ג'ון מארה הוא הדור השנה לאובססיה המשפחתית שקרויה הניו יורק ג'איינטס. אביו וולינגטון מארה היה הבעלים, וג'ון ירש את הבעלות במועדון בצוותא עם טיש. הוא היה שם בכל ארבעים השנים האחרונות, מאז שג'ורג' יאנג מונה לג'נרל מנג'ר והרים את המועדון מעשור שבו היינו כל כך גרועים, שאפילו הג'טס היו קבוצה טובה יותר. ג'ורג' יאנג בחר בלורנס טיילור בדראפט, ומאז הניו יורק ג'איינטס נחשבים לאחד המועדונים היציבים והמוערכים בליגה. לכל מועדון יש עליות וירידות, אבל ארבעה גביעים בארבעים שנה זה משהו רציני, אחת ההגנות החזקות בהיסטוריה של המשחק בהנהגת לורנס טיילור והארי קרסון, ובעצם להמציא את המרדף אחר הקוורטרבק, זה כבר להטביע את ההשפעה של הג'איינטס על הפוטבול.

*

מתוך ארבעה גביעי לומברדי, איליי מאנינג הביא שניים. פיל סימס אמנם ניצח באחד הסופרבולים המושלמים בהיסטוריה את דנבר, אבל לורנס טיילור וחבריו הם שהביאו את השניים הראשונים. איליי מעולם לא היה הקוורטרבק הכי טוב בליגה, אבל מרגע שנכנס להרכב באמצע שנת הרוקי שלו, הג'איינטס התרוממו מתקופה שחונה שבאה לאחר הדור של לורנס טיילור הגדול, והפכו שוב לגורם רציני בNFC איסט. מי שהביא את איליי מאנינג היה ארני אקורסי, שהחליף את ג'ורג' יאנג. מי שהחליף את אקורסי היה ג'רי ריס, סקאוט מוערך במועדון שעבד וצמח במועדון מאז 1994. מארה מאוד גאה ביציבות של הג'איינטס, בהמשכיות, ויותר מהכל בזהות של הקבוצה.

אבל, כל הגאווה הזאת שיבשה על מארה את שיקול דעתו. איליי וקופלין הם תור הזהב הבא של המועדון הזה, לאחר לורנס טיילור ופארסלס, אבל תור הזהב הזה נמצא בדעיכה כבר למעלה מארבע שנים. משהו בצורת העבודה במועדון, בסדר העדיפויות המקובע, בתבנית הנוקשה של הבחירה, משהו מכל זה כבר לא עובד. ג'רי ריס נכשל כבר למעלה משבע שנים בדראפט, בטח כאשר מדובר בסיבוב השלישי ומטה, אך גם בחירות סיבוב ראשון כמו פלאוורס, אפל, ווילסון, התפוצצו לריס בפרצוף. המועדון אצל ריס מעדיף כשרון על צורך בסיבובים הראשונים, אבל העדיפות הזאת לא מוכחת כמוצלחת באופן יוצא דופן, כאשר הקבוצה נכשלת בהבאת כשרונות על, וזאת למרות פגיעה אולי משולשת, באודל בקהאם ג'וניור, לנדון קולינס ואולי גם אינגראם. הלחם והחמאה, עמוד השדרה של כל מועדון נמצא דווקא בבחירות הנמוכות שמתבשלות לאט ונותנות שחקנים בעמדות חשובות, במחירים זולים שמשאירים מקום מתחת לתקרת השכר, וממלאים את הספיישל טימס. את זה אין לג'איינטס כבר שנים.

*

אבל למרות סימני הדעיכה הכה חזקים, מארה בחר בשינויים מדרגה ראשונה. ב2015 אמנם נאלץ לעשות את הצעד הברור מאליו, ולשחרר את טום קופלין אולי המאמן הגדול בתולדות המועדון, כן יותר גדול מפארסלס, אבל באותה החלטה גם נתן צ'אנס נוסף לריס לאחר שנים של כשלונות. גם המחליף של טום קופלין הובא מתוך המועדון, בן מקאדו שעבד כמתאם התקפה מתחת לקופלין בשנתיים לפני שמונה כמאמן ראשי. לאחר שנה אחת של התעלות, הג'איינטס נכנסו לספירלה איומה השנה, אך היוצא דופן היתה דווקא העונה שעברה, העונה הנוכחית היא המשך ישיר לכל מה שראינו מהג'איינטס מאז 2013.

קבוצה מאוד דקה, נטולת אפשרות להתמודד עם פציעות, קבוצה שקו ההתקפה שלה נטש אותה, ולא הצליחה למצוא מחליפים בקו שהוא החשוב ביותר בפוטבול, אפילו יותר מקו ההגנה הקדמי. איליי נהיה מקוורטרבק שלוקח סיכונים ומתפקד מעולה תחת לחץ, לקוורטרבק שמסתכל על הזמן על המגנים שבאים להרוג אותו, ולא על הרסיברים והראוטים שלהם. אמנם אודל בקהאם ג'וניור הסווה במעט את הדעיכה בהתקפה, אבל הכל היה ברור, רק הרגש הסתיר לנו.

והרגש הזה הסתיר גם למארה. היה ברור שהוא חייב לפטר את ריס ומקאדו בתום העונה. אבל מארה אפילו לא הצליח להביא את עצמו לכפות על ריס ומקאדו לבחון את דייויס ווב, שנשאר קוורטרבק שלישי ולא קיבל חזרות באימונים, למרות שכל בר דעת ידע שג'ינו סמית' הוא לא העתיד של הקבוצה. מארה ניסה להמשיך את מסורת היציבות של המועדון ולאחר ההפסד הנורא לניינרס, הצהיר שהחלטות כמו תמיד ילקחו רק בסוף העונה, זאת כאשר ברור לכל אחד שמקאדו איבד לחלוטין את חדר ההלבשה, וגם לא ברור כלל שעתיד המועדון נמצא בשיקולים שלו ושל ריס, אלא הרצון להוכיח שהם נפלו עם שחקנים ספציפיים, בעוד התכנית היתה טובה.

*

אבל כשבעלים מחובר רגשית, הרגש הוא זה שגם מניע את ההחלטות החשובות בסוף היום. הטראומה הגדולה ביותר של מארה היא 1977, שנה בה אוהדי הג'איינטס הפסיקו להגיע למשחקים מהיאוש. לאחר שביקש לבחון את הקוורטרבקים האחרים, בן מקאדו החליט שג'ינו סמית' יהיה הראשון שיבחן, בחירה טבעית שכן דיוויס ווב בכלל לא תרגל את התרגילים של הקבוצה. הדרך בה מקאדו קפץ על ההזדמנות להוכחה שבעצם איליי הוא שאחראי על כשלון הקבוצה, הביאה לתנועת נגד אדירה של אוהדי הקבוצה, ושחקני העבר שלה. לכולם ברור שעתיד המועדון כבר לא שייך לאיליי, אך עדיין יש דרך בה דברים צריכים להעשות.

מארה ידע מה יקרה ביום ראשון ב1300 שעון ניו יורק במשחק מול הקאובויס, אם ישאיר את מקאדו וריס. הוא חשש מהמראות של סוף שנות השבעים. אוהדים שמגיעים לעשות מנגל בחניה, ושורפים שם גם את כרטיסי המשחק. אוהדים התארגנו לשכור מטוס שיטוס מעל האצטדיון עם השלט, תפטר לעזאזל את מקאדו. אחרים כבר שכרו את לוחות המודעות בדרך לאצטדיון עם שלטים דומים. אלה שהיו נכנסים למגרש היו מכבדים את מקאדו, ריס ומארה בקריאות בוז שכמותן לא נשמעו שנים, ובניו יורק יודעים להביע אי שביעות רצון.

למעשה הדרך המטופשת בה הצעד המתבקש נעשה, הכריחה את מארה לעשות את מה שהיה אמור לעשות מזמן. מארה היה חייב להתנתק מהמסורת האדירה של הקבוצה, ולעשות איפוס מחדש של המועדון. הנקיון הכללי מתחיל בפיטורים המתבקשים של מאמן שלא מבין שהחלק החשוב ביותר בתפקיד שלו הוא להוביל אנשים, וג'נרל מנג'ר שנשאר מקובע בדרך שלו, גם כשזו הובילה לאבדון. אבל זאת רק ההתחלה, מארה חייב להשמיד הכל, ולהתחיל את הכל מהתחלה. הדבר הכי קל עכשיו הוא להביא אנשים שהיו בעבר במועדון, גטלמן למשל, שהיו ג'נרל מנג'ר מוצלח בקרולינה. מארק רוס שהיה שותף מלא להחלטות ריס בבחירות הדראפט, צריך ללכת לדרך חדשה, לאחר שהג'נרל מנג'ר החדש יחליט. הנטייה הטבעית של מארה היא להיות מחובר למה שהצליח בעבר, אבל למזלו הוא היה מחובר רגשית יותר לג'רי ריס, מאשר לאיליי, זאת בזמן שהאוהדים הרגישו הפוך.

כך נכפה על מארה להתחיל לצעוד בדרך שבה לא בחר.

לפעמים, לעיתים רחוקות, כשגם הבעלים הוא אוהד, האוהדים יודעים טוב יותר מהאוהד הגדול ביותר, את מה שהמועדון צריך.

*

עכשיו רק נשאר בעלים אחר שדווקא עושה רושם שאינו מחובר רגשית יתר על המידה, לעשות את הצעד הנכון גם הוא, בבקשה מיטש.

יומן אליפות צהובה? (23)
יומן אליפות צהובה (24) - נו שויין