חור מדמם – אריאל בר חיים

יש רסיסים שהורגים ויש רסיסים שצריך לאסוף אותם אחר כך

חבר חשף אותי לא מזמן לפרויקט רסיסים. תוכלו לקרוא על הפרויקט הזה באינטרנט. אני אסביר לכם מה זה כמו שאני תופס את זה:

המושג רסיסים יכול להתחבר לי לכמה קונוטציות, אבל אני נמשך לקונוטציה אחת, חיובית. זו של איסוף שברים, איסוף רסיסים כתהליך של איחוי. לעזור לנו, כבודדים וכחברה לאסוף את עצמנו בחזרה למשהו אנושי יותר. והדבר הכי לא אנושי שיכול להיות זה לתת לילד רובה ביד, ואל תתבלבלו, 18 זה עדיין ילד.

או כמו שהם רושמים: "פרויקט ״רסיסים״ מבקש ליצור שינוי חברתי ביחס ללוחמים וסביבתם והכרה בקשיי חווית השירות:

הם אוספים סיפורים, עדויות ותמונות. כל אחד יכול לפנות אליהם, לא רק לוחמים.

מצורף לינק לעמוד הפייסבוק של הפרויקט:

https://www.facebook.com/pages/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9D/272955219541307

ולינק לאתר (בהקמה) של הפרויקט:

http://www.resisim.org/

אז באופן אישי, ולמרבה המזל, לא יצא להיות מעורב באופן ישיר בקרב, למרות שירות קרבי מלא, כולל עזה ודרום לבנון ותוספות נרחבות במילואים, כשהאחרונה הייתה צוק איתן.

אבל זה הכי קרוב שהגעתי.

 

חור מדמם

חודש פברואר בגליל העליון זה לא בדיוק זמן לחולצה קצרה.

אבל אני זוכר שהיה יום יפה. כזה שאתה יכול לצאת החוצה והשמש תגרום לך למצמץ בעיניים. "מוכה סנוורים" זה מושג שאני אוהב, לא בטוח שזה ממש מתאים אבל נלך על זה.

באותה תקופה הפלוגה שלנו ישבה בזרעית, ואני יכולתי להיות רק בשלושה מצבים אפשריים: מנוחה, אימון מפרך או ישיבה בתוך שיח לבנוני. זה היה או זה או להיות בבית. בבית פחות אבל.

אז הייתי במנוחה. באחד החדרים. שש-בש, או שיחה, או משהו בטלוויזיה.

הבום שהרעיד את כל החדר באותה שנייה היה שונה, ישר שמנו לב. שהינו שם כבר כמה חודשים. הפיצוצים הרגילים היו כאלו של פצצת מרגמה – פצמ"ר (בכל הגדלים) שהתנפצו מעבר לגבול על מוצב כרכום כמו שגלים מתנפצים על שובר גלים. הרבה רעש, הרבה תפאורה. אפס תועלת.

תלוי את מי שואלים.

כל מי ששהה במתחם קפץ מיד אל כיוון מרכז הפלוגה, ידענו שמשהו לא בסדר.

הפלוגה הורכבה משלוש מחלקות, שתיים היוו צוותי מארבים, ואחת איישה את מוצב כרכום, שאומרים עליו שהוא היה המוצב שספג הכי הרבה פצמ"רים בכל הרצועה. רצועת הביטחון.

מהר מאוד הסתבר שצדקנו ובאמת קרה משהו לא היה בסדר. הכוח שבתוך כרכום יצא לסיור מסביב למוצב והכלב שהיה איתם הפעיל מטען עוצמתי. בתקשורת אחר כך ירשמו שהכלב זיהה את המטען וחידד את ערנות החיילים. אני בכלל זוכר שזו הייתה כלבה. ובפועל היא בכלל הפעילה את המטען מה שאומר שלא ממש נשאר ממנה משהו. אבל ללא ספק היא הצילה שם חיים. "רק" שלושה חיילים נפצעו בזכותה מהמטען.

השיטה של החיזבאללה הייתה להפעיל מטען ואז בעזרת תצפיות להפגיז את אזור הפיצוץ. או בשפה שלנו, גשם של "סוכריות".

הרחשים הקלים מהקשר הפכו מיד להמולה רצינית כש"הגשם" התחיל לרדת במלול עוצמתו. מרכז הפלוגה הפך מיד לסוג של חמ"ל מאולתר.

בזמן שהכוח ניסה לחלץ את עצמו הפיקוד התלבט בין מספר פתרונות אפשריים, אחד מהם היה להכניס את הצוות שלנו רגלית על מנת לחלץ את הפצועים. בשלב הזה נפגעו עוד ארבעה לוחמים מהגשם הקטלני.

עמדנו שם, ציוד עלינו, מוכנים לפקודה. לא ידעתי אז כמה,  אם בכלל, היינו קרובים להיכנס. גם היום אני עדיין לא יודע. רק זוכר שלא היה היסוס. ככה זה כשאתה בן 20 ומלא באדרנלין. אתה לא חושב. אתה עושה.

התפקיד שלי בצוות המארבים היה קשר סיוע. שזה אומר שאם יש צורך להפעיל סוללת תותחנים אז אני אצטרך לעשות את זה. כשכל מה שהייתי צריך זה מכשיר קשר ולזכור אילו סוגי פגזים מבקשים ומתי.

אז אני עומד שם, עם כל הציוד עלי, הקשר פתוח על התדר של האירוע וצמוד לי לאוזן. הקשבתי לחברים שלי צורחים לעזרה. באיזה שלב מפקד הכוח התחיל לבכות. לבכות לעזרה. הבן אדם מוטל על אדמה זרה. הכוח שבפיקודו פצוע ברובו, אולי אחד או שניים עומדים על הרגליים בשלב הזה. וכל שנייה הופכת לנצח. והוא עצמו פצוע. אני מניח שפתאום הוא נזכר שהוא רק ילד, שלא הספיק לעבור כלום בחיים. אני מתאר לעצמי שאולי הוא חשב שהוא עומד למות. זה לא היה כזה רחוק. החדשות הטובות הן שהוא שרד את האירוע. הרעות הן שזה לא היה הדבר הכי נורא שהתרחש באותו יום.

בסופו של דבר לא נכנסו פנימה.

מפקד המוצב הוציא כלי משוריין אל הכוח שחילץ אותם חזרה לישראל. מסוקים שהחלו לנחות בקרבת מקום הפכו את היום הזה לשחור יותר. לא שולחים מסוק לנפגעי טראומה.

לא זוכר כמה זמן עבר עד שידענו את כל הפרטים, אבל להערכתי היה מדובר בפחות משעה עד שהבנו שיש שבעה פרחים והרדוף אחד.

הרדוף זו מילה כל כך יפה, זה גם פרח, שזה יפה כשלעצמו, וגם ההגייה של המילה הזו, הרדוף, היא כל כך נעימה באוזן וגם על הלשון. זה גם כינוי להרוג בקשר הצבאי.

אף פעם לא בדקתי איך נראה פרח הרדוף. מילה מקוללת.

מיד לאחר שהמטען התפוצץ החובש של הכוח התחיל לטפל בפצועים, בהתחלה רק בשלושה, ועם נפילת ה"סוכריות" החלו להיצבר עוד ועוד פצועים.

מי שעבר פעם שיעור בנוגע לפצצות מרגמה יודע שהרסס שלהם מתפזר במשפך כלפי מעלה. מעין חרוט רסיסים שעומד על הראש. בכרכום כל הקירות היו חלקים עד לגובה מטר מהרצפה ומחוררים משם והלאה.

התרגולת להתגוננות מפני פצמ"ר היא לשכב על הבטן, לשלב רגליים ולשים ידיים על הראש. להנמיך פרופיל ולהגן כמה שאפשר על האזורים החיוניים. אבל מסתבר שאי אפשר לטפל בפצועים כשאתה שוכב על הבטן, עם הידיים על הראש ומשלב רגליים. אז החובש כרע ברך ליד הפצועים ונתן להם טיפול ראשוני שבוודאות כמעט מוחלטת הציל לחלקם את החיים.

כמה שעות מאוחר יותר קיבלתי את הג'וב הכי מסריח שאקבל בכל החיים שלי.

נתנו לי לשטוף את הציוד של הפצועים. הריח של הדם לא ירד לי מהידיים כמה ימים טובים אחר כך. היו שם שכפצ"ים, מחסניות, אפודים ומשקפת.

וקסדה.

קסדה עם חור בדיוק באמצע החלק הקדמי, קצת מעל המצח.

מאיך שאני הבנתי את הדברים החובש כנראה כרע ברך ליד אחד הפצועים, כדי לטפל בו. במקום לשכב, כן? פצצת מרגמה שהתפוצצה לידו העיפה רסיסים מלמטה כלפי מעלה. משפך, זוכרים? הרסיס נכנס מלמטה, לדעתי באזור העורף, ויצא דרך החור ההוא בקסדה.

החור הזה בקסדה עדיין מדמם.

 

לזכרו של ידידה גפן שנפל ב-6/2/2000.

לא מוותר - ארז טיקולסקר
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

85 Comments

צור שפי 5 ביולי 2015

נשארתי בלי אוויר מהסיפור אבל השאלה שלי היא האם באמת קיימת בעייה באופן שבו החברה הישראלית מתייחסת לחוויית (או ״חוויית״) השירות הצבאי של לוחמים. מעבר להבדלי דעות פוליטיים נדמה לי שהרוב המכריע מבין בדיוק מה זה, בין אם כתוצאה מניסיון אישי (המיעוט) או באמצעות מידע וסיפורים מבני משפחה, חברים וכו׳.

אריק האדום 5 ביולי 2015

זה יישמע קצת פוליטי אבל באמת שלא לזה התכוונתי, אבל כשמישהו שהיה מש"ק ממטרות בקרייה שולח את צה"ל להיכנס לעזה ולהחריב אותה הוא לא בדיוק יודע מה זה:
1. להיות בעזה
2. לשלוח בן לעזה
3. לשלוח אבא לעזה
4. לשלוח בעל/חבר לעזה
אז אם אני צריך לענות לך על השאלה הזו אז אני לא בטוח שהחברה שלנו יודעת איך לאכול את אלו שחוזרים משם.
זה לא שעושים לנו מה שעשו לאמריקאים שחזרו מוויטנאם, ויש חיבוק חם ואוהב, אבל זה פצע שאף אחד לא רוצה לחטט בו. וחשוב לנו להישאר חזקים. יכול להעיד על מספר לא מבוטל של חברים שאמנם הם לא "הלומי קרב" אבל הם גם לא ממש חזרו "שלמים". משהו נשבר. משהו חייב להישבר.

צור שפי 5 ביולי 2015

כשמישהו שהיה מש״ק ממטרות או אפילו לא שירת בצבא שולח אותנו ואת ילדינו להילחם מתוקף היותו נבחר ציבור קוראים לזה דמוקרטיה.
אין ויכוח שמלחמה זה דבר נורא שפוצע ושובר את הנפש. השאלה היא רק אם המודעות לכך קיימת או לא. לדעתי היום, בגלל הנסיון שהצטבר (למרבה הצער) היא בהחלט קיימת. אם תגיד לי שאפשר לטפל יותר טוב, לעשות יותר וכו׳ – זה תמיד נכון.

אריק האדום 5 ביולי 2015

דיברתי על השיח בחברה ולא על החלטת של המנהיגות שלנו. אני מדבר על כל מיני "חמומי מקלדת" שבכל דיון שולחים את צה"ל לכבוש ולהרוג

צור שפי 5 ביולי 2015

על זה אין לנו ויכוח.

אסף THE KOP 5 ביולי 2015

זה בדיוק כמו משתמט שקורא לצה"ל לא להיכנס לעזה ולטפל בחמאס. קפיש ?

באבא ימים 5 ביולי 2015

נכון. אבל אלה שאינם משק״י ממטרות אלא אשכרה היו שם – כולל החברה משוברים שתיקה — בפ פטריוטים לא פחות גדולים ממך. אתה רוצה לומר שהם טועים? סבבה. שהם נאיביים באופן מסוכן? גם טוב. אבל כשגלצניק מזדיין כמו אברי גלעד מפקפק בנאמנות שלהם, אותי זה מרתיח.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

אתה יכול להתעצבן עד מחר.
הם אולי פטריוטיים (אני בספק), אבל הם בעיקר אידיוטים שימושיים.

אריק 6 ביולי 2015

אברי גלעד הוא אדיוט לא שימושי. הוא אדיוט מיותר.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

הוא ניו אייג'י.
תמיד היה.

matipool 7 ביולי 2015

לא נכון .
הוא היה אחלה פעם , אי שם בשנות השמונים ( מה יש ) ואח"כ עם העולם הערב .
מה שקרה לחבר / שותף שלו דאז יותר טוב ?

אסף THE KOP 7 ביולי 2015

חלילה.
חבר שלו הוא ביזיון.

באבא ימים 6 ביולי 2015

זו בדיוק הבעיה.

זכותך לחשוב שהם אידיוטים. לפקפק בפטריוטיות שלהם – חיילים קרביים מיינד יו – זו חוצפה. כשג'ובניקים עושים את זה – זו שערוריה.

יותר מזה – זה בדיוק מסוג הדברים שאוכלים את החברה שלנו מבפנים. תרצה או לא תרצה אלה האחים שלך לנשק. אם אתה טוען שהם בוגדים – הלך עלינו.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

לא טענתי שהם בוגדים. אתה אולי זה שחושב ככה.
מדובר באידיוטים שימושיים. קרביים או לא זה ממש לא משנה.

באבא ימים 6 ביולי 2015

אני לא חושב שהם בוגדים. אני גם לא יודע מה בטקסט שלי גרם לך לחשוב שאני חושב שהם בוגדים. זה אתה שהעמדת בספק את הפטריוטיות שלהם.

קרביים או לא זה כן משנה מבחינת רמת הכוונות שלהם – בטח היום שכל אחד יכול להשתמט. יש הבדל מאוד גדול בין מי שאתה חושב שהוא אידיוט אבל מכיר בזה שהוא פטריוט לא פחות ממך – והיה מוכן לסכן את החיים שלו בשביל המדינה לא פחות ממך – לבין מי שרוצה בחורבנה של המדינה.

אסף THE KOP 7 ביולי 2015

מותר לי להטיל בפסק את הפטריוטיות של מי שמלכלך על צה"ל. משטרת המחשבות של השמאל הקיצוני לא תסתום לי את הפה.
ואידיוט שימושי הוא אידיוט שימושי. אפילו אם היה הלוחם הכי מהולל של צה"ל.

באבא ימים 7 ביולי 2015

מתי אתה יודע שאין לצד השני טיעון של ממש?

כאשר הוא מתחיל לספר על זכותו לטעון את הטענות שלו ועל כך שמשטרת המחשבות לא תסתום לו את הפה (כאילו מישהו ניסה לסתום לו את הפה).

איך בדיוק ניסו לסתום לך את הפה? באו לביתך בחשכת ליל? שלחו לך צילומים של האישה והילדים בצירוף הכתובת "לא חבל"? השתלטו על המחשב שלך? מה בדיוק גורם לך לחשוב שאתה אלכסנדר סולזניצין?

חופש הביטוי מאפשר לך לדבר שטויות, הוא גם מאפשר לך ללכלך על חיילים קרביים בצה"ל ולהסית נגדם. חופש הביטוי לא הופך את הדברים שלך לדברי טעם.

אריק האדום 7 ביולי 2015

באבא ימים +1
אכלו לי שתו לי קלאסי

אסף THE KOP 7 ביולי 2015

באבא,
אנסה להסיר את הכוונה שלי בשבילך ובשביל המעודדת שלך.

משטרת מחשבות זה הניסיון להשתיק לאברי גלעד שמרתיח אותך את הפה.
סתימת פיות היא הקביעה שג'ובניקים לא יכולים לפקפק בפטריוטיזם של חבר'ה קרביים.
בולשביזם הוא הרעיון העובר כחוט השני בתגובות שלך שמי שלא קרבי צריך לסתום את הפה.

ולעניין, חדשות מכדור הארץ – לא כל מי שמשרת בקרבי הוא פטריוט. ממש כמו שלא כל מי שהוא ג'ובניק הוא פוסט ציוני עם כוונות הגירה לברלין.
מי שהולך לספר את הסיפור שלו ל"שוברים שתיקה", אולי עושה את זה בכדי להוריד מועקה מהלב, או השד יודע למה, אבל בסופו של דבר הוא תורם לדמוניזציה של ישראל (ומהסיבה הזאת בדיוק הוא ימצא את עצמו במלחמה הבאה יותר מהר ממה שהוא חושב). אידיוט שימושי.
אין לי מושג מי זה אלכסנדר סולזניצין, וגם אין לי את הרצון לבזבז 4 שניות מחיי בחיפוש עליו באינטרנט. את ההתנשאות הבולשביקית שלך תשמור לכבשה האדומה שלך.

עומר ה 7 ביולי 2015

באבא – אתה +1. יפה אמרת

באבא ימים 7 ביולי 2015

לידיעת הקוראים,

אסף דה קופ איננה דמות שאני המצאתי כדי שיהיה לי על מי להתנשא – הוא קיים באמת. בדרך כלל אני עומד בפיתוי אבל היום, אני מודה, הפיתוי היה גדול מדי.

אני אעזור לך- להגיד בולשביזם כל משפט שני ולא לדעת מי זה סולזניצין זה בערך כמו להגיד אפרטהייד ולא לדעת מי זה מנדלה (ורק שלא תצא תקלה מתחת ידיך, מנדלה זה לא מלאך המוות מאושוויץ להוא קוראים מנגלה).

אז אולי בסמינרים של נוער התחיה "בולשביקים״ זה פשוט שם נרדף ל- bad guys אבל זה טיפ׳לה יותר מזה ואולי כדאי שתדע את זה. בולשביקים, בניגוד לסתם שמאלנים, הם כן אנשים שיבואו לביתך בלשכת ליל לסתום לך את הפה. לא סתם יבקרו אותך שדיברת שטויות או יעליבו אותך על כך שאתה זורק מילים לועזיות בלי לדעת מה המשמעות שלהם ועוד מתגאה בזה.

אסף THE KOP 7 ביולי 2015

באבא.
אתה פשוט בדיחה וגם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר.
נסביר עבורך לאט, על מנת שגם הכבשה שלך תבין.

בולשביקים הם ליצנים שרוצים לסתום לאברי גלעד את הפה כי הוא שירת בגל"צ ולכן אסור לו להטיל ספק בפטריוטיות של לוחמים לשעבר (נניח לרגע בצד את הצביעות השמאלנית הרגילה – הרי בחיים הם לא היו חולמים לסתום את הפה לאילנה דיין, יוצאת סיירת מטכ"ל כידוע, לטנף על חיילי צה"ל).

עכשיו ההתנשאות המטונפת שלך כלפי אולי גורמת לכמה מאוננים מ"הגדה השמאלית" לאושר, אבל היא רק סימפטום לאופן בו שמאל בולשביקי, קטן ומושתן, הופך מיום ליום לזן נדיר בחברה הישראלית. אתה יכול להמשיך להתחכם בשעשועי לשון ממסיבות כיתה ו' על הדמיון בין השמות של מנגלה למנדלה, אני בטוח שבקייטנות רק"ח האנלוגיה הזאת בלבדה הייתה מספיקה בשביל להפוך אותך למדריך נוער… אבל העובדה היא שהימים של הקומיסרי תרבות השמאלנים הולכים ובאים לקיצם. ולכן, אתה אולי רוצה לסתום לאברי גלעד את הפה, אבל תתעורר בן אדם, אנחנו לא בימי הפנקס האדום ואנשי שלומנו… נגמרה החגיגה.

באבא ימים 7 ביולי 2015

בולשביקים זה אנשים שעושים הרבה יותר מלרצות לסתום למישהו את הפה. הם אשכרה הולכים ועושים את זה. הם גם מגלים אנשים לגולאגים, מרעיבים אנשים ומבצעים רצח המונים. לא שום דבר שניתן לייחס לאנשי מפא"י והפנקס האדום אלא אם כן אתה תועמלן פרו-מוסלמי או נער הפוסטר של BDS.

אתה רוצה להיות תמונת המראה (וגרסה מוקצנת) של הפלסטינים והשמאל הקיצוני בקמפוסים בחו"ל שקוראים למה שישראל עושה בשטחים "גנוסייד" – לך על זה. אל תיתן לי להפריע לך. רק תזכור שזו בדיוק אותה פתולוגיה.

בדבר אחד אתה בוודאי צודק. אופן הטיעון שלך הוא השולט בשיח הפוליטי הישראלי, אלא שגם לזה יש תמונת מראה. אופן הטיעון של האסף דה קופים הפלסטיניים הוא הבון טון בשיח הגלובלי. אתה מוזמן להנות מ – 30 המנדטים שלך רק תביא בחשבון שבמשחק המספרים הגלובלי היהודים הם מיעוט הרבה יותר זניח באופן יחסי מן השמאל הישראלי.

אסף THE KOP 8 ביולי 2015

תשמע, אתה נהיה יותר ויותר מביך עם כל תגובה שלך… כבר כינו אותי כאן "לאומן", ,"גזען", "פאשיסט" ושאר ירקות. אבל "נער פוסטר של ה-BDS" זאת ללא ספק ההברקה שלך.

היות ואתה תקוע בעבר אז בו ואזכיר לך שוב את המציאות. היאהוד היו תמיד מיעוט זניח. ב-1936 זה איפשר להחרים אותם באירופה ולאחר מכן לעבור להשמדתם בפועל. ב-2015 האידיוטים השימושיים יכולים לנסות לחכות את אבותיהם לרעיון, אבל אעפס, הביצוע יהיה טיפהל'ה יותר קשה. אתה יודע, צה"ל, מדינה, אטום וכל זה.

עכשיו, אין לי מושג מה הבון טון של הפלסטינאיים, בכל הקשור ללאומנות פלסטינאית אין לי ספק שאתה מומחה יותר גדול ממני. מה שאני יודע זה דבר אחד – הים אותו ים והערבים אותם ערבים.

הבעיה של העולם היא שבחסות תעמולני הג'יאהד הליברלי ואינטלקטואלים דה-לה-שמעטה עם חיבה לניים-דרופינג מסוגך, מי שסופגת את הגינויים זאת ישראל ומי שנרצחים במאות אלפים, בשיטות נאציות של ממש, אלו מוסלמים ברחבי העולם.

אסף THE KOP 8 ביולי 2015

לחכות = לחקות

באבא ימים 8 ביולי 2015

האנלוגיה היתה כבדה עליך אז אני אפשט לך אותה.

מי שלא רואה הבדל בין השמאל הישראלי לבין בולשביקים לא שונה ממי שלא רואה הבדל בין מדינת ישראל לבין נאצים. בשני המקרים מדובר בראיה חד ממדית, ראיה של שחור ולבן, ראיה היסטרית.

במובן הזה אינך שונה מתועמלני השמאל הקיצוני.

ר.בקצה 8 ביולי 2015

לא כל מוסרי העדויות ב"שוברים שתיקה" הם חברים בארגון, או אפילו מודעים למטרתו. הארגון עצמו מופעל ע"י עשרות בודדות במקרה הטוב, המחויבים למפעיליהם שלהם בחו"ל – מדינות זרות. מבין החברים בארגון יש קרביים ויש שאינם. מנכ"לית הארגון, לדוגמא, שירתה כקצינת מבצעים בקריה.

אסף the kop 8 ביולי 2015

הקיצר סוכנים זרים לכל דבר ועניין.

צור שפי 5 ביולי 2015

זה לא אותו דבר במובן זה שהמשתמט לא מבקש שתסכן את חייך בעזה…

אריק האדום 5 ביולי 2015

רואה צור? החברה לא ממש מבינה מה זה אומר.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

החברה יודעת לזהות "שמאל" מקילומטרים.
היא בריאה יותר ממה שאתה חושב.

צור שפי 6 ביולי 2015

השמאל הוא חלק מהחברה.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

חלקיק

צור שפי 6 ביולי 2015

חלקיק? לפחות רבע מהאוכלוסיה היהודית.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

בחלומות.

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

נכון.
הם מבקשים לסכן את חיינו בת"א.

shadow 6 ביולי 2015

אבל זה דומה לזה שאני מפציר בך לצאת מהמערה. קפיש?

אסף THE KOP 6 ביולי 2015

הצל של הסמול.

shadow 6 ביולי 2015

שמע משחקי שמות זה ממש מגניב ומוציא אותך מאוד מתוחכם.

אסף דה קוף אכן מתאים לאיש מערות או יותר נכון לאחד שעוד לא ירד מהעץ.

ראית מה זה גם אני יכול להיות מגניב ומתוחכם.
אני בטוח שהדיון העלה רמה.

אסף THE KOP 7 ביולי 2015

הצל של הסמול.

את ההתחכמות שלך שמעתי כבר מזמן בדה-באזר…
אז לא רק שאתה לא מגניב או מתוחכם (בינינו, אתה בעיקר אידיוט טרחן), אלא שאתה גם סוג של פלגיאט.

חריסטו סטויצ'קוב 5 ביולי 2015

כמתנדב ברסיסים אני שמח מאד לראות שאתם כותבים על הארגון הנהדר הזה. בתגובה לדיון שמתנהל כאן בין אריק האדום לצור שפי, חשוב לעשות הבחנה בין הלומי קרב שאכן היום תודה לאל הציבור ומשרד הבטחון מוכן לקבל אותם ולסייע להם, לכל השאר שסתם נשרטו קצת. לוחמים רבים ובני המשפחות שלהם נשרטים בצבא, ומרגישים שאין להם זכות להתבכיין ואין להם את הכוח או הרצון לשתף. וזה מצטבר בבטן, ועוכר את הנפש, ומי שרוצה להקל על עצמו קצת מוזמן תמיד לשלוח סיפור או לבוא לטקס יום זיכרון או להרים טלפון…

שלו 5 ביולי 2015

ערב ראש השנה תשנ"ו יצא יום שני,
צוות של הפלוגה חזר ביום א' בבוקר מפעילות ארוכה בגזרת הביטחון.
צוות נוסף לא היה מתוכנן לצאת בשבוע הקרוב, כך שבעצם כל החג הינו אמורים להעביר ביחד,
כל הלוחמים במוצב כרכום ללא שום פעילות מתוכננת.
סמל מחלקת המרגמות שחזר מהפעילות עם משקפיים שבורות קפץ לחיפה בשני בבוקר וחזר לשיירה האחרונה שעלתה לכרכום.
בלילה שמרנו יחד כרגיל, מן הרגל שכזה שלקחנו על עצמנו לצמצם את שעות השמירה בלילה של החיילים,
בו בזמן ניהלנו שיחות כמו שרק בני עשרים יכולים לשוחח.
הטיול הגדול, לימודים, מצב המחלקה, שוב הטיול הגדול.
א' ראש השנה התחיל בהפגזה קשה על כרכום,
היה לנו נוהל ברור,
מפקדים מחליפים חיילים בעמדות, וצופים משם האם ומאיפה תהיה התקפת מוצב,
נוהל שהמצאנו אחרי ההתקפה על הבופור (אולי זה לא היה הבופור) שבה נתקע דגל על הסוללה העקפית של המוצב.
החיילים היו נכנסים במצב כזה למשהו שנקרא אז שפניה,
זה היה דומה יותר לקופסא בגובה חצי מטר עם מקום לשניים שלושה חיילים…
זה היה אמור להגן עליהם מרסיסי המרגמה.
בשעה 13:00 בערך נפל פגז אחרון מטר ממני ומהסמל שלי מהצד הנכון של הסוללה,
עפר שהתרומם מהפגיעה נחת עלינו.
הפסקת צהרים:
רואים פורסט גאמפ.
15:30 בערך פגז נופל בתוך המוצב, למרבה המזל אין נפגעים…
רצים מהר לעמדות, "הסוכריות ממשיכות ליפול.
פגז שביעי נופל מטר מאיתנו הפעם מהצד הלא נכון של הסוללה.
בחיבור של הכניסה לעמדה עם תעלת הקשר לשאר העמדות, כך שכמעט כולם יכלו "להנות" ממנו.
הסמל שוכב על הגב, מודיע שנפצע בעמוד השדרה.
אני מנחה אותו לא לזוז שלא יקרע את חוט השדרה ויהיה משותק והולך לקרוא לעזרה.
חוזרים ומפנים אותו מקובע, לאט לאט הוא נרדם.
נלחמים על ההכרה שלו,
מסוק פינוי מגיע שניים מפונים פרח והרדוף,
מסתבר שחייל הקשר בדרכו לעמדה חטף רסיס מטר מאיתנו. הרס"פ שעבר לידו טיפל בו.
לא היה מה לעשות.
החובש מגיע אלי היד מדממת, רסיס נכנס יצא ונכנס שוב ביד שהגנה על הראש בזמן נפילת הפצמ"ר.
ברגל יש כתם דם, רסיס נכנס לשריר התאומים.
יוצא לזרעית ברכב המג"ד.
עובר לאמבולנס צבאי בדרך לבי"ח בנהריה.
מגיע שם את טפסי הקבלה,
רואה שהטפסים מתחת הן פטירה של הסמל,
חבר, שותף.

כרכום, 26.10.1996
התבגרנו ביום אחד

שלו 5 ביולי 2015

1995…

גיל שלי 5 ביולי 2015

זה לא היה בופור

שלו 5 ביולי 2015

זה היה דלעת – 29.10.94

גיל שלי 5 ביולי 2015

הנחל ישבו שם אם אני זוכר נכון. לבופור היה הרבה יותר קשה לעשות את התרגיל הזה

שלו 5 ביולי 2015

את דלעת בשנים הללו, תפסו הנח"ל וגבעתי לסירוגין.
גבעתי היו במשמרת בארוע, אבל הארוע היה יותר הסברתי מאשר ביטחוני.
זה יותר זויות צילום מאשר חדירה למוצב.
לא הייתה סכנה ממשית למדינת ישראל.

גיל שלי 5 ביולי 2015

לגמרי הסברתי, חייל אחד לא נפגע אבל עשו רעש כאילו חיזבאללה כבשו את המוצב ותפסו את כל החיילים

יוני 5 ביולי 2015

סיפורים קורעי לב.

Gil - Zimbabwe 5 ביולי 2015

מה שהיה בלבנון 82 שיישאר בלבנון.

אריק האדום 5 ביולי 2015

הכל לגיטימי.

אריק 5 ביולי 2015

לא הצלחתי מעולם להתחבר לאדרנלין ולחוסר המחשבה. דמיינתי את הרע מכל בכל ארוע לא שגרתי ותמיד ניסיתי להתחמק מיציאה לכל דבר שהיה בו לדעתי סיכון. הייתי כנראה חייל נוראי. פאסיבי ושונא את כל מי ששלח אותי לכל מקום כמו לבנון.

matipool 6 ביולי 2015

אולי פשוט היית בוגר לגילך ..

גיל שלי 6 ביולי 2015

או שהכיר את המחיר. אני יכול להעיד על עצמי, כשעלינו ללבנון כולם ציפו כבר להתקלות הראשונה. כך אני הייתי בקבוצת הכדורסל, חיכיתי כבר למשחק הליגה הראשון. אבל בצבא, הכרתי את המחיר של התקלויות, ממש לא ציפיתי להם כמו חברי.

אריק 6 ביולי 2015

בדברים אחרים לא. וגם לא נבע ממודעות פוליטית כלשהי. זה הרגיש כמו רולטה שצריך לנשום עמוק ולקוות שהמספר שלך לא ייצא עד סוף המשחק. כל דבר שעשוי להרחיק את המספר שלי עמוק יותר לאמצע החבילה היה לגיטימי.

אדם בן דוד 5 ביולי 2015

כתבת יפה אריאל
עצוב לי עצוב איזה חרא זה אנושות
מה רע בלריב על כדורגל וזהו?

wazza 5 ביולי 2015

אריאל כתבת יפה, תודה על השיתוף וכמובן משתתף בצערך.
רק נקודה אחת – לא נראה לי שיש לנו ברירה אלא לתת נשק לבני 18 כי אתה יודע מה יקרה אם נניח אותו.

אריק האדום 6 ביולי 2015

לא הצבתי שאלה בנוגע לצורך, אלא בנוגע למחיר של זה, לאנושיות שאין בזה.
מסכים שאנחנו צריכים, היום יותר מתמיד, לחמש את עצמנו. אבל עדיין.. יש לזה מחיר

wazza 6 ביולי 2015

אוקיי, אגב אני דווקא לא זיהיתי פוליטיקה בפוסט שלך.

אריק האדום 6 ביולי 2015

לא הייתה

אדם בן דוד 6 ביולי 2015

ועדיין זה צץ בתגובות.

אני מניח שזה בלתי נמנע-
כולנו, ואני באמת חושב שכולנו, היינו מעדיפים שילדים בני 18 לא יצטרכו לחוות את הדברים האלה (גם לא בני 19,20,30 וחמישים…)
אנחנו חלוקים באשר לדרך בה יש לצעוד על מנת שזה יתממש.

red sox 5 ביולי 2015

"לא נפרח כבר פעמיים, והרוח על המים,
יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות
(…)
הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה."
https://www.youtube.com/watch?v=jl5uOClGcWQ

אגב, את השיר הזה כתב נתן יונתן על נחל קרוב מאוד למקום בו עמד מוצב כרכום.

אריק האדום 6 ביולי 2015

חבר הגיב לי בווטסאפ על הפוסט:
"אתה רואה הרדוף כל יום… אתה רק לא יודע שזה הרדוף
השיחים עם העלים הירוקים הארוכים…. פרחים לבנים או ורודים"
זו הנורמליות שאנחנו צריכים לשאוף אליה, אנשים שיודעים לזהות פרחים ולא רחבות רק"מ

D! פה ועכשיו 5 ביולי 2015

איזה כיף להצליח להעביר שירות שלם ולצאת מלבנון בסופו בלי לגעת בכל זה.
פוסט שמחדד את המזל.

אריק האדום 6 ביולי 2015

בהזדמנות אני ארשום על המזל שלי בהקשר של הדברים האלו. הבעיה עם מזל שזה מצרך שהוא טוב כל עוד הוא קיים…
לצערי יש לו נטייה להיגמר מתישהו

D! פה ועכשיו 6 ביולי 2015

אני יודע שבעיניים של בחור צעיר הצטרנו על המחסור באקשן בשירות הצבאי.
אבל שבוע אחרי כן, יושבים באמסטרדאם, הודינו לאל שהצלחנו להעביר שלוש שנות לבנון בלי.
הפוסט שלך חידד והחזיר לי את ההרגשה הזו.

ומסכים לגבי המזל. יצא לי לראות מקרוב גם את חסרי המזל.

matipool 7 ביולי 2015

מזל / גורל זה דבר כל כך ערטילאי וחמקמק .
בחומת מגן ( מילואים ) קיבלנו את גזרת בית לחם . ההתחלה הייתה חלקה וטובה והשתלטנו ללא התנגדות על הארמון של ערפאת שם . אח"כ התחילו הקרבות בסמטאות . הרבה ירי , מטענים שמתפוצצים לידך ותחושת סכנה אמיתית . כשאתה אבא ויש לך אישה וילדים בבית זה הרבה הרבה יותר קשה .
אחרי יומיים של לחימה ללא נפגעים רציניים אצלנו ( עם הרבה מאד מזל ) , הכל נרגע וזה הפך למילואים כמעט שגרתיים .
בשלב כלשהו , התחילו סבבי יציאה הביתה . בחזרה מהבית של הח'ברה שהוגרלו לצאת ראשונים , שני ח'ברה צעירים שכל החיים לפניהם ( לזאב אלו היו המילואים הראשונים ולא הספקתי להכיר אותו . שלומי בדיוק סיים תואר בראיית חשבון ועמד להתחתן ) נהרגו מפיצוץ מטען באוטובוס ליד צומת יגור .

D! פה ועכשיו 7 ביולי 2015

טוב, זה רשמית פוסט ממש מדכא.

shohat 6 ביולי 2015

תודה על הפוסט. כתבת יפה.

אריק האדום 6 ביולי 2015

תודה לך

אדם בן דוד 6 ביולי 2015

אני שירתתי בשלהי תקופת לבנון (94-97)
והסיפור שאני רוצה לשתף הוא זה (אפשר, נכון אריאל?)

בערב שמחת תורה אוקטובר 95, התפוצץ מטען צד על נגמ"ש של גולני בלבנון ושבר את הנפש של שש משפחות.
אחד מה"הרדופים" היה יותם.
מלבד המשפחה שלו, ואולי יותר מהמשפחה, אובדנו של יותם שבר את נפשו של החבר הכי טוב שלו- איתי.
יותם ואיתי היו חלק מחבורה מאוד מגובשת של חברים. הם כולם עמדו מעל קברו של יותם ובכו.
היום זה נראה שכיח אבל התמונה של חיילים בוכים (ואיתי היה מאוד שבור ומאוד פוטוגני ומאוד רגיש) עורר גלים.
מעל הקבר עמד איתי, מחובק עם חבריו, במדים והקריא, יותר נכון ניסה להקריא שיר.
היה זה "לבכות לך" של אביב גפן.
הוא לא הצליח להקריא הכל.
הוא בכה בכי קורע לב.
כל גופו רעד והוא כולו האדים.
התמונה שלו הופיעה בכל העיתונים.
אני זוכר טור של עופר שלח אחרי ההלוויה בה הוא כתב שהוא מבין לליבו של החייל שבכה אבל שהוא מתקשה לקבל את זה.
עבר פחות מחודש והשיר הפך למפורסם והמדינה עסקה בדור שלם שבוכה בכיכר.
את איתי זה פחות העסיק
בסוף ינואר, שלושה וחצי חודשים, אחרי יותם הוא ביקש ממפקדו לעזוב מוקדם את הבסיס כדי "ללכת לבקר חבר"
הוא סורב וחזר לחדרו.
הוא כתב בגדול על הקיר "יותם+איתי ידידות לנצח" ובלע את הקנה.

ההשפעה של המצב היא לא רק על הילדים שנמצאים בתופת עצמה.
כמעט כל אחד במדינה חווה את הסיטואציה של ההתמודדות עם המוות ו\או פציעה של ילד בן גילו.

אנחנו אומה פוסט טראומטית.

* יכול מאוד להיות שלא דייקתי בפרטים. כתבתי מהזיכרון. הסיפור של יותם ענבר ז"ל ואיתי שחל ז"ל בטוח זמין באינטרנט (היו כל מיני סרטים בנושא)

וגם, אולי כדי להזכיר לעצמי שלא הכל שחור, אני רוצה להאיר את פועלו של אביו של יותם- בומה.
אחרי ששכל את בנו החליט בומה להתמקד בעשיה. הוא הוביל הרבה פרויקטים שעוסקים בטוב, בשימחה.
בלי להיכנס לפוליטיקה אלא רק למעשים קטנים יומיומיים למען ילדים.
http://www.justvision.org/he/portrait/1882/interview

אריק האדום 6 ביולי 2015

אפשר…(:

טל המנצ'סטרי 7 ביולי 2015

איתי שירת איתי באותו בסיס, יצא לנו לשחק שם כדורסל מספר פעמים ביחד.
הייתי באותו לילה בבסיס וכשהוא נשאר תורן לילה (חדר ביטחון שדה בכניסה לבסיס) עד לירייה.
הייתי אמור לצאת להלוויה ולהיות מהצוות שיורה כדורי סרק לאות כבוד, ההוראה היתה 1.85 ומעלה, נשארתי בבסיס.

אריק האדום 7 ביולי 2015

עשו לך טובה.

טל המנצ'סטרי 7 ביולי 2015

ראיתי את זה כמצווה.

עומר ה 7 ביולי 2015

ואוו. איזה סיפורים. זה פרויקט חשוב מאוד לדעתי. למזלי הייתי ביחידה מובחרת ולא התקרבתי לכל השיט הזה. אבל שראיתי אנשים חוזרים מלבנון השנייה ומספרים לי על כל מה שהם ראו כאילו הם מתארים משחק כדורסל, הבנתי שיש כאן בעיה.
לרוב החיילים שחזרו אין הלם קרב, אבל עדיין זה השפיע עליהם בצורה כלשהי. הפרויקט הזה הוא דרך טובה לעזור להם

אריק האדום 8 ביולי 2015

לכל מי שפיקפק בצורך של פרוייקט רסיסים ולגבי הפוסט טראומה שהחברה שלנו שרויה בה, אתם מוזמנים להציץ בתגובות של אסף the kop השזורות לאורך כל התגובות לפוסט זה.
האיש, הדמות, הכינוי, מהווה דוגמה חיה למצב הבעייתי שלנו.

אסף THE KOP 8 ביולי 2015

וואלה…
אז מסתבר שגם הפרויקט הזה פוליטי אה ?

אריק האדום 8 ביולי 2015

מה שתגיד

כסיפוביץ 8 ביולי 2015

סיפורים יפים ומרגשים
עם כל הכבוד אני לא רואה שום מקום להשתפך על מאורעות הטראומות בצבא

זה פשוט זילזול בחברה הישראלית על דורותיה
מי שבוחר כאן לשרת ולחוות מציאות יום יומית צבאית , שיבלע את הצפרדע הזו לכל החיים [יש לנו מספיק הלומי קרב ופצועים אחרי 60 שנה של גיהנום]

מה שעברנו ב-2006 הוא דבש לעומת 95
מה שעברנו ב-95 הוא דבש לעומת 82

ו 82 זה דבש לעומת הסיפורים של אבא שלי ב-73 +67
וכך הלאה

אסף THE KOP 8 ביולי 2015

כסיפוביץ
אין בעיה על השתפכויות. זה אפילו טוב מאשר לאצור את זה בבטן.
יחד עם זאת, היות וטיפוסים מהסוג של אריק האדום מעורבים בנושא, לא אתפלא אם גם זה יהפוך למשהו פוליטי בסגנון "שוברים שתיקה".

כסיפוביץ 8 ביולי 2015

להפוך שכול למשהו פוליטי זו פשוט מחלה חברתית כבר. חשוכה
אישית אני מעדיף שאנשים ילכו לפסיכולוג עם הכאב האישי שלהם, שיכתבו ספר, שיר וכדומה.
יש כאן באדמה שלנו מספיק סיפורים מדממים ששוכבים להם בשקט. שם מקומם לטעמי

אריק האדום 8 ביולי 2015

רק לצורך הדיון והפרכת התיאוריה שלי… אתם מוכנים לספר מה עשיתם בסדיר? בהגדרה מעורפלת אפילו כדי שיהיה לכם יותר נוח.
מופנה לכסיפוביץ ולמר אסף THE KOP

כסיפוביץ 9 ביולי 2015

אריק
א. למה זה משנה בכלל?
ב. הסדיר שלי והמילואים שלי היו גיהנום שאני לא רוצה לזכור בכלל [חוץ מכמה רגעים יפים בניווטים]
ג. כמו שכתבתי, אין לי בעיה עם סיפורים יפים ומרגשים, רק לדעתי יש להם מקום מאוד מיוחד לבוא לידי ביטוי.
ד. לא חושב שמישהו כאן לוקח את זה למקום פוליטי, אך בחברה שלנו צריך להיזהר לא לנפנף בשכול ובצער כאילו זה משהו ששלפת מהכיס בגלל שחווית דם ומלחמה.

בניגוד לאחרים אני לא מנסה להפוך את הסיפרים כאן לויכוח אידיוטי.

כסיפוביץ 9 ביולי 2015

ועד נקודה לתיאוריה
ב- 82 ישבתי במקלטים
ב-2006 כבר המשפחה שלי ישבה במקלטים ואני התרוצצתי לא רחוק מהם רק בצד השני של הגבול

האמן לי שאני כותב מנסיון ולא מתוך אידיאולוגיה שעושה לי טוב לנפש.

Comments closed