ליגת שוקי ההון – הסבר מורכב לכך שאני אופטימי

אני קופץ קצת מעל הפופיק

אני מזכיר לכולם שלא למדתי כלכלה, ואין לי מושג בכלכלה, אך אני עדין מנסה לבנות תזה שתסביר מדוע לדעתי אנו נמצאים בתנועת המטוטלת חזרה אל עבר חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות. אשמח שכלכלנים שקוראים את הפוסט יביעו דעתם על הסבירות שתזה זו לא מופרכת מהיסוד. אני בניגוד לפיקטי למשל מאוד אופטימי. הסיבה שפיקטי נהיה כוכב רוק באמצעות ספרו קפיטל במאה ה21, רוברט רייך הנו כוכב אינטרנט ברשתות החברתיות, היא הסיבה לאופטימיות שלי.

רבים מתייחסים לשנת 2008 כשנת משבר כלכלי, אך כיום הגישה הרווחת היא ששנת 2008 היוותה שנת מפנה בכלכלה העולמית. למי שביקר בדיוק באותו זמן בירח, בשנת 2008 העולם רעד בחודש ספטמבר עם התרסקות הבנק האמריקאי, ליהמן ברדרס, התמוטטות AIG  חברת ביטוח אמריקאית מהגדולות בעולם, כל אלה היו חלק ממחנק אשראי פתאומי, והתרסקות בשוק הנדל"ן האמריקאי.

רבים באותה תקופה קראו למשבר הכלכלי, משבר הסאב פריים, שכן תמיד קל להאשים את מי שאין ידו משגת לקניית דירה, וקיבל הלוואה בתנאים מופרכים על מנת לקנות מגורים במחיר מוגזם. הלוואות הסאב פריים נתנו לאנשים בלי יכולת כלכלית להחזיר את ההלוואה, ובדרך פלא, אכן הקונים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שנתנו.

אך מהר מאוד התברר שהלוואות הסאב פריים הן בסך הכל סימפטום ולא המחלה. כיום ברור כמעט לכולם, שהמחלה נבעה מעולם שהסתמך על אשראי מוגזם בתהליך שהחל בתחילת שנות ה80 של המאה העשרים, והגיע לשיאו בהתפוצצות האשראי לעיל.

ישנם מי שחושבים שכלכלה הנה מדע, לי אין שום מושג בכל הקשור למדע הכלכלה, אך אני מבין בהתנהגות אנושית. בסופו של יום כמעט כל המתרחש בעולמנו הנו בבואה של התנהגות אנושית, ממשחקי כדור, ועד מלחמות עולם. הכלכלה הנה עוד בבואה.

חשבו על הנאה מאוכל. רובנו אוהבים מאכלים מתוקים, וככל שנאכל מהם, כך נרצה יותר. אנחנו ממשיך להנות מהמתוק הזה, עד לנקודה בה נביט במראה ונראה את המשקל שלנו, באותה נקודה נפסיק לאכול שמונה חפיסות שוקולד ביום, ונתחיל בתנועה לקצה השני של המטוטלת.

כך מתנהגת גם הכלכלה. בשנת 1929 התקיים משבר האשראי הגדול, ששינה לא רק את הכלכלה העולמית, אלא גם הוביל למלחמת העולם השנייה. כתוצאה ממשבר האשראי הגדול, הבנקים בעולם הוגבלו מאוד ביכולת המינוף שלהם. מתום מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת שנות השמונים, העולם חווה שנות צמיחה כלכלית חזקה, בארצות הברית, מערב אירופה ויפן. צמיחה זו לא התבססה על אשראי, שכן היינו בתנועה הופכית במטוטלת.

הצמיחה התבססה על השקעות אדירות של ארצות הברית (תכנית מרשל) שיצרו מקומות עבודה רבים ברחבי העולם. הכח היה בידי העובדים שעליהם התבססה הצמיחה. כח זה הוביל בסופו של יום לקבלת שכר אשר עלה על התפוקה, וכך הסתיימה תנועת המטוטלת באינפלציה החדה בסוף שנות השבעים (הקטליזטור היה העם היושב בציון ונצחונו הטראגי במלחמת יום כיפור אשר הוביל לחרם נפט ערבי).

התזה שלי למעשה היא שהאינפלציה שהיכתה בעולם בסוף שנות השבעים, מקורה היה בכך שעובדים היו בעמדה לקבל העלאות שכר בקצב יותר גבוה מכפי שעלתה התפוקה שלהם. חשבו על זה כך, אם אני עובד שיודע לייצר עשרים כדורים ביום, ואני מקבל 20 שקל ליום, השכר שלי עולה ל21 שקלים (בתוספת הצמדה אם יש אינפלציה) כאשר אני יודע לייצר 21 כדורים ביום. כאשר העובד מקבל על 20 כדורים 25 ש"ח, זו אינפלציה. עובדים אמורים לקבל יותר כסף בשכרם כאשר התועלת שלהם עולה.

בתחילת שנות השמונים האינפלציה הגבוהה יצרה מחנק אשראי אדיר, ולעצירה מוחלטת של הצמיחה. הצמיחה אמנם לא היתה מבוססת על אשראי, אך בלי אשראי בכלל, אין שמן במנוע, והמנוע הכלכלי מגיע לעצירה מוחלטת. על מנת להשיב את השמן למנוע, העולם המפותח הצליח להלחם באינפלציה באמצעות הבנקים המרכזיים, להכניע את שד האינפלציה, וכך לאפשר ריביות נמוכות יותר, ועידוד לקיחת אשראי וסיכונים מחודשים.

בדרך ליצירת מנופי אשראי חדשים, העולם שחרר את הבנקים מהכבלים שהונחו עליהם כתוצאה מהמשבר ב1929. כלומר, החלה התנועה ההפכית במטוטלת. הורדת הריבית באופן מהותי כתוצאה משבירת האינפלציה, הביאה לתנועה חדשה במטוטלת לכיוון ההפכי. הבנקים שהשתחררו מכבליהם יצרו מכשירי אשראי חדשים ומשוכללים.

מכשירי אשראי אלו יצרו תנופת צמיחה מחודשת, אך כמו בשוקולד, גם כאן ההתמכרות הגיעה לקיצון, שהוביל למשבר החדש.

שוב ישנה תנועת מטוטלת. כאשר הצמיחה היא מוטת עבודה, הכח נמצא אצל העובדים, אך כאשר הצמיחה היא מוטת אשראי, היזמים יכולים להרוויח תוך עצירת המשכורות, שכן ההון החדש נוצר כתוצאה מאשראי הולך וגדל, ולא כתוצאה מחסכון הולך וגדל. כך קורה עד לגבול תנועת המטוטלת.

כאשר בעלי ההון (היזמים) יכולים להמשיך לשלם לעובדים 20 ש"ח ליום על ייצור של 25 כדורים, חלק גדול יותר מהרווחים נשאר אצל בעלי ההון. בעלי ההון באמצעות אשראי הצליחו לייצר רווחים אשר לא היו תלויים ביצירת מקומות עבודה חדשים, למרות שאחוזי האבטלה לא עלו, לא היה מחסור אמיתי בידיים עובדות, שכן בבנקים למשל, ניתן לייצר רווחי ענק אשר לא תלויים כלל במספר העובדים. מה שחשוב יותר מאחוזי האבטלה הוא תמהיל העבודות.

הרשתות החברתיות תורמות לתנועת המטוטלת, שכן בעוד שלפני עידן הרשתות החברתיות, בעלי ההון יכלו לשלוט במידע הזורם באמצעות רכישה ובעלות על אמצעי התקשורת, היום המידע זורם בחופשיות בין השכירים.

כך תנועת המטוטלת מתחילה להגיע לצד השני. לעולם בעלי ההון יהיו המיעוט, והרוב מתחיל להבין את המשחק. בסופו של יום ימצא הפוליטיקאי שידע לעלות לגדולה בהתבסס על הידע החדש שמתפזר. זהו העולם החדש שבו השכירים מבינים את המשחק, לכן משכורת המינימום העולה ברחבי העולם היא רק תחילת תנועת המטוטלת לצד השני. העולם עובר שוב אפילו בלי שירגיש לצמיחה מסוג שהכרנו עד לתחילת שנות השמונים, ומאז מלחמת העולם השנייה, נקווה שהפעם זה יקרה בלי מלחמה גדולה.

אני מאמין שתנועת המטוטלת עכשיו מייצרת מחשבה חדשה על חלוקת הרווחים בין בעלי ההון ובין העובדים. נראה בעתיד הקרוב שבדיוק כמו בNBA, העובדים הם שותפים, שכן כיום עם כל הכסף שהודפס בחמש השנים האחרונות, האשראי לא גדל כלל.

funny-pictures-new-mcdonalds-ad-zxj

על מה בעצם מדברים קופמן ופרימו כשהם מדברים על אוהדי מכבי חיפה
פשוט כל כך

5 Comments

עידוקוליס ליפשיץ 3 במאי 2014

אבל מה זה עתיד קרוב?
אתה מדבר כאן על תהליכים של 20 שנה. האם תוך 5 שנים נראה שינוי?
אולי 10 שנים?
אולי בארצות מסוימות יהיה שינוי, בארצות אחרות השינוי יהיה הפוך ובהרבה מדינות לא יהיה שינוי?
ואם, במקרה, דווקא ישראל תהיה ברשימת המדינות בהן אין שינוי (או שפחות ירגישו אותו)?

מתן גילור 3 במאי 2014

גיל, כבר כתבתי לך לא פעם שכלכלן הוא מי שידע להסביר מחר למה התחזיות שלו מאתמול לא התרחשו היום. כשהתפרץ "משבר הסאב-פריים" עוד הייתי במהלך התואר. המרצה שנחשב למוצלח ביותר אמר שעדיין נכתבות תובנות חדשות לגבי הפשל הגדול ושזה יהיה יומרני מצידו לנסות ולנתח את הדברים בזמן אמת.
עכשיו, חו"ח שלא ישתמע מדברי שאני רומז זאת לגביך. ממש לא. אני רק אומר שהיתרון של הכלכלנים בניתוח המצב, לענ"ד, יהיה לפחות עשור לאחר פרוץ ה"משבר". כיום, אין כמעט הבדל (אם בכלל) בין ניתוח שלך או של כל אדם שמתעניין בתחום לבין כלכלן שגם מכיר את התאוריה.
בקיצור, כשיעדכנו את התאוריות באקדמיה, עוד כמה שנים, תעלה שוב את הפוסט ובקש מהכלכלנים עזרה. עד אז הניחוש של כולם טוב באותה המידה.

ד"א, וכפי שאתה כבר יודע מהטורים והתגובות שלי, בגדול אני מסכים איתך, למעט ניואנסים פה ושם, בעיקר לעניין היכולת של האינפלציה להרים ראש בארה"ב (באירופה ויפן אני לא רואה זאת קורה בשנים הקרובות).

למותר כבר לציין, שכרגיל הפוסט נפלא.

נ.ב. רק רציתי לציין שהקודמת היתה לעשור הקודם והנוכחית לעשור הבא. אני עדיין עומד בדעתי זה פעם בעשור ;)

איש הפח 4 במאי 2014

זאת שאלה גדולה מאוד אם אכן אנחנו רואים שינוי, או שזה סתם האטה שארנשים רוצים לראות בה שינוי.
לדעתי כל עוד המבנה הפוליטי-כלכלי, מה שמכונה אצלנו יחסי הון-שילטון, לא ישתנה אין יותר מדי מקום לאופטימיות.
הרי בסופו של דבר מה שהוביל את הכלכלה העולמית למצב שבו היא נמצאת היום זה העובדה שהמדיניות של הממשלות היא מוטה באופן ברור לכיוונם של בעלי ההון, ולכן ההחלטות שמתקבלות ברובן הגדול נועדו על מנת לשמר את מעמדם על חשבון כלל הציבור.
כל עוד מערכות בחירות ממומנות על ידי בעלי הון, שגם משחדים פוליטיקאים על הבטחת תעסוקה מכניסה להם ולבני משפחתם, ורגולטורים שעוברים לצד השני מיד עם תום כהונתם. הסיכוי לשינוי מבני הוא נמוך.
הבעיה המרכזית היא לא כלכלית, היא מדינית. הבעיה היא שמדינות המערב מפסיקות להיות דמוקרטיות והופכות לאט לאט להיות אוליגרכיות. אם נראה שינוי במגמה הזאת אז יהיה בסיס נרחב יותר לאופטימיות.

ניתאי 4 במאי 2014

חשבתי שתכתוב שההדבר אתמול גרם לך להיותמאופטימי כלפיי החיים נקודה…
וברצינות, גם אם התהליכים שאתה מתאר נכונים אני לא בטוח שהמסקנה נכונה. מי שיש לו כח לא ממהר לוותר עליו, יחד עם העובדה שמרבית הפוליטיקאים מעדיפים את ההון על העבודה ושכח העובדים כלפיי הפוליטקיאים לא מוכח מספיק )בדרך כלל רק באופן נקודתי, וכשכולם מסכימים, כלומר מקרים פשוטים ואף פופוליסטים(, ותקבל שהשינוי עוד רחוק אם בכלל. יש הרי מדינות בעולם שזה המצב בהם שנים ולא קורה כלום.
לדעתי המבחן שלנו כחברה יהיה בנוגע למידת האלימות שתידרש מכדי לשנות.

עכו"ם 4 במאי 2014

אני חושב שאם יהיה שינוי הוא ינבע בחלק לא קטן מהגורם שנגעת בו בסוף הפוסט, הרבה יותר ידע נגיש היום להרבה יותר אנשים.
ובעיקר לעובדה הפשוטה (שמתן גם נגע בה), לכלכלנים אין הרבה מושג..
כשכשלונם של כלכלנים לתאר את המציאות הנוכחית (שלא לומר לחזות את העתיד) נחשפת פעם אחר פעם, אמינותם נפגמת. כשהציבור מבין שלא אחת לאותם כלכלנים יש גם אינטרס כלכלי, המצב מחמיר.
בנוסף, מחקרים שנערכים ומאששים שססמאות כגון חלחול כלפי מטה לא מתרחשות בפועל (או בדויות ומופרכות במקרה הרע) מגבירים גם הן את חוסר האמון שרוכש הציבור כלפי מדיניות ציבורית וכלכלית או לכל הפחות יעילותה של אותה מדיניות.
לצד זה, העובדה שאין כבר ברה"מ או סין הקומוניסטית שמייצגים מבחינה נראטיבית את כל מה שהצד "השני" מוביל אילו בהכרח.
זה יכול להוליך למצב שאנשים לא מפחדים לחפש דרך חדשה, כזאת שלא צריכה או אמורה להוביל למדינה קומוניסטית, אלא למדינה ששמה את אזרחיה במרכז, מתערבת איפה שצריך וכשצריך ומשחררת איפה שאפשר.
פחות ססמאות ויותר מה עשית בשבילי הבוקר.
נ.ב- חזון אוטופי משהו ולא מאוד סביר, אבל מספיק שמקבלי ההחלטות יחושו קצת יותר "אחריותיות" כלפי האזרחים שלהם וכבר יש להניח שיצא מזה משהו טוב.

Comments closed