פוסט זה נכתב כתוצאה מאיש שהרגיז אותי במיוחד היום, עמכם הסליחה.

אחד הדברים שאני עדיין שומע, ופשוט נחרד בכל פעם מחדש, זה השאלה של הגיבורים בעיני עצמם, למה הם הלכו כצאן לטבח. איך הולך סגנון המחשבה הזה של אנשים שאני לא רוצה להכנס לתיאור תהליכי החשיבה שלהם יותר מדי, הם במילא ידעו שהם הולכים למות, אז אם רק היו עושים משהו, הרבה יותר היו נשארים בחיים.

*

זה מזכיר את סגנון האימון הספורטיבי הנהוג בישראל בכמה מקומות, הקבוצה לא רצתה מספיק, לכן הפסידה. צ'יפים שמיפים. דברים שאפשר לבדוק עובדתית, אבל עדיף לזרוק תיאוריות שמסבירות בלי צורך להתעמק בניתוחים מיותרים.

אז בואו שניה ננתח את העניין בצורה עובדתית קרה. לא מתכוון להכנס בכלל למצב הפיסי הירוד של היהודים בשעה שהעלו אותם לרכבות, אחרי ששהו זמן ארוך בגטאות בתזונה פחות ממינימלית. המניעים הנפשיים לא ממין העניין כאן.

במזרח אירופה הסיכוי של יהודי לשרוד היה אחד לעשרה. במערב אירופה הסיכוי של יהודי לשרוד את השואה היה אחד לשניים. לאור זאת בכלל אין צורך לנתח את מצבם של יהודי מערב אירופה, שכן האמירה הם ממילא ידעו שהם הולכים למות, אמירה מטומטמת בכל הרמות האפשריות, פשוט מצחיקה מבחינה מספרית, סיכוי של אחד לשניים לשרוד הוא לא סיכוי מבוטל בכלל.

*

עכשיו ננתח את מצב יהודי מזרח אירופה. בואו נלך בשלבים מהגירוש מהגטו למחנות ההשמדה. אגב, רק לפני הניתוח המספרי, היו גאונים כאלה בפלשתינה באותה תקופה שחשבו שיש צורך ללמד את היהודים הגלותיים מה זה להיות יהודי שנלחם על כבודו. זה סיפור הצנחנים. אם רק ישלחו להם צברים גיבורים שיודעים להלחם בערבים ובבריטים, הם כבר יארגנו את היהודים למלחמה בצורר הנאצי, אני מקווה שאין צורך לספר כמה זה הצליח.

*

כאמור הסיכוי של יהודי ממזרח אירופה לשרוד את מלחמת העולם השניה היה אחד לעשרה. הטענה הילדותית הראשונה היא שכאשר אספו אותם לגירוש והם כבר הלכו בתורים, הם היו צריכים להתנגד (בידיים חשופות כן?) כי ממילא הם ידעו שהם הולכים למות. אבל הטענה הזאת נבדקה למעשה במציאות. היו מי שניסו לברוח מהתור, היו מי שהתייאשו, כולם חטפו כדור בראש. כלומר, בעוד הסיכוי למות הוא 100% במקרה של התנגדות בשלב זה, הסיכוי לחיות גדול יותר אם תעלה על הרכבת, גם אם נניח הנחה מוטעית, שכל מי שעולה על הרכבת יודע שהוא הולך להשמדה בגז.

היו יהודים שהצליחו לקפוץ מהרכבת לפני שהרכבת הגיעה למחנה ההשמדה, כלומר התמריץ ההגיוני הוא לעלות על הרכבת עם כל המשפחה, ולא לנסות להיות גיבור כדי לרצות את השאיפה לכבוד שיש לכמה צברים, שאיפה חשובה ביותר כמובן.

גם כשירדו מהרכבות בדרך לאקציה, עדיין היה אפשר לדון אותם לחיים בעבודת פרך. שוב הברירה היא בין מוות ודאי לכולם, לבין סיכוי קלוש אך אפשרי לשרוד עוד כמה ימים.

יודעים מה, אפילו אלה שכורעים על בירכיהם לפני הבור, הסיכוי שלהם לחיות היה גדול יותר אם לא היו נוהגים כמו בר כוכבא או שמשון הגיבור, שכן מי שהיה מנסה לקום על רגליו ועם כל השלושים קילו שלו לנסות להיות צ'אק נוריס מול נאצים עם נשק, היה מת בוודאות, בעוד שהיה כאלה שנחשבו למתים בבור, חיכו עד שהנאצים ילכו, קמו מבין הגופות והצליחו לברוח לחיים חדשים.

*

כל העניין של צאן לטבח זאת אמירה ילדותית ברמה שאני פשוט מתקשה לעכל כיצד היא נשמרת במשך שבעים שנה ויותר. חוסר ההבנה של מבנה האישיות האנושי, שיצר ההשרדות חזק הרבה יותר, שאנשים יספרו לעצמם עד השניה האחרונה שלא יכול להיות שהם הולכים למות, הציפיה שאנשים יוותרו על הסיכוי הקלוש לשרוד בשביל איזה אידיאה של כבוד קולקטיבי, זה פשוט מטורף שזה עדיין קיים.

אולי אם יעשו אנליטיקס על השואה, אנשים יתחילו לחשוב אחרת.

הפסד של פאניקה
הפסד בטדי