כושר קרבי – אריאל בר חיים

אולי הבעיה היא לא בכדורגלן הישראלי אלא בישראלי

 

 

שיחת מסדרון שהייתה לי עם חבר לעבודה בשם אדיסון (שלטעמי הוא המבריק מבין אלו שנושאים את השם הזה, כולל את תומס) הניבה את האמירה הבאה (מצדו כמובן):

"בישראל מצליחים לקחת בטלנים מוחלטים ולעשות מהם לוחמים, אבל ספורטאים גורנישט.."

יצא לי לחשוב על זה האמת ומלבד העובדה שאין שום סיבה שאדיסון ישתמש במילה גורנישט (לא בדיוק יליד פאתי קראקוב) הוא דיי צודק.

בואו נוציא מהדיון את כל לוחמי היחידות המיוחדות, טייסים ועוד כל מיני דברים, שאני ואתם מכירים רק מפרסומים זרים, ונצא מתוך נקודת הנחה שחלקם כלל לא קיימים או שהם נדירים כל כך שאי אפשר ממש לבסס אמירה כלשהי עליהם.

אז נשאר לנו 3 מחזורי גיוס של חטיבות חי"ר בשנה.

בכל גיוס מגייסים 4 פלוגות (אחת לכל גדוד ועוד אחת לגדוד הסיור שזה עורב, פלח"ן ופלס"ר – פלח"יק לא נחשב…) לכל חטיבה. שזה אומר 16 פלוגות.

סה"כ יוצא לנו 48 פלוגות בשנה.

ולפי הנוסחה של 4 פלוגות = גדוד, זה יוצא 12 גדודים של לוחמים בשנה.

אין לי שום דרך לנחש את האחוז של אלו שמסיימים מסלול (כלומר מוכשרים להיות לוחמים, לא חובה שיסיימו את השירות ככאלו) אבל מהמחזור שלי היה נראה שזה עמד על 25% פרישה… הערכה גסה.

בואו נקשה ונעגל את זה ל 50%, כלומר הגענו בסוף ל-6 גדודים בשנה.

לפי ויקפדיה "בגדודי חיל רגלים (חי"ר) בצה"ל שתיים עד חמש פלוגות ובין 300 ל-1,300 חיילים"…

עשיתי כמה חישובים גסים וזה איכשהו מסתובב סביב ה-5,000  חיילים.

בואו נגיד שבגדודים לא כולם בדיוק מתאימים… למי לא יצא לסחוב באלונקה חבר שהתפקיד היה קצת גדול עליו או להפך.

אז בואו נקצץ את זה שוב בחצי. זה 2,500. לוחמים עם מתאימים וכשירים. בשנה.

בליגת העל כרגע יש סביב ה-450 שחקנים. שזה אומר בערך 30 לקבוצה.

כלומר אפשרי בכל שנה להכשיר 5 ליגות. כל שנה.

קריירה ממוצעת של כדורגלן היא בדרך כלל עד גיל 35 (מתנצל על המקור הדלוח אבל זה שוב ויקיפדיה).

אם ניקח את גיל 21 (אחרי הצבא) כגיל התחלתי זה אומר שיש לנו 14 מחזורי גיוס שנתיים וסה"כ של 35,000 לוחמים בגילאים האלו.

נקצץ שוב? בחצי? 17,500.

עכשיו אני יכול להעיד על עצמי שהכושר היחידי שלי בנובמבר 98 היה כושר הביטוי.

בבר-אור הראשון שלי בקציעות לקח לי רבע שעה לסיים ריצת 2,000. אפילו לא טרחו לומר לי את השניות. מתישהו במהלך השירות הצלחתי להגיע ל 6:57, אולי השנים מבלבלות אותי אבל זה בטוח היה זמן מכובד שכלל מספר חד ספרתי של דקות.

וגם לא הייתה לי את התחושה הזו שכל האיברים הפנימיים שלי תכף קורסים.

לא עשיתי שום הכנה לגיוס או כושר קרבי. מעולם לא הייתי בחוג ספורטיבי, אלא אם כן מנדולינה נחשב, ולא הייתי רשום לחדר כושר (לפני והאמת שגם אחרי הצבא).

צה"ל לקח אותי, ועם ההשקעה, המסגרת והערכים הנכונים בנה אותי כלוחם, פיזית ומנטלית. לא בדיוק לוחם קומנדו אבל בכל זאת לוחם. ואני ממש לא מדבר רק על כושר גופני. זה הרבה יותר מזה.

אז איך לא משכפלים את זה בקבוצות ספורט? איך לא מוצאים את הדרך לרתום אלפי בני נוער למטרה הזו?

והתשובה נמצאת באמירה של אדיסון.

כי בישראל יודעים לקחת בטלנים ולהפוך אותם ללוחמים.

ספורט? זה גורנישט.

קחו לרגע את התרבות של צה"ל עם כל הערכים וכל סיפורי הגבורה. את כל אותם הילדים שגדלו על סיפורים של אבות והלכו אחריהם לאותן יחידיות.

באמת שקשה לקחת את כל זה ולהחליף את המילים צבא ונשק למילים קבוצה וכדור?

הרי אפילו שאר הטרמינולוגיה זהה… לחימה! מדים! טקטיקה! רק דוגמאות…

אז אולי הבעיה היא לא בכדורגלן הישראלי. אולי הבעיה היא דווקא בישראלי.

מחסור חמור בעובדי היטק, מי קבע?
דעתי על "צבא הצייצנים" של ג'ורדי

57 Comments

איציק 25 בפברואר 2016

אל תשכח שאחרי כל הדברים שאמרת, כדי שיצמחו כדרוגלנים על רמה צריך למצוא את אלו שבאמת מתאימים לכדורגל, כלומר כאלו שיש להם ראש על המותניים.

אריק האדום 25 בפברואר 2016

בדיוק כמו שמי שמגייס אותך לקרבי אלו ילדים שגדולים ממך בשנה על תקן "מאבחנים". צריך לקובע רפים מינמלים ואז לסנן בהמשך לפי סטנדרטיים גבוהים יותר. אבל לא רואה הבדל בין התאמה לקרבי לבין התאמה לכדורגל. הכוונה באחוזים מתוך סך הכל. אם היינו מדברים על אחוז גיוס של קרביים מתוך סך כל הגיוס אז חושב שהיינו מבינים שהפער זהה.

איציק 25 בפברואר 2016

זו היתה הערה צינית עם ציטוט של הגאון אלון מזרחי לגבי ראש על ה"מותניים" ויש מעטים כאלו.
לעצם העיניין, גם זה עניין של סדר עדיפויות והשקעה. אני לא מחזיק מאד מאלופי צה"ל, אך עדיין כשאני שומע אותם או את אלופי הכדורגל (שרף, קלינגר, ברקוביץ' ומאמנים אחרים) אני מבין למה יש פער כזה. אם אני לא טועה, את אבני היסוד של צהל קיבלנו מהבריטים. את אבני היסוד של המחקר מאירופה בכלל. אפילו על הכדורסל הישפיעו כל מיני עולים כמו טל ברוד, בארי ליבוביץ' ואחרים. תרבות הכדורגל בארץ היא פיתוח עצמי כמעט מההתחלה ועד הסוף. אולי בכול זאת יבוא זה לא דבר רע, למרות התנגדויותיו של גיל שלי ליבוא עובדים זרים (פרט למקרה מכבי תל-אביב כדורגל). אני מאד מסופק שיש לנו כוחות מספיק איכותיים מבפנים כדי לעשות את מה שאתה מציע.

אריק האדום 25 בפברואר 2016

שמתי לב להערה על המותניים רק אחרי שהגבתי. גם אני ישראלי…
וכן, אתה רושם במילים אחרות בדיוק את מה שרשמתי. אבל אני לא מדבר על כדורגל. אלא על ספורט.
צבא איכותי היה אצלנו הכרח. הספורט תמיד היה "טוב נו… שיהיה" ובגלל שזה "על ה…" של המדינה הגיעו לשם כל מיני עמוס לוזונים ושאול אייזנברגים וככה הכל נראה.
אבל הכל זה עניין של סדר עדיפויות.
אבל גם ארצות הברית הייתה צריכה צבא חזק. ועדיין הספורט שם אל נפגע מזה.

איציק 25 בפברואר 2016

כפי שכתבתי, כנראה צריך יבוא. בשחיה זה עובד ברמת המאמנים, באתלטיקה (כשיש כזו) ברמת הספורטאים, שחמט זה גם השחקנים וגם המאמנים, בג'ודו ושייט אנחנו איכשהו מסתדרים לבד. אבל אם רוצים ראיה רחבת היקף כנראה צריך מומחים מבחוץ, אבל מי יתן להם. רוצים בכוחות עצמינו, תצטרך למנות את הלוזונים, שרפים ואיזגים ואתה יודע מה תהייה התוצאה. זה לא שאין לנו נוער שמסוגל, אין לנו את המערכת שמוכנה לוותר על האגו שלה כדי להצליח עם הנוער הזה.

אריק האדום 25 בפברואר 2016

הבעיה היא הישראלי.

איציק 25 בפברואר 2016

תת קבוצה שלו ודי קטנה, אבל תת קבוצה מאד חזקה שלא מאפשרת שום גישה לאחרים.

גורביץ' 25 בפברואר 2016

פוסט יפה אריאל, בהחלט סוגיה שעלתה גם אצלי ואני גם משער גם אצל אחרים וסחתיין על הניתוח.
אני משער שזה קשור לשניים:
1. כמו שאדיסון אומר רק במילים אחרות – תרבות ספורט קלוקלת מול תרבות צבא מפותחת, ז"א המועדונים בגיל נוער הם קשים מאד מנטלית לילד בלי דחיפה של אבא או אח או דוד מהבית. תחשוב מול מי ילד צריך צריך להתחרות כדי להיכנס לסגל בנוער של אחת התל אביביות / מכבי חיפה / בית"ר, או אפילו גדנ"א יהודה / נוה יוסף/ אחר.. (בכוונה אני לוקח קבוצות שמושכות ומרכזות אזור – חיפה את הצפון, וכו'). רק הכישרון משחק תפקיד בגילאים האלה וגם אז זה לא כיף או חיבור טבעי למועדון, זה בעיקר דחיפה מהבית. זה פילטר של לפחות 80% שיורדים מהפוטנציאלים שבסוף הולכים לקרבי
2. אני חושב שעד שנות ה-80 תשעים מוקדמות בערך, כדורגלנים נכנסו ללופ המקצועני גם בגיל מאוחר יותר, לא בהכרח הכוכבים הגדולים, אבל השחקנים המשלימים, השחקני הגנה וכו'. זה יצר אמנם משחק יותר שכונתי אבל זה גם יצר קבוצות עם נשמה, כדורגלנים הרבה יותר קשוחים, ומנהיגים שצמחו מתוך הקבוצה – המכנסים, אהוד בן טובים, ברוך ממן, אוחנה ומלמיליאן, סיני, דריקס..
הכדורגל של היום בארץ מייצר פס ייצור של שחקנים רכים מנטלית שעוברים ממסגרת למסגרת ופוחדים מקצת לחץ, שלא יודעים מה זה להעריך חולצה של מועדון, כי אין אף אחד שיתן להם סטירה ויאפס אותם בחדר הלבשה – גולסה, שכטר, עידן ורד, לא חסר בקיצור.

אריק האדום 25 בפברואר 2016

תודה רבה (:
1. השאלה היא למה אין דחיפה מהבית? וזה קשור לתרבות. למה בארה"ב פייטון ואיילי כן הלכו אחרי אבא? כי זו תרבות. כי אבא משחק עם הילדים שלו כדור(משהו) בכניסה לחנייה. כי יש שם ספורט תיכונים ומכללות. כי ספורטאי שם מקבל יחס טוב מהמדינה/חברה/תקשורת.
2. אין עם זה שום בעיה. גם היום יש סיפורים על פריחות מאוחרות. ורדי מלסטר אוטוטו בן 30, למשל…
ולגבי הסיכום שלך… זה מדוייק. רק תחשוב מה היה קורה עם עד גיל 21 היו עובדים איתם עם "ההשקעה, המסגרת והערכים הנכונים" (לא מאמין שאני מצטט את עצמי… מגלומן) בטוח לפחות אחד מהם היה יוצא יותר טוב

גורביץ' 25 בפברואר 2016

1. לפחות לגבי ארה"ב – יש תרבות תיכונים שמקדשת ספורט, וכל ילד שרוצה ימצא את המסגרת שמתאימה לו ספורטיבית. במלים אחרות – לא צריך דחיפה מהבית, יש דחיפה של הסביבה.
בארץ לעומת זאת, ואני יודע שזה יישמע גזעני, אבל זה לא – אם אתה רוצה לשחק בנוער של הקבוצות של הערים הגדולות, אתה צריך להתחרות עם ערבים, וילדים משכונות קשות יום, ומה לעשות שרוב הילדים יותר רכים בשלב הזה של החיים שלהם ואם אין אבא שמחזק אותם הם כנראה לא ישרדו. בצבא אין בחירה, וגם אם אתה מגיע רך אין לך הרבה ברירות (גם אם אתה לא בקרבי).
2. הנקודה שלי היא לא לגבי הפריחה המאוחרת אלא לגבי ההצטרפות של השחקנים ללופ של הכדורגל כמקצוע – אני משער, זה לא מבוסס, שעד לפני שני עשורים היו בכדורגל יותר כדורגלנים שלא צמחו למקצוע מגיל ילדים, אלא הצטרפו בשלב מאוחר יותר, או שעזבו וחזרו בגיל 20+, הם אמנם לא היו הכוכבים, אבל הם כן הכניסו קשיחות לקבוצות ולכדורגל בארץ, מה שעזר לייצר סביבם שחקנים טובים יותר מנטלית, עם אופי.
יש כל כך הרבה שחקנים עם כישרון, שאתה רואה שלא יגיעו רחוק – איסמעיל ריאן, דור פרץ, קריאף, לא מדבר אפילו על בן שהר, בן שושן, ברוכיאן ועוד כל מיני שחקנים שלא המריאו, שאולי אם היו סביבם שחקנים כמו רפי אוסמו, כמו שמוליק לוי, כמו שביט אלימלך, הם היו יוצאים לפחות שחקני ליגה מהדרג הראשון.

Lord Anthony 25 בפברואר 2016

מילת המפתח היא מקצוענות.
בצבא יש סרגלי מאמצים שנבנו על ידי בעלי מקצוע ומיושמים על ידי אנשים שמבינים את החשיבות שלהם, בנוסף גם יש פיקוח די הדוק על התזונה של החיילים, שתומכת בסרגל המאמצים.
הבסיס שלצבא יש אינטרס וצורך אמיתי לעשות את זה.
בכדורגל הישראלי יש פער, הן ברמת הידע והן ברמת האינטרס.

Lord Anthony 25 בפברואר 2016

ד"א הכדורגל הישראלי לא ממש חריג.
באותה מידה אתה יכול לשאול איך בחברה שהצבא הוא חלק כל כך מרכזי בה הפרשנים הצבאיים מפגינים כזאת בורות וחוסר הבנה.

אריק האדום 25 בפברואר 2016

זה בדיוק מה שאני טוען. אם היינו מתייחסים לספורט כמו שמתייחסים לצבא (גם מבחינה תקציבית אגב) אז זה היה נראה אחרת.

אופיר 25 בפברואר 2016

הגיע הזמן לשבור את המיתוס סביב הכושר הקרבי המפואר של לוחמי צה"ל: גם בשיאם רובם המוחלט לא בכושר שמדגדג את הדרישות מספורטאי מקצועני (וכמובן שמחסור בשינה, תזונה קלוקלת ועישון בקרב רבים מהטמבלים לא עוזרים).

ובכלל, טוב תעשה מדינת ישראל אם תתן כמה שפחות ביטוי לאנשים מהתחום הצבאי במרחב האזרחי (כולל ראשי ממשלות ושרים).

אריק האדום 25 בפברואר 2016

אתה צודק, בכל תו של הפוסט שלך.
אבל עדיין, קח עציץ כמוני ותגרום לו לרוץ עם 50 קילו על הגב ולהיות מרוכז במידת הצורך אחרי 15 ק"מ של הליכה ויומיים בלי שינה… זו בנייה של יכולת. זו השקעה. זו הדרכה.
לא אמרתי שלוחם יכול להיות כדורגלן. אבל אם ייקחו ספורטאים ברצינות כמו שלוקחים לוחמים אז הספורטאים יהיו טובים יותר. כספורטאים. ומכאן שהספורט יהיה חזק יותר, גבוה יותר, מהיר יותר.
(:

Lord Anthony 25 בפברואר 2016

שטויות.
רובם המכריע של לומדי צה"ל, אם להשוות את רמת הדרישות, מקבילים לכדורגלנים בליגה א'.
בליגת העל של הלוחמים הכושר שלהם בהחלט בר השוואה לספורטאים מקצוענים.

אופיר 25 בפברואר 2016

אנתוני, זה מעיד יותר על רמת הספורט בישראל מאשר על כל דבר אחר. אני הייתי לוחם ביחידה מובחרת יחסית והוצאתי 100 בכל בר אור ואוי ואבוי אם זה היה בר השוואה לסטנדרט מקצועני.

Lord Anthony 25 בפברואר 2016

אם היית ביחידה יחסית מובחרת אתה יודע שבר אור בצבא הוא לא מדד לכלום.
פה אתה גם נופל בהשוואה בין ספורטאים מקצוענים לחיילים, מכיוון שהדרישות הפיזיות של ספורטאים שונות לחלוטין באופיין מהדרישות הפיזיות של ספורטאים מקצועיים. נראה לי שכל עוד ניווטי משקלים לא הפך לספורט אולימפי אין ממש מקבילה בספורט המקצועני לאופי הפעילות שנדרש מחייל קרבי.

אופיר 26 בפברואר 2016

בדיוק, אלה יכולות שאינן רלוונטיות לשום דבר מחוץ לטריטוריה הצבאית, וגם לא קשה במיוחד (אם כי לא נעים בכלל) לרכוש אותן או להקנות אותן. כל אדם בינוני במיוחד יכול להגיע ל-"הישגים" האלה אם יקדיש להם זמן, כמו לסיים ריצת מרתון.

ר.בקצה 27 בפברואר 2016

מה לגבי כוח וכושר אירובי? האם ניתן למצוא להם שימוש בספורט המקצועני?

אריק י. 26 בפברואר 2016

כל מילה אופיר +1

ר.בקצה 27 בפברואר 2016

להיפך- כל לוחם חי"ר שמסיים מסלול מצוי בכושר טוב יותר מפצחן הגרעינים שמסתובב על מגרשי הכדורגל. ייתכן שהכדורגלן מהיר יותר, אך מבחינת כוח וכושר אירובי אין מה להשוות.

אדיסון 25 בפברואר 2016

ברגע שצוטטתי בדה באזר, אפשר לפרוש בשקט,
עבודתי על פני כדור הארץ הסתיימה!
אני מרגיש כמעט חייב לציין (ואריאל יכול להעיד עליי שאני לא נוהג לפרגן) שאריאל הרבה יותר מבריק ממני, ועם תעודות …

לענייננו, המחשבה הזאת ישבה לי בראש דווקא בעקבות ראיון שעשו עם אריק שיבק, מאמן כדורסל דווקא. הוא תהה כיצד יכול להיות שהמדינה הזו מכשירה כל שנה טייסים, שייטים וכדומה, שנדרשים לכושר גופני עילאי, אבל ספורטאים יש לנו כל כך מעט. הרי העובדה שאנחנו יכולים להכשיר את כל אלו מעידה על כך שיש פה אנשים שאוהבים ספורט וכושר גופני. והוא אפילו לא דיבר על הבררה של הגדודים (דברי ג'ובניק מהולל מהקריה למען הסר ספק). מיותר כמעט לציין שהמדינה גם מכשירה רופאים ומהנדסים כל שנה שבהחלט לא נופלים באיכותם ממה שנהוג בעולם.

רק בספורט – גורנישט.

אני האחרון שבד"כ תומך בכך, אבל אולי כאן נדרשת הרבה יותר הכוונה מלמעלה, כלומר מרשויות המדינה עצמן. רק שהן – אותן רשויות מושחתות ומסואבות, עסוקות בפוליטיקה, ג'ובים ומקורבים (בכל המפלגות, ללא הבדל) – וממש לא בספורט.

אולי ניתן לצבא להשתלט גם על זה? קצינים קרביים בתור מורים לחנ"ג בבית ספר? רעיון טוב לדעתכם?

עופר כהן 26 בפברואר 2016

לימודי חנ"ג בבתי ספר במתכונת הנוכחית הם פח.
למה? אין סיכוי בעולם שבשעתיים שבועיות אתה משפר כושר של תלמיד ממוצע, אבל זה לא מונע ממורים לעשות כל הזמן ריצות (12/15/18/30), מיותר לגמרי. במקום זה צריך לפתח אהבה ומודעות לספורט ופעילות גופנית.
אם תגדיל את מספר השעות ל-5 שבועיות אז ניתן לעבוד על אלמנטים שונים. בכל מקרה, קצינים בתור מורים לחנ"ג זה רעיון רע:
במקרה הטוב תקבל סחבקים שילדים יקראו להם "גברים" ויקבלו מורק"ים על שייטת 13, ובמקרה הרע תקבל את הגרסה הישראלית של פוטין צייד הדובים שיתן בראש לחניכים הבטלנים.

יניב פרנקו 25 בפברואר 2016

אני אתקוף את זה מכיוון אחר :
התקשורת חיה מבוגרי גל"צ – ההייטק מ8200 – להקות צבאיות – ויש עוד דוגמאות (עולה לי לראש נערי רפול מכיוון אחר).

הבעיה שלנו היא שלצבא אין מסגרות שעוזרות לטפח כישרון אלא שהשירות הרבה פעמים עוצר התפתחות.
זה חוזר גם לבעיה שלשחקן נוער בן 18 אין מסגרת טובה ללכת ולשחק בה ולהתפתח.

הייתי מאוד שמח אם הייתה מסגרת שבה ספורטאים בני 18 היו יכולים לשלב פיתוח אישי לצד תרומה לחברה (ולא להיות משקי ממטרות).
לדוגמא קבוצת כדורגל של פיקוד צפון שהיא גם קבוצה תחרותית בליגה א' (בלי יכולת לעלות ליגה) וגם לשמש כמדריכי ספורט לנוער ובתוך הצבא.

תומר חרוב 25 בפברואר 2016

נגעת בנקודה נכונה. המיליטריזם אכן דופק הרבה את הספורט. בישראל הטענה: "בצבא כבר יכניסו אותו לכושר" מאוד רווחת ומקובלת.

תומר חרוב 25 בפברואר 2016

זה לא היה מכוון לכאן. ארור אתה פרנקו, לא מספיק לקחת לי חצי קבוצה, גם את התגובות אתה מנתב אליך.

יניב פרנקו 25 בפברואר 2016

ככה זה תומר – כשגוטמן פותח קדנציה בהפועל המנהג הוא לפרק יורדת מהשרון מנכסיה בקומבינה כלשהי.

ירוק 27 בפברואר 2016

מה זה יעזור לך בלי קיזוז? :)

רטקסס 25 בפברואר 2016

רעיון מקורי ומעניין.
לא בטוח עד כמה הרעיון של לשלב חיילים בפעילות סדירה בליגה תחרותית הוא נכון, אבל אפשר להקים מרכזי פעילות גופנית בצבא – בהחלט!

השירות של "ספורטאי מצטיין" הוא הזוי ומחייב שינוי – לא משנה לאיזה כיוון!

צבי 25 בפברואר 2016

בתקופתי (שנות ה-60) הצבא השתמש בספורטאים וכדורגלנים לא מעט. בכל גדוד היו רשומים כדורגלנים למינהם שהיו מגיעים לכל אליפות חטיבתית או כלל צה"לית.
אני לא מדבר על לפני קום המדינה או על השנים הראשונות בהן היו לוחמים שהיו ממש ספורטאים בחייהם אלא על מצב מאוחר יותר שהצבא השתמש בכישרון הספורטיבי של כאלה שהיו חייבים גיוס. אגב גם במילואים יצא לי לראות זימונים כאלה…

לגבי לתת לצבא להשתלט על זה. בזמנו רובי בלינקו עם אימונים מהסיירת העמיד קבוצת כדורסל לא רעה, לדעתי זו הייתה ר"ג.

אופיר (החדש) 26 בפברואר 2016

שירות לאומי בתור עוזרי מורי חנ"ג.

אני זוכר עוד מלפני עשור כשהייתי בתיכון שהמורים לחנ"ג לא הצליחו להשתלט על הילדים. דמות כזאת של ספורטאי בוודאי הייתה מוסיפה ונותנת דוגמא אישית. אולי זה יהיה מוגזם בכיתות של התיכון בגלל שזה אותו גיל בגדול, אבל יסודי-חטיבה בוודאי

ספורטאי שלא יעמוד בדרישות משמעת, נוכחות וכו׳ יגוייס.

הלוואי ומשהו כזה יקרה. לצערי לא מאמין

עופר כהן 26 בפברואר 2016

יניב, תאמת שלוזון אמר משהו מאוד מעניין בדומה למה שאמרת:
לעשות שירות צבאי ככדורגלן בנבחרת צבאית לצד בית נבחרות עם פנימיית ספורט וכו'.
אנחנו לא יכולים להיות ספרד/אנגליה/איטליה/גרמניה כי אצלם אין שירות חובה. שאצלנו עושים צבא שם הם במילואים.
זה זועק לשמיים ששם קבור הכלב.

Ljos 25 בפברואר 2016

קודם כל, כן, צבא נחשב יותר מספורט או שאר תרבות בארץ ולכן מקבל יותר יחס.
מצד שני, לא הייתי מייחס חשיבות גבוהה מדי ליכולת של הצבא להכשיר משהו. כלומר, אני לא מכיר את ההכשרה הקרבית (למרות שנהניתי לאחרונה לצפות בחבורת גברים קרביים מובכים מבחינת כושר על ידי קבוצת מתעמלות אומנותיות בנות 15), אבל אני יודע שהצלחתי לסיים קורס צבאי מבלי לדעת דברים מאוד מאוד בסיסיים (לחיים), וחבר טוב שלי שהיה אמור להיות באיזה 8200 אבל הגיע בסוף לחיל חימוש הצליח בעצמו לסיים קורס מבלי לדעת שכל פעם שאומרים מפתח התכוונו למפתח ברגים ולא של בית (שלח לי פעם הודעה "מה זה מפתח 5/8? מודדים את המנעול ויודעים?"), שיש סוגים שונים של זה ושצריך להזיז ימינה ושמאלה כדי להזיז את הבורג (הוא לא טיפוס טכני-פיזי במיוחד. אנחנו תמיד צוחקים עליו כשאנחנו רואים איך הוא עכשיו, אחרי קורס ושנים בצבא, הוא מצליח להחליף מנורה בכוחות עצמו, בניסיון החמישי).

ברק 25 בפברואר 2016

יאללה לפוטבול, ספורט שבנוי למנף את האימונים הצבאיים. איזה עוד נבחרת ישראלית ניצחה את נבחרת ספרד בספרד?

לעניינינו, אולי הבדל פשוט: בצבא אף אחד לא שואל אותך אם בא לך להתאמן, "באזרחות" צריך משמעת עצמית, אף אחד לא יעניש אותך אם תרמה בכפיפות בטן.

כמו כן בתור מי שזכה לחוות את אימוני הכושר שנחשבים לבין האיכותיים בצבא (והעבודה שמי שנמצא בנבחרת ריצה של היחידה זוכה לשתי מנות בשר היא מוטיבציה לא רעה) ההבדל העיקרי הוא בהתאמה האישית והיכולות האישיות של החיילים אבל זה לא פער גדול מהסרגל של כלל חטיבות החי"ר.

מוטי בננה 25 בפברואר 2016

כפי שכתבת , זה עניין של מהלך ארוך טווח של הכשרה ורצינות. כמוך התגייסתי לחי"יר בנובמבר 99, כמוך הייתי ונשארתי בטלן מבחינה פיזית ועדיין הצלחתי להגיע ליח"טית ולסיים שירות מלא של לוחם. למה? כי מגיל אפס המשפחה המורעלת שלי פימפה לי שגבר כשיר שאינו לוחם הוא לא גבר. כל המסעות וההשפלות והטרטורים והשמירות שלא נגמרות, הכל היה עוד מכשול קטן בדרך ללהיות גבר, להיות לוחם, להיות מי שנועדתי להיות. הדרייב הזה של הדורות הקודמים לי במשפחה להגיע לקרבי נובע לדעתי מהשואה, מההחלטה שאותנו לא יתפסו שוב בלי הנשק ביד.

אתה באמת חושב שתוכל להכניס כזאת רצינות וכזה מניע להכשרה ספורטיבית בארץ ? לא נראה לי.

יותם 25 בפברואר 2016

חברה, זה בסך הכל ספורט. זה באמת הדבר הראשון שצריך לתקצב פה? בריאות וחינוך צריכים לבוא קודם, ואלוהים יודע שאנחנו צריכים לתקצב ביטחון. למה שיופנו לזה תקציבים?

איציק 25 בפברואר 2016

עזוב תיקצוב, עם ניהול נכון בתקציב הנוכחי אפשר היה לעשות הרבה יותר.

אמוץ כהן-פז 26 בפברואר 2016

תקצוב ספורט נכון חוסך בהוצאות בריאות, חינוך ושונות.

דני 25 בפברואר 2016

אריק, לא הבנתי למה אתה טוען שהבעיה היא הישראלי? למה לומר שזה בעיה? הרי צבא זה עניין קיומי וערכי הרבה יותר מספורט גם אליבא דגדולי הפציפיסטים למיניהם? (ואני לא מדבר על השתלטות המיליטריזם על המרחב האזרחי, זה עניין אחר..)

אולי אפשר להסכים שאנחנו כחברה לא מספיק רוצים הצלחה ספורטיבית וזהו, הרי מה שאנחנו באמת רוצים הוכחנו כבר שבסוף אנחנו משיגים..

miranda veracruz de la hoya cardenal 26 בפברואר 2016

ב-ד-י-ו-ק !!!

ישראלים הם לא ספורטאים. יותר מזה – יהודים הם לא אתלטיים במיוחד. כן, פה ושם תמצאו יהודי שהיה ספורטאי מעולה (מרק ספיץ כדוגמא). אבל כמו שאחוז היהודים מבין זוכי פרס נובל גבוה יחסית לחלקם באוכלוסיה, כך אחוז היהודים הטובים בספורט נמוך.
ויותר מזה – מזרח תיכוניים לא טובים בספורט. גם בני דודנו.

פאקו 26 בפברואר 2016

נראה לי שכמה מאלו שעוקבים אחרי אתלטיקה (וריצות למרחקים בינוניים בפרט) יחלקו על המשפט האחרון שלך.

miranda veracruz de la hoya cardenal 26 בפברואר 2016

יש לבנונים, סורים, ירדנים, מצרים, סעודים, עיראקים, בני נסיכויות המפרץ אלופים בין הרצים למרחקים הבינוניים?

אמוץ כהן-פז 26 בפברואר 2016

המרוקאים דווקא טובים.

פאקו 26 בפברואר 2016

סעיד אוויטה, נוראדין מורסלי, הישאם אל גורוז', נוואל אל מותאוואקיל, חסיבה בולמרקה. כמה שמות שרק קפצו לי בשלוף (יש עוד הרבה). כולם בני דודים.

miranda veracruz de la hoya cardenal 26 בפברואר 2016

צפון אפריקה והמגרב זה לא בדיוק מזה"ת.
יחסית לגודל האוכלוסיה, אחוז האלופים האולימפיים במזה"ת הוא זעום ביותר.

שלו 26 בפברואר 2016

תיקון
יש 5 חטיבות חי"ר (כפיר…)
מסלול הכשרה מסימים בסביבות 90 לוחמים חדשים.
כלומר 20 פלוגות של 90 לוחמים במחזור.
שלושה מחזורים בערך 5400 לוחמים בשנה.
לא כולל יחידות מיוחדות וחטיבה מטכלית חדשה ושיריון והנדסה…
מגיעים בקלות ל 7000.

אריק האדום 26 בפברואר 2016

כפיר לא נחשב (:
שריון ותותחנים זה בכלל תומכי לחימה…(:

ר.בקצה 27 בפברואר 2016

אתה שומע את הרעש המוזר הזה?
זהו תותח שמצודד לכיוונך…

משיח 26 בפברואר 2016

אריאל פוסט יפה תודה,
השירות הצבאי דופק אנושות את הספורט בארץ ואתן שתי דוגמאות אישיות
אחין א' – היה גודוקא מצטיין נבחרות ישראל מגיל 10 אלוף הארץ במשקל שלו מס' פעמים ובחמשיה הראשונה תמיד, שהיה בגיל 17 נעשה שינוי בחוקת הגודו שפגע בו ובשנה הקובעת לקבלת מעמד ספורטאי מצטיין הוא פחות הצליח (לא סיים ראשון/שני) ולא קיבל ספורטאי מצטיין, אח"כ שירת כחיל ביחידה מובחרת ותם טקס הגודו עבורו (היום חברים שלו שכן הלכו במסלול הספורטאי המצטיין מביאים הרבה מדליות) לעניות דעתי הוא יכול היה להצליח ולהיות גודקא ברמה עולמית כמו אותם חברים שכן קיבלו נשארו בספורט

אחין ב' (אחיו הצעיר) – היה שוער כדורגל התחיל בהפועל פ"ת שנים אח"כ הועדף שוער אחר על פניו כשוער ראשי ולקראת גיל 16 הוא עבר לקבוצה קטנה יותר לשחק (כמובן שפה מעמד ספורטאי מצטיין לא היה על הפרק מעולם) היום הבחור מפקד מצטיין בסיירת, גם פה לדעתי הצנוע היה פוטנציאל לשוער ברמת ליגת העל (אופי חזק) שלעולם לא נדע אם היה מתממש

לסיכום- אין פואנטה מעבר למסקנה הברורה שהשרות בצבא פוגע אנושות בספורט בכך שבגיל 18 מצטמצם דרסטית כמות הספורטאים המקצועיים הפעילים.
פתרון – שלום עולמי

עופר כהן 26 בפברואר 2016

הדוגמא הראשונה שלך מראה גם על מגמה מקוממת אחרת- שבה ניצחון הוא חזות הכל. מדובר בספורטאים צעירים בגילאי נוער, יש להם קריירה לפניהם ומה שמכריע זה כמה קרבות. נו טוב ג'ודו זה בזבוז זמן…

דניאל 27 בפברואר 2016

אתה יוצא מנקודת הנחה שקל להכשיר לוחם כמו כל ספורטאי אחר , יש עם הנחה זו כמה בעיות בעיני בתור לוחם לשעבר וספורטאי חובב. קודם כל רמת הכושר של לוחם לא מתקרבת לרמת הכושר של ספורטאי מקצוען שלא נדבר על הרמות הגבוהות של הספורט. רמת הכושר הדרושה כלוחם חי״ר היא לא גבוהה במיוחד ומספיקה לשחקן ברמה של ליגה לאומית במקרה הטוב. דבר נוסף הוא שלמזלנו/צערנו כל אידיוט יכול להיות לוחם ולא צריך רמת מוטוריקה גבוהה או יכולת שכלית מיוחדת במינה . בנוסף ספורט מקצועני בנוי על זיכרון מוטורי של הגוף ששיא יכולת הלימדה שלו מתרחשת עד גיל 18 בערך ומצריך השקעה ברמת אמן כלומר לפי הערכות בערך 10000 שעות של אימון . יהיה יותר נכון להשוות את זה לאמני מוסיקה מאשר לחיילים מבחינת יחס השקעה מול תוצר. אני חושב שלראיה אפשר לספור על יד אחת את כוכבי העל בכל ענפי הספורט שהתחילו בגיל מאוחר לעסוק בספורט שלהם לעומת כמות לוחמי העל שהוכשרו בגיל הזה .

הגולנצ׳יק 27 בפברואר 2016

איך הגעתם למסקנה שרמת הכושר הגופני של לוחם לא מספיקה לספורט מקצועני ? בעיקר בספורט שבו הכושר הוא לא הכל (כדורגל) אם משווים כושר לכושר אני בטוח שחלק ניכר מהלוחמים לא נופל מכדורגלנים. משחקי כדורגל בימי ספורט שבהם השמונה הטובים מכל פלוגה, או ה11 הטובים מכל גדוד ביום חטיבתי, מגיעים לרוב לרמה לא רעה למרות חוסר תיאום מוחלט וללא שום אימונים מקדימים.

לדעתי אפשר לקחת ספורטאים ששיחקו עד גיל 18 ואז התגייסו לקרבי (באחת הפלוגות הקודמות שלי היה לי מערך הגנה שהורכב מבוגרי הנוער של מכבי חיפה, הפועל חיפה ובית״ר ירושלים) ולשלב אותם. בשביל ההגינות הם כנראה לא יהיו ערן זהבי אבל תקבל שחקן עם יסודות משחק (ברמה ישראלית כמובן), כושר, מחוייבות ואחד שיודע להתמודד עם קשיים ככל הנראה בצורה מעל הממוצעת. יש בליגת העל שחקן אחד שהיה נגד בקבע ב8200, בקולג׳ בארה״ב שיחק בוגר יחידת מגלן ואני מכיר לפחות אחד שיכול היה להחליף את עמב״ה בכל יום נתון…

אותי זה מטריד מהזווית השניה – איך כדורגלן שיש לו פעם ביום אימון של שעתיים לא מצליח להגיע לכושר של לוחם ? מה הבעיה של שחקן כדורגל להוסיף עוד אימון ריצה / כושר / מהירות במנו הפנוי ? היום כמעט כל לוחם בחטיבת חי״ר רץ 10 ק״מ בפחות משעה ובר-אור (שכבר עלה ל3 ק״מ) בפחות מ15. ואלה אנשים שרוב היום, כמו שכתבו פה, מסתובבים עם אפוד קרמי וציוד במשקל 20 ק״ג, ישנים 3-4 שעות בלילה ואוכלים אוכל די זיפט… בליגת העל יצחקי שופך מנוע אחרי 15 דקות ושחקן שרץ 11 ק״מ ב90 דקות נחשב לעילוי חריג.

ניר 27 בפברואר 2016

אולי התשובה היא שהספורט פשוט לא מספיק חשוב? לפעמים נדמה לי ששמים דגש מיוחד על פעילות שבמקורה היא לא כזו חשובה. מה זה חשוב באמת אם נבחרת ישראל עולה או לא עולה ליורו? זה משפר את התמ"ג של המדינה במשהו? בסוף יש דברים קצת יותר חשובים כמו ההיי-טק או החינוך או הרפואה. החינוך אגב בעיניי הרבה יותר בעייתי ואם היו שואלים אותי על מה לשים את הדגש כרגע ממש לא הייתי שם אותו על הכישלון הספורטיבי שלנו.

יותם 27 בפברואר 2016

מעולה, תכלס למי אכפת

יוסי מהאבטיחים 27 בפברואר 2016

חצי נכון.
ספורט ברמת התחרויות חשוב פחות.
ספורט ברמה העממית מאד חשוב. הוא מייצר אנשים יותר בריאים, יותר חדים, מספק מסגרות שעוזרות לילדים להשתלב בחברה ויכול (בצורה נכונה) ללמד ילדים הרבה על הישגיות בריאה.

מדינה שמייצרת אלופים ללא תשתית מדינתית נכונה עושה זאת ע"י כסף (וגנים).

צריך להחליט, או ששופכים את הכסף על הספורט העממי (קרי חינוך גופני נכון כבר בגילאי ילדים), או ששופכים אותו על מתי מעט ומקווים שאף אחד לא יחטוף איפון כבר אחרי דקה באולימפיאדה (למען הסר ספק, האיש ספורטאי גדול וגם מנסה לחנך. זו רק דוגמא).

ניר 28 בפברואר 2016

עם זה אני יכול להסכים, אבל זה נופל בקטגוריה שחשבתי שצריך לתת עליה יותר דגש – חינוך, וחינוך למצויינות והתמדה, אבל זה ממש לא קשור רק לספורט.

Comments closed