אנחנו נמצאים בתקופה שאפשר לתאר אותה במשפט פשוט, אנחנו נמצאים בשוק של עובדים. כלומר, בשוק בו לא העובדים הם שמתחרים על מקומות עבודה, אלא מקומות העבודה מתחרים על העובדים. למי שקורא את הבלוג שלי מימיו הראשונים, אני מתאר את המהפך הזה בשוק העבודה בעולם המפותח, כבר מראשית ימי הבלוג. נדמה לי שלא קראתם על זה הרבה בעיתונים הכלכליים משום מה.

יצא לי בשבוע שעבר להפגש עם מנהל מפעל של אסם באזור התעשייה בקריית גת (אזכרה של רונן ז'ורנו). הוא סיפר לי שהתופעה הזאת לא מוגבלת לעולם ההייטק בלבד (שוב כל מי שקורא את הבלוג שלי יודע את זה). אסם מוציאה הרבה מאוד כסף (שש ספרות) על הסעות מדימונה לאזור התעשייה בקריית גת על מנת למלא את מכסת העובדים הדרושים, ועדיין לא מצליחה לגייס את כל העובדים שהיא צריכה.

כמובן שכאשר מתחרים על עובדים, תופעת הלוואי היא ששכרם של העובדים עולה. בדרך נס, תופעה זו זוכה לכיסוי שלילי אצל חלק מהכתבים. אגב, למי שרוצה מקרא לספינרים הקודם, פשוט תגשו ותקראו היום בדה מארקר את הכתבה על המצב הנורא של החברות הישראליות בתחרות מול אמזון על עובדים ישראלים. מסתבר שחברות זרות מבצעות פשעים איומים בשוק המקומי, וממש מוכנות לשלם יותר על מנת לגייס עובדים בישראל. במקום לחגוג את קיומו של שוק כזה בישראל, אנחנו קוראים שזהו מצב בלתי נסבל, וספקי הכתבה אף מאיימים שהם יוציאו משרות לחו"ל. לפחות הבנתי מהכתבה הזאת מי הם הלוביסטים, מצוטט שם איש מתעשיית קרנות ההון סיכון. מסתבר שיש מצב איום ונורא, חברות ותיקות מתחרות בסטארטאפים על גיוס עובדים באמצעות מענקי חתימה, מה שיכריח חברות סטארטאפ להעניק יותר אופציות לעובדים, מעניין למי זה רע כל כך.

*

האיום של יצוא משרות לחו"ל משותף גם להרבה מאוד מעסיקים בתעשייה שאיננה תעשיית ההייטק. אך האם זה מצב נורא כל כך? המצב כיום הוא ששיעור האבטלה בישראל יורד מאזור חמישה אחוז כלפי מטה, כלומר כמעט תעסוקה מלאה לפי הגדרות הכלכלנים.
ניקח את מקרה נגב קרמיקה כדוגמה. נניח שהמפעל יסגר, ו300 עובדיו ישלחו הביתה, האם זה סיפור שמצדיק התערבות ממשלתית? כזכור מהפסקה הראשונה, חברות מצליחות מחפשות עובדים בנרות ולא מוצאות, כלומר העובדים של נגב קרמיקה יזכו להרבה מאוד הצעות ממפעלים המתחרים על שירותיהם, וכתוצאה מהתחרות אני מנחש שיזכו להצעות שכר לא נחותות מהשכר הנוכחי שלהם.

אם יש בעיה בדרום היא לא בעיית תעסוקה אלא בעיית תחבורה, כלומר עובדים פוטנציאליים ממצפה רמון צריכים תחבורה נורמלית כדי להגיע לאזורי התעסוקה בבאר שבע ובקריית גת, אילו רק היו משקיעים בתחבורה גם בנגב.

אבל, איכשהוא אנחנו לא קוראים הרבה על המנכ"ל הקודם של נגב קרמיקה שזכה בשכר מטורף, לא קוראים על האסטרטגיה השיווקית של החברה שהשקיעה המון במכירות קצרות טווח, ולא ממש הרוויחה מכך, אנחנו קוראים על העובדים המסכנים.

*

מעניין שכאשר ליברפול גייסה שחקנים כמו רוני רוזנטל, אבי כהן, יוסי בניון, לא קראנו כתבות על כמה זה נורא, איך קבוצות בארץ יתחרו מול הצעות השכר של ליברפול. הקריאה להציל את נגב קרמיקה לא זכורה לי מהכדורגל הישראלי, כלומר למזלנו ההתאחדות לא החליטה להציל את הפועל תל אביב מהנזקים שהיא גרמה לעצמה, למרות שבהפועל תל אביב באמת היה פוטנציאל תרומה גדול יותר לכדורגל הישראלי ממועדון כמו הפועל רעננה למשל. תחרות זה משהו חיובי, וקבוצות כמו גם מפעלים שלא עומדות בתחרות, זה לא סיפור נורא.

אנחנו עדים למצב מצחיק שהקפיטליסטים חוגגים את התחרות שמעלה את שכרם של העובדים, בעוד אלה שרוצים שוק בשליטה מרכזית, קוראים להטלת הגבלות על גופים זרים שמעסיקים עובדים בישראל, מתוך מגמה להוריד את השכר המשתולל. תקופה מעניינת.

אם יש אינטרס לכלכלה הישראלית הרי הוא שבאמת משרות זולות יוצאו לחו"ל, שכן זו הדרך הזריזה להעלות את השכר החציוני בארץ. אם יש משהו שחברות כמו אסם (נסטלה) מרוצות ממנו זה העלאת שכר המינימום, שכן הן יודעות שמפעלים לא רווחיים לא יצליחו להעסיק עובדים בשכר המינימום החדש, דבר שינקה את המפעלים הלא רווחיים מישראל, ועדיין לא יעלה בכלום את שיעור האבטלה כיום, שכן יש צמא אדיר לעובדים שלא מוצא רוויון. התחרות כיום בכל העולם המפותח היא לטובת העובדים, רק שכולנו עדיין קוראים על התקופה הקודמת, פשוט כי לעובדים אין לוביסטים, למעסיקים יש.

קצת על כספים
מי יהודי