ג'רי קראוס נפטר אתמול. האיש שמייקל ג'ורדן כל כך נהנה להקניט, ולא במקרה. מייקל הוא לא האיש הקל ביותר בעולם. הוא הרי אמור היה להודות לג'רי קראוס על כך שהביא את פיל ג'קסון כמאמן, את סקוטי פיפן והוראס גרנט, כפה את הטרייד ששלח את אוקלי והביא את קרטרייט במקומו, יצר את השושלת בשיקאגו, לפחות לפי קראוס עצמו, עם תמיכה לא קטנה של ריינסדורף.
*
אבל מייקל לא ממש חשב שהוא חייב משהו לקראוס. הוא מעולם לא סלח לו על כך ששלח את החבר הטוב ביותר שלו אוקלי לניקס בתמורה לקרטרייט. אך עוד יותר מכך, הוא מאוד כעס על כך שקראוס לקח הרבה יותר מדי קרדיט לטעמו.
קראוס תמיד חשב שהוא יוצר השושלת, מייקל חשב שהוא השושלת.
*
הרצון של קראוס להוכיח כי הוא יוצר השושלת עלתה לשיקאגו ביכולת להמשיך ולזכות בעוד אליפויות אחרי השישית. קראוס וריינסדורף מאוד פחדו מההזדקנות של הגרעין, וקראוס מאוד האמין ביכולתו לבנות שושלת אחרת במקום. מייקל הבין שפיפן וג'קסון הולכים, ולכן החליט לפרוש בשנית.
ג'רי קראוס הציב עצמו בפוזיציה מצוינת לבנות שושלת חדשה. הוא הביא מאמן שהאמין בו, טים פלויד. הוא בחר במקום השני והרביעי בדראפט, את טייסון צ'נדלר ואדי קרי. מייקל עצמו עשה לו טובה גדולה שלקח את קוואמי בראון בבחירה הראשונה, אך את פאו גאסול קראוס לא לקח.
לא צריך לספר לכם הרבה, שושלת חדשה לא יצאה שם.
*
בקיצור, סביב מייקל היו הרבה אפשרויות לבנות שושלת בשיקאגו. פיפן וג'קסון הלך טוב, אך היו כנראה הרבה צירופים אחרים שהיו הולכים טוב לא פחות. לקראוס מגיע בהחלט קרדיט על פיפן, אך זה לא אומר שמגיע לו קרדיט ענק על השושלת של שיקאגו. אנחנו רואים היום שלברון בונה סביבו קבוצות שמתמודדות על האליפות בלי צורך בעזרה יוצאת דופן מצד הג'נרל מנג'ר שלו. אין סיבה להניח שמייקל לא היה מצליח להוביל גרעינים שונים בתכלית לתוצאות לא פחות טובות.
איך ג'ורדי אמר, הג'נרל מנג'ר יכול לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בעולם, בסוף השחקנים יקבעו האם ההחלטות האלה היו באמת כל כך טובות. ובמקרה של מייקל, אלו לא השחקנים, זה הוא.
230 Comments
דווקא ההשוואה ללברון מוכיחה את ההפך – זה שאתה הכי טוב לא מבטיח לך שש טבעות. יש כנראה הרבה יותר דרכים לפקשש את הבנייה מסביב לכוכב מאשר להצליח בה, וזה לא שצריך רק לא להיות מטומטם כדי להצליח.
זה נכון, אם אתה חושב שלברון טוב כמו מייקל. אישית אני לא חושב שזה המצב.
לא נראה לי שיש מישהו שחושב שזה המצב, אבל ההשוואה הייתה שלך.
השאלה היא האם ג'ורדן היה יכול לעשות אותו דבר בכל קבוצה בליגה בזמנו.
לדעתי, כמעט בכל קבוצה, לא יודע אם ארבע, חמש, שש או שמונה, אבל כן בכמעט כל קבוצה.
איך בכל קבוצה אם הוא לא הצליח 7 עונות בשיקאגו?
" לא הצליח" – הגיע דרך קבע לפלייאוף, בד"כ לסיבוב שני או שלישי – מול 2 קבוצות היסטוריות בשיאן (הפיסטונס והסלטיקס של ה-80).
איך איכותן של הקבוצות הטובות בליגה רלוונטית להגעה לפלייאוף, או אפילו למעבר סיבוב? כלומר, בהנחה שהצלחה לא נמדדת ביכולת להיות בשישיה הראשונה בחטיבה.
קודם כל, אני לא מודד הצלחה (איך באמת מודדים), אלא "אי הצלחה" שאותה הגדיר חובב. בתקופה הזו לקבוצה צעירה כמו שיקאגו היה כמעט בלתי אפשרי לעבור את המשוכה של בוסטון ודטרויט (אני בכלל לא מדבר על הלייקרס שהייתה בצד המערבי), ולכן קצת תמוה להגדיר כאי הצלחה את העובדה שהם לא הגיעו לגמר.
אני חשבתי, לתומי, ש"אי הצלחה" איננה אלא העדר הצלחה. אז אם אני מבין אותך נכון אתה אומר "לא ניתן להסיק דבר ממה שקרה בשנים אלו על הישגי הקבוצה"? כי מה שאני רואה הוא שמציבים, בדיעבד, את הרף בדיוק בגובה הנוח.
הנוח למי? נתחיל בזה שאין באמת איך להשוות בין תקופות במרחק 20-30 שנה. ויש יותר מדי פרמטרים. אני מחובבי לברון, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהוא העביר את כל הקריירה באזור הפחות תחרותי, ויכל לשייט לו לגמר בזמן שבצד המערבי יש מרחץ דמים בכל סיבוב.
לברון אכן העביר את החלקים ההישגיים של הקריירה באזור הפחות חזק, אבל לא מקבל את הטיעון שהיו לו סדרות קלות יותר קטגורית.
כס"א טיילו בגמר נגד ממפיס, מיאמי הזיעה קשות מול אינדי.
בעונה שעברה קליבלנד עברו בדרך קבוצה עם יותר ניצחונות בכל שלב (אם מנרמלים, אז ל-OKC וטורונטו מאזן זהה, אבל לפחות בסיבובים 1-2).
גם בוסטון של הביג 3 (4?) היתה חזקה מס"א של 2012 לטעמי.
אם עוברים סדרה-סדרה של הקבוצות של לברון ושל המקבילות, אין פה מגמה ברורה.
אזור קל לא אומר בהכרח דרך קלה יותר לגמר. פציעה כמו של ווסטברוק ב-2013 (או של אלן/בברלי ב-2015) ופתאום הדרך סלולה.
הנוח למי שמציב את הרף, כמובן, כלומר למי שמדבר. אעיר לגבי לברון שבעוד הסיבוב הראשון במערב אכן תחרותי יותר, לרוב אין הבדל דרמטי בשלבים המתקדמים של הפלייאוף. בארבע השנים של ג'יימס במיאמי, למשל, לא היתה אפילו פעם אחת בה מיאמי הגיעה לגמר אחרי פחות משחקי פלייאוף בחצאי הגמר והגמרים האזוריים, ורק פעם אחת בה הגיעה עם פחות משחקי פלייאוף בכלל (2014, כשסן אנטוניו ניצחה 4-3 בסיבוב הראשון ומיאמי ניצחה בסוויפ). בשנה שעברה היה הבדל בגמרים האזוריים, אבל אני לא חושב שזה עניין קבוע.
זה שהם התקשו כביכול, לא אומר בהכרח שהייתה תחרות חזקה. זה אפילו רק מחזק את הטענה שלי – אם הם היו צריכים לעבור את ממפיס-אוקלהומה- סאן אנטוניו במקום וושינגטון-אינדיאנה-בוסטון, כנראה שהם לא מגיעים לגמר בחלק מהשנים.
בפועל, כל מה שהם הצטרכו זה לשייט ב-70% יכולת ובאמת להתאמץ רק מול היריבה ששרדה את מלמת ההתשה במערב.
נו, זו טענה משונה מכמה סיבות.
ראשית, למיטב ידיעתי אין קשר בין רמת התחרות בסיבוב מוקדם לביצועים בסיבוב מאוחר. אם אתה חושב שיש, תוכל להפנות אותי למקור שמראה דבר כזה?
שנית, נראה שאתה משוכנע שהקבוצות במזרח חלשות מאלו שבמערב גם כאשר הנתונים אינם מצביעים על כך. אם קבוצה במזרח סיימה במאזן דומה לקבוצה במערב, והקשתה במידה דומה על האלופה הנכנסת כפי שזו מהמערב הקשתה על סגניתה, אולי הן ברמה דומה?
שלישית, כתבת "ממפיס" ו"אוקלהומה" (האחת קבוצה ששיחקה היטב בפלייאוף בלי להגיע לגמר רק פעם אחת, והשניה שתמיד מוזכרת כאיום ומתברר שלא). איך שכחת את דאלאס?
בכלל, נראה שאתה מערבב פה בין שתי טענות בלתי תלויות – ההגעה לגמר איננה הישג והנצחון בגמר איננו הישג. איכשהו, שתי אלו נובעות מאותה סיבה, מה שנראה תמוה לכל הפחות.
סתם נתתי ממפיס ואוקלהומה כדוגמאות. אלו בערך המקבילות של סיבוב ראשון-שני-שלישי בחלק מהשנים.
שנית, מאזן זהה בשני אזורים לא מראה על אותה איכות, כי היריבות הן לא אותן יריבות (אתה בוודאי יודע שכל קבוצה משחקת יותר משחקים מול קבוצות מהאיזור שלהן).
שלישית, אל תבלבל לי על מקורות כי כל הדיון הזה הוא היפותטי והוא לא יכול לא להיות היפותטי (הכל זה "מה אם"). אבל למשל כשלברון היה במיאמי בשנה שנתיים הראשונות היו להם כמה סדרות שהם שיחקו ממש גרוע והיו על סף הדחה. הסיבה שהם לא עפו (לדעתי! רק לדעתי!) זה שהיריבה מולם לא הייתה מספיק חזקה לקחת את זה. ככה אתה יכול לשרוד 3 סיבובים של בינוניות ולהגיע לגמר כקבוצה יותר מגובשת.
לקבוצות באזור המערבי לא היה את הלוקסוס הזה, וכדוגמא הספרס בחלק מהשנים עפו יחסית מוקדם כי ברגע שהם גילו חולשה הקבוצה היריבה העיפה אותם.
רביעית, למה אני חושב ככה? כי ראיתי את המשחקים ולא טבעתי בדפי סטטיסטיקה….
ההבדל בין לוחות המשחקים לא גדול, והוא מתבטא, בשנים שבהם הפער קיצוני, ב1-2 נצחונות יותר לקבוצה מהמזרח (לקבוצה בינונית, ככל שהקבוצה קיצונית יותר הפער קטן יותר).
אם ל"מרחץ הדמים במערב" יש השפעה שלילית על הביצועים של אלופת המערב בגמר, היית צריך לראות את זה בסטטיסטיקה. זה לא היפותטי, זו טענה פשוטה למדי. בחינת המקורות אולי איננה טריוויאלית, יש פוטנציאל לכמה הטיות (כי מה שקל לצפות בו הוא "מידת התחרותיות", ותחרותיות גבוהה יכולה להצביע גם על מנצחת חלשה וגם על מפסידה חזקה), אבל בהחלט אפשר למדוד פה משהו, והמשהו הזה לא קשור בכלל לג'יימס, ואולי לא קשור בכלל לכדורסל.
עובדתית בכל השנים האחרונות, המאזן במשחקים בין קבוצות המערב למזרח היה לטובת המערב.
כן, זה מה שנותן את הפער של 1-2. מאזן של 41 נצחונות במזרח מעיד על רמה דומה למאזן של 40 נצחונות במערב.
ממש לא. מה שמביא למאזנים דומים הם המשחקים בתוך האיזור ולא בין האזורים. בשנים שבהם במזרח היו 7-8 קבוצות גרועות, ובמערב רק 2-3, קבוצה מהמזרח שמנצחת 40 משחקים היא לא שוות ערך לקבוצה מהמערב שמנצחת 40 משחקים. דרגת הקושי הרבה יותר גבוהה במערב.
יותר קל להסביר את זה על ה-NFL, שם כל קבוצה משחקת נגד כ-12 קבוצות מתוך ה-32 שיש בליגה. ככה שהמאזנים יכולים להטעות (לדוגמא לפני יותר מעשור ג'קסונוויל סיימה במאזן 14-2, ועפה במשחק הראשון שלה בפלייאוף).
ב-NBA זה לא כזה קיצוני, אבל שוב – כשהתחרות היא לא שווה, אתה לא יכול להשוות מאזנים. ובעשור האחרון בבירור המערב איכותי הרבה יותר. לא יודע איך אפשר לפקפק בזה בכלל.
עוד דוגמא – פיניקס לפני כמה שנים ניצחה 48 משחקים ונשארה מ-ח-ו-ץ לפלייאוף. שנה אחרי הם ניסו לעשות שינויים והכל התפרק, ועכשיו הם בטאנקינג. אם הם היו במזרח הם היו ב 4-5 הראשונות ופשוט ממשיכים לבנות את המומנטום בלי לשנות יותר מדי. הכל היה נראה שונה. אותו דבר הווריורס, ששנה אחרי שהעיפו את דאלאס נתנו שנה מצויינת אבל בכ"ז נשארו מחוץ לפלייאוף במערב שהיה עמוק מדי. ואז הם התפרקו (בסוף הלך להם טוב, קרי וכו'… אבל לא זו הנקודה)
זו מתמטיקה פשוטה, אין חשיבות למספר הקבוצות הטובות, רק לרמה הממוצעת של הקבוצות. כל קבוצה משחקת 30 משחקים נגד החטיבה הנגדית ו52 מול החטיבה שלה, כך שההבדל הוא בין 22 משחקים נגד קבוצות המערב ל22 משחקים נגד קבוצות המזרח. אם במפגשים בין מערב למזרח קבוצות המערב ניצחו ב60% מהמקרים, אז קבוצה ממוצעת מהמערב, אם היתה במזרח, היתה משתפרת מ50% ל60% על אותם 22 משחקים, מה שהיה משפר את המאזן שלה ב2.2 נצחונות. העונה הכי קיצונית מבחינת פער מאזנים היתה 13-14, בה קבוצות המערב ניצחו ב63% מהמשחקים, מה שלא מגיע לכדי פער של 3 נצחונות בין קבוצות ממוצעות. בעונה שעברה קבוצות המערב זכו רק ב51.5% מהמשחקים, מה ששווה בערך שליש נצחון לקבוצה ממוצעת. הפערים, כמובן, קטנים יותר עבור קבוצות חזקות או חלשות.
הטעות הבסיסית שלך שזה לא מתמטיקה ולא סטטיסטיקה, זה אנשים. קבוצה טובה במזרח יכולה להרשות לעצמה כמה off-nights ועדיין להיות בצמרת ולקבל מיקום טוב בפלייאוף. קבוצה טובה במערב אין לה את הלוקסוס הזה, כי היא תתדרדר לחלק התחתון של הפלייאוף, אם לא תאבד אותו לגמרי.
במיאמי של לברון, דווין וייד קיבל כמויות עצומות של מנוחה שהוא היה חייב, כי הם יכלו. אם הם היו במערב המחיר שהם היו משלמים היה כבד הרבה יותר. וזו רק דוגמא
שוב, זה פשוט לא נכון עובדתית. וייד שיחק בעונות עם לברון 2823, 1625, 2391 ו1775 דקות בעונות הרגילות, מכיוון שגם ב2011-12 וגם ב2013-14 הוא החמיץ משחקים רבים בגלל פציעות. כפי שאתה רואה משתי העונות האחרות, כשלא החמיץ כמויות כאלו של משחקים, שיחק כמות דקות טיפוסית. להשוואה לגארד פותח בקבוצת צמרת במערב, טוני פארקר שיחק באותן שנים 2528, 1923, 2174 ו1997 דקות, בהתאמה.
הדוגמא לא נכונה מכיוון שהטענה לא נכונה. חלק מהקבוצות בNBA נותנות מנוחה לשחקנים בעונה הסדירה, אבל הקבוצות האלו נמצאות גם במערב וגם במזרח.
ג'ורדן וג'רי מאוד הצליחו כי שנות ה90 היו פח אחד גדול.
אפשר להגיד על לברון שבדבר אחד הוא העתק של ג'ורדן. שיחק כל הקריירה במזרח וברור למה.
על ג'ורדן לפחות אפשר להגיד ששיחק באותה קבוצה. לברון? על זה צריך להגיד פחחחחחחחחחח
לברון כנראה יותר טוב ….
לברון כמעט עם כל חבורת נגרים שתשים סביבו יאיים על הליגה.
נגרים כמו וויד, או בוש, או טיירי?
א.ב – אני לא נוהג לעשות את זה אבל אחרוג הפעם ממנהגי – פחחחחח ..
לפרטים ועובדות , חפש ברשת פוסטים בנושא של דורפן ומנחם לס .
היה פה לפני כמה ימים דיון לגבי ה MVP והכותב ( לא זוכר מי) אמר שהמבחן לדעתו זה להחליף בין השחקנים ולראות מה היה קורה.
בוא ניקח את זה צעד אחד קדימה ונוציא את שני השחקנים.
מיאמי בלי לברון עם וויד ובוש, לא עלו לפליאוף , שלא לדבר על קליבלנד שלא ניצחה משחק בלי לברון כבר 3 שנים….
שיקגו בלי ג'ורדן הייתה עדיין מאיימת.
בעונת החזרה של ג׳ורדן מהפרישה , שיקגו הייתה במאזן שלילי עד חזרתו ובסכנה לא להגיע בכלל לפלייאוף . מהרגע שהוא הגיע ועד הפלייאוף , הם ניצחו כמעט בכל המשחקים .
לא נכון. כשג'ורדן חזר שיקגו היתה במאזן חיובי (34-31, לא משהו מלהיב, אבל חיובי), במקום השישי במזרח ועם ודאות כמעט מוחלטת של השתתפות בפלייאוף (בדיעבד, לאור התוצאות של שאר הקבוצות, היו צריכים עוד ניצחון אחד ב17 המשחקים שנותרו כדי להבטיח את הפלייאוף). הם אכן הצליחו הרבה יותר איתו מאשר בלעדיו, סיימו עם 13 נצחונות מה17 שנותרו.
כמובן, שיקגו איבדה עוד שחקנים בין 94 ל95. אם לדייק, עזבו אותה עוד 2 שחקני חמישיה (קארטרייט וגרנט), וזה מה שקורה כשאתה מנסה לשחק בלי שחקני פנים. ב94 שיקגו אכן היתה קבוצה מאיימת, שסיימה במרחק שני נצחונות מהמקום הראשון במזרח (במקום השלישי, עם 55 נצחונות), ולקחה את אלופת המזרח הנכנסת (הניקס) לסדרה גבולית של 7 משחקים.
חשוב לשים דברים בקונטקסט. עונת 93/94 הייתה הזוועתית בהיסטוריה, עם סדרת הגמר הזוועתית בהיסטוריה, ובראש המזרח סיימו 3 קבוצות עם אותו מאזן של 55 נצחונות אם אני זוכר נכון. כך ששיקאגו הייתה סמי-קונטנדרית על רקע הבינוניות הזו.
תראה, אפשר להגיד ששנות ה90 היו שנות פח, אבל קשה לי לקבל את הרעיון ששנה אחת מסוימת היתה שנת פח בתוך הרצף הזה. הניקס סיימו עם שני נצחונות פחות מבעונה הקודמת, לקחו את הניקס לשבעה משחקים גבוליים (בחמישי הפסידו בנקודה), והניקס עצמם הפסידו את הגמר באופן צמוד ביותר (כולל הפסד ב2 נקודות במשחק השישי). אני לא רואה מה הבסיס לטעון ששיקאגו לא היתה קונטנדרית בעונה זו, ואם הליגה כולה פח בעונה זו אז מן הסתם גם בעונות הסמוכות – ואז אולי ההישג הגדול של ג'ורדן נובע מכך שהוא שיחק בליגה פח.
סתם אנקדוטה. הניקס נצחו את שני המשחקים הראשונים בסדרה מול הבולס. הגיעו לשיקאגו והובילו שלוש שתי שניות לסיום. קוקוץ' קלע את השלשה, פיפן העדיף לשבת על הספסל. בלי השלשה, הניקס מוחקים את שיקאגו בסוויפ
יש סיבה לאנקדוטה הזו או קשר שלה לדיון (הזה, בשרשור עליו הגבת)?
אני אגיד לך ככה – מבחינתי הטרגדיה היא שג'ורדן שיחק בשנות ה-90. כי מצד אחד, אין לי ספק (כמו לרוב מי שראה אותו משחק בלייב) שמדובר בשחקן השלם והטוב ביותר ששיחק את המשחק. מצד שני, באמת ממה שאני התרשמתי לשיקאגו לא הייתה אופוזיציה חזקה מדי בשנים שהם שלטו. כנראה שפיניקס ופורטלנד בת'ריפיט הראשון. לאחר שחזר מפרישה הליגה נפרשה כמו שטיח ואני ממש לא מחשיב את הקבוצה של ה 72-10 כאחת הגדולות. פשוט תחרות גרועה.
אבל זה הכל תחושות סובייקטיביות, אולי גם מושפעות מזה ששנאתי את הקבוצה. בכל מקרה אין ויכוח לדעתי שהוא השחקן הטוב בהיסטוריה, בלי קשר.
אין סיבה, סתם מראה איך דברים משתנים בגלל משהו בסבירות נמוכה מאוד
טוב, ברור שאירועים כמו אליפויות תלויים בהמון מקריות. זו הסיבה שאני חושב שזה לא מרכיב טוב בהערכה של שחקנים, ובעייתי אפילו עבור קבוצות. זו גם הסיבה שאני טוען ששיקגו של 94 היתה קונטנדרית, אני לא חושב שהעליונות של הניקס או הרוקטס היתה מובנית, יש מקריות בחיים.
אשכרה פיתחתם דיון שלם סביב הטענה הכה מגוחכת הזו ?
לפעמים הקרדיט יכול להתחלק, גם אם לא שווה בשווה.
לא נראה לי שיש מישהו בעולם שלא נותן קודם את הקרדיט לג'ורדן ואח"כ לכל השאר.
הקריירות של פיפן, פיל ג'קסון וכן- גם קראוס – היו נראות אחרת אם פורטלנד לא היו לוקחים את סם בואי.
אבל עדיין צריך להוריד בפניהם את הכובע על כך שהוציאו את המיטב מהצטלבות הדרכים עם השחקן הטוב בהיסטוריה.
לא אומר שלא מגיע לקראוס קרדיט כלל, פשוט לא מגיע לו קרדיט על בניית שושלת, אלא על בחירה טובה בכמה שחקנים, ואולי גם במאמן. קראוס חשב שהוא יוצר השושלת, אני ממש לא מסכים עם התזה הזאת.
בחירה של שחקנים ומאמן… מה עוד צריך בשביל שושלת?
ג'ורדן נתן עונות אישיות מטורפות בסוף האייטיז, אבל לגמר הוא הגיע רק אחרי 7 עונות כשסביבו מאמן היסטורי וקבוצה שבנה מישהו.
אסף, זה לא "רק" אחרי 7 עונות. זה זמן הבשלה סביר לגמרי לשחקן שמגיע לשיאו (ובוא לא נשכח שזה בא במקביל לנפילת האימפריות של סוף שנות ה-80).
מה אני אומר? יש לי הרבה כבוד לפיל ג'קסון, אבל יותר משג'ורדן היה צריך אותו, הוא היה צריך את ג'ורדן. אם ג'ורדן היה בפורטלנד של ריק אדלמן, לאדלמן היו כמה טבעות עכשיו.
ונחשב למאמן הגדול של כל הזמנים של הצוורון הכחול, ולנו לא היה את הזן מאסטר -דלתות מסתובבות.
או שג'ורדן היה מחליף של קלייד בקבוצה עם שאיפות שלא היתה נותנת לו מרווח טעות בלתי נגמר ואין סוף זריקות במשחק והוא לא היה מתפתח לשחקן שנהיה בסופו של דבר.
שעשועי "אם" אפשר לעשות ללא הפסקה, אבל ג'ורדן היה ג'ורדן עוד לפני הופעת פיפן ופיל ג'קסון.
ועדיין זה היה בשיקגו הכושלת וכשחקן חמישייה ולא מחליף של קלייד, כשהוא יכול לזרוק כמה שבא לו.
אני לא יודע מה היה קורה אילו, רק טוען שיש עוד כמה אפשרויות לא דמיוניות בכלל.
זה די דמיוני. הגדולים ביותר הם גדולים בלי קשר לסיטואציה. תאר לך לדוגמה היה קורה אם דאנקן היה מגיע לקבוצה שכבר יש בה סנטר דומיננטי? (רגע – זה מה שקרה).
דאנקן PF שחי, בין היתר, על זריקות מחצי מרחק. ג'ורדן וקלייד זה אותו שטאנץ' של שחקן. לא הבנתי את הקשר בין המקרים.
"הגדולים ביותר הם גדולים בלי קשר לסיטואציה." אי אפשר לדעת? הרי אנחנו יודעים רק על הגדולים ביותר שהפכו לכאלה רק במציאות אחת.
ממה שאנחנו יודעים על האופי של ג'ורדן, נראה לך שהוא היה נשאר הרבה שנים כשחקן מחליף?
אם הוא היה נבחר בדראפט על ידי קבוצה שרוצה שיהיה מחליף, לא היה לו הרבה מה לעשות בנידון למשך כמה שנים (חוץ מלפרוש מכדורסל).
בין שחקן מחליף לשושלת יש איזו מדרגה או שתיים.
ובין שחקן מעולה בטופ של הליגה או אפילו בין שחקן היסטורי ל-GOAT יש גם איזו מדרגה או שתיים.
מתן, אתה הפכת אותו למחליף היפותטי ושחקן שולי, לא אני. בטח שיש כמה מדרגות, אתה פשוט ירדת את כולן אז הלכתי עם זה.
ממה שאני יודע על ג'ורדן, או שהוא היה ממרר להנהלה את החיים כדי לעבור, או שהוא היה מרוויח בכח את הדרך לפרקט. אולי היה מתפתח לשחקן אחר ממה שאנחנו מכירים כיום אבל אני משוכנע שהיה מוצא את דרכו להיות מהגדולים בהסטוריה כך או כך.
עונת רוקי של 28 נק למשחק בכמעט 52٪ מהשדה זה מעבר ל"נתנו לו לזרוק ולטעות כמה שהוא רוצה אז הוא הפך לממש טוב"
איפה הפכתי אותו לשחקן שולי? כתבתי שהיה מתחיל כמחליף של קלייד. כתבתי שלא בטוח שהיה מתפתח להיות אותו שחקן. כל דבר מעבר לזה הוא פרי דמיונך. אבל באופן די סטנדרטי, וכפי שכבר הערתי לך בעבר, אתה מחליט בשבילי מה הטיעון שלי וכותב בשמי דברים שמעולם לא טענתי.
למען האמת, זה מתחיל להימאס עלי, אז ניפרד כאן כידידים ואני אפסיק להגיב למי שבלאו הכי מתעלם מהתגובות שלי ומייחס לי טיעונים לא לי.
אגב, יש לנו דוגמה מצוינת למציאות החלופית של ג'ורדן בפורטלנד.
דראזן הגדול התייבש שם שנתיים מאחורי קלייד עד שעבר לנטס והראה מה הוא שווה. לא מן הנמנע שזה מה שהיה קורה למייקל.
אין מצב, משתי סיבות לפחות:
מבחינת הרמה, ויש כבוד לדראזאן, הוא לא בר השוואה. נכון שהוא היה כוכב בנטס, אבל עדיין הוא לא התקרב אפילו למה שהיה מיקל, בטח בצד של המגרש בו לא מכניסים כדור לטבעת.
2. האופי והמעמד של שניהם שונה. דראזאן הגיע כשחקן אירופאי, ולא משנה כמה היה כוכב באירופה הוא מישהו שצריך לקרוע כמה זוגות נעלים באן.בי.אי. כדי לזכות בהערכב וג'ורדן הגיע ככוכב הבא. ובאופי, ג'ורדן היה הרבה יותר מיליטנטי וחסר מתפשר. הוא היה יושב לכולם על הוריד עד שהיו נותנים לו לשחק או מעבירים אותו. רק לחשוב על הסעיף שהכניס בחוזה בקשר להנאה ממשחק (כמעט בודאות בטוח שזה הוא).
זה הוא איציק
לא אמרתי שזה אחד לאחד, אבל זה נותן פרספקטיבה. דראזן סבל כמובן מהיותו אירופאי, אבל התהליך, גם אם היה לוקח פחות זמן, היה דומה לדעתי.
אנחנו גם לא יכולים לדעת מה היה יותא מפטרוביץ אם היה עושה את המסלול האמריקאי ה"רגיל" דרך קולג'. אולי היה מתפתח לשחקן דומיננטי בהרבה כבר בגיל צעיר יותר.
זה נכון. לדעתי פטרוביץ' היה לא פחות מוכשר מנוביצקי הגדול, אבל לנוביצקי בהחלט היה יתרון של התפתחות בארה"ב. זה כמובן היה לא אותו דראזן, אלה אחר לחלוטין אבל יותר מותאם לליגה שלהם ואולי אפילו מידי פעם היה עושה הגנה.
תראה מתן, אני פשוט נוקט בשיטה שלך לתגובות, מתמקד בפרט קטן ושולי כדי להוציא את המגיב השני קטן ככל האפשר, גם אם ברור שאני לא צודק ב 100%.
אניח לך לחגוג לך נצחונות אלטרנטיביים כאוות נפשך.
זה לא דמיוני, בפורטלנד היה שחקן ספסל נחמד בשם פטרוביץ' שלא קיבל דקות משחק בגלל שהמאמן העדיף את איינג' המזדקן.
אז הוא עבר לניו ג'רסי והוביל אותה.
זה מה שג'ורדן היה עושה גם (חשוב לזכור שגם חוקי הרוקי היו מאוד שונים)
7 עונות זה אולי זמן הבשלה סביר לשחקנים היום, אבל כששחקנים הגיעו לליגה אחרי 4 שנות קולג' זמן ההבשלה היה 3-4 שנים, לכל היותר.
נתון לויכוח, אבל נזרום איתך – ג'ורדן הגיע אחרי 3 שנות קולג' ובעונה החמישית כבר הגיע לגמר המזרח עם פיפן צעיר ולפני פיל ג'קסון. ובמזרח שכלל את הסלטיקס בשלבי סיום והפיסטונס בשיאם.
נראה לי סביר לגמרי שלקח לו עוד שנתיים משם להשתלט על הליגה, יהיה מי שיהיה הצוות והמאמן שמקיפים אותו.
במלים אחרות, ג'ורדן הגיע לשיאו בסוף שנות ה80, אבל היה צריך קבוצה טובה מסביבו כדי לזכות באליפויות. האם מגיע קרדיט להנהלה שבנתה את הקבוצה הטובה הזו מסביבו?
גורדן גם זכה כי התחרות מולו הייתה חלשה זה בא אחרי שנפלו האימפריות של שמנות ה-80 ובשנות ה-90 הוא התמודד מול תחרות מאד חלשה לעומת היום או שנות ה-80. כמובן זה לא בא להוריד מערכו והוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה ביי פר אבל צריך לומר את האמת.
מסכים שבשנות ה-90 היה דילול רציני של כישרון בליגה.
מייקל התמודד בשנים הראשונות שלו עם שתיים מהקבוצות בטופ 3-4 של כל הזמנים ומייד אחר כך מול הקבוצה האדירה של הפיסטונס . מי שיחק לידו כדי שיוכל לתת להם בכלל פייט ?
כשלארי בירד אומר עליך שהוא ראה את אלוהים מחופש לשחקן כדורסל (סוף עונת הרוקי), אתה פותח במשחק האולסטאר, קולע 28 נקודות למשחק במעל 50 אחוז, ספורטס אילוסטרייטד מכריז עליך בשער ככוכב של הליגה ונייקי חותמים אתך חוזה הפרסום היקר בהיסטוריה (דאז) נראה לי שזו הבשלה די יפה.
נכון שגם ג'ורדן נדרש לתהליך ההתגבשות עם הקבוצה כדי לנצח קבוצות טובות יותר אבל זה כבר משהו אחר. כשחקן הוא היה סופרסטאר מההתחלה.
הוא היה שחקן גדול כבר בתיכון, הוא היה צריך כמה שנים כדי ללמוד איך מנצחים בNBA, זו ההגדרה המדויקת של ההבשלה
טעיתי כמובן. המשפט של לארי היה בסוף העונה השניה.
לגבי ההבשלה זה עניין של הגדרת השאלה. לג'ורדן לא היתה בעיה לנצח משחקים, כמעט לבדו. לצפות שינצח מיד קבוצות חזקות (ולא רק הסלטיקס והפיסטונס) מבלי שלידו שחקנים מספיק טובים – זה לדעתי משהו אחר מ"זמן הבשלה סביר לשחקן". אולי זה סמנטיקה.
אף אחד לא טוען שג'ורדן היה יכול לנצח לבד. הטענה שלי היא שהוא היה יכול לנצח לא פחות עם הרבה מאוד הרכבים מסביבו, לכן החלק של קראוס בעסק אכן קיים, אך לא במידה שלה קראוס טען.
ההבשלה של ג'ורדן היה במשחק הקבוצתי ולא האישי. בשנים הראשונות הוא היה משחק לבד מול 5 ושחקן קבוצתו שקיבל מסירה היה מופתא כי הוא מסר כשלא היתה לו בררה (כמו שקובי עשה רוב הקריירה). היו סביבו שחקנים לא משהו, אך אם היו מפעילים אותם אז הם יכלו לתת הרבה יותר. מבחינה זו, פיל ג'קסון די לימד אותו לסמוך על שחקנים אחרים. כשההבשלה הקבוצתית אצלו הבשילה הוא היה מוכן לשלוט בליגה כקבוצה ולא רק במספרים האישיים.
כל זה נכון. אין ספק שג'ורדן עבר תהליך הדרגתי של שיפור המשחק הקבוצתי (ב89-90 כבר היה מצוין). התהליך הזה הוא גם אישי (של הפנמה) והדרכה של מאמן (כמו שציינת בצדק) אבל גם קשור באופן הדוק לאיכות ולהתקדמות של השחקנים סביבו ולצפיות שהיו כלפיו.
כצופה, מסירה של ג'ורדן לברד סלרס או לרורי ספארו זה היה לא מוסרי כמעט. :)
עכשיו עברנו לדבר על מוסר :-)
בדיוק
ג'ורדן זכה ב mvp בעונה הרביעית שלו בליגה, כשפיפן וגראנט עוד היו רוקיז. בשנות השמונים הוא כבר עשה עונה של 32-8-8 ועונה אחרת של 37 נקודות, זכה ב dpoy ושבר את שיא הנקודות למשחק פלייאוף.
לכן, עוד לפני שזכה באליפות הראשונה שלו כבר היו שטענו שהוא שחקן הכדורסל הגדול בהיסטוריה.
אז אפשר לומר בביטחון שג'ורדן כבר היה בשל לגמרי בעונה 3 או 4 שלו, ורק היה צריך סביבו קבוצה (שכאמור, הבשילה בעונה 7).
יודע מה, אולי קראוס אפילו עיקב מעט את התהליך. סקוטי פיפן היה חוטף מיגרנות בסדרות הפלייאוף מול דטרויט, הוא נמס לחלוטין בסדרות האלה. אולי אם קראוס היה משאיר את אוקלי, ולוקח את רג'י מילר ודריק מקי בדראפט, אולי שיקאגו היתה לוקחת מדטרויט את האליפויות של 88 ו89
זה מדהים איך שמתעלמים מכך שבשנותיו הראשונות היו באזור המזרחי שתי קבוצות היסטוריות (ובאזור המערבי – עוד אחת). זה לא נחשב לזכותו, כאילו?
בוסטון נעלמה מהשטח לפני שג'ורדן הגיע לשיאו, הסיבה היחידה שמזכירים אותה בדיונים האלו היא שכשיקגו היתה גרועה היא פגשה בבוסטון פעמיים בסיבוב הראשון (וחטפה). כמובן, שיקגו לא היתה קבוצה טובה בשלב זה, זו הסיבה שהיא סיימה במקום השמיני ופגשה את הסלטיקס, ולכן איכות הסלטיקס באמת לא רלוונטית. ברגע ששיקגו השתפרה, בוסטון נעלמה (לא הגיע לגמר האזורי אחרי 88 – עונת הMVP הראשונה של ג'ורדן).
לגבי קיומה של קבוצה מצוינת באזור המערבי בתקופה שג'ורדן לא הגיע לגמר הליגה – עוד פחות ברור לי למה שזה ישפיע בצורה כלשהי על ההערכה אותו. איך זה רלוונטי?
זה לא, בגלל זה התעלמתי.
אבל שוב כל אחד גורר את זה לאזור הנוח. קודם אמרו שבשנות ה-80 לשחקנים לקח 3 שנים להבשיל. בשנתו השלישית של ג'ורדן, בוסטון הייתה הקבוצה שחלק טוענים הגדולה בהיסטוריה. זה לפחות קצת רלבנטי.
די, התעייפתי
אה, כן, אבל הבולס לא פגשו בהם. כלומר, הם פגשו בהם בפעם האחרונה בעונה השלישית של ג'ורדן, וזו בהחלט לא עונה שבה היו מהם ציפיות (סיימו מקום שמיני במזרח עם מאזן שלילי). כאמור, לא חושב שגדולת הסלטיקס משמעותית בהרבה מגדולת הלייקרס בהערכת ג'ורדן, או מגדולת הסיקסרס בראשית העשור.
קראוס היה גאון בלמצוא מציאות – בחירות נמוכות מוצלחות, שחקנים דחויים שיוכלו להשתלב בקלות. זה קצת נובע מהמסלול שלו באן.בי.איי (יש סיפורים מעניינים בספר של הלברשטם על גורדן). נכון שבלי מייקל הוא לא היה זוכה בכלום אבל גם מייקל היה צריך את ביל וונינגטון ואת קוקוץ ואת בריאן וויליאמס ואת סטיב קר ואת הארפר של אחרי הפציעה הקשה, וארמסטרונג – וכן, גם בשביל פיל גקסון שהיה עב״מ מוחלט ושקל ללכת ללמוד פסיכולוגיה לפני שקיבל הזדמנות בשיקאגו.
הוא לא יצר את היד אבל ידע להתאים את הכפפה. ולכן יש לו חלק מאוד משמעותי בזה שלשיקאגו היתה תמיד רוטציה רחבה וטובה של שחקנים רציניים למרות שלא היה לה הרבה כסף (גם בגלל הבעלים).
" לא מגיע לו קרדיט על בניית שושלת, אלא על בחירה טובה בכמה שחקנים, ואולי גם במאמן."
בחירה טובה של שחקנים ומאמן זאת ההגדרה המילונית של בניית שושלת!
איך עוד יכול המנג'ר לבנות שושלת חוץ מלבחור שחקנים ומאמן?
הטענה היא שבאותה מידה של סבירות בערך חצי מהג'נרל מנג'רים בליגה היו בונים שושלת סביב קבוצה של מייקל, אין לי טענה לעבודה שקראוס עשה
אני חושב שזו טענה מאוד לא משכנעת. אי אפשר לומר שג'ורדן היה עושה אותו דבר בכל סיטואציה בלי להסביר למה שנה קודם הוא לא עשה את זה. בהחלט היה אפשר לבנות סביבו קבוצה שהייתה נותנת שושלת שב-6 שנים הייתה מביאה טבעת, 4 גמרים וגמר אזורי, ואז הכול היה נראה אחרת.
מה שכן אפשר לטעון הוא שיש כאן 3 גורמים: 1. ג'ורדן 2. מזל 3. קרואס, והדומיננטיות היא בסדר הזה כשבעצם קראוס לא עשה יותר מדי. כלומר שהבחירה שלו בפיפן וג'קסון קלעה במקרה ולא בכוונה.
סביר שלא, פשוט כי הסבירות לקבוצה היסטורית היא קטנה, וצריך הרבה מזל. סביב צ'מברלין למשל לא נבנתה שושלת, למרות שהיה מאד דומיננטי בזמנו.
אני מסכים איתך לשקראוס היה הרבה מזל, לא מסכים שבכל מקרה ובכל קבוצה ג'ורדן היה מגיע לאותה תוצאה. כמובן שלא נדע.
התחלת לצטט את ג'ורדי?
לא מבין, מה אתה רוצה להגיד?
לא קראתי/שמעתי אמירות של קראוס במהלך השנים שהקרדיט הגדול מגיע לו, הוא פשוט בצדק מאוד גאה בעבודה שלו, ואותה הוא עשה טוב, הוא חיבר אנשים ללעבוד ביחד.
למה אתה מתאר את זה כמשחק סכום אפס?
אולי לא קראת, אבל אני זוכר היטב את קראוס מספר איזה גאון היה, איך הוא זה שלקח את האליפויות האלה, הוא זה שבלעדיו כל זה לא היה קורה.
אומר זאת כך -אם שארלוט עם מייקל ג'ורדן כמנג'ר תשב בבחירה שלישית ויהיה שם את מייקל ג'ורדן
הבא, היא תוותר עליו, ותיקח שחקן אחר במקומו. על מציאת פיפן הבא בסיבוב שני אין מה לדבר.
פיפן נבחר 5, אאל"ט.
צודק,טעות מביכה שלי. לא יודע למה היה לי בראש שהוא נבחר בסיבוב שני.
אז אתקן – גם עליו מייקל ג'ורדן המנג'ר היה מוותר בשביל גבוה לא מספיק מוכשר.
אני חושב ש-AdamB צודק. "על מציאת פיפן הבא בסיבוב השני אין על מה שלדבר" כי הוא לא שם, לקחו אותו.
נא הסבר .
1. הסבירות לטעות נוספת בקנה מידה כזה שואפת לאפס ( הכוונה לאי הבחירה במייקל ) .
2. מציאה כמו פיפן בסיבוב שני ? הוא נבחר חמישי בדראפט .
דטרויט הצליחה לבחור את דארקו מיליצ'יץ' כמספר 2 בדראפט הכי טוב אי פעם כנראה.
על הדרך היא ויתרה כל כרמלו (לא כזה פספוס), בוש (שחקן מעולה), ו-ווייד (פספוס הזוי)
הדראפט הכי טוב אי פעם הוא 84' . ביי פאר .
זו אמנם הייתה טעות של דטרויט אבל זה לא אותו קנה מידה .
טעות אחת כולם עושים. רקורד בחירות לוטרי כמו למייקל ג'ורדן המנג'ר לא כל
אחד משיג.
יש קריטריונים להשוואה בין איכויות של דראפטים? נניח, לצורך הדיון, שאין מחלוקת בשאלה איזה שחקן טוב יותר בשום מקרה. אעיר שהיו דראפטים שהוציאו יותר שחקני אולסטאר מזה של 84, יותר שחקני All-NBA ויותר שחקני היכל התהילה (אם כי אני לא בטוח אם יש דראפט שהוציא יותר בכל הקטגוריות האלו, אין עדיין ספירת שחקני היכל התהילה סופית לדראפט 96).
מייקל ג׳ורדן – השחקן הטוב בכל הזמנים .
אקים אולג׳ואן – אחד הסנטרים הגדולים בכל הזמנים .
צ׳ארלס בארקלי – טופ 20 של כל הזמנים וטוען רציני לכתר של השחקן הטוב ביותר שלא זכה בטבעת ( יחד עם קרל מאלון . שניהם מנפגעי מייקל ג׳ורדן ) . חבר בכיר בדרים טים המקורית והאמיתית .
ג׳ון סטוקטון – מלך האסיסטים והחטיפות בכל הזמנים . חבר בדרים טים המקורית והאמיתית וחבר חמישייה בקבוצה של אלו שלא זכו בטבעת ( שוב מנפגעי ג׳ורדן ) . בחירה מס׳ 16 בלבד !
סם פרקינס – קריירה יפה מאד בליגה .
סם בואי – לולא הפציעה , כל הסיכויים שהיה מגיע מאד רחוק .
איי רסט מי קייס .
תוסיף את קווין ויליס ואוטיס ת'ורפ.
אבל הבחירה עדיין קשה עד בלתי אפשרית. דראפט 2003 כשרוני בטירוף ובמרחק 20 שנה, המשחק השתנה לגמרי.
אני שאלתי מה הקריטריונים ואתה אומר "אלו השחקנים שאני מעריץ"? וואלה.
אגב, אני סקרן לשמוע מה רשימת "20 הגדולים" שלך, ואיך לעזאזל בארקלי נכנס. כמו כן, לא ברור לי איך הגעת למסקנה שבארקלי או מאלון גדולים מביילור, המקובל כגדול השחקנים שלא זכה בטבעת. לא ברור לי גם למה העובדה שסטוקטון נבחר נמוך רלוונטית, אבל אני לא חושב שיש טעם לעסוק בזה.
אגב, לא שאני טוען ש2003 הוא הדראפט הטוב ביותר, או טוב יותר מ84, או משהו כזה.
גדול השחקנים שלא זכה בטבעת הוא עדי גורדון. לא לחינם שם משפחתו דומה.
לקח גביע. זה אפילו ג'ורדן לא עשה
כתבתי להופס כתבה גדולה המשווה את הדראפטים השונים בהיסטוריה. לקחתי שם בשיקלול בחירות ל-MVP ו-FMVP; בחירות לחמישיות הנבחרות של העונה (2 חמישיות בשנים עברו, 3 בשנים האחרונות, כאשר לכל חמישייה יש ניקוד שונה – כלומר בחירה לחמישייה הראשונה "שווה" 5 נקודות, לשלישית רק נקודה); ובחירות לאולסטאר (מייצג יותר עומק של דראפט).
אני יכול לשלוח קישור אבל לדעתי הגרפים כבר הוסרו מהכתבה ולכן זה לא מלא. אשלח לך למייל אם תרצה, או אם גיל ירצה לפרסם אשלח לו את המאמר כולו.
אני אשמח אם גיל ירים את הכפפה . נשמע מעניין מאד .
אשמח כמובן, שלח לי לgilshely@gmail
יריב – לא מבין איך הגעת ל ״ אלו השחקנים שאני מעריץ ״ .
כתבתי עובדות למעט ההערכה על בארקלי כטופ עשרים ( מסתמך על דעת אחרים . אני תמיד העדפתי את מאלון עליו ) ומוכן להוריד אותו לטופ שלושים . כתבתי ״טוען לכתר״ . לדעתי זה קארל מאלון . אולי זה ביילור – לא יודע . בטוח ששלושתם בחמישייה .
למען הסדר הטוב :
בירד – האהבה הראשונה . השחקן האהוב מכולם .
ג׳ורדן – הכרה בו כשחקן הטוב בכל הזמנים ומבחינתי גם הספורטאי הטוב בכל הזמנים . הכי קרוב להערצה שיש .
סטוקטון – השחקן שהכי היה עצוב לי שלא זכה בטבעת .
רק תיקון, עזוב סטטיסטיקות, עזוב הכל, אין מצב שקארל מלון גדול מסר צ'ארלס.
זה אפילו לא משנה אם מלון טופ 20 (והוא לא) והסר מדורדר לטופ 50 ;)
תמיד חשתי שיש בך משהו, איציק.
איציק – איך מאלון לא טופ עשרים ?
עד דאנקן , הוא נחשב בכל דירוג ובחירה לחמישייה של כל הזמנים ( פאוואר פורווד ) . שני רק לקארים בנקודות בכל הזמנים .
נכון שאין לו טבעת אבל פעמיים הוא הפסיד אותה לשחקן הכי טוב בכל הזמנים .
אצלי הוא בחמישייה השנייה של כל הזמנים בתפקיד שלו .
ברשימה הכללית אני מניח שיהיו 5-6 סנטרים לפניו , אותה כמות של גארדים ( אולי קצת יותר ) , 3-4 סמול פורוורד ואחד דאנקן .
מי שם אותו שם?
אז יש הטוענים שאלוין הייז לפניו אך לא ראיתי אותו ולא יודע לומר עליו דבר. מבחינתי ברור שהג'רמינייטור לפניו וכמובן גם מקהייל ובארקלי. לא אתווקח לגבי טים דאנקן. מבחינתי קארל מלון היה מפלצת סטטיסטית, אבל האם תיקח היום את ווסטברוק או הארדן לקבוצה עם שאיפות אליפות לפני אייזיה תומס הבוסטונאי או קיירי אירווינג למשל? אני לא, למרות שהסטטיסטיקות שלהם מפחידות. כמות הנקודות הענקית שלו היא גם תוצאה של כמות השנים/משחקים אותם שיחק. לאלוין הייז יש סטטיסטיקה טובה יותר פר משחק. כנראה שפשוט שיחק פחות משחקים, והוא שיחק לא מעט.
קארל מלון אף פעם לא הוביל קבוצה לבאר (ואני לא מדבר על לשתות ממנה כי זה פייר). הוא עשה מיספרים שהצליחו כל עוד היה את סטוקטון, הוא אף פעם לא הוביל קבוצה (סטוקטון עשה את זה אם כבר) לא זוכר שלקח ריבאונד מכריע או זריקה מכריעה (עזוב קלע), אלו היו סטוקטון, הורנאסק, ראסל. אני זוכר שחקן די משעמם אך יעיל מאד כל עוד הוא עם סטוקטון, ושנה אחת משעמם בלי בטוקטון. אני כן זוכר אותו מצליח לאבד כדור התקפה אחרון שיכל לשלוח אותם למשחק 7 בסדרת הגמר. אני זוכר איך הלך לקבוצה אחרת בשביל הטבעת בלי להיות שחקן משמעותי.
אני זוכר את בארקלי מלך הריבאונדים המון שנים עם 194 ס"מ ביום חם, שחקן שנכנס ליער ולא מפחד מאף אחד. אחד עם סטטיסטיקות נפלאות גם אם היו כאלו עם טובות יותר. אני זוכר שחקן מלהיב שלא מוותר אף פעם, אולי מפסיד אבל כשהוא עומד זקוף וגאה. אני זוכר שחן שלוקח זריקה חשובה ולא מפחד גם אם יפסיד בסוף. אני זוכר מנהיג בכול מקום אליו הלך. והכי חשוב, היה לי חיוך כשראיתי אותו משחק. הפאוור פורוורד הכי קטן הכי גדול שהייה. יש פאוור פורוורד/ים גדולים ממנו אך הם כולם גדולים ממנו, אך אף אחד לא כמוהו.
אם אתה משווה ראש בראש את קארל מלון מול בארקלי אז מלון קלע יותר קצת יותר פר משחק ולקח פחות ריבאונדים פר משחק בסדירה. בפלאיי אוף מלון קצת ירד בנקודות ועלה בריבאונדים, בארקלי קצת עלה בשתי הקטגוריות. אסיסטים בארקלי טיפה טוב יותר, ושומר על היכולת בפלאיי אוף, מלון קצת יורד. לא הבדלים משמעותיים בין השניים אך בכול זאת.
אני לא חושב שיש ספק שקארל מלון היה פאוור פורוורד גדול, עם סטטיסטיקה מפלצתית, אני רק לא מסכים שהוא מס' 2 לדאנקן. מבחינתי יש עוד לפחות שלושה לפניו (בארקלי, מקהייל, ונוביצקי) ולגבי אלוין הייז לא יודע אך כנראה גם הוא, ואלי אף לפני כל השאר.
כל "נפגעי" ג'ורדן הם פשוט שחקנים אוברייטד ודיי לוזרים.
לא ראיתי שבארקלי או מלון או סטוקטון וכו' לקחו אליפויות לפני ג'ורדן, במהלך הפרישה הראשונה או אחרי הפרישה השניה.
בקיצור הנוסטלגיה משקרת.
לא ידעתי שדולנד טראמפ מגיב פה באתר. sad.
האמת, העלית פה "מה אם" מעניין. לדעתי אם כרמלו בן ה-19 היה מגיע לדטרויט ההיא, של 2003, היה יוצא ממנו שחקן שונה לגמרי. אולי פספוס אפילו גדול יותר מווייד.
קטע, הסיפור הזה של היסטוריה אלטרנטיבית.
נכון גל, אך מצד שני באופן אירוני, דווקא בסיום אותה שנה דטרויט הפכה למפלצת קבוצתית והגנתית ולקחה את התואר מהלייקרס.
ולך תדע איך כרמלו, ההוא שלא ממש יודע רוח קבוצתית מהי, היה משתלב שם.
ייתכן שהוא דווקא היה די מפריע להם.
אתה מניח שלכל מה שעבר עליו מרגע שנבחר בדראפט לא הייתה השפעה על האישיות\שחקן שהוא.
אני מאמין שהנקודה של גל היא שאם הוא היה מגיע לשם, כרמלו השחקן וחבר הקבוצה היה שונה בתכלית היום, ואולי אפילו יודע רוח קבוצתית מהי.
זו ההשערה בכל מקרה. אז עוד לא התעניינתי מספיק בשביל להכיר אותו כשחקן קולג', אבל אני לא זוכר מוניטין של גאנר חסר מצפון כשהוא היה רוקי. ואני גם זוכר שלצ'ונסי היתה השפעה חיובית עליו למשך חצי עונה בדנבר.
אדם, נקודה מצויינת ואני אחדד – בעסקת החלפה דומה לזו של פולינייס על פיפן – ג'ורדן הוא הג'נרל מנג'ר שלוקח את פולינייס ומוותר על פיפן.
ברור שג'ורדן היה יכול להוביל קבוצות אחרות להישגים כאלו, אבל השאלה המעניינת היא האם היה יכול להוביל קבוצה *ממוצעת* להישגים כאלו. בשיקגו לא בנו סביב ג'ורדן קבוצה ממוצעת, אלא קבוצה שבלי ג'ורדן היתה במאבק על המקום הראשון במזרח. אז נכון, היה להם הרבה מזל בבניית הקבוצה הזו, תמיד כשמישהו מצליח סביר להניח שהיה לו גם מזל, אבל בניית הקבוצה הזו לא היתה עבודה של ג'ורדן.
תשובה מוחלטת לשאלה בדבר קבוצה ממוצעת אין, כמובן, אבל אנחנו יודעים מה קרה עם הבולס בעונת החזרה של ג'ורדן, כשהקבוצה בלעדיו היתה בדרך לשיפולי הפלייאוף במזרח.
ברור שהקרדיט מתחלק. אבל ג'ורדן בנאדם כל כך קטנוני ולא מפרגן למי שלא מתרפס בפניו, שלא הייתי סומך על המילה שלו בגרוש.
קראוס בנה קבוצת פלייאוף לא רעה בכלל. גם ב 94 וגם ב 95 בלי ג'ורדן הם הגיעו לפלייאוף ונתנו סדרות יפות. יש מעט מאוד קבוצות שעושות את זה אחרי שאיבדו את הכוכב הכי גדול שלהן.
ב95 הם היו בפלייאוף עם ג'ורדן. הוא חזר עם 17 משחקים לסיום העונה, והם היו מגיעים לפלייאוף בכל מקרה (אולי מהמקום ה6 או 7, בפועל סיימו 5). בפלייאוף הוא היה חשוב, וספק אם היו עוברים סיבוב בלעדיו. הקבוצה של 94 באמת נראתה כמו קונטנדרית גבולית גם בלי ג'ורדן.
יריב – הם היו במאזן שלילי עד חזרתו של ג׳ורדן .
לא בדקתי מה היה מצב הקבוצות האחרות אבל למה אתה כל כך בטוח שהם היו מגיעים לפלייאוף בלעדיו ?
לא, הם היו עם 34 נצחונות ו31 הפסדים. הסלטיקס הגיעו לפלייאוף באותה עונה עם 35 נצחונות ו47 הפסדים, אז אני מרגיש די בטוח בהערכה שלי.
לקראו מגיע כל הקרדיט לשושלת. הוא הביא את ג'ורדן (או שזה לא הוא).
בקיצור הקרדיט מגיע למי שהביא את ג'ורדן.
רוד ת'ורן בחר את מייקל
אז אפילו על זה אין לו קרדיט… באמת ניכס לעצמו יותר מדי.
רק לחשוב שלא היה בוחר בזן, והיום הינו פטורים מהתקפת המשולש.
איך הניכס קשורים לכאן?
נאכס תמיד קשורים.
השרלטן הידוע בכינוי זן מאסטר חייב לקראוס חצי מהקריירה שלו
אפילו 6/11
אני חושב שדווקא הוכחת את הנקודה ההפוכה. סביב מייקל אפשר היה להרכיב הרבה קבוצות אלופות, אבל עדיין היה צריך להביא שחקנים כמו פיפן/גראנט ומאמן כמו פיל ג'קסון, ויש דוגמאות (לדעתי לא מעטות) לקבוצות שפשוט לא ידעו לעשות את זה:
הדוגמא הבולטת היא כמובן קליבלנד שהוכיחו יכולת מרשימה לייצר ללברון במשך 7 שנים קבוצות נוראיות עם מאמן פח, שגם עם שחקן על כמוהו לא הצליחו להוות קונטנדריות אמיתיות. ושמישהו ישכנע אותי שבנו שם רוסטר ששווה התמודדות אמיתית על אליפות, או לפחות פוטנציאל להתמודדות כזאת בעתיד. וגם כאן הוכחת שוב את הנקודה – זה בדיוק מה שהוא מקבל בשנתיים האחרונות – עזרה אמיתית מהג'נרל מנג'ר שלו. גם העזרה מתבטאת ב"כן המפקד". בסוף תפקידו לפתוח את הכיס ולשלם וזה בדיוק מה שעשו במיאמי ובעכשיו בקליבלנד, ולא עשו שבע שנים קודם.
דוגמאות נוספות גם אם כמובן לא עם שחקנים באותה רמה, אבל עדיין עם כוכבים גדולים שלא הצליחו לבנות סביבם כלום אלה סקרמנטו השנה, כריס פול בניו אורלינס, ויש עוד לא מעט
אם אתה שם את מייקל במקום פטריק יואינג בניקס, הניקס לוקחים פחות משלוש אליפויות בין 1990-1993? אני לא בטוח בכלל. אם אתה מחליף את סקוטי פיפן באנתוני מייסון למשל, שיקאגו לא לוקחים אליפות? לא בטוח. בקיצור, לקראוס היו בחירות מספר 5 ו8 בדראפט בו לקח את פיפן והוראס גראנט, מאוד יכול להיות שגם אם היה לוקח את דרק מקי (9) באותו דראפט ורג'י מילר (11 באותו דראפט), מייקל הופך לסמול פורוורד, ושיקאגו לוקחים לא פחות אליפויות.
קודם כל אל תמעיט בכוחה של הניקס לחרב, אפילו את מייקל. עם אנטוני מייסון שיקאגו לוקחים אליפות אבל קשה לי לראות אותם לוקחים שש, לא מפסידים אף סדרת פלייאוף, והופכים לקבוצה הגדולה בהיסטוריה. ומייקל בתור מספר שלוש, לא היה הופך להיות מייקל. הוא יכל להפוך להיות מספר שלוש כשהוא התבגר, אחרי שהוא כבר היה מייקל.
יש לך הרבה "אם" בהנחות שלך, ותזכור שתכנית שבנויה על הרבה "אם" היא מכפלה של כלל ההסתברויות, לא ממוצע או חיבור שלהם.
אבל אתה מתעלם מהנקודה שלי – מייקל גם יכל לקבל קבוצת נגרים כמו שלברון או כריס פול קיבלו, בלי לראות עתיד שמשתפר, ולא לקחת אף אליפות (עד שהיה עוזב). והדוגמא של לברון מראה שזה לא תיאורטי. קח דוגמא – קראוס יכל לא לפטר את דאג קולינס נניח, ומייקל היה עוזב, והיו שורפים חולצות, וכו' וכו'. מה שנניח הדבילים בקליבלנד עשו
לא טענתי שקראוס אידיוט, טענתי שכמעט כל ג'נרל מנג'ר עם יכולת מינמלית היה לוקח כמעט את אותו מספר אליפויות עם שיקאגו של מייקל, כמו שג'רי קראוס לקח.
אני חושב שהאמת איפשהוא באמצע.
מייקל היה הגדול מכולם אבל ההישג שלו הוא בליגה מעל שאר ה"גדולים מכולם". יש לזה כמה סיבות, אחת מהן היא הנהלה שבנתה לו קבוצת על, ולא הייתי ממעיט בערך של זה. אני גם חושב שהריב של שניהם על הקרדיט היה אידיוטי לגמרי.
אגב הסיבה המרכזית בעייני היא שמייקל היה בתקופה חלשה להחריד של הליגה, חוץ מיוטה אף אחת שם לא היתה אפילו מועמדת לשושלת, אולי לאליפות חד פעמית
לו פיפן היה נבחר לכל קבוצה אחרת בליגה, ולא זוכה לשחק עם מייקל, ספק גדול אם הוא היה נחשב לחלק חשוב בקבוצת על, הוראס גראנט ראינו, כלומר אני מאוד חולק עליך
אבל גיל, אתה יודע, מישהו יכול להגיד שכל מנהל בינוני היה צריך לקחת 3 אליפויות בישראל רצוף עם הכסף של גולדהר….
אבל היו מנהלים בינוניים שעבדו עם הכסף של גולדהאר והביאו אותנו לשום מקום, עד שג'ורדי הגיע. אגב, אליפות השנה בלי זהבי בהחלט תוסיף לג'ורדי הרבה מאוד נקודות, בעצם העונה הזאת כבר מוסיפה לו המון נקודות, לג'רי קראוס לא היתה שום הצלחה אחרי ג'ורדן, הפוך
רגע, אמרנו מנהלים בינוניים, אבי נימני וחבריו זה לא בינוניים, זה גרועים, על זה בטוח אנחנו מסכימים, נכון?
יש אחד הגדולים שההישג שלו גדול עוד יותר, ביל ראסל, אבל שם כנראה שמדובר באמת בשילוב בין שחקן מיוחד לבניה מושלמת של הקבוצה סביבו.
אתה מתכוון שכל מאמן עם יכולת מינימלית היה לוקח שש אליפויות בשיקגו ובלי הממבו ג'מבו וגניבת הדעת של הזן מאסטר השרלטן
זה ברור לגמרי
איך אפשר להשוות בין פיפן (שחקן טופ 30 היסטורי ואחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם) למייסון – אולי טופ 300 היסטורי.
וזה לא שהבולס לקחו אליפויות בסוויפים. הן הזיעו בשבילן ונזקקו לכל טיפת כישרון.
לא משווה, מייקל היה מספיק טוב כדי לקחת עם מייסון את אותו מספר אליפויות שלקח עם פיפן
ואני חושב שלא, רחוק משם מאוד.
מייקל היה יחיד בדור והבסט אבר בהפרש עצום אבל עדיין אני לא חושב שהיה מגיע לאנשהו בלי עוד אולסטאר או שניים לידו לפחות
ומה גורם לך להניח שאחר לא היה מקיף אותו השחקנים
כי ראינו את זה קורה יותר מדי פעמים עם מנהלים שלא יודעים מה הם עושים.
זה קרה עם אייברסון , בארקלי,קווין גארנט,לברון בתחילת הדרך ואחרים.
אתה יוצא מנקודת ההנחה שרוב הג'נרל מנג'רס זה תואמי ג'רי קראוס , אני חושב שרובם יותר קרובים לבילי קינג ודיויד קאן
אמרתי חצי, לא כולם, בדראפט שבו קראוס בחר בפיפן והוראס, אחרים בחרו ברג'י מילר ודרק מקי. אותו קראוס בחר באדי קרי לבנות סביבו קבוצה
אולי זה לא כוס התה שלך, אבל לטעמי פיפן מדורג במובהק מעל רג'י מילר ברשימת כל הזמנים. הוא ורסטילי בהרבה, משחק היטב בשני צידי המגרש, יכול להוביל כדור ועוד יתרונות מיתרונות שונים על שחקן שהוא די חד מימדי. לא רק זה, אלא שלבולס היה כבר את ג'ורדן ב-2, אז אין שום סיבה להמר על עוד שוטינג גארד.
גם כארים היה די חד מימדי, אבל איזה ממד זה היה. זה לא הדבר היחיד לשפוט גדולה. רג'י היה גם ווינר שלא ראה אף אחד בעיינים, כולל ג'ורדן. העיניין הוא, שרג'י וג'ורדן חייבים להיות כינור ראשון. לפיפן כינור שני התאים כמו כפפה ליד, ולכן זה עבד נהדר.
קארים לא חד מימדי כלל. חסימות ריבאונדים, נקודות, הגנה, MVP של עונות ושל גמר, אליפויות למכביר. יו ניים איט. יש לו קייס טוב ל-GOAT. נראה לך הגיוני שרג'י, עם כל האהבה שלי אליו וליכולת הקליעה שלו, בכלל באותו איזור חיוג?
חוץ מזה אמרת נכון, וגם אני כתבתי בתגובה שאחרי – שזה בדיוק מה שהבולס היו צריכים. קלעי מטורף ב-2 כבר היה להם. זה סוג של נו בריינר לוותר על רג'י במקרה הזה.
ודאי שרג'י, מת עליו, וכארים לא נמצאים באותה סקאלה. אבל קארים לא היה שומר דגול, וגם לא ריבאונדר דגול אך עם 218 אתה בכול זאת לוקח אותם לא רע. גם רג'י היה שומר לא רע. כרים ידע לעשות הרבה דברים בסדר אך היה לו טריק שהיה שובר שוויון ענק. מי יחסום את זה, כאשר זה יוצא בקשת גדולה מגובה עצום. ועדיין, אחד הגדולים בהיסטוריה בכל רשימה. מה שבאתי לומר שאפשר להיות ענק עם מעט כלים אבל ברמת שלמות. והטיעון שלרג'י היה ארגז לא מגוון לא בהכרח לא עושה אותו גדול.
ובהתאם לכך, הבחירה בו ובהוראס (שהיה שחקן סולידי גם אחרי הבולס באורלנדו) היא פגיעה סופר מוצלחת בשחקנים מצוינים בדיוק בעמדות הנכונות.
בהחלט פגע טוב, היה יכול לפגוע טוב בעוד אופציות, זו הטענה שלי. בכל מקרה, עובדה שהוא היה צריך לעשות טרייד כדי לעלות למקום החמישי, הוא חשב שסקרמנטו במקום השישי יקחו את פיפן, אז כנראה שבאמת יש עוד ג'נרל מנג'רס כמוהו.
זאת טענה שקצת מקטינה אותו. הרי זה שהוא יצא מכליו כדי לעלות בדראפט ולקחת את פיפן, זו פעולה טובה של מנג'ר. המנג'ר של סקרמנטו ישב וחיכה שפיפן ייפול עליו, וזה לא קרה.
לא חושב שזה מקטין אותו, אבל זה כן מפריך את המחשבה שפיפן היה איזשהוא סוד שרק קראוס עלה עליו.
ג'ורדן לא היה מאפשר ל-GM של קליבלנד לעשות את מה שלברון איפשר לו באותה תקופה. ג'ורדן היה יושב לו על הוריד שיביא שחקנים שהוא חושב שצריך. לברון לא עשה זאת בזמנו וזה הבדל משמעותי בין האופי של שני השחקנים הללו, בנוסף לעוד אי אלו הבדלים.
יפה, הספד סטייל ביילין
אם מי מבני משפחתו קוראים פוסט זה ונפגעו, אני מתנצל מקרב לב.
קראוס בהחלט בנה את השושלת ומגיע לו כל הסופרלטיבים.
רק על זה שהוא פיטר את דאג קולינס האפס והביא במקומו איזה דופוס דחליל מראה כמה קולינס היה אפס וקראוס הבין את זה.
מה עם הינקי? זה שפילדלפיה התחילו לנצח פתאום ודווקא ששתיים מבחירות הדראפט החשובות שלו בחוץ, זה חלק מתוכנית העל הסודית שלו להשתלט על העולם?
אגב, שם ששמעתי שכדאי להזכיר בימינו כשמדברים על כך שהנהלות מביאות אליפויות – תיאו אפשטיין.
(אני לא עוקב אחרי בייסבול, אז אני לא מתכוון להצדיק את האמירה הזו)
ברור שלהנהלות יש לפחות חלק מסויים בבניית קבוצה אלופה. שאל כל אוהד מתוסכל של הניקס
צ'קטס היה מנהל טוב בהרבה מקראוס, הוא הצליח לבנות סביב יואינג וחבורה של נגרים את האתגר הכי קשה של מייקל
ג'ון סטארקס היה אחלה שחקן, ולאנתוני בונר היה אחד משמות המשפחה הכי מצחיקים אי פעם
את ג'ון סטרקס צ'קטס הביא מעמדת אורז השקיות בסופר, לא בבחירה השישית בדראפט
יש לי סימפטיה לניקס ההם, אבל מבחינתי זה שהם היו כל כך בצמרת מסמן יוצר מכל את הרמה הירודה של הליגה בשנים האלו.
אומרים שההגנות היו חונקות.. אני אומר שפשוט ההתקפות היו זוועתיות… שילוב של השניים.
זה קצת להקטין את מה שריילי הוציא מהם. בחוקים שהיו אז, לקלוע סל על הגנה שמבוססת על יואינג, אוקלי, מייסון, הארפר וסטארקס, זה בהחלט מקביל ללהבקיע שער מול קטאנצ'ו איטלקי בשיא תפארתו
למה כולם שוכחים את האוטובוס של יהו בהגנה?
כן, אבל בהתקפה זה היה סבל לראות אותם מנסים להבקיע סל אחת לכמה דקות.
בשקלול כל הפרמטרים, לא קבוצה שאמורה להיות קונטנדרית בשנים סבירות.
אילולא דייוויד סטרן ופי ג'יי תומאס, הגרסה המשודרגת עם אלן יוסטון היתה מספקת לשיקאגו את המבחן הקשה ביותר שלה ב1997, עד היום אני מבואס מההרחקות הדביליות האלה.
קודם כל, זו הייתה קבוצה שונה בתכלית.
אבל אני לא זוכר אותם כאלו טובים כמו שאתה זוכר. גם הקבוצה ששנה אחר כך הגיע במקרה לגמר, לא הייתה מאוד טובה. פשוט שנים מדוללות בכישרון.
אתה לא זוכר טוב. הם לא היו תותחי על בעונה הרגילה, היו ביתרון 3:1 על מיאמי בקלות, ויתרו על המשחק החמישי במחשבה שינצחו בקלות בשישי, ואז בגרבז' טיים פי ג'יי תומאס החליט לעשות בודי סלם לצ'ארלי וורד. הבעיה היתה שכל החמישייה הראשונה היתה על הספסל, לכן יצא שבעצם הרחיקו את כל החמישייה. שנה לפני כן אתגרנו את שיקאגו בהרכב פחות חזק.
את הסדרה מול מיאמי אני כן זוכר.
אני פשוט זוכר ששתיהן לא היו כאלה טובות. סתם נראו טוב על רקע הבינוניות מסביב.
מיאמי בגמר המזרח מול שיקגו הייתה זוועה. אולי הניקס היו יכולים להציק להם קצת יותר.
אפשר שהיו דרכים נוספות, אפשר להעלות היפותיזות, אבל קראוס היה שם, היה לו תפקיד, הוא נדרש להחלטות. היו לו חוש וטביעת עין, הוא בחר בדרך המסוימת, שעבדה.
השבוע הוא נפטר ואפשר לציין את הצלחותיו ולכבד אותו. שבוע אחד של חסד וכבוד לא יאיים על חלקו של מייקל ג'ורדן בקרדיט.
אני ראיתי את רוב המשחקים של שיקגו בעונת 87 הגדולה של ג'ורדן, עם אוקלי, סלרס וקורזין, ופיפן וגראנט הרוקיז. גם (ריגר)ארטיס גילמור, סאם וינסנט ורורי ספארו. ג'ורדן היה גדול מהחיים, והיו דרושות החלטות שם. ומהר מאד הן הוכיחו עצמן כנכונות.
+1
1+
לא מבין את הצורך לשנמך הישגים. כלומר, אני מבין את הצורך של אגומניאק כמו ג'ורדן לעשות את זה, אבל מה יוצא לך מזה?
טענות בסגנון כל אחד אחר היה עושה את זה הן גם בלתי ניתנות להפרכה וגם מתעלמות מהעובדה שיש הרבה אנשים שנכשלו למרות שהיו להם קלפים נכונים. ולהגיד שלברון בונה שושלת בלי עזרת הג'י.אמ זה פשוט לא קשור למציאות. הבעלים מנפץ בשבילו את תקרת השכר והמנהלים עושים טריידים שהביאו לו את לאב, ג'יי אר, שאמפארט, פריי, דרון וויליאמס.. תשווה את זה לאוקלהומה שהחזיקו שלושה שחקני על ביד ותראה שהצלחה זה לא דבר מקרי
+1. כל מילה. אני אלרגי לטענות כמו "כל אחד יכול" או "הוא היה מצליח ללא קשר לסיטואציה"… לא רק שלא ניתן להפריך, גם לא ניתן להוכיח. אבל לצערי בהחלט ניתן להפריח.
מזכיר את הימים הטובים של יציע העיתונות.
להגיד שלג'נרל מנג'ר, למאמן ולשחקנים אין חשיבות, כי ג'ורדן היה מצליח באותה מידה (לפחות) בכל מקום, זה לא רציני.
מזכיר את שלמה שרף, שבעונה אחת יכל לקחת אליפות ספרד עם ברצלונה בפקס, אליפות איטליה עם יובנטוס באימייל, אליפות אנגליה עם צ'לסי במורס, אליפות גרמניה עם באיירן עם יוני דואר וכו' וכו'.
כולם חשובים (מי פחות ומי יותר) וההצלחה של קבוצות היסטוריות היא שילוב – השלם הוא לא סכום חלק אחד.
בהחלט יצא הפעם יציע עיתונות.
לברון וקליבלנד קדנציה ראשונה מול שניה היא ההוכחה המוחלטת לכמה שאתה טועה.
עכשיו תגיד "מספיק להיות ג'נרל מנג'ר בינוני". אז מסתבר שחצי מה NBA -מחזיקים ערימת סתומים, כי לא מעטים מ GMs לא מצליחים להעמיד קבוצות נורמליות ליד הכוכבים שלהם, והם בורחים. ואני לא מדבר על להעמיד קבוצה ל 6 אליפויות, מדבר על קבוצה לחצי גמר / גמר איזור.
מרגיש לי שסימנת מטרה וציירת סביבה עיגול ועטפת אותו בכל מיני היפוטזות של "גם עם שחקנים אחרים מייקל היה לוקח 6 אליפויות", שלא מבוססות על משהו אמיתי מעבר לאינטואציה (והערצה עיוורת למייקל)
נראה לי קצת מוזר הויקוח שפה מתנהל שממש לא בסדר שגיל מוציא את קראוס אפס. אני לא מבין את זה, היכן זה כתוב. נראה לי שכל מה שגיל אומר שלא צריך להיות גאון גדול כדי לבנות קבוצה סביב ג'ורדן, מספיק להיות GM סביר (לא גרוע, לא חלש, אלה סביר). כך גיל גם רואה את קראוס, כסביר. אני לא ראיתי את קראוס קושר לעצמו כתרים של אחד בדורו, כי אני לא התעניינתי אף פעם בקראוס. אבל אם הוא אמר זאת אז הוא הגזים בהערכה העצמית כלפי מעלה, ולא צריך להנמיך אותו יותר מידי מטה. מה שכן, עם ג'ורדן קל יותר היה להגיע להשגים מאשר בלעדיו.
המשפט האחרון – טאוטולוגיה
אבל ספרותית.
רוב הדיון פה הוא טעותולוגיה אחת גדולה.
תאכלס
LOL
נראה לי שהתגובות הן לאיך שגיל אמר את דברו. גם אני לא מתעניין בקראוס, ואין ספרק שאם הוא חושב שכל ההצלחה זה רק הוא, ושהוא יכל להפוך כל שחקן לג'ורדן אז הבנאדם טועה ובגדול.
לדעתי בהחלט יש מקום לדיון של "עד כמה טוב מנג'ר צריל להיות כדי להביא 6 טבעות עם ג'ורדן", אבל הרושם שלי שאם קראוס תיקן את הקרדיט של עמצו כלפי מעלה, גיל מתקן בשם כולנו כלפי מטה.
ועל הטענה שמספיק להיות מנג'ר סביר כדי להגיע לאותם הישגים, אוסיף את השנקל שלי – "מנג'ר סביר" = "כפי שאני מצפה ממנג'ר טוב"
די מסכים. ברור ש-GM גרוע יכל לחרבן לג'ורדן את מורשתו, אבל הפתרון שבנה קראוס הוא לא עבודת אומנות עדינה שרק היא זו שאיפשרה את השושלת והיו כנראה עוד לא מעט פתרונות אפשריים של בניית קבוצה סביב ג'ורדן. הוא בהחלט בהצלחה בנה אחת טובה מתוך מספר אפשרויות.
"היו כנראה עוד לא מעט פתרונות אפשריים".. אינטואיטיבית כן, אבל לך תדע. על זה כל הוויכוח. כמו שכתבו למעלה, עצם העובדה שהיו לא מעם אנשים שנכשלו בסיטואציות דומות מראה שזה לא עניין של מה בכך. אבל לזלזל בהשיגים של אדם בשבוע פטירתו, במיוחד לאור זה שבהחלט היו השיגים, לא מוסיף כבוד לאף אחד.
רוצה להוסיף – לדעתי בהחלט ניתן היה עם החלטות שונות להגיע לנקודה דומה, וכנראה שניתן היה לעשות יותר טוב. כל זה לא מוריד כהוא זה ממה שנעשה ומגודל ההישג.
ראשית, אני לא חושב שמזלזלים בו, רק מציינים שהוא לא היחיד בסיפור וגם לא הכי חשוב בו. אבל כן מגיע לו קרדיט.
שנית, לא היה אף אחד בסיטואציה דומה, רק לו היה את ג'ורדן, שובר שיוויון הכי גדול שאפשר לקבל.
אני קראתי את זה אחרת. טענות כמו "… הרצון של קראוס להוכיח כי הוא יוצר השושלת עלתה לשיקאגו ביכולת להמשיך ולזכות…", "ג'רי קראוס הציב עצמו בפוזיציה מצוינת לבנות שושלת … שושלת חדשה לא יצאה שם." ו- "אין סיבה להניח שמייקל לא היה מצליח להוביל גרעינים שונים בתכלית לתוצאות לא פחות טובות." לא יוצאות טוב. ואני לא מדבר על התגובות. נראה כאילו מחשפים את הבחור. עכשיו, אני מבין שזה תגובת נגד ה"תיקון" של קראוס עצמו כלפי מעלה, אבל בחייאת על קטנוניות לא עונים בקטנוניות.
לגבי הנושא השני – בגלל זה כתבתי דומות. היו עוד שחקנים דומיננטיים ביותר, אמנם לא כמו MJ. אז איתם זה יותר קשה מאשר עם מייקל, אך לא בלתי אפשרי.
בטוח שהוא היה מנכ"ל טוב יותר מגיא הראל.
לא נכנסתי אתמול אז תגובה קצת מאוחרת…
רק הערה קטנה על "הרצון של קראוס להוכיח כי הוא יוצר השושלת עלתה לשיקאגו ביכולת להמשיך ולזכות בעוד אליפויות אחרי השישית. קראוס וריינסדורף מאוד פחדו מההזדקנות של הגרעין, וקראוס מאוד האמין ביכולתו לבנות שושלת אחרת במקום. מייקל הבין שפיפן וג'קסון הולכים, ולכן החליט לפרוש בשנית". זה מיתוס, כאילו בגלל האגו קראוס פירק את השושלת.
זה לא נכון. מי שפירקו אותה היו… חברי השושלת.. בראש וראשונה פיפן (שבחן את השוק כבר בשנים קודמות, והיה נחוש לעזוב), ואפילו ג'ורדן בעצמו.. אני כבר לא זוכר את כל הפרטים לעומק, אבל ככה זה צרוב אצלי, שזה לא נכון. אם יש צורך אנבור בפרטים, על פיפן אני ממש סגור שבלתי אפשרי היה להחתים אותו.
בואו נחזור ל1987.
נתחיל מהדראפט. לפני פיפן (שנבחר חמישי ע"י סיאטל) נבחרו דייויד רובינסון (ברור) ואחר כך ארמן גיליאם, דניס הופסון ורג'י וויליאמס. שיקגו בחרה במקום השמיני את אולדן פוליניס, ועשתה טרייד שהוא כידוע אחד המחטפים היסטוריים. ביום שנעשה הוא לא נחזה כך. במקום העשירי בחרה שיקגו בהוראס גרנט (אמנם לפני רג'י מילר, אבל גם לפני הרצף המדהים של ג'ו וולף (סנטר), טליס פרנק (פאוור פורוורד) חוזה אורטיז (פאוור פורוורד) כריסטיאן וולפ (סנטר) ורוני מרפי. (היום קל לנו להיות חכמים בדיעבד).
ב1987 היתה לג'ורדן העונה האישית אולי הטובה בקריירה. התקפה, הגנה, אם וי פי, האולסטאר בשיקגו, וכו' וכו'. הקבוצה שלו… היתה די מתסכלת. השחקן מס' 2 היה אוקלי. הסנטר הפותח היה דייב קורזין, המחליף ארטיס גילמור כבר היה בשלב הלא רלוונטי לקריירה. עוד פתח בחמישיה ברד סלרס – סבן פוטר שלא נתפס מעולם בתוך הבקבוק. פיפן קלע כרוקי 7.9 נקודות למשחק – כן, הראה ניצוצות ופוטנציאל אבל רחוק מאד מסופרסטאר. והוראס גרנט היה מחזיק לאוקלי את המגבת ונותן לו כמה דקות של מנוחה לערב. רורי ספארו (גרסה מוקדמת ופחות מוכשרת של דיון וייטרס), סדייל תרית וסם וינסנט חלקו עם ג'ון פקסון השקט את הבק קורט. זה נגמר עם 50-32 וניצחון דרמטי על קליבלנד בסיבוב הראשון בפלייאוף.
הטרייד של אוקלי שחקן הנשמה ויקיר הקהל תמורת ביל קרטרייט המחליף של יואינג עם הזריקה המוזרה היה חתיכת "וות ד'ה הק" שהכניס את האוהדים ללחץ. מלבד הבאת סנטר לגיטימי המהלך פינה את הבמה לפיפן (כמספר 2) וגראנט (כפאוור פורוורד מוביל) – צעד של אמון שהיה דרוש אבל לא גם הוא לא היה מובן מאליו. קרייג הודג'ס הוחתם וויל פרדו נבחר בדראפט. ופיל ג'קסון קיבל קרדיט מלא כמאמן (ממש לא ברור לי הזלזול בו בדיון שהתפתח כאן) הקבוצה כבר היתה תחרותית בפלייאוף – ניצחונות על קליבלנד והניקס, והפסד צפוי של 2-4 לבאד בויז. פיפן (14.4, 6.1, 3.5, 1.9) וגרנט המשיכו להתפתח ולצבור ביטחון. זו כבר היתה קבוצה שהתחילה להאמין בעצמה.
בדראפט הבא צורף בי ג'יי ארמסטרונג בבחירה ה18 – פוינט גארדס שנחברו לפניו, חוץ מטימי הראדאוויי, היו פו ריצ'רדסון ודיינה בארוס. הרקורד השני הטוב במזרח, 4 משחקים אחרי דטרויט. והפסד של 3-4 לבאד בויז בגמר המזרח.
השאר היסטוריה.
זה בסך הכל ניסיון להמחיש שקבלת החלטות נדרשה, וזה שהבחירות נראות מובנות מאליהן היום זה בגלל הביאס של ההצלחה בדיעבד. השאלה היא לא אם ג'ורדן היה לקוח אליפויות עם רג'י מילר, דריק מקי וטימי הארדוויי, אלא, למשל, עם ארמן גיליאם או דניס הופסון (אגב, הוא באמת היה בקבוצות האליפות – מי בכלל זוכר?) או אולדן פוליניס, טליס פרנק ופו ריצ'רדסון. ואוקלי כמובן.
אני חושב שאף אחד לא חושב שקראוס עשה עבודה רעה. אני חושב שההתייחסות היא לתאור של קראוס את עצמו עם שיגעון גדלות עודף. אז אומרים, הוא טוב, יש הרבה גרועים ממנו, אך הוא גם לא מלך העולם.
לגבי פיל ג'קסון, אני חושב שהבעיה איתו זה שברור ש-11 הטבעות שלו הן לא רק התקפת המשולש אלה גם אוסף השחקנים שהיה לו (היי, זה תמיד ככה), והמנייה שלו כלפי התקפת המשולש לא מובנת. הוא כופה אותה על כל קבוצה וכל מאמן, ולא הולך לשום מקום כבר שנים. שוב, הוא כנראה לא המאן הגרוע ביותר בהיסטוריה של ה-NBA, ונראה שכמאמן הוא גם ידע להגיע לנפשם של שחקנים שהכי קשה להגיע אליהם וזה משהו שממש לא מובן מאיליו. אבל מבחינת פילוסופית משחק עצמה המשולש שלו זה לא מהפכה גדולה וגם לא הדבר שמתאים לכולם ולכן ההתעקשות שלו מעצבנת.
בלי קשר אם אני מסכים עם המסקנות, תודה על התגובה הנוסטלגית…
סיכום יפה נחשון. סה"כ מראה שאת החלק שלו, קראוס מילא בהצלחה. מעצבן לםעמים לראות שחקנים נהדרים ואפילו היסטורים כמו אארון רודג'רס מתבזבזים בגלל הנהלה לקויה
ברכות ללוינטל.
על מה, ואני מניח שלוינטל לא קרא את הפוסט
סיום התביעה.
לא קשור לפוסט, אני פשוט חשבתי שאולי הוא עדיין קורא פה, או שהאחרים ירצו לפחות לשמוח בשמחתו. והפוסט שלך פשוט היחיד שעלה ביממה האחרונה אם אני לא טועה.
אז מצטרף לברכה, למרות ששוב, מניח ששווה לברך אותו בבלוג שלו על הכדורגל האנגלי
אם אפשר לפרט על מה מדובר, לאלו שאין להם שמץ של מושג.
פוטר בצורה הזוייה מישראל היום בעקבות דליפה של סירטון שבו
עמוס רגב מחקה את מוסליני. תבע על 250 אלף והתפשר על 60.
ככה או ככה נראה לי שכל אחד היה שמח שזה מאחוריו
הבנתי, תודה.רק מיזה עמוס רגב?
the hand of god
עורך ישראל היום..זה לא מופץ בעיר של אלונה?
לא קורא ישראל היום ולא יודע מי זאת אלונה. משהו בתפקיד בכיר בעיתון?
איכשהו חשבתי שזה יהיה קשור למירי, שרת תרבותינו וספורתינו.
אולי תקל עלינו ותביא איזה ציטוט של קראוס שבו הוא לוקח את קרדיט לעצמו ומגמד את חלקו של ג'ורדן, ואז אולי נבין את פשר הפוסט הזה. כי הציטוט המפורסם שלו על זה ששחקנים לבד לא מביאים אליפות אלא כל הארגון הוא לא באמת כל כך מופרך. לפי המשקל שאתה נותן לג'ורדי קרויף הייתי מניח שתתחבר אליו ובטח לו תחשוב שהוא מגמד את ההישגים של אף אחד אחר
אין ציטוט אחד כזה, הציטוט שאתה מביא הוא נכון, רק שהוא היה בתוך קונטקסט. הציטוט הזה היה חלק משיחה בה הסביר שאין סיבה ליחס את האליפות למייקל, זה כמו שהפדרמנים דיברו ב2014 שהנצחון הוא לא של בלאט אלא של רוח המועדון, זה היה הקונטקסט
אז עכשיו אין ציטוט זה רק הבנה שלך של הקונטקסט של מה שהוא אמר…אוקיייייייי
מה שנראה לי יותר הגיוני זה שכל הלכלוך שפיל ג'קסון ןמייקל ג'ורדן (שני אנשים שמחוץ למגרש ידועים בתור חלאות לא קטנים ) זרקו על קראוס כדי לקחת את כל התהילה לעצמם שטף לך את המוח
אתה לא סומך על הזכרון שלי? הציטוט של קראוס הוא הציטוט שמובא פה, זה לא ג'ורדן לקח את האליפות, זה לא השחקנים, זה הארגון, בדיוק כמו שפדרמן בזמנו אמר על מכבי
אתה טוען שפדרמן ניתלה באילנות גבוהים?
הציטוט המדובר קיים, אבל מצוטט לרוב באופן מקוצר ושגוי. מה שנאמר הוא:
Players and coaches alone don't win championships, organizations win championships.
אבל לעתים קרובות משמיטים את אזכור המאמנים, וחמור בהרבה, את המילה "alone".
הציטוט הזה מוריד את כל הבלוג מהאילן הגבוה שהוא נתלה.
קראוס צודק מאה אחוז במה שהוא אומר וזה אפילו לא קשור אליו באופן אישי.
לא חסר קבוצות שאפשר לאמר את זה , פיטסבורג,ניו אינגלנד , סאן אנטוניו,לייקרס בימים של ג'רי באס.
אפילו דנבר ברונקוס.
כשאומרים ארגון זאת מכבסת מילים לבעלים של הקבוצה בין אם זה ג'רי ריינסדורף,רוברט קראפט,משפחת רוני , פיטר הולט או ג'רי באס
אתה חושב שג'ורדן היה מביא 6 אליפויות עם הבעלים של הקבוצה היה ג'יימס דולן,דונלד סטרלינג או וודי ג'ונסון? הרשו לי לגחך
עוד פעם, אני זוכר את כל הראיון הזה, לא רק את הציטוט. קראוס ניסה להסביר למה הקרדיט שייך לו, אבל זה בסדר שתמשיך להתעקש
הגיוני שניסה להסביר, יען כי היה גם מאד מוצלח בתחומו וגם פוץ.
ג'ורדן היה אפילו יותר מוצלח ולחלוטין יותר פוץ.
הגיוני ששני מצליחנים פוצים לא מצליחים לחלוק קרדיט ביניהם.
והגיוני ששניהם חצי צודקים וחצי טועים.
אבל כל טענה להעלים לגמרי קרדיט מאחד מהם (פחחחחח? really?) היא פרובוקטיבית בעצמה.
אתה מבין שכותרת אמורה להיות פרובוקטיבית
אצל אופירה.
צברת פה מספיק קוראים שיכנסו לפוסט שלך גם בלי להוציא את עצמך פרובוקט.
סומך על כך שלכולם היתה מספיק סבלנות כדי לקרוא גם את הפוסט. בכל מקרה בעיני להגיד שהוא בנה את השושלת רחוק מהמציאות. הייתי מגדיר את תפקידו כמי שעזר לבנות.
אין ויכוח על זה.
גם ג'ורדן לא בנה אותה, אגב. עזר מאד מאד לבנות,אבל גם בשנות ה 90 העגומות כדורסלנית הוא עדיין לא היה עושה את זה בצורה הזו עם מילווקי או דנבר.
מקרה קלאסי של ווין ווין שמוביל לויכוחי משחק סכום אפס.
He also says his comment that players and coaches don't win championships, organizations do, was misinterpreted. What he meant when he uttered that now infamous line was that it takes more than players and coaches to win.
http://www.espn.com/magazine/vol3no15bulls.html
הסיבה היחידה שאתה זוכר כאילו ג'רי לקח את כל הקרדיט זה שכל פיפס שקשור ל-MJ נופח מעבר לפרופורציה האמיתית שלו, ולזה שאות MJ הוא אדם נקמני ביותר, להזכירך נאום הכניסה שלו ל HOF.
לג'רי היו פלוסים ומינוסים, והוא היה פרנואיד מאוד, אבל אגו מנופח זה דווקא לא ממש הוא…
חבל שהעלית פוסט כזה שלילי ולא מדויק בשבוע שהבן אדם נפטר
הסיבה שכתבתי את הפוסט היא תגובה לכל מיני פוסטים אחרים שקראתי והללו אותו באותה צורה בה אני זוכר שהילל את עצמו. מאחר וההנחה שלי היתה שאין רבים ממשפחת קראוס שקוראים דה באזר, אז לא אפגע באף אחד. אגב, אסף רביץ כתב לי תגובה מצוינת בוואלה, עדיין חושב שאתם טועים.
אפשר לינק.
http://sports.walla.co.il/item/3051608
גיל שלחתי לך את המאמר. האם קיבלת?
כן