תגובת פופוביץ' לפרישת דנקן – היופי האמיתי בספורט

הספורט כמכונת האמת האולטימטיבית

אצל רובנו פרישת אתלטים גדולים מובילה לדיון מיידי במיקומם ההיסטורי, איפה הם נמצאים ביחס לשחקני עבר גדולים אחרים (וכן, גם שחקני הווה). יש בכך משום דיכוטומיה מעניינת ומהירה, עם הודעת הפרישה השחקן שאך אתמול דרך על המגרש מול עיננו, נהיה דמות עבר שיש לתת לה משמעות היסטורית.

*

בתגובות הטוויטר של כדורסלני הליגה הטובה בעולם (נכון רק לכדורסל לדעתי), טים דנקן צויין כ4 הגדול בהיסטוריה. זו היתה התגובה האוטומטית של כמעט כל מי שכתב עליו, ואין בכך משום הגזמה, או המעטת ערך.

כמובן שאי אפשר לסכם קריירה כה גדולה במשפט אחד, אך השתי דקות של פופוביץ' מספרות כל כך הרבה יותר. 

*

היופי בספורט בעיני לפחות, הוא שהספורט הוא מבחן אמת אולטימטיבי. אולי לכן מכירת משחקים נחשבת לאחד הפשעים הגדולים ביותר בעולם הספורט, אנחנו רואים משחקים ורוצים להאמין במה שמתרחש מול עיננו. מאחר וספורט הוא מבחן האמת האולטימטיבי, אנחנו מזהים זיופים בקלות, וגם את ההיפך. הזיוף מתגלה בדרך כלל בהתפרקות תחת לחץ. קבוצה נטולת זיופים תצליח להמשיך ולהתמודד ביחד, גם כאשר הנסיבות קשות. היא לא בהכרח תנצח, אך היא תתמודד.

שחקנים מזהים זיוף במהירות האור. מאמן שמזייף מולם לא יזכה לאמונם, ולכן לא יזכה לביצועים הטובים ביותר שיש ביכולתם לתת. שחקנים מזהים את הזיוף הקטן ביותר של המנהיג מקרבם. אם המנהיג מזייף בעצמו, גם הם ידאגו קודם כל לעצמם. הם מזהים זאת טוב בהרבה מאיתנו, הקהל הצופה במשחקים. אנו יכולים לחשוב שכריסטיאנו רונאלדו ולברון הם נרקיסיסטים מושלמים, אך בעת מבחן הם הצליחו לשכנע את חבריהם לתת את כל כולם כדי להשיג את המטרה, כלומר חבריהם לקבוצה האמינו להם שהנצחון הוא המניע, ברור שהם יודעים טוב מאיתנו.

פופוביץ' נפרד מהאדם האמיתי ביותר שיצא לו להכיר, זו האמירה החזקה ביותר שאפשר להגיד על ספורטאי, המחמאה האולטימטיבית. הבולשיט של ווינר או לוזר שייך לנו הצופים, השחקנים והמאמנים יודעים מה חשוב, ופופוביץ' נתן לנו להבין זאת שוב.

*

זה נפלא שטים דנקן וקובי בראיינט שניים מגדולי הדור שלהם, כנראה השניים, פרשו יחד. הניגודיות לכאורה באופיים מדגישה את היופי והעניין שיש בליגה בזכות העובדה שלא כולם הם טים דנקן. כמה הליגה היתה משעממת אילו כולם ניחונו באופי הקבוצתי האולטימטיבי של טים, אם לא היה אנטי כרייסט לכל כרייסט. הצורך שלנו לקבוע מידית מי מבין שניהם היה טוב יותר, משפיע יותר, מצליח יותר, כל אלה חשובים כמו העיתון של אתמול, אולי קצת פחות, מאחר ואפילו דגים אי אפשר לעטוף איתם.

הניגודיות באופי, המגוון האדיר של סוגי השחקנים, סגנונות המשחק, האופי, הקעקועים, הצבעים והגזעים, כל אלה עושים את הNBA לליגה מרתקת כל כך. זה לא רק לברון מול סטף מבחינת סגנון המשחק, וזה לא רק טים נגד קובי באופי, זה השילוב האדיר של הכל.

 

סיפור על אהבה וחושך
היה יורו - יוחאי שטנצלר

66 Comments

ארז 13 ביולי 2016

פוסט נהדר גיל, ופופוביץ' מרגש בטירוף.

yaron 13 ביולי 2016

מצטרף לארז.
פןסט נהדר ופופוביץ' נותן את אחת המחמאות הגדולות ביותר שבן אדם יכול לבקש. לא איזה שחקן גדול הוא היה אלא איזה בן אדם הוא היה.
יצא לי להיחשף מעט לעולם ה-NBA בניו יורק וקשה לתאר איזה פיתויים והתמודדויות מוסריות העולם הזה מעמיד בפני הכוכבים שלו. להצליח להישאר אמיתי במשך כ"כ הרבה שנים ועם כאלה הישגים זה משהו שמעטים הצליחו לעשות.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

יפה כתבת. זה מחבר לי כמה דברים שחשבתי עליהם בזמן האחרון:
– כל הויכוחים האלו שתופסים אלפי מגה בייט על מי גדול יותר, מסי או רונאלדו (למשל), הולכים להיראות טפשיים נורא עוד עשר שנים כזה. גם אני נהגתי בזמנו להתווכח על בירד מול מג'יק במשך שעות. בדיעבד, זה נראה אידיוטי. למישהו אכפת יותר היום מי יותר גדול? אנחנו זוכרים אותם כחלק מהגדולים ביותר בתולדות המשחק וזהו.
– הנקודה על זה שספורט לא יכול לשקר – לדעתי זאת אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבים אותו. בדיוק לפני יום או יומיים דיברתי עם אנשים בעבודה על דנקנר שהצליח לעבוד על אנשים שהוא איש מאוד מצליח ואמרתי שזה מה שיפה בספורט – פה אי אפשר לרמות. אם אתה טוב אתה אולי תצליח ואולי לא, אבל אם אתה גרוע לא תוכל לעבוד על אף אחד.

ד"ר רזי הופמן 13 ביולי 2016

+1

עמי ג 13 ביולי 2016

אי אפשר לעבוד עלינו? אי אפשר לרמות?
לאנס ארמסטרונג, פלורנס גריפית' ג'וינר, האתלטים הרוסיים, האתלטיות והשחייניות המזרח גרמניות ("אני אשה!").
אנחנו אוהבים ספורט כי אנחנו אוהבים גיבורי על ורוצים להידמות להם. ואנחנו אוהבים סיפורי דרמה טובים ומרגשים של עלייתו ונפילתו ושוב עלייתו. על הרוח שמנצחת את הגוף. גם אם זה לא תמיד מתישב עם האמת.
אני למשל עדיין משוכנע שלאנס ארמסטרונג ניצח 7 פעמים בטור דה פראנס. הרי ראינו זאת בעיניים. ראינו איך הוא נעמד על האופניים והשאיר את יאן אולריך מאחור בדרך לפסגת האלפ' דואז. אולי הוא בכלל יעשה עוד קאמבק. ולעזאזל המבחנות והוידוי אצל אופרה. מה לעשות שהמציאות שונה. למה לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב?

גיל שלי 13 ביולי 2016

אולי זה מראה שלקיחת חומרים זה משהו שנוי במחלוקת, אבל זה לא שקר כמו מכירת משחק? אין לי תשובה, אבל אולי פשוט זה לא ממש cheating?

אוֹרי אמיתי 13 ביולי 2016

בנוסף לזה שכל הענף לקח חומרים.
ומצד שני, שארמסטרונג גם במקרה חזר מסרטן.

shohat 13 ביולי 2016

מה שאתם אומרים הוא עוד יותר גרוע. לא שאין זיוף, אלא שהזיוף הפך כה מקובל עד שרבים מוכנים להצדיק אותו ולקבל אותו.

יואלזיניו 13 ביולי 2016

הטענה היא שאם כולם לקחו אז לכולם נקודת מוצא שווה, והתחרות הוגנת.
בעין קשה לתפוס הבדלים במהירות, אבל קל לראות מי ניצח את מי.

shohat 13 ביולי 2016

אם כולם לקחו אז התחרות הוגנת זה לא ממש נכון. א. כי זו תחרות בין יצרנים וחומרים. ב. כי התגובה לחומרים משפרי ביצועים איננה אחידה. אבל העיקר שזה לא פותר את הזיוף אלא משריש אותו ומרעיל את הכל. כבר כמה פעמים קיימנו את הדיון הזה באתר. אנחנו כנראה קרובים לכתב הכניעה הרשמי על טוהר הספורט. אצלי כאוהד אתלטיקה השבר כבר עמוק מדי. בסוף הזיוף דבק גם בך.

shohat 13 ביולי 2016

בך = בך, כאוהד (כלומר בנו).

shohat 13 ביולי 2016

הטיעון שלך יהיה חזק יותר אם תפנה אותו להווה ולא לרמאי העבר.
למשל, מהו מצב השימוש בחומרים משפרי ביצועים באן.בי.איי עם חוזי השמונה ספרות, והאם אנחנו רוצים בכלל לדעת.
יש בספורט המקצועני הרבה מאוד זיוף (ונכונות די רחבה לקבל אותו) במישור אחר מזה שגיל כתב לגביו.

איציק 13 ביולי 2016

אני חושב שצריך להבדיל בין רמאות (שימוש במשפרי ביצועים), לבין זיוף, כלומר התנהלות במגרש לטובת הקבוצה. נראה לי שרמאות מתקבלת (בטח על-ידי החברים לקבוצה) בסלחנות הרבה יותר גדולה מאשר זיוף. הרמאות באה כדי לשפר את סיכויי הקבוצה להצליח, הזיוף פוגע בביצועי הקבוצה. זה הבדל מהותי והייחס אליו שונה.

shohat 13 ביולי 2016

רמאות אם איננה זיוף הרי שהיא חמורה מזיוף. ואם היא מתקבלת על-ידי החברים לקבוצה היא הופכת אותם לשותפים לזיוף.
עצם הטיעון הסלחני משקף עד כמה התרחקנו מאידיאל הספורט הנקי וההוגן.
ספורט שיש בו רמאות, וכשהרמאות הופכת לנורמה מקובלת, הוא מטה-זיוף. כל התשתית שלו מזויפת.
מבחינה תרבותית-כלכלית אנחנו מקדמים ורבים נהנים מסוגים רבים של זיוף, אחיזת עיניים ופורנוגרפיה. אבל בעקבות נאום ובפוסט שמקדם תכונות וערכים של אמת, ומה שהוא genuine (איזו מילה נפלאה), להחריג את החומרים משפרי ביצועים או רמאות אחרת זה נראה לי כהיפוך מוחלט של המסר.

איציק 13 ביולי 2016

אני מסכים לחלוטין, אבל שיקפתי את ההבדלים והייחס אליהם. האחד בא "לטובת" הקבוצה והשני "לרעת" הקבוצה ולכן מתייחסים אליו אחרת. אין שיפוט גלובלי של טובת הספורט ורעת הספורט כי אם משהו לוקל פטריוטי.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

ברור שאפשר לרמות ברמות מסוימות, אבל גם ארמסטרונג או גריפי ג'וניור לא היו מגיעים לאן שהגיעו בלי להיות עם כשרון בסיסי ביותר. במקרה של כדורגל או כדורסל, כשאני רואה שחקן שקולע שלשה מרחוק או שם גול במספרת – אין פה רמאות, הכשרון שם. בעולם ה"אמיתי" יש מלא מאחזי עיניים. אנשים עם אפס כשרון שנתלים על אנשים אחרים, עושים יחסי ציבור וכו' בלי שום נפח. רונאלדו, עם כל הפוזה שלו, בלי להיות עם כשרון לא היה מגיע לשום מקום. בעולם שלנו, בני התמותה, בן אדם יכול להיות כולו פוזה עם אפס כשרון. לזה התכוונתי.
ברור שתמיד יש רמאים

Shadow 13 ביולי 2016

לא רק כישרון אלא גם עבודה קשה. הגוף והכושר שיש לו לא נובעים רק מכישרון.

איציק 13 ביולי 2016

עד היום יש כאלו שמתוכחים מי גדול יותר מראדונה או פלה, ג'אבר או ראסל וכו'… גם כאן באתר זה מופיע לעיתים קרובות. אז אולי זה לא חשוב, אבל זה דיי כייף (עוד פאן של עיסוק במסביב לספורט), ויש כאלו שישסעו את גרונך עבור ספורטאי זה או אחר (ג'מצ'י למשל).

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

היום מתדיינים על זה בצורה אינטלקטואלית, זה לא הופך למרחץ דמים כמו שאנחנו רואים עם מסי/רונאלדו.
סתם אני אתן לך דוגמא – יש מישהי שעוברת איתי והיא אוהדת ברצלונה. דיברתי איתה ביום של הגמר על מה שיהיה בערב והיא אמרה משהו כמו "חס וחלילה שפורטוגל ייזכו, זה יהיה אסון". ואחר כך היא הבהירה כמובן שמדובר על רונאלדו שזה יהיה אסון אם יזכה. בכלל, ממה שראיתי, 90% מהתגובות שראיתי אחרי הגמר עסקו ברונאלדו, שחקן שלא שיחק בו כמעט בכלל! באיזה שהוא שלב איבדנו את הפרופורציות שלנו בנושא. אני לא אומר שאני לא חוטא בזה גם כן. אלוהים יודע שכנראה יש מקלדת שנפחה את נשמתה מרוב ויכוחים שלי בקרב של מאנינג נגד בריידי. אני רק חושב שזה הפך מעיסוק צדדי נחמד לדבר העיקרי. עזבו פורטוגל נגד ספרד, יש פה בכלל רונאלדו נגד מסי, לא משנה בכלל ששני השחקנים לא על המגרש. אני מבטיח לך שגם אם עוד 20 שנה נתדיין על הנושא, אנחנו נסתכל עליו בצורה של – באמת השקענו כל כך הרבה זמן בלהשקיע מי גדול יותר? למה פשוט לא יכולנו להנות מזה?

איציק 13 ביולי 2016

זה נכון, אבל עכשיו עברת לכמת את כמות האדרנלין בויכוח על עכשיו לעומת הויכוח על העבר. כלומר מה שאתה אומר (ומה שאני ציינתי) הוא שהויכוח נמשך כל הזמן, רק אש הלהבות יורדת. בסדר, מסכים.
נ.ב.: לאלו שלא כל כך מבינים בפוטבול, מי בכול זאת גדול יותר מאנינג או בריידי?

גיל שלי 13 ביולי 2016

מאנינג, איליי

בוב השקט 13 ביולי 2016

2 סיבות למה הויכוח על מג'יק – בירד כמעט נעלם –

1. הם לא באותו תפקיד (לעומת ג'אבאר – ראסל נניח)
2. ל99% מהאנשים ברור שלאף אחד מהם אין טענה לGOAT

ברור שהזמן שעבר הוא הסיבה העיקרית אבל 2 סיבות אלה תורמות בהחלט להעלמות הויכוח הזה (ולמעשה הסיבה היחידה שהויכוח הספציפי הזה נוהל בזמן אמת הוא צירוף המקרים המדהים של הצטרפותם באותה עונה ל2 המועדונים הכי גדולים ושנות המשחק המקבילות בעיקבות זאת).

Shadow 13 ביולי 2016

למג'יק אין קייס לGoat? נשמע מופרך אתה חייב להסביר את עצמך

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

לאף אחד חוץ מג'ורדן אין קייס לGOAT. מדובר בספורט שבו הפער בין המקום הראשון לכל השאר הוא הכי גדול מכל סוגי הספורט לדעתי. מה לעשות, זה המצב

איציק 14 ביולי 2016

האם יש מישהו שמתקרב מבחינת השליטה בענף הקפיצות למים לגרג לוגניס?
היו קופצים נפלאים, אבל בתקופת השליטה שלו היא היתה כמעט אבסולוטית.
אותו הדבר על 10 שנות שילטון של אדוין מוזס.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

לא שולט מספיק בענף הקפיצות למים כדי לענות לך. בשביל שנצא בזה בסדר, אני אסייג את עצמי לענפי הספורט הקבוצתי

איציק 14 ביולי 2016

בזה אין צל של ספק.

גיל שלי 14 ביולי 2016

גרצקי הכי קרוב, אבל אולי בגלל הדסקית זה לא משחק כדור

איציק 14 ביולי 2016

אבל זה משחק קבוצתי… שים לב, לא דובר על משחקי כדור בהכרח.

יהודה ב״ד 13 ביולי 2016

צריך לבדוק למה ג׳ורדן נהנה מחזקת GOAT, יש סיבות שונות (חלקן קשורות לכסף גדול שקשור בו).
תכל׳ס יש טענה חזקה לכך מג׳יק, בירד, ראסל, קארים, צ׳מברליין לפחות לא נחותים ממנו.

ניק 13 ביולי 2016

מי כמוך, אוהד ליברפול יודע שגם גרועים יודעים לעבוד על כולם. גלן גונסון ולוקאס לייבה זה דוגמאות שאתם נתתם כל השנים

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

להיפך, כולם יודעים מה הם שווים וכתוצאה מכך מה ליברפול שווה איתם

ניק 13 ביולי 2016

חוץ מהמאמנים שלהם :)

איאן ראש 16 ביולי 2016

אוף מה עם קלופ הזה? עוד לא שמעתי שהוא שחרר את לוקאס (לא שיהיו הרבה קופצים).

דור בלוך 13 ביולי 2016

יפה מאוד

ד"ר רזי הופמן 13 ביולי 2016

פופוביץ יוצא פה אדם ישר שעשה חשבון נפש ובראיון הזה עלו המסקנות שבלי טימי הקריירה שלו כנראה היתה אחרת.
מצד שני אני חושב שטימי עצמו היה אומר בדיוק אותו הדבר על פופ. הוא לא היה מגיע לכל כך הרבה בלעדיו.
הגדולה שלהם היא החיבור המופלא שלהם זה עם זה וההתנהלות עם השאר. את זה צריך ללמוד ולהפיק לקחים.

shohat 13 ביולי 2016

אחלה פוסט. מה שיפה הוא שההסבר של פופוביץ' למה שכל כך מיוחד בדנקן מעיד גם עליו (ועל המיקום שלו ברשימת האנשים שהיית שמח לשבת אתם לארוחת ערב).

גיל שלי 13 ביולי 2016

לגמרי, נראה לי שצריך לשבת עם שניהם, טים דנקן סתם היה שותק כל הזמן

shohat 13 ביולי 2016

:)

איציק אלפסי 13 ביולי 2016

גיל, תודה על פוסט חשוב ויפהפה.
פופוביץ' מדהים. פשוט מדהים.
אני לא עכבר NBA ולא הייתי מעריציו הגדולים של טים דאנקן, אבל כשאני חושב על האנשים שהכי אהבתי והשפיעו עלי זה הדברים שהייתי בוחר להגיד עליהם ולכן ברור לי שדנאקן זה היה ענק שבענקים.

קירקגור 13 ביולי 2016

אצל חלקנו המועט פרישת אתלטים (ובני אדם) גדולים זה תירוץ כיפי להכליל ולהקטין מיליוני אדם שכביכול משתייכים לאותה קבוצה אתנית של אותו אתלט באופן דמגוגי…

ובכל אופן, תודה שהעלת את הקטע הזה. זה באמת מרגש לראות את פופוביץ' כה מרוגש.

יניב 13 ביולי 2016

האמת שאני מנסה למצוא בזיכרון תגובה כל כך אמיתית ומרגשת לפרישה של שחקן בכל ענף בספורט ולא מצאתי.
פשוט תגובה ענקית של אדם גדול מהחיים כנראה

איציק 13 ביולי 2016

אני חושב שדאנקן ופופוביץ' הם ניגודים מאד גדולים באופי וההתנהלות שלהם, ועם זאת התאימו נפלא אחד לשני. פופוביץ' כנראה צודק שהוא לא היה מי שהוא בלי דאנקן, אך במידה רבה זה נכון גם לכיוון השני. אחד עשה את השני בלי לשנות את האופי של השני.
שני ענקים עם סיכוי סביר להיות מתישהוא אפילו HOF.

קשקשן בקומקום 13 ביולי 2016

אם 100% זה סיכוי סביר…

אורן השני 13 ביולי 2016

היום איציק התעורר מאוחר עם הציניות ;)

איציק 13 ביולי 2016

לא היתי ציני, היתי זהיר במידת מה.

עובר אורח 13 ביולי 2016

גיל, כתבת על הניגודיות "לכאורה" בין אופיים של בראיינט ודנקן. אתה יכול להרחיב? למה לכאורה?

גיל שלי 13 ביולי 2016

לכאורה כי מה אנחנו באמת יודעים עליהם?

קירקגור 13 ביולי 2016

אני מבין את כוונתך, אבל בכל זאת… אחד למשל הואשם באונס בפרשה שהושתקה באופן מוזר לפחות מהבחינה הציבורית שלה, והשני לא. אחד היה מצהיר המון הצהרות מאוד קנטרניות ושחצניות (שלעתים גובו גם בכדורסל מיוחד) והשני לא. ואחד חיכה עד תום העונה כדי להכריז על פרישה (תוך שהוא לוקח חלק מהותי בשיא קבוצתי של נצחונות), והשני עשה מזה מסע פרישה עונתי עם 30 טקסים ולקיחת חלק בשיא אחר של נצחונות קבוצתיים.

גיל שלי 13 ביולי 2016

נכון, לכן אני מרשה לעצמי להניח הנחות

יהודה ב״ד 13 ביולי 2016

הארגון של קובי נשם לרווחה כשהוא הלך והארגון של דאנקן מקונן על חסרונו.

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

לגבי דאנקן ופופוביץ', אני מתקשה למצוא טאנדם מהסוג הזה, שכל המהות שלהם כאילו תלויה אחת בשני. פיל ג'קסון היה קיים גם אחרי ג'ורדן. אולי מונטנה ובילי וולש. הדוגמא היחידה שעולה לי בראש כרגע זה בריידי ובליצ'ק, שבאמת מזכירים את השניים האלו

גיל שלי 13 ביולי 2016

לגמרי בריידי וביליצ'ק, אולי גם לאיליי וקופלין היה משהו קרוב

בני 13 ביולי 2016

מונטנה זכה בסופרבול בלי וולש

אריאל גרייזס 13 ביולי 2016

נכון, לכן זה היה רק אולי. אבל קשה שלא להסתכל על השניים האלו כעל יחידה אחת שלא היתה מתקיימת האחד בלי השני. מין שילוב מושלם של שחקן ומאמן – כמו דאנקן ופופ או בליצ'ק ובריידי. אבל זה באמת קיים מעט מאוד מאוד.

בני 13 ביולי 2016

אני חושב שבמקרה וולש-מונטנה הסיפור היה שוולש פיתח שיטת משחק שאיפשרה לכשרון המסויים של מונטנה לשחק פוטבול מנצח. אבל אחרי שהמסגרת הזאת התקיימה, נוכחותו של וולש היתה הרבה פחות קריטית. כמו שרואים מהעובדה שהשנים הטובות של מונטנה היו דווקא עם סייפרד. אבל אם ניקח את המקרה של בריידי-ביליצ'ק לדוגמא זה שילוב הרבה יותר הדוק, כשביליצ'ק במהלך הקריירה של בריידי בנה מסגרות דינמיות שתמיד יתאימו לחוזקות שלו, ובהתאם להתפתחות של כשחקן. כך שאני מסכים שמדובר בדוגמא הרבה יותר חזקה

ק. 13 ביולי 2016

זה נכון, אבל זה רק כי כל הזיווגים המוצלחים האלו לא נבחנו לאחר עזיבה של אחד מהם.
בסוף 98 פיל ג'קסון-ג'ורדן גם היה נכנס לרשימה, ולעומת זאת (אני מהמר), אם נבחן את העניין עוד כמה שנים, פופוביץ' יראה גדולה גם ללא דאנקן. כמובן שהם צמד מושלם שהאופי והכישורים של שניהם אפשרו לספרס להיות הארגון המצליח בספורט האמריקאי ב-20 שנים האחרונות

יובל 13 ביולי 2016

אין קללה יותר גרועה מלהזכיר את דאנקן ופופוביץ באותה שורה עם רמאים כמו בריידי וביליצ'ק. אפילו בתור אחד שמאוד לא אוהד את ס"א אני נגעל מעצם ההשוואה.

Dan 14 ביולי 2016

Stockton and the mailman

S&M 13 ביולי 2016

מצוין.
וזה הראיון המלא. פופוביץ לא דיבר כל כך הרבה בחמש השנים האחרונות במצטבר.

https://m.youtube.com/watch?v=7uP5kDbctcE

Oded 13 ביולי 2016

לא דיבר כל כך הרבה בחמש שנים האחרונות ולא דיבר בצורה לא צינית כזו בערך מאז שהיה בן 10 כנראה…

גל ד 13 ביולי 2016

אתה כנראה רואה אותו בעיקר בראיונות האלה בין רבעים. במסיבות עיתונאים שאחרי משחקים הוא דווקא מאוד כנה ופתוח. כל עוד לא שואלים אותו שאלות בנאליות מדי.

קורא אדוק 13 ביולי 2016

מסכים מאוד עם הפיסקה האחרונה. שניהם הראו גישות כל כך שונות כלפי ניצחון והדרכים להשיג אותו,ומה שיפה זה ששניהם הצליחו עם הדרך שלהם.

notRobot 13 ביולי 2016

וואו!

טל 12 13 ביולי 2016

תודה

סימנטוב 14 ביולי 2016

נפלא!!

Comments closed