב בדקה האחרונה? זה לא קצת הסבר בדיעבד? הרי הוא יכל לנסות לעצור אותם על קו היארד בלי לתת להם ט"ד. אני גם לא מסכים ששני פסקי זמן היו עדיפים. הן לא היו עוזרים הרבה ב20 שניות.
לגבי הרמאות אני לחלוטין חולק עליך. אם הסיפור האחרון נכון אז שתי רמאויות זה המון. למעשה, אלו שתי רמאויות שיודעים עליהן. מי יודע מה עוד הוא עשה? לחלוטין לא נכון שהם היו משיגים אותן הישגים בלעדיהם. יש סיכוי סביר שלפחות אחד הסופרבול הושג במרמה ומי יודע מה עוד.
גיל, אחת ולתמיד לגבי הרמאויות. כן, היה את ספיגייט. ובוא נניח שגם הורידו את האוויר מהכדורים. כמובן אני מניח שאתה מודע לכך שכרגע הבאז כאן הוא על מה שאטלנטה עשו עם הרעש באיצטדיון שלהם. ואני מניח שאתה מכיר גם את כל אלו שיוצאים ומודים שגם הם עיגלו פינות כאן או כאן, ואת הבאונטי ועוד ועוד. רוצה לומר, הרמאויות האלו לא הציבו את הפטס במקום אחר משאר הקבוצות. הן מכתימות אותם, כן, אבל אי אפשר לטעון שבלי זה כל ההישגים של הפטס ב-15 שנה האחרונות היו נעלמים.
זה בערך כמו הטענה שהזכיות של לאנס ארמסטרונג לגיטימיות כי כולם רימו. ראשית, אנחנו לא יודעים עד כמה אחרים מרמים אם בכלל. שנית, הרמאויות של הפטס קשורות לאינטגריטי של המשחק. לתת כסף על פציעת שחקנים יריבים זה אולי דוחה, אבל שופטים יכולים להעניש במשחק עצמו. גם להגביר את הרעש של הקהל זה פסול אבל לא משפיע כמו צפייה באימון המסכם של קבוצה יריבה לפני הסופרבול. לכן בשיטתיות כנראה לפטס אין מתחרים.
ואני לא טענתי שכל ההישגים שלהם היו נעלמים אבל יכול להיות שהיו אחרים. אני חושב אגב שביליצק הוא בהחלט מאמן מצוין.
להתנפל על הפטס תחת הכותרת "האינטגרטי של הספורט" זה כמו להתנפל על בונדס כי הוא לקח סטרואידים או להתנפל על ארמסטרונג כי הוא היה מסומם ולטעון שהם הרסו את הספורט. במקום זה צריך להודות על האמת – לספורט הזה אין אינטגריטי. ברור לכולם שלספורטאים נגרם נזק מוחי, שהם מפוצצים את עצמם בחומרים שיגרמו להם נזק בהמשך, שהמכות שהם סופגים יביאו לקשיים בתנועה בגילאים מאוחרים יותר, שלכוכבים הגדולים מותר לעשות הכל על המגרש ומחוצה לו כל עוד הם ממשיכים לספק את הבידור בכל יום ראשון, ועוד ועוד. ולאף אחד לא איכפת יותר מדי, כולל לך ולי. אפשר להיות כמוך ולטעון שהפטס מלוכלכים יותר מכולם או כמו אוהדים אחרים שטוענים שהפטס לא שונים מאף אחד אחר חוץ מהעובדה שהם נתפסו. אבל אל תנופף בדגל של "האינטגריטי של הספורט". את זה תשאיר לאומקאנט שארמה.
אם אין אינטגריטי אז למה אתה צופה בו? להתווכח אם ביליצ'ק הוא המאמן הכי טוב אי פעם זה כמו לשאול מי מהואן אריקים היה הכי טוב.
ברור שקווין הכי טוב, אין שאלה בכלל
מה קשור אינטגרטי לצפיה? מה השלב הבא, להפסיק להקשיב ללד זפלין כי הם גנבו את Dazed and Confused מג'ייק הולמס?
זה טוב אם אתה נהנה לצפות בקרקס ולא בתחרות ספורטיבית.
גיל, אני לא מתיימר לדעת מה הוא חשב, אך למה זה סביר יותר כשאחרים מניחים שהוא פשוט איבד את הראש? מתי בדיוק ביליצ'ק איבד את הראש במשחקים אחרים? גם לא התכוונתי שהוא היה צריך לשמור פסקי זמן, להיפך, הוא היה צריך לבזבז אותם לסיהוקס, כך שיאלצו לפעול תחת לחץ זמן, כפי שפעלו
מי שאני קראתי לא טען שהוא איבד את הראש אלא שטעה (בלי הסברים פסיכולוגיים על הסיבה).
אם היה לוקח פסק זמן זה לא היה מאלץ אותו לאפשר טאצ'דאון. זה היה נותן לו זמן להגיב לטאצ'דאון. אני אזכיר שבמחזור השלישי דנבר עשו בדיוק את זה (דרייב בדקה האחרונה, עד לטאצ'דאון). זה קשה, אבל בהחלט אפשרי.
רק רגע גיל – האם לא רק לפני שלושה שבועות בייליצ'ק התבלבל ונתן לבולטימור עוד פוזשן עם זריקת הייל מרי לתוך האנדזון? באותו משחק הוא בבירור לא קרא נכון את המפה הטקטית שבה ניל-דאון נותן לרייבנס עוד סיכוי.
אם הוא התבלבל מול בולטימור, מדוע לא להניח שהדבר קרה גם מול סיאטל?
אני חושב שיש לא מעט פעמים שהוא טועה בניהול המשחק, הוא לא קדוש. בלחץ זמן אנשים עושים יותר טעויות. אני באמת לא יודע מה קרה שם אבל ישר להניח שזו איזו פעולה גאונית שלו נראה לי קצת לתת לו יותר מדי קרדיט פה.
בליצ'ק אמר אחרי המשחק שהוא חשב לקחת טיים-אאוט אבל כשהוא ראה שסיאטל עולה עם 3 רסיברים מול הגנת הגול-ליין של הפאטס הוא הבין שזו הסיטואציה המועדפת מבחינתו. או שהסיהוקס היו רצים מול המערך הכי מותאם לכך או שהם היו מוסרים (כמו שהם עשו) כך או כך הוא לא רצה לקחת טיים אאוט ולתת להם לשנות את השחקנים על המגרש. לא נראה לי שבשום מצב הוא היה נותן לסיהוקס להיכנס לאנדזון בכוונה, הוא החליט לשחק על עצירה הגנתית בכל מחיר. זו סיטואציה מאד שונה מזו שהייתה מול הג'ייאנטס לפני שלוש שנים כי אין להם את האופציה לשער שדה.
אני אוהב את ההשוואה לפופוביץ' מהרבה מאד מובנים אבל לא מבין את הקביעה שההישגיות של הפטריוטס עולה על זו של הספרס (זו עדיין קבוצה שניצחה 50+ איזה מליון ומשהו עונות ברצף). סה"כ יש קווי דמיון מאד חזקים בין שני המועדוןנים ואני לא רואה יתרון ברור לאחד מהם.
בתור אוהד שלהם חשבתי שתזכיר ברזומה של דארת' בליצ'ק גם את עונות האליפות כמתאם ההגנה של הג'ייאנטס. זה מה שקנה לו את כרטיס הכניסה כמאמן ראשי בליגה.
תכנית ההגנה שלו לסופרבול מול הבילס, היתה אחת הגדולות שהיו, אך הוא היה בסך הכל מתאם הגנה, לא מאמן ראשי, לא רואה סיבה להכניס את זה לרזומה שלו.
בעניין הספרס, עוד סיבה להבדל, בכדורסל הרבה יותר קל לבנות דיינסטי, מספיק לך לשמור על שלושה שחקנים מאוד טובים, וכבר יש לך סיכוי לא רע להשאר בטופ (לא רעים הכוונה בסדר גודל של דנקן, רובינסון, פארקר, ג'ינובילי וקוואי לאונרד), כמובן שפופביץ נמצא מאוד גבוה אצלי, אני ממש לא בא לגרוע מההישגים שלו
יש שיגידו שמספיק שיהיה לך ק"ב טוב וסביב זה כבר אפשר לבנות דיינסטי. אם נלך אל תיאוריה אחרת שהעלית – זה הרבה יותר פשוט מלתחזק קבוצת הגנת ולבנות ממנה דיינסטי.
אין ספק שבריידי הוא חלק חשוב מאוד מהדיינסטי, לכן ציינתי את עונת מאט קאסל. אם נבחן את ההישגים של פייטון (לא בטוח שיש הבדל גדול לטובת בריידי ביכולות הקווטרבק בהשוואה בין שניהם), נראה שבכל זאת ביליצ'ק כמאמן מוסיף המון
ללא ספק. אני לא בא לקחת כלום מבליצ'ק ואני מאד מסכים עם מה שכתבת. הדבר היחידי שחלקתי עליו הוא שלספרס היה יותר קל להגיע לאן שהגיעו.
חוץ מדאנקן ורובינסון, על אף אחד מהאחרים לא היה רשום מומד לדינסטי. במידה רבה הם כאלו כיוון שהפופ עשה אותם כאלו, וזו אחת הגדולות שלהם. זה לא כמו שהביאו את לברון ובוש להצטרף לוויד במיאמי; כוכבים מוכחים, וצרפו אליהם את אלן ואריזה. פופ בונה את השושלת משחקנים שהופכים לכאלו, ולא מגיעים כאלו.
עידו – הדרך הקלה להבין למה ההישגיות של הפאטס "עולה" על ההישגיות היא פשוט לראות עד כמה הם חריגים יחסית לסביבה. בתקופה שבה הספארס שולטים ב-NBA, הייתה לפחות עוד מעצמת זלילת תארים אחרת (לייקרס) ששלטה בליגה, עם אותה כמות תארים וגמרים (אולי יותר? לא זוכר כרגע). לעומת זאת, הפאטס עומדים עשר מדרגות מעל לכל מעצמת פוטבול אחרת בתקופתם – פשוט כי זה כמעט בלתי-אפשרי לבנות מעצמת פוטבול לאורך זמן בעידן הנוכחי.
הנתון שמראה את זה הכי טוב (מזיכרון): לפאטס יש הכי הרבה עונות רצופות עם למעלה מ-10 ניצחונות – 12 עונות כאלה. לקבוצה במקום השני יש… 3 עונות עם למעלה מ-10 ניצחונות. 31 קבוצות, ואף אחת לא מצליחה לחבר יותר מ-3 עונות של 10 ניצחונות. תחשוב על זה רגע.
לספרס יש בפועל 17 עונות רצופות עם 50 ניצחונות. אף קבוצה אחרת לא התליחה לשמור על יציבות כזו במשך כל התקופה הנ"ל.
עידו – אף אחד לא מתווכח שהספארס מספר 1. השאלה היא רק מה המרחק שלהם ממספר 2. המרחק של היציבות התחרותית של הפאטס ממספר 2 ב-NFL (סטילרס? רייבנס? קולטס?) הוא עצום. אם נחבר ביחד את הנתון שאני הבאתי לנתון שאתה הבאת: האם לשום קבוצה אחרת ב-NBA אין 4 עונות רצופות של 50 ניצחונות (אוקלוהומה? מאבריקס? ווריורס? היט?)? האם שום קבוצה אחרת ב-NBA לא הגיעה קרוב לאותו מספר גמרים או ניצחונות פלייאוף כמו של הספארס (לייקרס? היט?)?
[אני לא באמת יודע כי לא עוקב מקרוב אחרי ה-NBA; אבל מהידע השטחי שלי נראה לי שהתשובה ברורה – כן, הספארס דומיננטיים, אבל המרחק ביניהם ליתר העולם שלהם הוא קטן יותר מאשר המרחק בין הפאטס ליתר העולם שלהם).]
הכל תלוי באיך אתה מודד את המרחק לקבוצות שאחרי. בכל מה שנוגע לניצחונות בפלייאוף/אליפויות אתה צודק. הרבה מזה נובע ממבנה הפלייאוף ב-NFL לעומת ה-NBA אבל גם מכך שבתקופה המדוברת היו ב-NBA שלוש קבוצות על אחרות: שתי הגרסאות של הלייקרס של קובי וההיט של לברון. דווקא העובדה הזו הופכת את ההישגיות של הספרס מרשימה יותר מכיון שהיו צריכים להתמודד עם קבוצות שלפחות רגעית נחשבו טובות מהן. מצד שני זה באמת מחזק את הטיעון באמת שבעידן בו קשה לבנות ב-NFL דיינסטי לאורך זמן הפאטס בהחלט יוצאי דופן.
אם אתה מודד הישגיות ביכולת לנצח לאורך זמן אז לא כל כך רחוק מהפטריוטס יש לך את הקולטס והסטילרס שגם הן הצליחו לשמר הישגיות גבוהה לאורך עשור וחצי. הקולטס כאמור נכשלו קשות בפלייאוף והסטילרס מהבחינה הזו הכי קרובים עם שתי טבעות ועוד גמר אחד.
הנה איך שאני רואה את זה: אכן, שנינו מסכימים שה-NFL זו הליגה שהכי קשה לתחזק בה דיינסטי. הנקודה שלי היא ששום קבוצה לא הצליחה לשמר על הצלחה כל-כך קונסיסטנטית בלי לעבור תקופות של בנייה מחדש. הניינרס של הרבאו הגיעו 3 פעמים לאליפות חטיבה, אבל רק אחרי עשור על סיום בתחתית ומיקום גבוה בדראפט בזכות סינגלטרי וחברים. איליי של גיל שלי לקח פעמיים אבל הגי'אנטס רואים את הפלייאוף מהבית יותר מהבילס (טוב, נו, לא עד כדי כך). אפילו הסטילרס שהם מופת ליציבות ארגונית פספסו את הפלייאוף כמה וכמה פעמים לאחרונה. רק הפאטס מצליחים לבנות מחדש תוך כדי 12 עונות של למעלה מ-10 ניצחונות. שום קבוצה אחרת לא מצליחה לחבר יותר מ-3 עונות של ריצה בפסגה בלי שתבוא התרסקות אחר-כך. זה משהו שאין לו תקדים ב-NFL, וכן יש לו תקדים ב-NBA. מהבחינה הזאת, ההצלחה של הפאטס יותר חסרת תקדים מההצלחה של הספארס (ולמען הסר ספק – הספארס ארגון אדיר שמגיעות לו כל המחמאות בעולם).
אני מרגיש שזה ויכוח קצת מיותר אבל אנסה לסכם את העמדה שלי. מסכים איתך שב-NBA היה תקדים מבחינת מספר אליפויות וגמרים לעומת הספרס – הלייקרס. מצד שני אם אתה מחפש יציבות תוך כדי בנייה יש לך ב-NFL את הקולטס. אתה מציין את 12 העונות הרצופות עם 10 נצחונות (למעשה 13 מתוך ה-14 בעידן בריידי ובליצ'ק) כשלקולטס באותה תקופה יש 12 עונות עם 10+ נצחונות כולל 7 רצוף עם 12+. אז נכון שלקולטס אין את אותו רזומה בפלייאוף אבל הרבה מזה נובע ממבנה הפלייאוף ב-NFL.
בקיצור בעיני מדובר בשני מועדונים שעושים דברים בלתי נתפסים באופן די דומה בעידן בו כמעט בלתי ניתן לשמור על המשכיות.
אנחנו די מסכימים על הרוב – אין באמת ויכוח… דווקא הדוגמא של הקולטס בעיני ממחישה את ההבדל הכי טוב: הסיבה היחידה שהקולטס התחמקו משנים ארוכות במדבר אי-ההצלחה היא שהם התרסקו בצורה הכי מפוארת והכי מזליקית (אם אתה מאמין שלהחתים את קרטיס פיינטר ואורלובסקי כק"ב קשור למזל) שיש. הם סיימו אחרונים בליגה, וזה איפשר להם להביא את לאק. וגם אז, הבנייה מחדש שלהם לא מספיקה כדי לעשות משהו בפלייאוף – הם עדיין לא סיימו את הבנייה מחדש סביב לאק. הפאטס, לעומת זאת, ניצחו 11 ולא עשו טאנקינג בעונה שבה הק"ב שלהם נפצע, ובשנות הבנייה מחדש שלהם הפאטס הגיעו אפילו עד הסופרבול (עיין ערך 2011, עם הגנה מזעזעת).
אח שלו אני חייב להגיד שאני מסכים עם כל מה שאמרת אבל הקולטס באמת הורסים את זה קצת כי גם אם פייטון היה נשאר הם היו משיגים עוד עונות עם 10+ רק עם עוד שני בחירות סיבוב ראשון לפחות (לאק שווה יותר מגריפין) אבל זה רק מוכיח את הגדולה של בלצ׳ק שגם בלי בריידי הגיע לעשר ניצחונות. פייטון הוא פשוט מפלצת בעונה הרגילה
זה כי פייטון מאנינג עבר קבוצה (והחמיץ עונה). למאנינג יש 12 עונות רצופות כאלו.
יריב (וגם EYAL): אתם מתמקדים בנתון של עונות למעלה מ-10 ניצתונות, אבל זה רק נתון אחד שממחיש את היציבות התחרותית המטורפת. נתונים אחרים זה כמות הניצחונות בפלייאוף, שגם שם אף קבוצה אחרת לא מתקרבת לחצי מהפאטס. נחזור לנקודה המרכזית של הדיון פה: האם לספארס – או לכל קבוצה מקצוענית אחרת לצורך העניין – יש יותר מפי 2 ניצחונות פלייאוף מאשר לכל קבוצה אחרת? לבריידי לבד יש יותר ניצחונות פלייאוף מאשר 24 קבוצות ב-NFL. קבוצות. ביחד. בכל הזמנים. זה נתונים פשוט מדהימים, בעיני לפחות.
ואגב, אני חושב שאפילו הדוגמא של הקולטס ופייטון דווקא ממחישה עוד יותר את הקושי שבלשמור על יציבות תחרותית ב-NFL. כן, אתה לא יכול להיות תחרותי לאורך זמן בלי ק"ב מעולה. אבל ק"ב מעולה זה תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספק. הרי יש מספיק עונות מתחת ל-10 ניצחונות לקבוצות של בריס, ביג בן, אפילו גרין ביי עם פארב ואז רוג'רס. הקולטס, בשנה האחרונה של פייטון לפני הפציעה, היו כבר קבוצה שמשחקת על אדים. ואז הם סיימו מקום אחרון (עם קצת סיעתא דשמייא של לשים את קרטיס פיינטר ק"ב), ובחרו ראשונים בכל סיבוב בדראפט. וגם עכשיו, אחרי שעשו את זה, הם עדיין לא בנויים מספיק חזק כדי להתקדם בפלייאוף – יש להם עדיין חורים רציניים בסגל. ופייטון בסיטואציה בה לא היה אף ק"ב עלית אחר בהיסטוריה – הוא בחר, בעצמו, לאיזו סיטואציה להיכנס, ויכל לבחור קבוצה עם סגל עלית (סגל שסחב את הק"ב הגרוע בהיסטוריה לניצחון פלייאוף בעונה הקודמת). זאת אומרת, יש פה 2 מקרים שכביכול "רימו" את הסטטיסטיקה – "רימו" את היכולת לייצר יציבות תחרותית לאורך זמן, ועדיין לא מצליחים לייצר את מה שהפאטס מייצרים.
אי אפשר לומר ששתי הקבוצות "רימו את הסטטיסטיקה", אם הקולטס רימו אותה אז הם היו נשארים בצמרת בלי עזיבת מאנינג. הברונקוס, בשלוש השנים האחרונות, מצליחים בערך כמו הפטס.
באופו עקרוני, אני מסרב לתת למשחק בודד (או אפילו למספר קטן של משחקים) להכריע לגבי עמדתי. למקריות יש הרבה מקום במשחק.
אח שלו
הנתונים לגבי ניצחונות פלייאוף לא רלוונטיים להשוואה עם הספארס.
יש לך רק 11 משחקי פלייאוף לעונה ב- NFL. ב-NBA, רק הסיבוב הראשון הוא מינימום של 32 משחקים, וכל עונה יש לך 60-105 משחקי הפלייאוף. זה לא בר השוואה
יריב – ברור, בגלל זה סייגתי פעמיים – גם "כביכול" וגם "רימו" במרכאות כפולות. שים לב לנקודה שלך על הברונקוס – הברונקוס הצליחו לבנות סגל עלית דרך בחירות דראפט גבוהות, בשנים בהן הם היו בתחתית (דמאריוס תומאס, וון מילר, וכולי). ואז, במצב חסר תקדים ב-NFL, הגיע ק"ב עלית לשוק החופשי ויכל לבחור מראש סגל עם פוטנציאל אדיר. אז כן, ברור שהקבוצה הזאת תצליח לייצר הצלחה במשך 3 שנים ברציפות. אבל גם כאן – חכה, חכה. כל בחירות הדראפט הגבוהות של הקבוצה עכשיו יהפכו להיות פרי אייג'נט, ובשנה הבאה, גם אם פייטון חוזר, יהיה להם קשה יותר לשמור על יציבות הצלחתית. במילים אחרות: אפילו במקרה החד-פעמי וחריג של הברונקוס, אני בספק אם הם יצליחו לייצר אפילו 5-6 עונות של למעלה מ-10 ניצחונות, או כמות ניצחונות פלייאוף רצינית. ועוד אגב: לברונקוס המצליחים יש 2 ניצחונות פלייאוף ב-3 שנים. לפאטס יש 5 באותן שנים. יש הבדל.
יינון – ברור שאין השוואה בין ה-NFL ל-NBA. לכן ההשוואה שאתה עושה היא "השונות בתוך הדומים". אתה משווה בין המרחק בין מספר 1 ב-NFL למספר 2 ב-NFL, לבין המרחק בין מספר 1 ב-NBA למספר 2 ב-NBA. דרך ההשוואה הזאת, אתה רואה את הנקודה עליה התחיל הדיון פה ביני לבין עידו – גם הפאטס וגם הספארס בודדים בפסגה; אבל אצל הפאטס אף אחד לא מתקרב לפסגה, ואצל הספארס כן.
אם מאנינג לא דועך באופן קיצוני, הם נשארים בצמרת. הקולטס הם בדיוק הדוגמה, עם מאנינג בריא הם נתנו 9 עונות של לפחות עשרה נצחונות. לולא הפציעה של מאנינג הם היו נשארים שם, כנראה, לפחות עד עכשיו.
לגבי נצחונות הפלייאוף, אני מפנה אותך למשפט האחרון בתגובה הקודמת – אי אפשר לתת יותר מדי משקל בהערכת איכות לפלייאוף של ה NFL. מעט מדי נתונים ויותר מדי מקריות.
למה שער שדה לא יספיק???? זה היה שולח את המשחק להארכה
לא הבנת, הג'איינטס בסופרבול של 2011 היו מנצחים עם שער שדה, סיאטל לא יכלו אפילו להשוות עם שער שדה
הטור של סימונס גדול. בחיי שההשוואה לסופרנוס גאונית
אני מתעלם מהדיפלייטגייט – לא הוכח (עדיין?) וגם אם זה נכון, כנראה שלא בליצ'ק הוא האשם.
אבל לספייגייט הוא בוודאי אחראי – וזו הרבה יותר מכוכבית. למיטב ידיעתי אי אפשר אפילו לטעון ש"כולם עשו את זה" וכל התרוצים הרגילים של הסמים וכו'.
לדעתי הספייגייט לבדו פוסל את בליצ'ק מלהיות מועמד להיכל התהילה, קל וחומר להיות מוזכר כמאמן הכדור הטוב ביותר בארה"ב.
תודה רבה, שינית לי את הפרספקטיבה.
עד עכשיו הייתי בתחושה הלא נוחה שקרול והתקפתו נתנו את המשחק במתנה לפטריוטס.
מעכשיו אתן את הקרדיט לביליצ'ק והגנתו.
אל תודה לי, תודה לאיליי שבחר לא לעלות לסופרבול השנה
LOL
כל הכבוד גיל , אחד הטורים המשעשעים שקראתי מזה שנים , תמיד טוב להתחיל את הבוקר עם חיוך
לבליצ'יט יש הרבה מעלות , גנב,רמאי,שקרן, בוגד,הורס משפחות
והכי חשוב, הג'וק סטרפ של טום בריידי
אני מבין שעם מייקל היית מתחתן, זה מונע ממנו להיות השחקן הגדול אי פעם?
הורס המשפחות היה תוספת אישית שלי , אבל כל השאר זה דברים שהוא עשה בקריירת האימון שלו
שיחזיר את מליון שהוא גנב מליאון הס, הלך למיטה של בן אדם חולה סרטן גוסס , נתן לו הבטחות שקריות,גנב את הכסף וברגע שהס מת ברח עם הכסף
אני יודע בדיוק מי האיש הזה ברמה האישית והמאמן הבינוני מינוס שהוא
אני בהחלט מבין מדוע אתה שונא אותו כאוהד ג'טס, אך אתה נותן לשנאה לעוור אותך
אני לא שונא את הפאטס ,אני לא שונא את בריידי
השנאה שלי מול האיש הזה היא לפני שהוא הגיע לפאטס , אין פה קשר ליריבות של הפאטס ג'טס
אני יודע מה הוא עשה בקליבלנד וניו אינגלנד לפני בריידי
אומר כך, אני דיי מוכן לקבל את התזה המרכזית כאן. אבל יש מצב , שבעתיד האפילו לא רחוק אני אתייחס לזה כמו לפוסטים שהסבירו לי פעם למה לאנס גדול מאדי מרקס. בזה אני מסכים גיל ודורפן, פעמיים זה כבר סדרתי.
ולמישיגן יש עכשיו הכי הרבה mvp של סופרבולים
דורפן מעריץ את ג'רי רייס לא?
http://profootballtalk.nbcsports.com/2015/02/07/jerry-rice-admits-to-cheating-says-everyone-did-it/
גם בpti אמרו שהספייגייט ופרשת הכדורים הם דברים זניחים בסופו של דבר והפאטס נצחו במגרש. מייקל וטוני מסכימים שניהם שבריידי הוא הגדול מכולם ובליצ'יק בטופ 3 ושהפרשות הללו לא רלוונטיות לקריירה וללגאסי של שניהם
אז הוא איש לא נעים אבל פאקינג גאון ואם ראיתם מה אדלמן אמר לו בסוף המשחק אז כנראה שהוא לא כזה חרא בנאדם
אני דיי משוכנע שאם יתגלה משהו אז כל דיוני הכאילו לא יעזרו. יש כל כך הרבה כוחות שיורידו בברוטאליות מהערך של השניים הללו בלי לתת למתנגד יכולת לעשות משהו. קרפט ובילצק ובריידי שמו את כל מה שיש להם בנאומים שנתנו שכל דבר פרט לזכוי מוחלט שלהם יראה איום. ואני אכן מקווה אגב שהכל יגמר בכלום ולא בגמגום. אנחנו ממש זקוקים שכך יהיה הדבר.
נעזוב את הגדול מכולם, את המהלך האחרון אתה מנתח על פי מבחן התוצאה (למי שעוד לא נמאס לחפור על זה).
מאמן תפקידו בסופו של דבר להגדיל את סיכוי קבוצתו לזכות. האם בזה שלא נתן להוקס להיכנס ולבריידי דקה לשים נקודות (עם שני טיים אאוט מול הגנה שפשוט לא הסתדרה איתו ברבע האחרון) והעדיף ללכת על עצירה הוא הגדיל את הסיכויים שלו? בפוטבול שבה להתקפה יש יתרון מובנה? לדעתי ממש לא.
ממש לא לפי מבחן התוצאה. קודם כל אם היה לוקח טיים אאוט, היה נשאר רק אחד. דבר שני, ברור שסיאטל היו מנסים להוריד עוד זמן מהשעון. סטטיסטית, יש יותר סיכוי למנוע שבע נקודות, מלעבור לפחות חמישים יארד בארבעים שניות וטיים אאוט אחד מול הסקונדרי של הסיהוקס
אם לינץ היה נכנס בראשון (נעצר על ה1) הייתה כמעט דקה ושני טיימאאוט
אני חושב שהוא עשה חושבים מהר מאוד והבין שעדיף לסמוך על ההגנה שהייתה מצויינת כל השנה ברד זון (כל השנה ובאופן כללי אצל ביליצ׳ק אתה יכול להזיז עליו את הכדור אבל לא יכול להיכנס לאנד זון). דבר שני הוא ידע שבריידי על אף שהוא גדול כבר עייף, שהיד שלו כבר לא כמו פעם ושכל המשחק שלהם בנוי על מסירות עד עשר יארד, בנוסף לעובדה שאין לו רסיבר על שיכול לשרוף את ההגנה של סיאטל, לקח סיכון מחושב שגם בלבל את היריבה וגם שיחק על הצד החזק שלו. בנוסף כולם מדברים על לינץ׳ וכמה שסיאטל טעו, לינץ׳ הוא שחקן ע-נ-ק ואחד הרצים המרשימים אבל גם אצלו ממש לא בטוח שמול שמונה מגינים הוא יצליח פנימה.
אם הם היו מנסים להוריד זמן מהשעון הם היו נשארים עם נסיון יחיד (דאון רביעי). אין סיכוי. אולי היו מוכנים לוותר על דאון בשביל פסק זמן, אבל גם זה נותן משהו לפטס (פחות הזדמנויות של סיאטל להיכנס לאנדזון).
גיל שלי, קראת את זהhttp://m.theatlantic.com/business/archive/2015/02/does-finance-benefit-society/385176/?utm_source=SFFB
אקרא