למזלכם הייתי בחתונה אתמול במהלך המשחק. לכן לא אוכל לכתוב על המשחק, וביקשתי מאיה שורק לכתוב את רשמיה. כפי שאתם רגילים, רשמיה ישקפו תובנות מאוד מעניינות על המשחק, ועל מה שקרה לנו בו.

ממה שאני ראיתי, שוב הגענו בלי תכנית משחק טובה מספיק, שוב בצענו התאמות טובות בהפסקה, אבל מה שבאמת חשוב, חזרנו פעמיים מפיגור, והפכנו לניצחון. זה לא משהו שאיפיין את הקבוצה בעונה שעברה, והעונה זה נראה אחרת לגמרי, יצאנו ממצב קשה מול אלטך בבית, הפכנו פיגור לנצחון מול האיסלנדים, ואתמול פעמיים.

אז בינתיים ג'ורדי בונה לנו אופי, הורג אותנו עם ברק יצחקי מדי פעם, לא יודע באיזה ממתקים לבחור, אבל אוספים את הנקודות.

ועכשיו לסיכום של איה.

בתוך 90 דקות אתמול ראינו את כל מה שיש למכבי של העונה להציע בינתיים, קצת לטוב, בעיקר לרע אבל זה בלוג של האוהד האופטימי ביותר ביציע פה אז אשתדל גם להסתכל על… בואו נאמר שליש הכוס המלאה.

השליש הראשון של המחצית הראשונה. מכבי עלתה בגישה טובה למשחק. ג'ורדי החליט שהקבוצה שלו מסוגלת להניע כדור מול הלחץ המצוין של נתניה, שמבוצע על ידי שחקנים חרוצים מאד ועם אמונה גדולה במאמן שלהם. הנה דוגמא (מהמשחק מול רעננה במחזור הקודם):

לדעתי זו אחת הסיבות שלמרות הפציעה של ייני והכושר הרע מאד שלו, הוא עלה בהרכב במקום שפונגין. לייני הרבה חסרונות, אבל הוא שחקן חכם שתמיד מחפש להיות בשטח למסירה הבאה – המסירה שימסור מי שמתעתד לקבל את הכדור, וזה אולי הדבר החשוב ביותר כשהקבוצה צריכה להניע כדור (כדאי גם לדייק במסירות כמובן).

מצד שני, את ההצבה של יצחקי אני מתקשה להבין. במערך של 4-2-3-1 הקשר המרכזי צריך להיות חרוץ מאד (או שיעמדו מאחוריו שני קשרים עם אוריינטציה הגנתית) גם התקפית וגם הגנתית. יצחקי הוא גאון כדורגל ולתחושתי גם שיפר אלמנטים טקטיים במשחק שלו, אבל קשר מרכזי על כל המשתמע מכך מבחינה הגנתית ודינמיות התקפית הוא לא, והניסוי הזה (כמו הניסוי של ייני כקיצוני ימני מול סלביה) כבר בוצע בעבר והוכתר, לפחות בעיני, ככישלון (משחק הגביע בראשל"צ, משחק הדרבי השני בעונת 15/16).

שוב ושוב מכבי נתקלה בחומה שהיא פחות ההגנה של נתניה ויותר מן חומה רעיונית – כמו במרבית דקות משחקי העונה, מכבי נראתה חסרת רעיונות התקפיים. השחקנים נראו אבודים, וכרגע אין בקבוצה שילוב התקפי שהוא באנקר (דוגמת דסה-מיכה-יצחקי בעונה שעברה). כולם נראים עדיין כאילו מסתגלים זה לנוכחותו של זה. אצילי, בלקמן וקיארטנסון בכלל לא נראים שמשדרים על אותו גל, והשילוב היחיד שהראה ניצוצות מסויימים זה עטר ודוידזאדה באגף שמאל – כי אולי זה לא עניין של תיאום שנבנה עם הזמן אלא של התאמה שנוצרת מכימיה על המגרש (וגם העניין הזה שעטר לא נראה סובל מלשחק כדורגל).

החלק השני של המחצית הראשונה. ואז הגיע הגול השני של נתניה. ההכנה של ג'ורדי למשחק הזה, כמו לרוב המשחקים העונה, הייתה חלשה לטעמי, לפחות ברמת הביצוע, אבל שער שמגיע כתוצאה ממתפרצת אחרי מצב נייח – כולו על ראשם של השחקנים. והשער הזה, כמו בלא מעט משחקים העונה, נראה שריסק מנטלית את הקבוצה. השחקנים נראו בדקות האלה כבויים, אבודים ורופסים במאבקים אישיים. אף אחד לא הראה להיטות לשחק כדורגל או לנצח את המשחק וזה בלט מאד מול ההתלהבות של נתניה, שבאמת שיחקה לפרקים, ועד שהתעייפה, כדורגל מרגש והתקפי.

למזלה של מכבי, הגיעה ההפסקה. כמו פעמים רבות ב-19 משחקי הקבוצה, היא נראתה טוב יותר במחצית השנייה. מכבי הבקיעה העונה 19 מתוך 29 השערים שלה במחצית השנייה, 8 מהם בין הדקות 45-60. כלומר – באופן עקבי משהו טוב קורה בחדר ההלבשה. למה זה לא יכול לקרות לפני המשחק?

השליש הראשון של המחצית השניה. בכל מקרה, מכבי חזרה לחפש הנעת כדור, שנראתה קצת יותר אמיצה וקצת יותר מהודקת. רצף של 12 מסירות, כאשר הקריטית בהן הייתה זו שהגיעה מראייקוביץ' לדוידזאדה וביטלה את הקישור הנתנייתי השאירה בהמשך מספיק שטח לבלקמן כדי לבעוט בנחת והזדמנות טובה לדני עמוס לצפות בנחת בעוד שער יפה.

אם הייתי גיל שלי בטח הייתי כותבת שלחזור מפיגור מוקדם שלוש פעמים בחמישה משחקים זו סטטיסטיקה לא רעה (בעונה שעברה, בליגה, חזרנו בשלושה מתוך תשעה משחקים).

החלק השני של המחצית השניה. מיד אחרי השער ראינו עוד דבר שמאפיין את מכבי העונה – חזרה דרמטית אחורה וחוסר אמונה מוחלט באפשרות של החזקה בכדור, או ביכולת לתת שער נוסף במשחק במהלך של פוזשן. זה אולי סממן של לחץ קיצוני מאפשרות ההפסד או פחד מטעויות (בהקשר זה צריך לשבח את טיבי שלא חושש לעשות שום טעות הגנתית!), אולי סממן של חוסר אמון בין השחקנים לבין עצמם או במאמן שלהם (שמצידו הגיב בתגבור הפאניקה והכנסת בלם שלישי). בכל מקרה, זה קצת קשה לצפייה, בטח ברמה האסתטית.

יומן אליפות של הג'איינטס 3
הודעת דובר צבא הצייצנים