לפני שאגיע לראיונות המגוחכים משהו של ארז אדלשטיין, אני רוצה להפנות אתכם לכך שיש מכביבול 87 חדש. אני וטל דנים בסגל החדש של מכבי, בנחיצות או חוסר הנחיצות של גרזן (האם הגרזן של היום הוא הליברו של אתמול) וכמה התדמית של שרן ייני מטעה.

*

ארז אדלשטיין לאחר המשחק אתמול עדיין התעקש לדבר על הדרך שלו, הוא בטח התכוון לדרך של הנבחרת, אבל אם היא שלו בטאבו אז בכבוד.

אני זוכר את הימים הטובים של מכבי (כדורגל, הזכרון שלי כבר לא בשיאו אז בטח לא של הכדורסל), ימים בהם זכינו בתארים, עלינו לשלב הבתים של ליגת האלופות, והשגנו הישגים רבים. באותם ימים התעקשתי שאני שמח לא רק על ההישגים, אלא גם בגלל שהם תוצאה של דרך ברורה של המועדון.

לדרך יש חשיבות שכן אפשר להגיע להישגים גם בלעדיה, אך הישגים רנדומליים ספק אם יהיו יציבים, וגם קשה לשחזר אותם. בכל מקרה, אני מסוגל להבין אנשים שזלזלו אז בשמחתי, שכן לא חסרים אנשים שמשתמשים בדרך כהצדקה לבלבולי מח חסרי פשר.

*

בכל מקרה, לדרך אין חשיבות אינטרינזית משל עצמה. הדרך היא אמצעי להשגת תוצאות בסיכוי גדול יותר. תוצאות אינן בהכרח תארים או נצחונות. תוצאות יכולות להיות מוגדרות גם כפיתוח שחקנים טובים יותר, התקדמות במעלה הטבלה, הצגת יכולת משופרת לעומת שנה קודמת, ועוד.

נדמה לי שמאוד קשה למצוא תוצאות מוצלחות בקמפיין האחרון של נבחרת הכדורסל, מי שינסה לטעון שיש כאלה הוא גנב דעת.

לאור עובדה זו, אם ארז אדלשטיין מתגאה בדרכו, הרי שהוא איננו מבין את החשיבות שיש בדרך. דרך המובילה לכשלון, אינה דרך שיש להתעקש עליה, אלא דרך גרועה ורעה בהגדרה.

מאמן הדבק בדרך גרועה, איננו מאמן אלא אידיאולוג דתי, שכן רק בדת לדרך יש חשיבות משל עצמה, גם אם איננה משיגה דבר, כאשר היא נובעת מאמונה.

אישית אני מעדיף מאמנים שאינם דתיים, לא בהגדרת הדת היהודית חלילה, אלא דתיים הנשבעים לדרך מסוימת בה צריך לשחק כדורסל, גם אם הדרך הזאת מוכחת ככושלת.

*

לכן אם ארז מבסוט מהדרך שלו, הוא מצהיר בפני כולנו שאל לו לאמן קבוצות תחרותיות שמעוניינות להשיג יעדים.

האש שמחממת שורפת
יומן אליפות צהובה (11)