התמונה באדיבות האתר הרשמי של מועדון הכדורגל מכבי תל אביב.
לפני המשחק בעכו קיבלתי הזדמנות לבקר בקריית שלום, לראות את דסה ואצילי מתאמנים במרץ לקראת חזרה לכשירות ולשוחח עם יובל שפונגין. למי שרוצה להקשיב, הנה הקישור.

*

אתמול זה היה בדיוק סוג המשחקים אותו מעטנו לנצח מאז הגעתו של שוטא למכבי. לאחר נצחון באמת גדול על באר שבע (גדול לא מבחינת כדורגל, אלא מבחינת קיבוע מעמדנו כמועמדת הבכירה לאליפות השנה), משחק מול קבוצת תחתית כאשר אנו חסרים שחקנים חשובים כמו גולסה ובלם שאינו עונה לשם טל בן חיים, משחק שבדקות הראשונות בו הגענו למצבים קלים אך לא ניצלנו, משחק שהסתבך סתם.

מכבי לא עלתה למשחק הזה חדורת קרב כמו שעשתה למעשה מאז תחילת הסיבוב השני. הלחץ על עכו לא היה קיים, כמובן שבהרכב בו עלינו קשה יותר ללחוץ, שכן ברק יצחקי הוא לא בדיוק השחקן שעוזר בלחץ, וגם גולסה לא היה בנמצא, אבל דומה שהיה חסר משהו באווירת הדחיפות שלא היתה שם. הקבוצה עלתה למשחק שאננה מעט, הגיעה למצבים שנגמרו בקורת השער, והרגישה שמדובר במשחק קל שצריך פשוט להיות שם כדי לנצח.

כמו תמיד כשקבוצה מרגישה טוב מדי עם עצמה, מכבי חטפה מכות. עכו הגיעו להזדמנויות אמיתיות שרק בזכות יכולת יוצאת דופן של ראיקוביץ', לא הסתיימו בכיבוש שער. משחק ההגנה שלנו המחיש שוב עד כמה אין תיאום בין הבלמים כאשר טל בן חיים הוא חלק מהשלישייה האחורית. שרן היה פצוע, שפונגין מורחק, ג'ורדי רצה את דור פרץ בעמדת הקשר האחורי כדי שינטרל את המתפרצות של עכו (לא ממש קרה, דור פרץ לא היה במשחק טוב אתמול) וכך אולץ לפתוח עם טל בן חיים בעמדה של הבלם הימני. חוסר התיאום בלט, טיבי חזר להיות פחות מרוכז בעיקר משום שמצא את עצמו פעמים רבות מדי נגרר לצד ימין כדי לחפות על חסרון, באבין יצר הזדמנות אחת לפחות בגלל חוסר הבנה עם טל, וגם משחק ההתקפה סבל מאיטיות שנבעה מרצון יתר של הבלמים לייצר התקפות במקום לתת לקשרים לעשות כן.

כאשר מצרפים את החוסר באגרסיביות עם המתואר מעלה, מקבלים את המרשם להסתבכות, וכך אכן קרה. כן פנדל או לא פנדל, כרטיס אדום מיד אחר כך, מכבי של שנה שעברה וגם זאת הגרסה ששיחקה כאן בחודשים ספטמבר עד דצמבר, היתה נכנסת ללחץ ומתחילה בהגבהות ממרכז המגרש לכיוון הרחבה. מכבי החדשה הגיבה אחרת. החילוף של וידאר באלירן עשה בדיוק את העבודה. הדקות הטובות ביותר של מכבי היו דווקא בעשרה שחקנים, שכן התגובה להרחקה היתה בהעלאת הריכוז של השחקנים, והעלאת רמת האגריסיביות במשחק. בלקמן הוכיח שוב שהוא כאן כדי להוביל את הקבוצה ברגעים הקשים שבהם כלום לא הולך, וכך מכבי דווקא בחסרון מספרי ניצחה את המשחק בשני שערים מהירים.

*

זאת הסיבה הטובה ביותר לאופטימיות בקרב אוהדי הקבוצה, למרות שהאופטימיות הזאת לא נפוצה במיוחד בימים אלה. כדי לנצח שמונה מתוך תשעה משחקים, צריך קבוצה שיודעת שהיא אמורה לנצח בכל משחק, וכזאת שלא מתרגשת יותר מדי כשלא הולך, וזאת הקבוצה שיש לנו כיום. עשינו את המעבר מעידן הכוכב הגדול ביותר שהיה לנו, ערן זהבי, זה שיכולת לסמוך עליו שלא רק יגיע לכל משחק, אלא יכריח את כולם להגיע, לעידן שבו הקבוצה לא נסמכת על שחקן אחד אלא על רוח של קבוצה. מיכה לא היה שם אתמול, גם בגלל שמירה אישית לאורך כל המשחק, וגם כי מיכה עדיין לא ערן זהבי, אבל מכבי הנוכחית לא חייבת את מיכה בגדולתו, או את גולסה, או כל שחקן אחר. מכבי הזאת תמצא את הדרך, ואלה החדשות החשובות ביותר.

*

מילה אחת על שידור המשחק והשיפוט לסיום. הבעיה האמיתית עם השופטים בארץ נובעת גם מהדרך בה המשחקים משודרים. בעשרים הדקות הראשונות השדר והפרשן התעכבו על חמש שריקות שונות, ופיתחו דיון שלם של כן פאול לא פאול, היה צריך צהוב לא היה צריך צהוב, לפעמים לא חזרו למהלכים חיים כדי לדון שוב בביקורת השיפוט. הביקורת הזאת יוצרת אווירה, אווירה ששופטים רבים מדי נכנעים לה, הם מנסים לצאת טוב בפני השדרים, במקום לשפוט את המשחק. כך הגענו למצב של שיפוט לא אחיד, למצב של שינוי החלטות בגלל סיבות לא ממש ברורות, ולתחושה כללית שהשופטים שלנו לא ממש שולטים במשחקים אותם הם מנהלים.

אם הייתי רוצה רק שינוי אחד אצל כל השדרים בארץ, והו יש כל כך הרבה שינויים שאני רוצה, הרי זה שדרים שמתעסקים בתיאור המשחק, לא בביקורת על שיפוט. זה מאוד דומה לפרשנות של רבים שתמיד נוגעת למה אני הייתי עושה, במקום מה המאמן חושב כאשר הוא עושה. הפרשנים שלנו מנסים לאמן מכסא הפרשן, השדרים מנסים להחליף את השופט. אולי הגיע הזמן שגם הפרשנים וגם השדרים יתרכזו בתיאור המתרחש על הדשא, ולא בשיפוט העוסקים במלאכה.

ירידות בבורסה ושיטת שלושת הבלמים
הנה לא קרה כלום