הלילה טסתי חזרה משוויץ לישראל. אני ומשפחתי חזרנו מטיול משפחתי בשוויץ. בעודנו בבידוק הבטחוני של אל על, אצו רצו אנשים לבושים חולצה כחולה ומכנסי טרנינג, עונדים את סמל התאחדות הכדורגל ההסתדרותית (טוב זאת התוספת שלי) בגאווה. שחקני נבחרת ישראל טובים מספיק במקצועם כדי לתת פור של לילה בלי שינה לשחקני ספרד לפני המשחק ביום שני. אגב, את רוב הטיסה הם בילו בשיחות עם אורי אוזן, כאשר עם עומדים ליד כסאו, כך שלא נתנו לי לישון, אבל גם לא ממש ניסו לגנוב יותר מדי שינה בעצמם.

*

לפסקה הראשונה יש יעד כפול. הראשון, לנמק את המחסור בפרק של יומן האליפות הצהובה, השני לשמש כפתיח לפוסט על העדיפות המכרעת וחוסר החשיבות הטוטאלית במודלים לשיפור הישגי הנבחרת בעיני. אגב, יומן האליפות של הג'איינטס יוצא לחופשה כפויה, אין לי את הכוחות הנפשיים לכתוב על העונה הזאת מדי שבוע.

*

אז עכשיו יוצא לנו לקרוא על המודלים הנפלאים של הנבחרות הקטנות כמו איסלנד ואחרות אשר ישתתפו במונדיאל, בעוד אנחנו שוב נשב בבית. איך יצא לי לקרוא? נבחרת מעולה זה לא עניין של דור אלא של מקצוענות בפיתוח שחקנים. אז הרשו לי בבקשה, כל מודל שמציע לנו להתרכז בערך בעשרים עד שלושים שחקנים מדי מחזור, להשקיע בהם את הכספים באמצעות ההסתדרות לכדורגל, הוא מודל שאני מבקש כבר מעכשיו למחוק מעל סדר היום. אני יודע שרבים מכם לא חושבים שזה נורא, אבל ערן זהבי כזה, לא היה נכלל בתוך סגל הזהב בגיל 14, ועדיין כנראה היה מתפתח להיות השחקן הכי טוב בשכבת הגיל שלו, גם אם האחרים היו מתאמנים מדי יום אצל פפ גוורדיולה בתנאי מעבדה במכללה הלאומית בווינגייט לאחר השקעה של עשרות מליוני דולרים. אין לי דרך להוכיח זאת כמובן, אך רונאלדו, קרויף, כריסטיאנו, כולם התפתחו בפרא ולא באיזה מעבדת כדורגל מושקעת.

*

בכל מצב, אני מעדיף את מצבנו עשרות מונים על מצבו של הכדורגל האיסלני למשל. מה טוב יצא לי מזה שהנבחרת הישראלית תגיע לרבע גמר היורו ותצעד בגאווה במקום הראשון בבית המוקדמות האירופי, בעוד שאין לי קבוצות כדורגל ראויות לעניין שלי במדינתי. בשביל כדורגל איכותי בחול, אני תמיד יכול לטוס לספרד, לגרמניה, לאנגליה, אין לי צורך מיוחד לטוס לצפות בקבוצות בהן מככב שחקן ישראלי. גם בטלוויזיה בישראל, אני לא אצפה בסקרמנטו כדי לראות את עמרי כספי משחק בשורותיה, אני אעדיף משחקים של גולדן סטייט. אה, זה נכון גם אחרי שעמרי כספי הצטרף.

*

מבחינתי הדבר החשוב באמת הוא פחות הרמה של הליגה הישראלית, ויותר העניין שיהיה בה תחרות שתצדיק את ההגעה שלי לאצטדיון כדי להתרגש ממשחקי קבוצתי האהודה. ליגה בה יש יותר ויותר קבוצות שמושכות מעל ל10,000 צופים למשחק, עדיפה בעיני בהרבה על ליגה שבה האצטדיונים ריקים, הקבוצות הבכירות ניגפות בשלבי המוקדמות באירופה, והעניין בה לא קיים כלל.

*

אם מישהו היה שואל לדעתי, אני הייתי נותן פרס לאבי לוזון בכלל. בזכותו ההסתדרות לכדורגל מאבדת מכוחה בעקבות החובות העצומים שהוא הכניס אותה אליהם. בעקבות קמפיין הנבחרת, קשה לי לראות את המצב הכלכלי של ההתאחדות משתפר. מבחינתי, ככל שהגוף הפוליטי הזה יהיה חלש יותר, כך עתיד הכדורגל יהיה תלוי יותר בקבוצות הרציניות יותר שמתחילות להתפתח פה.

בקיצור, במקום מודל לשיפור הנבחרת, תנו לי ליגה בת 10-12 קבוצות. מספר זרים לקבוצה עד שמונה. אחד מהקריטריונים להשתתפות בליגת העל יהיה שמירה על ממוצע צופים למשחק העולה על 6,000. כל קבוצה מחויבת להשקיע 10% מתקציבה או סכום מינימלי כלשהוא בפיתוח הנוער. אין לי בעיה שבאר שבע למשל יחליטו להשקיע בנוער של אשדוד אם זאת הבחירה שלהם, אבל הם יחוייבו להשקיע בפיתוח הנוער, ולא להיות פרי ריידר על התפתחות הכשרונות הצעירים פה. בעצם זה רלבנטי הרבה יותר לבית"ר ירושלים לדוגמה.

*

התחרות שתהיה כאן על המקומות בקבוצות הבכירות תאלץ את השחקנים להיות טובים מספיק, או שהם פשוט לא ימצאו מקום. אין לי בעיה שיבטלו את הפטור ממס לזרים כדי שלא יהיה יתרון מובנה לזרים בעצם העסקתם בצורה זולה יותר. העניין הוא שאם אני צריך לבחור בהשקעת כספים בגוף פוליטי מסואב, מתוך תקווה שהוא ישתפר, או לקוות שהתחרות תשפר את הרמה של השחקנים, ואחר כך גם את הרמה של הכדורגל, אני תמיד אבחר באופציה ב'.

יומן אליפות צהובה (15)
סיכום עונה כחולה