פופוביץ, בלאט מצד שני גווארדיולה

השמות למעלה הם רק דוגמאות. אך השנה קבלנו בית ספר אדיר לגמישות המתאפשרת כאשר הערכים נוקשים. אני מאמין שגם פפ ילמד את השיעור הזה, הוא מגיע עם הנסיון.

*

אתחיל בפופוביץ. גיל כתב על זה הרבה. המרחק בצורת המשחק בין סן אנטוניו שלקחה אליפות ב1999 לקבוצה שנצחה את מיאמי הוא שמים וארץ מבחינת סגנון המשחק. ההתפתחות האדירה של פופוביץ כמאמן היא מרתקת. ההתאמה שהוא הצליח לבצע לשינוי המשחק, ולהתבגרות כוכבי העל שלו היא נפלאה. אך אין כאן אופורטיוניזים, יש כאן פרגמטיות הנשענת על ערכים נוקשים וברורים, אם אלה שמאפשרים גמישות טקטית שלא תהפוך לאנרכיה.

הקבוצות האלופות הקודמות של פופוביץ נשענו על הגנה חזקה באופן יוצא דופן, וכוכבי על כמו טים דנקן לצד דייויד רובינזון, או טוני פארקר, ושחקנים מתאימים כמו שון אליוט ומאנו. המאפיין המשותף לכל הקבוצות הללו היה הערכים שעל בסיסם נבנו הקבוצות. באף אחת מהקבוצות לא היה אגו, בכל אחת מהקבוצות, הקבוצה שיחקה לפני תכנית מובנית, ובכל אחת מהקבוצות פופביץ השקיע את מירב זמנו לא בבניית טקטיקה, אלא בבניית יסודות ברורים של משחק. העליונות של סן אנטוניו השנה התאפשרה לא כתוצאה משינויים טקטיים מבריקים בתוך המשחקים, אלא כתוצאה מבניית שיטה המאפשרת לקבוצה להתנהל בשלמות גם בהגנה וגם בהתקפה. עקרונות אלו אפשרו גם התאמות טקטיות כגון החלפת טיאגו ספיטר בחמישייה בבוריס דיאו, או העברת קוואי לנארד מדוראנט לווסטברוק.

הגדולה של פופביץ היא להתאים את האידיאולוגיה של המשחק הקבוצתי, למצבים המשתנים שהסביבה החיצונית ייצרה, וכן להשתנות המרכיבים הפנימיים של הקבוצה.

*

גם בלאט עבר בשנים האחרונות את ההתפתחות מדבקות באידיאולוגיה נוקשה, לגמישות שהדבקות בערכים נוקשים מאפשרת. בלאט לא היה מאפשר לשחקנים כמו ג'רמי פארגו, ויתרה מכך טייריס רייס, להשתלט על המשחק בעצמם, לפני חמש שנים. אך עדין הקבוצות של בלאט משחקות על בסיס אותם ערכים שבלאט הנחיל גם לפני עשר שנים. החכמה של בלאט היא למצוא את המקום בו טייריס רייס יוכל להתפרע בתוך המבנה, כך שההתפרעות לא הופכת לאנרכיה. פיני גרשון לדוגמה לא הבין איך טייריס עדין משחק רק 24 דקות במשחק, אך המבנה הזה היה חשוב כנראה, כדי שמכבי לא תהפוך לגרסה מקומית של אוקלהומה אך בלי דוראנט.

*

דיברתי עם חבר היום, והוא השווה את סן אנטוניו שראה, לברצלונה של פפ בשיאה. טענתי היתה שיש הבדל, שכן ברצלונה של פפ בשיאה דומה היתה יותר בעיני לשיקאגו של ג'ורדן. היא היתה בנויה על ערכים של טיקי טקה, כמו ששיקאגו היתה בנויה על ערכים של התקפות המשולש, אך ללא מסי, כמו שללא ג'ורדן, הקבוצות הללו לא היו מגיעות לאותם שיאים. פפ עדין לא למד לאפשר את הגמישות שערכי המשחק שלו מאפשרים. ראינו גם שקבוצה עם שחקנים נפלאים כמו אלו הקיימים בבאיירן מינכן, עדין לא הגיעה לרמה של ברצלונה ההיא, בעיקר משום שאין בבאיירן מסי.

אני מוכן להתערב על כך שפפ יעבור את אותה התפתחות, ההתאמות נלמדות כאשר האידיאולגיה שהצליחה כל כך, נתקלת במחסום הראשון שלה.

 

re-vital-32a-150x150

Single Handed Sailor
מונדיאל (11). אליאנץ ארנה

22 Comments

דור בלוך 17 ביוני 2014

מהכתבות הטובות ביותר שנכתבו על האליפות של סן אנטוניו, אני מתפלל שמה שכתבת על פפ נכון.

גיל שלי 17 ביוני 2014

תודה דור

יוני (המקורי, מפעם) 17 ביוני 2014

הנושא של קבוצה ללא אגו לא מובן לי. באמת אין לחברים האלה אגו? או שיותר נכון לומר שהאגו לא מפריע להם לפעול לטובת הקבוצה. הם סטארים עם אגו ענק, ומשכורות בהתאם. הם החליטו שלא שווה להם לריב/לנפח סטטיסטיקות וכו' אלא לשחק קבוצתי כדי למקסם הצלחה. זה כמובן לא מובן מאליו וראוי להערכה, בעיקר אצל ספורטאים, אבל יש שם אגו, ולא מעט.

אגב, בעונות שדאנקן קיבל שכר מקס', 18-22 מיליון לעונה, הספרס לא הלכו רחוק בפלייאוף (2009/2012). בלי אגו – שיחזיר קצת מהמשכורת :)

אלעד 17 ביוני 2014

לכולם יש אגו, גם לך ולי. השאלה היא איך הוא בא לידי ביטוי.
אם מקשיבים לשדרים האמריקאיים במשחק אפשר למצוא שלל דוגמאות – מאנו מוריד את הטרנינג להיכנס למשחק, כבר עומד ליד שולחן המזכירות ואז נקרא חזרה לספסל. חוזר, בלי פרצופים וממשיך לעודד מהספסל. דני גרין "נענש" כי נרדם בהגנה, יורד לספסל בלי פרצופים ומעודד את החברים. דאנקן, פארקר ומאנו נותנים לקוואי ובוריס דיאו להשתלט על המשחק…. יש אינספור דוגמאות.
מנגד, אני זוכר למשל שהבולס פעם הפסידו משחק 5 בגמר שטוני קוקוץ' היה בו ענק (משהו כמו 35 נקודות), ואחרי המשחק דיברו שג'ורדן לא היה נותן שבמשחק שמסיים סדרה לא הוא יהיה הכוכב. בהקשר הזה זכור גם פיפן שסירב לעלות להתקפה האחרונה כי פיל ג'קסון שרטט תרגיל לקוקוץ'. סתם דוגמאות…

יוני (המקורי, מפעם) 17 ביוני 2014

מסכים איתך לגמרי. רק התקטננתי עם הטרמינולוגיה. אין דבר כזה בלי אגו. רק בקבוצות מאוד קבוצתיות יש דוגמאות כמו שנתת. הם פשוט מצליחים להתגבר על זה, או להעלים את זה.

נחשון שוחט 17 ביוני 2014

ניתוח מאד מעניין. אולי התכונה הנקראת resilience – היכולת להתאים ולהסתגל לשינוי (תוך שמירה על ליבה ערכית). אהבתי את האזכור של בלאט.

יוני דניאל 17 ביוני 2014

כתבה טובה, מנומקת ומעניינת ! יפה מאוד.

יותם 17 ביוני 2014

דווקא בעיני ההשוואה לברצלונה מתבקשת, כי זה משהו שעוד לא ראינו. כי הן שיחקו את המשחק באופן מושלם, כמו שתמיד חלמתי לראות אם רק תתאסף חבורת שחקנים טובה מספיק. כי הן היו בלתי עצירות (כמעט, אבל גליצ'ים יש תמיד), ואולי יותר מהכל בגלל האסתטיות.

שלמה 17 ביוני 2014

אני לא חושב שבלאט שבלאט הוכיח העונה שהוא מהווה דוגמא לפרגמטיזם ופתיחות מחשבתית.

השינוי של מכבי והיד החופשית לרייס, הגיע לא כתוצאה ממהלך מתוכנן אלא בצוק העיתים במשחק הראשון נגד מילאנו.

סימנטוב 17 ביוני 2014

המכנה המשותף אצל פופ זה יכולת הגנתית נהדרת אם אין את זה אתה לא שחקן אצלו. מסכים עם גמישות שציינת ןאפשר לראות את זה אצל לנארד פופ ציין שהוא לא קרא את המספר שלו כל הפלייאוף ובכל זאת השחקנים ופופ השכילו לתת לו את מרווח להביע את היכולת הפנטסטית (נכון גם לגבי מילס שדי בא משום מקום).

עמי 17 ביוני 2014

בראיון של חיים שדמי עם דיוויד בלאט מזכיר בלאט את מה שלמד מצוות המאמנים של סן אנטוניו במה שקשור לבחירת שחקנים: Character. כשאתה מעדיף מכלול תכונות על פני תכונת על מסויימת זו אמירה חזקה על הגישה והשיטה. פופוביץ מוביל את הספרס מאז 1996. מעבר ל-5 אליפויות קבוצתו זכתה 11 פעמים בראשות הבית ו-6 פעמים במקום השני בעונה הסדירה וכאן הגדולה.

דווידקה 17 ביוני 2014

אולי קצת בגלל קירוב המשחקים ביניהם, אבל לי אישית נדמה שהמקבילה של סן-אנטוניו במונדיאל הזה היא גרמניה (כמובן שאי אפשר להשוות את הבדלי התיאום והאימון שיש בקבוצה כמו ס.א לאורך שנים לעומת נבחרת שנפגשת כמה פעמים בשנה)- כל כך הרבה שחקנים טובים ויעילים, שעושים כל הזמן תנועה על המגרש ומבצעים מספר תפקידים במקביל.
בלי אול-סטאר אחד (מישהו אמר רונאלדו-היט, או מסי) שמרכז אצלו את מירב תשומת הלב,היריבה לא יודעת במי להתמקד ומכל שחקן יכול להגיע הגול.
בנוסף, חילופי המקומות הרבים שעושים שחקני ההתקפה כאשר הקב' יוצאת קדימה הכי מזכירים מכל קב' המונדיאל את ההתקפה המושלמת של הספרס.
וכמובן ששתי הקבוצות נשענות על הגנות חזקות ואינטיליגנטיות. בגלל זה, אגב, הם נראים כפיבוריטים שלי למונדיאל הזה.
ואולי אני באמת נסחף, אבל יום אחרי המשחק האגדי של ג'ינובלי שהוא השחקן שאני הכי אוהב בקב' הזו, ואחד האהובים עליי בכלל, עלה לשחק בגרמניה שחקן אחד- שכמו ג'ינובלי מתרכז רק באיך לנצח,נלחם בכל שנייה שהוא על המגרש,ווינר אמיתי, תמיד נמצא שצריך אותו גם אם לא משחק בתפקידו הטבעי, ובמשחק הזה התפוצץ עם שלושער,אבל גם זה היה תוך כדי המשחק ,בלי לקחת אליו בכוח,בלי לבטל שחקנים אחרים בקבוצה, לא בוירטואוזיות, אבל בסגנון משחק בלתי מתפשר שגורם להתאהב- מולר הוא ג'ינובלי הגרמני!

גיל 17 ביוני 2014

אני חושב שקשה להשוות לברצלונה כי שם השליטה בכדור הייתה אבסולוטית ובכדורסל, מה לעשות, צריך לזרוק לסל לפעמים. מה שכן, השיטה של ברצלונה עבדה מצוין גם בנבחרת ספרד כך שזה כן מאוד דומה לספרס (אם כי אפשר לטעון שבלי הניצוץ של מסי).

אני חושב גם שאנשים לא מעריכים מספיק את התכנון לטווח הארוך שהיה לפופ ולכל הצוות המסייע של הספרס, כולל השחקנים, לגבי הקריירה של השחקנים. כבר שנים שדאנקן וג'ינובילי מקבלים מנוחות במהלך העונה הרגילה וחוטפים ביקורות ואפילו קנסות על כך. השנתיים האחרונות מוכיחות עד כמה זה משתלם. הקריירה של שניהם מוארכת והם מגיעים רעננים לפלייאוף ונפצעים פחות. פשוט להשוות את דאנקן למקבילות שלו כמו גארנט ושאקיל, הבדל של שמיים וארץ. זו הסיבה שאני לא חושב שהוא יפרוש. הוא יכול לשחק עוד שנתיים מינימום בקצב הזה לדעתי. גם החלוקה לדקות במהלך העונה היא גאונית והפיזור בין השחקנים הוכיח את עצמו שהם באמת היו רעננים בפלייאוף בעוד כל היריבות פשוט שיחקו עם הלשון בחוץ. כמובן שזה מחייב שחקנים נטולי אגו ושידוע שישארו בקבוצה לטווח הארוך, לא בדיוק המודל שהנבא מתנהל בו. ואם אני לנארד או כל שחקן אחר, אני תולה את החתימה של בקבוצה בחתימה של פופוביץ'. אני מכניס סעיף שברגע שהוא מחליט לפרוש אני יכול לצאת מהחוזה.

גיל שלי 17 ביוני 2014

דרך אגב, אני זוכר שבאותה עונה נפצעו דאנקן וגראנט היל בפליאוף. דטרויט גרמו לו לחזור לשחק, והוא כמעט מת מהזיהום. הוא עבר בקיץ לאורלנדו.
סן אנטוניו נתנו לדאנקן לוותר על הפליאוף, למרות שזה עלה להם בהפסד לפיניקס, מעניין משום מה נדמה לי שהם לא מצטערים על ההחלטה הזאת

גיל 17 ביוני 2014

נכון, בשנת 2000. לך תדע אם היה בריא אולי היו לוקחים אליפות גם אז.

מאשקה 17 ביוני 2014

כתבה מרתקת ומנומקת היטב.
תודה

yoni 17 ביוני 2014

התקפת המשולש עבדה גם בגלגולים שונים של קבוצות(הלייקרס השיגו איתם5 אליפויות)

יניר 17 ביוני 2014

מעניין האם מלכתחילה פופוביץ בחר שחקנים ללא אוגו שניתן להתאים למשחק קבוצתי ללא כוכבים או שהוא הפך אותם לכאלה

גיל 17 ביוני 2014

לדעתי כן אבל גם אם לא, ברגע שאתה מגיע למערכת כזו אתה חייב להפנים את התרבות הארגונית שלה אחרת אתה נפלט. נראה לי שפשוט מתייחסים לשחקנים שם כמו בני אדם והחוסר אגו קיים גם מצד ההנהלה. הם מקשיבים לשחקנים ופופוביץ' לא פעם נותן לשחקנים לפתור בעיות בעצמו או שומע לעצות שלהם איך לשחק. כמובן שזה לא יעבוד עם מאמן צעיר או שחקנים שחושבים שהכל מגיע להם וזה נבנה לאט לאט.

Yavor 17 ביוני 2014

Jackson was ejected from there because he didn't fit to the social system. And that was right before a playoff they needed him against Durant. The team is above any individual

גיל 18 ביוני 2014

נכון מאוד אם כי לנארד היה על המשבצת שלו והוא לא שיחק הרבה.

אריק האדום 17 ביוני 2014

האסכולה על שם אלכס פרגוסון

Comments closed