איליי מאנינג הוא הספורטאי שהכי אהבתי בחיים שלי. הוא לא מייקל ג'ורדן, מייקל היה בשבילי התמכרות, לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים גם כששנאתי אותו כל כך, וחגגתי את הדאנק של סטרקס עליו במשך זמן שנמשך נצח, אבל בעצם הסתיים בלייאפ סמית'. הוא לא ערן זהבי, היחס שלי כלפי ערן לא היה אהבה, זה היה סוג של אסיר תודה. עודד קטש היה הדבר הכי קרוב לאיליי בשבילי, את עודד ממש אהבתי, אבל איליי הדיח אותו מהטופ.

הוא ממש לא אחד הקוורטרבקים הטובים ביותר בכל הזמנים, ההגדרה שלי את איליי היא שאיליי הוא הקוורטרבק הבינוני הכי טוב אי פעם. אפילו בדראפט שבו נבחר יש קוורטרבק שכנראה טוב ממנו, בן רות'ליסברגר (מי שיכניס את ריברס לדיון מסתכן בתביעת דיבה), אבל עם בן רות'ליסברגר אני בכלל לא בטוח שיש לנו אפילו לומברדי אחד בארון. תזכירו לי מתי בן ניצח את בריידי בגמר החטיבה, למרות שלביג בן היה את המייטי סטילרס לצידו כל הזמן.

מה גרם לי לאהוב את איליי כל כך? אי אפשר לנתח בצורה רציונלית רגשות, אבל יש ערבוב של דברים. הוא מתעניין רק בנצחון הקבוצה שלו, בצורה האמיתית ביותר שיש איליי תמיד שם קצוץ על מה יגידו על איליי. הוא תמיד היה שם, קרע את את הפסיאטיס או השד יודע איך קוראים לפציעה הזאת בתחתית כף הרגל, אז יצא ממשחק שגמר באוקלנד, וחזר לשחק את כל העונה לאחר מכן בלי לפספס משחק אחד. הוא תמיד שם, מה עוד צריך מאהוב?

*

לרגל העובדה שהמאמן שלו כנראה פחות אוהב אותו, והחליט לבחון את העמידות של איליי כנגד דריסת אוטובוס, אני אתחיל לעכל את הפרידה של הארגון שלנו מהצלם שלו, בבחירת המשחקים הגדולים ביותר שנתן לנו. ולא, שני הראשונים לא יהיו שני הסופרבולים, שם איליי נתן לנו את המהלכים הגדולים ביותר שלו, אבל יש משחקים אחרים שמגדירים את איליי בשבילי.

הראשון לפני כולם זה הנצחון על הניינרס בגמר החטיבה. כל המשחק ירד גשם זלעפות שלא אפשר כמעט מסירות נורמליות. קו ההתקפה שבדרך כלל שמר על איליי בצורה מדהימה, החליט לבחון האם איליי מסוגל להשאר בחיים גם אחרי שישה סאקס ואין ספור כניסות פיצוץ. הסטטסיטיקות של איליי במשחק הזה לא מרשימות, אני גם די משוכנע שהוא גמר את המשחק הזה עם זעזוע מח. אבל, העובדה שאיליי הצליח לשרוד את המשחק הזה עד סופו, לנצל את ההזדמנויות שהיו לו כדי למסור ט"ד, ובעיקר העובדה שאיליי לא איבד אפילו כדור אחד במשחק הזה, זו התמצית של איליי. איליי הוא מכונת איבודים בעונה הרגילה. אבל בפלייאוף, מול הגנה מפחידה באמת, במגרש עם תנאים מזוויעים, איליי הפגין את הקשיחות האולטימטיבית, ולא נשבר לשניה.

המשחק הבא הוא גמר החטיבה מול הפאקרס בגרין ביי. איליי עלה למשחק שהוא אמור להפסיד לפארב בתנאים האידיאליים עבור גרין ביי. הכפור שם היה מטורף. אף רסיבר חוץ מפלקס לא תפקד, אז איליי השלים 1000 יארד לפלאקס. הוא הביא את הג'איינטס פעמיים לבעיטה שהיתה צריכה לנצח את המשחק, אבל לורנס טיינס לא עמד בקור ופספס. בהארכה פארב כבר דאג לטיינס להזדמנות לכפר את הפספוסים. אבל שוב, בגרין ביי, פארב קרוב לשיא שלו, ואיליי לא מאבד אף כדור בכפור שרק קופלין יודע איך לא נשר לו האף באותו יום.

אלה מבחינתי שני המשחקים שמגדירים בצורה הטובה ביותר את מה שאיליי היה בשביל הג'איינטס. הוא לא ניצח את המשחקים האלה בתצוגת ג'ו מונטנה או טום בריידי. הוא ניצח את המשחקים האלה בקשיחות פיסית אדירה, אבל בהתעלות נפשית מטורפת כשהיינו צריכים אותה. הוא היה שם כשבאמת היינו צריכים אותו, כמו שהיה שם בכל שבוע אחר, האיש שתמיד יגיע עד שמישהו בג'איינטס יחליט שג'ינו סמית' נותן לנו סיכוי טוב יותר לנצח. וגם אז הוא שם, עוזר לסמית' להתכונן למשחק, יושב עם דייוויס ווב ומלמד אותו את התרגילים, גם כשהאוטובוס כבר עבר עליו, הוא שם, קם וממשיך עד למסע דרומה לג'קסונוויל.

ממזרים חסרי כבוד
יומן אליפות צהובה? (23)