על ג'ו מונטנה ושיעור על ה- Moxie

אחרי שדיברנו על ה - mojo, הגיע הזמן לדבר גם על ה - moxie.

אחרי הפוסט/עצת הריצה על המוג'ו, הגיע הזמן לדבר גם על ה – moxie.  ה – moxie הוא משהו אחר מהמוג'ו (גם אם יש ביניהם נקודות דמיון). ממש כמו המוג'ו, גם המוקסי יכול לפעמים לעשות את כל ההבדל.

הפוסט הזה (שלא נכתב ברצף אחד) יכלול קצת היסטוריה (בעיקר סיפורים על ביל וולש וג'ו מונטנה), קצת פרשנות, ניסיון להמשיך קצת את המשחק/קונספט ("מועמדים לנבחרת המוקסי"), ובסוף גם סוג של לקח.  והלקח, כמו לגבי המוג'ו, הוא לקח שקשור לספורט וגם לחיים בכלל.  "למדו את המוקסי".

***

בערך הוויקיפדיה על קבוצת הסן פרנסיסקו 49ers מתואר הרקע לבחירה של המאמן ביל וולש בקוורטרבק ג'ו מונטנה בסיבוב השלישי של הדראפט של 1979 כך:

"… most scouts did not peg Montana as a top prospect. Although 6'2" and 190–200 lbs., Montana's arm strength was considered suspect as was the consistency of his play. Though he did get credit for his moxie and intangibles, most thought of him as a system player surrounded by a great team".

מהם אותם moxie ו – intangibles שמשכו את עיניהם של חלק מהסקאוטס של הקבוצות המקצועניות (וחמקו מעיני אחרים) למרות ההסתייגות הברורות מהיכולות הפיסיות ומהכישורים הבסיסיים של הכוכב הצעיר של אוניברסיטת Notre Dame?

moxie

Moxie הוא שם של משקה סודה בעל טעם מתוק-מריר (מיוחד, ולא, לא אמרנו טעים). מקורו של המשקה בניו אינגלנד של המאה ה – 19 והוא מזוהה במיוחד עם מדינת מיין (המדינה היפה ביותר בארה"ב ומבצרם/מפלטם האחרון של משקאות קלים שיצאו מהאפנה, ושל רון מיברג).  הפופולאריות של המשקה כיום כמעט אפסית כך שברחבי ארה"ב קשה (אם בכלל ניתן) להשיג אותו, אבל מסע הפרסום המוצלח משנות ה – 60 הוריש לנצח את הביטוי:  "The guy's got moxie".  אבל מה הוא ה"מוקסי הזה"?

הכוונה שהשתרשה היא  לרוח תעוזה בולטת, לאומץ שיש בו חן מיוחד, שהוא לאו דווקא רציונאלי (ולפעמים אנטי-רציונאלי, או אנטי-אינטואיטיבי).  המוקסי הוא הנכונות והרצון "ללכת על זה".   ב – Urban Dictionary מצאתי:  " sass, courage, spunk, determination, attitude"  וגם "unmitigated gall" – סוג של "חוצפה".  מוקסי זה שכשכולם אומרים לך "תיזהר, זה מסוכן מדי, לא תוכל להצליח, לורנס טיילור גדול מדי ומהיר מדי וטוב זה לא יכול להיגמר".  אבל Joe Cool הולך על זה, בלי שום מחשבה שזו בעיה.

הערה חשובה:  המוקסי לא תמיד מצליח, וכשלורנס טיילור או ג'ים ברט נתקלים ב – unmitigated gall זה יכול להיגמר גם בזעזוע מוח והפסד של 3-49.  אחרי הכל, המוקסי הוא גם נכונות לקחת סיכונים.  אבל גם אם זה קורה, אז ג'ו מונטנה מופיע ב – Saturday Night Live כדי לצחוק על זה   כן, כי  גם ההומור העצמי והפרופורציה הם חלק מהמוקסי.

ה – moxie  מבוסס על שילוב של אופטימיות (ברגעים מלחיצים או מאתגרים במיוחד), בטחון ביכולת להשיג את ההצלחה שמאפשר את הגובה הנוסף (כאילו שאתה יודע מראש מה התוצאה, ורק צריך לממש אותה), וגם את האומץ, אבל אלו לא אפשריים ללא הנחישות וה – know how.  ה – moxie מאפשר מימוש היכן שהספקות שלנו עצמנו הם המכשול המשמעותי ביותר בפני ההצלחה.

Intangibles  הוא מונח המציין סט של תכונות שלא ניתנות להגדרה ברורה, ושקשה להסביר (או אפילו להבין) מה הן בדיוק.  העניין הוא בכך שגם אם התכונות לא לגמרי ממשיות, הן מייצרות תחושה של ערך מוסף ברור.  ברור וגם חסר תחליף, דווקא בגלל שהוא לא נכנס לשטאנץ.  לפעמים "הדברים הממשיים ביותר הם דברים שאין בהם ממש", כתב קונפוציוס (בהתייחס לאהבה).

בספורט – זה אומר שאחרי שהסקאוט ממלא את הסקאוטינג ריפורט במחנה ה"קומביין" ונותן ציון לכל פרמטר שמוגדר – ממהירות דרך הנתונים הפיסיים, העמידות ועד לטווח/עצמת זריקה – אז הוא יכול להוסיף התרשמות שהדו"ח עצמו לא יכול לתת לה ביטוי.  ולפעמים ההתרשמות הזו  – לחיוב או לשלילה – אומרת בעצם את כל מה שבאמת חשוב, ושיגדיר את הקריירה, ושהדו"ח המלא לא יוכל לבטא.

היום, כשהכל כבר היסטוריה, אנחנו יודעים:  אמרתם ג'ו מונטנה – אמרתם moxie ו – intangibles. וההיסטוריה מוכיחה ששתי התכונות האלו, החמקמקות להגדרה ולתפיסה, הן בשום אופן לא תנאי מספיק להצלחה.  אבל מצד שני, הן עושות את ההבדל בין הצלחה שיגרתית לבין הצלחה יוצאת אופן ודמיונית, הצלחה שמעל ומעבר לצפייה הסבירה. 

מתבקשת כאן גם פרספקטיבה נוספת:  כאשר בוחרים פרנצ'ייז קוורטרבק על בסיס תכונות של moxie ו – intangibles לוקחים הימור שמבוסס על צפייה שהיא לא לגמרי ברורה.  צפייה שיצמח מזה משהו יוצא דופן.  צפייה מן הסוג הזה היא לעולם בעייתית, כי אנחנו יודעים לכל אורך הדרך שההצלחה שלה איננה מובטחת.  אבל זו צפייה שמלווה כל העת בתחושה שאם ניתן לה הזדמנות – יכול לצמוח כאן משהו שהוא לא הטוב השגרתי, לפי השטאנץ, אלא משהו שהרבה מעבר.  לכן אנחנו מקווים, אבל אנחנו ספקנים.  אנחנו מצפים, מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר שאנחנו מצפים לו.  אנחנו עושים רציונליזציה לבחירה, ומצד שני ממהרים להתנער ממנה.  במלים פשוטות, אנחנו לא ממש יודעים.

זהו הצד הבעייתי בסוג כזה של צפייה.  כל זריקה שקוורטרבק כזה יפספס, כל דאון שילך לאיבוד, כל הפסד – שבים ומעוררים את הספקות, את השדים, את ה"אמרנו לכם".  כי אנחנו מאמינים ב – moxie, ומצד שני כופרים.

שאלת טריוויה בשביל הפרספקטיבה:  מי היה הפרוספקט מספר 1 בקרב הקוורטרבקס בדראפט של 1979, והראשון להיבחר?  (מי שידע את התשובה – אני באמת מוריד את הכובע).

אז בואו נחזור אל ההיסטוריה.

בשנת 1978 הגיע לסן פרנסיסקו גדול מאמני הפוטבול בהיסטוריה, בעל עץ האימון המפואר ביותר, הממציא והמשכלל של ה – West Coast Offense.  את ביל וולש, שזכה להצלחה קודמת כמאמן של אוניברסיטת סטנפורד, ייחדו שני דפוסי פעולה:  בנייה מלמטה, באמצעות בחירות דראפט לא שגרתיות אבל מותאמות למערכת והשלמה באמצעות החתמה של פרי אייג'נטס בהזדמנות (דווקא תפיסה זו שקידשה את ההתאמה למערכת ייצרה כמה מגדולי כוכבי הפוטבול של כל הזמנים) ושיטת התקפה ייחודית שבוססה על עקרון פשוט:  לעשות את הדברים הקטנים נכון, בהדרגה ובדבקות לתכנית.  מסירות רוחב קצרות, פיזור הכדור בין מספר גדול של תופסים ורצים, רב-גוניות וגמישות, התקדמות סבלנית ועקבית, שליטה בשעון והתשת ההגנה, עד למציאת התורפה/הפירצה וניצולה עד תום (אפשר לחפש בדיעבד נקודות דמיון פילוסופיות בין השיטה הזו לבין הטיקי-טקה של הכדורגל.  אבל אל תטעו, שיטת ה – West Coast Offense של וולש היתה מאד שמחה ומרתקת, עם פוטנציאל למהלך גדול בכל רגע נתון.  לסן פרנסיסקו של שנות ה – 80 היתה אחת ההתקפות המזהירות בתולדות הפוטבול).  ביל וולש האמין שאין קיצורי דרך (התקפות אוויריות ל – 60 יארד) ושמנצח מי שעושה את הדברים הנכונים בעקביות.

את שנתו הראשונה כמאמן ראשי ב – NFL סיים ביל וולש עם שני נצחונות וארבעה-עשר הפסדים.  ואז הוא הימר על המוקסי.

העיתוי הוא הדראפט ההיסטורי של 1979.  ג'ו מונטנה היה כבר שם מוכר בכל בית בארה"ב.  משחקו האחרון במכללות היה משחק בלתי-נשכח שהמחיש בעצם את כל מה שמיוחד בו.  משחק ה –Cotton Bowl הפגיש בין נור-דיים ליוסטון (ונקרא לימים ה – "Chicken Soup Bowl").  במחצית פיגרה נוטר-דיים 20-12.  גו' מונטנה היה חולה, סבל מהיפותרמיה, ירד אל חדר ההלבשה, ועד הרבע הרביעי התוצאה טיפסה ל – 34-12.  ואז, כאילו מדובר בפרק של פופאי, מונטנה שתה מרק עוף וחזר למשחק עם 7:37דק' על השעון.  את ההמשך אתם כבר יכולים להשלים לבד.  מונטנה הוביל את אחד הקאמבקים הבלתי-נשכחים בהיסטוריה. הדאון האחרון התחיל עם שתי שניות בלבד על השעון והסתיים במסירה לטאצ'דאון המנצח – 35-34.

למרות זאת, כאמור, הסקאטוינג ריפורט של מונטנה היה רחוק מלהרשים.  הציונים הכלליים היו בינוניים.  הוא נבחר בסיבוב השלישי בדאפט, כקוורטרבק הרביעי בלבד.  תעצרו רגע כדי לחשוב על זה.  לפני קוורטרבק של הול אוף פיים שניצח ארבעה סופרבולס נבחרו, לפי הסדר, ג'ק תומפסון, פיל סימס, וג'ף פולר.  ומונטנה לא היה נבחר גם שם אילולא ה – moxie וה – intangibles.

בעונה של 1979 מונטנה בעיקר ישב על הספסל וכמעט שלא שיחק.  את העונה של 1980, הראשונה שבה קיבל הזדמנות (עדיין לא את המפתחות), ה – 49ers סיימו עם שישה נצחונות בלבד, ועם עשרה הפסדים.

ואז, העשור הבא היה שלו, של Joe Cool, ושל המוקסי.  מונטנה הוביל את סן פרנסיסקו לארבעה נצחונות בסופרבול (81, 84, 88, 89), הוא הוביל עשרות תצוגות-על וחזרות ברבע האחרון פעם אחר פעם. הוא נחשב על-ידי רבים כקוורטרבק הגדול בכל הזמנים ובוודאי לווינר האולטימטיבי.

במקרה הזה, ה – moxie וה – intangibles ניצחו.  אז בואו ננסה להבין אותם עוד קצת,כי לפעמים הסיפור עצמו מוצלח יותר מכל הגדרה (מן הסתם חלק לא קטן מקוראי דה-באזר יקראו אותו שלא בפעם הראשונה).

סופר בול 23.  3 דקות ועשר שניות לסיום, סינסינטי עולה ליתרון, ומונטנה, שבקריירה שלו ב – NFL הוביל לא פחות מ – 31 קאם-באקס מרשימים ברבע הרביעי, ידע שצריך טאצ’דאון.  הפעם לא היה מדובר במשחק רגיל, אלא במשחק הגדול מכולם, מעל מאה אלף אוהדים רועשים, כל אמריקה צופה בטלויזיה, והכל מגיע לדרייב אחד אחרון, ליכולת לתפקד ולדייק בלחץ שיא.  בשלב הזה בקריירה שלו כבר כולם הכירו את מונטנה, וידעו שאם מישהו יכול לעשות את זה, זה הוא.  ועדין, גם אצל האוהד הנאמן ביותר ניקר הספק, גם הוא ייחל לסוג של נס.

במהלך הדרייב, מונטנה הרגיש שהקבוצה שלו לחוצה ומבולבלת,שהוא לא מצליח להעביר את הוראות המהלך ושלא שומעים אותו.  היה מאוחר מדי לקחת זמן, הוא צעק “הייק”, לקח את הכדור, צעד אחורה, שחרר מסירה ופספס בהרבה את ג’רי רייס – הרסיבר הטוב ביותר ששיחק את המשחק –  שהיה חופשי לגמרי.   משהו בתסריט לא הסתדר.

החברה’ צעדו חזרה אל ה – huddle לקבל את ההוראות של ג’ו, ואז הוא פנה את הסנטר שלו האריס ברטון (ההר אדם ששומר עליו) וכשכולם שומעים הוא אמר:  “היי האריס, תראה שם ליד המדרגות, זה לא ג’ון קנדי”?  (הקומיקאי המפורסם).  השחקנים הסתכלו על מונטנה במבט של “היי מאן, על מה לעזאזל אתה מדבר עכשיו, אנחנו מנסים לנצח כאן סופרבול”…

Moxieו ו – intangibles.  הפוך ממה שכל אדם אחר באותו מצב היה עושה.  וזה עבד גם הפעם.  הוריד את הלחץ.  החזיר את הבטחון, מה הבעיה, בואו פשוט נעשה את מה שאנחנו יודעים.  התוצאה היתה אחד ה”דרייבים” המושלמים בהיסטוריה של המשחק:  הצלחה בשמונה מתוך תשע מסירות (חוץ מהמסירה האחת מעל הראש של רייס), חציית 92 יארד וטאצ’דאון מנצח 34 שניות לסיום.

ההצלחות חסרות-התקדים של ביל וולש ושל ג'ו מונטנה הן יוצאות דופן ולא מעידות על הכלל.  שנה אחר שנה שחקנים בכל תחומי הספורט נבחרים על סמך intangibles ומתבררים כ – bust.

ובכל זאת – כולנו מנסים ללמוד את השיעור של המוקסי.

מועמדים נוספים לנבחרת המוקסי:

דוגמאות שקופצות לי לראש, ותוסיפו חופשי משלכם –

פיט סמפראס – כי מה עושים במערכה המכריעה בטורניר גראנד סלאם, בפני נקודת שבירה ובסרב שני?  נו, זה ברור לגמרי!  מגישים אס!

רג'י מילר – שהפך את הסדרה בין אינדיאנה לניו יורק לקרב אישי מול ספייק לי (את הסדרה אינדיאנה הפסידה, למרות מפגן קליעה מרהיב של רג'י. שנה לאחר מכן הם גם ניצחו.  אבל הגישה היא הסיפור).

אייל ברקוביץ' – על ה – 6-3 באולד טראפורד עם שני גולים ושלושה בישולים.  תחשבו מה שתחשבו על ברקוביץ' – מוקסי היה לו, ובשפע.

אריק קאנטונה – צריך בכלל להסביר?

בכדורסל האירופאי – אנטואן ריגודו על השלשה עם היד לפרצוף תוך כדי נפילה לאחור ששוברת אותך (ועוד אחת מהעונשין). עודד קטש, בלי סנטימנטים "תנו לי את הכדור".  ופטר נאומובסקי, כי היה כיף לשחק, ועכשיו אני הולך לנצח אתכם.   וכמובן דראז'ן פטרוביץ', שב – 196 ס"מ שלו היה יותר מוקסי מבמדינת ניו ג'רזי כולה.

קולין קפרניק – שמופע הפלייאוף שלו נגד גרין ביי היה תצוגת תכלית של מוקסי.

אה כן, וגם הבחור הזה, שמעטים מכם שמעו עליו:

 הלקח:

יש גם לקח לפוסט הזה, והאמת היא שאני מנסה עדיין ללמוד אותו.

אם אפשר היה לנסח אותו באופן מושלם, אז הוא היה יוצא קרוב מאד לזה:

"Our deepest fear is not that we are inadequate. Our deepest fear is that we are powerful beyond measure. It is our light, not our darkness, that most frightens us. We ask ourselves, who am I to be brilliant, gorgeous, talented, fabulous? Actually, who are you not to be?"  (Marianne Williamson)

למדו את המוקסי.

Too Easy
האם האריה ישוב לשאוג?

תגובות

  • יוני (המקורי, מפעם)

    מעולה. אני אוהב את הכתיבה שלך, ואת קטעי הוידאו. אחלה בלוג!

    • נחשון שוחט

      תודה רבה!

    • נר הלילה

      +1

      • URLACHER

        מצוין!
        מדהים לחשוב שכל הזמן מתעסקים בבחירה המאוחרת של בריידי או אפילו של מארינו אבל כמעט ולא מדברים על זו של מונטנה

  • austaldo

    מועמדים נוספים? ככה בשליפה מהמותן:
    ג'ונתן אדווארדס
    אירנה שווינסקה
    קוסוקה קיטאג'ימה
    וכמובן, טום בריידי - הג'ו מונטנה של עידן תיקרת השכר.

    לגבי השאלה שלך - מי הקווטרבק הרשון שניבחר ב 1979 - התשובה שלי היתה "פיל סימס", זכרתי שהוא ניבחר בין הראשונים באותו דראפט. בדיקה מהירה גילתה שהוא באמת ניבחר מאוד גבוה (שביעי) אבל היה מישהו שניבחר לפניו ואותו בחיים לא הייתי מנחש.

  • ariG

    אחלה, אחלה פוסט. תודה נחשון. בקצב הזה עוד תפתיע יום אחד עם פוסט על פוטבול אוסטרלי.

    ממה שאני מבין - מוקסי, בשפת העם, הוא למעשה אדם שלא רואה ממטר, בעל ים של כישרון וביצים מברזל. women want them, men want to be them
    אוסיף לרשימה את אריק שרון, מראדונה, וקלינט איסטווד בשביל הכיף.

    לגבי ה-intangibles - ה - x-factor החמקמק - אדם חכם אמר לי פעם שהדברם החשובים באמת בחיים לא נמדדים במספרים. גיליתי מאז כמה הוא צודק.
    מבלי להפליג לדוגמאות רחוקות, די להזכיר את משחק השפעת של ג'ורדן הזכור לכולם - רגע שמסמל את הimmortality שלו בעיניי - הרבה לפני הממוצעים, טבעות האליפות, הריחוף מול LA....

    • חלפס

      המוקסי של הפוטבול האוסטרלי שייך ל-דיפר!

    • נחשון שוחט

      תודה אריאל.

      אני מבדיל בין קטגוריית ה"מעל כולם והוא יודע את זה (וכולם יודעים את זה)" (ג'ורדן, מראדונה, בפוטבול ג'ון אלוויי ופייטון מנינג - שהיו בחירות קונצנזוס ראשונות, לאנס ארמסטרונג, בולט, וכו') לבין המוקסי (רג'י מילר, קאנטונה, מונטנה, באפניים הייתי מציין רוכבים כמו לורן ז'לאבר או ינס ווכט, גם מרקו פנטני).

      נכון שהרבה פעמים יהיה שילוב, אבל המוקסי לא מחייב שאתה אבסולוטית הטוב ביותר (לפעמים תהפוך לכזה). במוקסי יש איזה קסם שחמקמק יותר להגדיר ולזהות שמעלה ספורטאים מסוימים לגבהים שמעבר לתחזית האובייקטיבית.

      אהבתי קלינט איסטווד. definitely moxie. (המוקסי האולטימטיבי בסרטים זה האן סולו).

      אגב, הספורטאי שנבחר לייצג את מוקסי (המשקה) היה טד וויליאמס. גם טייס קרב וגם מי שנקרא ה - Greatest Hitter who ever lived (השחקן האחרון שהיה לו ממוצע חבטות של מעל .400 לעונה). בניגוד ברור לרוח הפוסט שלי, וויליאמס היה בעל גישה מאד מתודית ומחושבת.

      http://cn1.kaboodle.com/hi/img/b/0/0/1a/4/AAAAC3widCQAAAAAABpN1Q.jpg?v=1229358077000

  • בני תבורי

    ראיתי את אותו סופרבול בסינרמה בת"א ואת הצרחות שלי בסיום שמעו גם בלבנון. אבל עד היום כשאני רואה את הסרטון הזה אני עדיין במתח מטורף...

  • itaish

    פוסט מעולה.
    רק הערה קטנה לגבי רג'י, כמי שעדיין מתעורר שטוף זיעה לפעמים בגלל אותו לילה.
    מי שניצחה בסידרה הייתה אינדיאנה ולא הניקס. משחק 1 - המופע המפורסם של 8 נק ב 18 שניות. רג'י נותן תנועת חניקה. משחק 7- יואינג מחטיא לייאפ בשניה האחרונה. בבית. אאוצ'.
    זו הסדרה שהחלה את היריבות הקשה, למרות שגם שנה לפני זה הקבוצות.נפגשו בפלייאוף והניקס נצחו.

    • נחשון שוחט

      תודה!
      מופע הדו-קרב והחניקה מול ספייק לי היה במשחק מס' 5 ב - 1994.
      הפייסרס הובילו 3-2 והפסידו את השניים הבאים (ג'ון סטארקס הציל את ספייק לי מגירוש).

      השאר כפי שציינת, ב - 1995.

      ולמי שעוד לא ראה - סרט מופת על רג'י מילר נגד הניקס: http://www.youtube.com/watch?v=mLf5WjfTGxg

  • טל בן יהודה

    איזה פוסט מהנה. כל הכבוד

  • שחר דמרי

    הדוגמא הראשונה שעלתה לי לראש זה זידאן והפננקה בגמר המונדיאל. בעצם, גם הפננקה המקורי היה חתיכת חצוף.

  • Zak

    יופי של כתבה, לינקים וקטעי וידיאו, כן ירבו.

    עוד מוקסי? ג'ים מוריסון שעלה בתוכנית של אד סוליבן ושר מה שהתחשק לו, מייק פאטון מפיית' נו מור שלא ברור לך מה הוא עושה בעולם הרוק עד הרגע שאתה שומע אותו שר וכמובן קורט קוביין שחי איך שרצה ולמרבה הצער גם מת איך שרצה. דניס רודמן שלקח את 15 הדקות שלו ובנה מהם קריירה, סטנלי קובריק שביים מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, ואצלנו טומי לפיד, ישעיהו ליבוביץ'.... זה מה שעולה בראש כרגע

    • נחשון שוחט

      מעולה! רק על קוביין אני מתאפק שלא לצטט לך את Randy the Ram. :)
      קובריק - good call!

  • אריאל גרייזס

    כמישהו שרץ, אני מאוד יכול להתחבר לקטע הזה של המוג'ו (או מוקסי?). אני לא שובר שיאים, מן הסתם, אבל יש תחרויות שבהן אתה מתחיל על קצב מסוים, מהיר יותר ממה שחשבת שאתה מסוגל, והמוח שלך אומר לך שאין סיכוי שתצליח לעמוד בקצב הזה לכל אורך הדרך אבל הרגליים אומרות לך שדווקא כן. ועובר עוד ק"מ ועוד ק"מ והרגליים ממשיכות לתת את זה, ואתה מרגיש שזה אפשרי - ובשלב מסוים זה כבר לא משנה אם הרגליים באמת יכולות או לא, כי המוח יודע שהוא יוכל לעשות את זה.
    זה קרה לי במרתון האחרון שלי, זאת אחת ההרגשות הכי טובות שיש. בדרך כלל, המוג'ו הזה מגיע כשעשית הכנה באמת טובה

  • תומר

    שאראס - ביצים של סוס וקיילר אינסטינקט,
    לארי בירד וברד ליף (בכוונה באותה נשימה)
    WHITE MAN CANT JUMP BUT CAN WIN GAMES..

  • ניינר

    למי מהספורטאים הישראלים יש מוקסי חוץ מברקו? אוחנה לדעתי ואולי לעדי גורדון

    • נחשון שוחט

      עדי גורדון לגמרי.

    • נר הלילה

      דודי סלע

    • גל דגון

      לחג'ג' ורוט. פשוט אין להם את הכישרון של קטש או גורדון.

      גם יותם הלפרין הוא סוג של דוגמה למוקסי. על דרך השלילה.

      • ניינר

        אם כבר על דרך השלילה, האם יש יותר אנטי מוקסי משחר פאר?

        • גל דגון

          הפוך, גוטה. לגרד את הטופ 10 עם הכישרון שלה? מוקסי זה כל מה שהיה לה בשיאה. אבל יש גבול גם למה שמוקסי יכול לתת.

  • תומאס נוימן

    מה, זה לא ברור? ערן זהבי!

  • המתקן

    לי קורזיץ

  • YG

    פוסט נהדר!

    ולעניין אחר- יוג'ין.

    10000- בקלה והאח שלו, פארח, טאנוי, צ'יפקוק ו-בט, אימנה מארגה ודמאלש, קארוקי וקיפסאנס.

    5000- אלאמירו, ג'ון קיפקואץ',קיפטו, ברנארד לאגאט, איזייה קואץ', לונגוסיבה, ריץ' וגיילן ראפ, ואדוין סוי.

    800- רודישה, מוחמד אמאן,טימוטי קוטום,

    1500- ח'זקאל קמבוי ופול קואץ',

    5000 נשים- טירונש "האלילה" דיאבבה, ולינט "צעדי צבי" מסאי.

    1500 נשים- ילנה סובולבה, אלן אובירי, קיפיאגון, והמרים ג'מאל מקאטר.

    שוד איי סיי מור?

    • נחשון שוחט

      אין ספק שיהיה מעניין.

  • MCMANAMAN

    ברוס גרובלאר!

  • עופר

    דיק פוסברי

  • חלושעס

    שלום רוקבן!
    סתאאאאם.
    באופניים יש הרבה: וינו, סאגאן ועוד.

    לאנטי-מוקסי יש לי מועמד נהדר: אספה פאואל.

  • חלפס

    אנטי מוקסי נוספת - מרלין אוטי

  • האם האריה ישוב לשאוג? | למרחקים ארוכים

    [...] האתלטים של התקופה כנגד הצביעות של הממסד, ובוודאי בזכות המוקסי - הפך לאחד הסמלים של הריצה [...]

  • Lovely Rita | למרחקים ארוכים

    […] תיקנתי את עצמי.  זה ניו אינגלד, בייבי, אחרי הכל – The guy's got moxie  (תקראו, גם אם לא עכשיו – בבקשה תקראו על […]

Comments are closed.