החלטת קריירה

החלטות קריירה של ספורטאים - המוצלחות לעומת המבאסות - ואיזה לקחים אפשר ללמוד מהן.

 בתקופה הקרובה אצטרך לקבל החלטות דרמטיות ביחס לשאלות שבמשך שנים עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא להתמודד איתן.  לא קל.

במצבים כאלה אנשים נורמליים נוהגים לרשום לעצמם טבלאות של בעד ונגד.  אני, לעומת זאת, כותב פוסט לדה-באזר.

וזה הרעיון:  "החלטות קריירה" של ספורטאים – 6 שהצליחו בגדול ו – 6 החלטות מבאסות, ואיזה לקח אפשר ללמוד מכל אחת מהן.

יהיה כיף אם תוסיפו סיפורים ולקחים משלכם, ואולי נלמד משהו בדרך.

ההחלטות הטובות:

1.  ג'ון אלוויי מסרב לחתום בבולטימור – הדראפט ההיסטורי של 1983 (שישה קוורטרבקס נבחרו בסיבוב הראשון, שלושה מהם הגיעו להול אוף פיים, ובנוסף היו בדראפט הזה כוכבים על-זמניים כמו אריק דיקרסון ודרל גרין).  בכל זאת היה קונצנזוס מוחלט לגבי בחירת הדרפאט הראשונה  – שחקן שלא היתה קבוצה אחת  שלא חלמה להחתים אותו – ג'ון אלוויי הקוורטרבק של סטאנפורד.  הבחירה הראשונה הלכה לבולטימור קולטס.  אבל לאלוויי היו רעיונות משלו.  ג'ון ואביו המאמן ג'ק אלוויי לא האמינו ברצינות התכניות של הקבוצה ועוד פחות מכך האמינו במאמן הקשוח פרנק קוש ובשיטה שלו.  אלוויי החליט לשים אצבע בעין של שיטת הדראפט והכריז מראש שבשום פנים ואופן לא יסכים לשחק בבולטימור. צריך היה תירוץ, אז הוא האשים את "מזג האוויר", מה שהרתיח את טרי ברדשו (בשלהי הקריירה המפוארת שלו) שהכריז על אלוויי כ"גולדן בוי" של חוף הים, שלעולם לא יוביל קבוצה לאליפות.  הקולטס בכל זאת לא חיכו יותר מ –  45 שניות לפני שהכריזו על בחירת אלוויי כבחירה הראשונה בדראפט (לכל קבוצה יש 15 דקות למצות הליכי משא ומתן ולסגור מעגלים.  היתה כאן הצהרת כוונות ברורה:  ג'וני בוי, אתה שלנו, ואתה לא תחליט).

אלוויי התעקש שלא ישחק בשום תנאי בבולטימור.  והיתה לו ביד חלופה.  אלוויי נבחר עוד קודם לכן על-ידי הניו יורק ינקיז בדראפט של ה – MLB, הוא כבר הספיק לשחק ולהצטיין במשחקי הכנה, והינקיז היו מוכנים להציע לו חוזה.  כשנשאל על-ידי העיתונאים איך יתמודד עם מזג האוויר בניו יורק, אלוויי חייך והשיב שבייסבול משחקים בקיץ.

אלוויי הלך עד הסוף עם המהלך הזה ולא היה מוכן לוותר.  אחרי שכל הקבוצות בליגה כמעט התעניינו בטרייד ונתקלו בדרישות מאד קשוחות של בולטימור, הצליחה דנבר להשיג את העסקה הגדולה (אגב, במחיר ממש לא יקר).  משם ההיסטוריה אמרה את שלה:  5 הופעות בסופרבול, שני נצחונות, וקריירה שלמה ומפוארת בדנבר (כיום אלווי הוא ה – executive vice president of football operations של הקבוצה והיה גורם חשוב בהחלטה של פייטון מנינג להגיע לדנבר.  נקודות הדמיון בין השניים לא מעטות).

הלקח:  הכלל הראשון בדרך לקריירה גדולה:  אל תסכים ללכת למקום שיהרוג לך את המוג'ו.

סיפורו המלא של הדראפט של 1983 בסרט המצוין של ESPN.  מאד מומלץ.

2.  צ'ונסי בילאפס מגיע לדטרויט – בילאפס היה כוכב גדול באוניברסיטת קולורדו.  כשריק פיטינו הגיע לבוסטון הוא בחר אותו שלישי בדראפט (לפני רון מרסר הכוכב שלו בקנטאקי).  במשחק המקצועני הראשון של בילאפס הסלטיקס הצעירים והמתחדשים ניצחו את הבולס של מייקל ג'ורדן.  אבל השנים הראשונות היו קשות,  אפילו קשות מאד.  צ'ונסי לא הסתדר ולא ממש מצא את עצמו.  פיטינו ויתר עליו לטובת קני אנדרסון (מה?  כן, פיטינו רצה full court press ולרוץ, ופוינט גארד טהור שינהל את כל זה).  צדונסי נדד בין כמה קבוצות ונחשב על-ידי רבים כ – bust.  ואז הוא זכה לעזרה חשובה מטרל ברנדון במיניסוטה (בילאפס שיחק כמחליף של ברנדון, שהיה עבורו סוג של מנטור).  ושם הוא גם עשה את קפיצת המדרגה הראשונה, בתזמון נכון.  לבילאפס לקח זמן לגלות מיהו, מה המשמעות, עבורו, של 'play your game, do your thing".  הוא צריך היה את הזמן הזה.  הוא לא התבייש להתלבט, להתייעץ, ובדיעבד הוא מסביר:  "כדי להיות מנהיג אתה צריך צריך לדעת גם להיות מונהג".  ב – 2002, אחרי הופעה מעולה של בילאפס בפלייאוף כמחליף של ברנדון שנפצע, הוא הפך לפרי-אייג'נט, היסס מאד לעזוב, עד שג'ו דומארס הציע לו את כל הקופה.  הוא היה הראשון שאמר לבילאפס:  היי, אתה האיש שלנו, אנחנו מחויבים לך.  אתה תנהיג את הקבוצה הזו.  קח את הכדור.  הוא שלך.  ובילאפס הבין שהגיע הזמן שלו ללכת על זה.

התוצאה:  בילאפס היה המנהיג הבלתי-מעורער של הקבוצה האחרונה שזכתה באליפות ה – NBA בלי סופרסטארס, הפיסטונס של 2004.  הפיסטונס הגיעו פעם נוספת עד משחק שביעי בגמר (בו הפסידו לספרס), הפך ל- Mister Big Shot ושיחק בחמישה משחקי אול-סטארס רצופים.  (רק למה למה למה דומארס צריך היה להרוס את הכל עם הטרייד האומלל עבור אייברסון?)  צ'ונסי בילאפס הוא אחד משחקני ה – NBA האהובים עליי.  ממי שנחשב ל – bust הוא היה לשחקן השני בחשיבותו ל – NBA מכל מחזור הדראפט של 1997 (שני רק לטים דאנקן).

לקחים מהסיפור הזה ישנם לא מעטים:  תקופת לימוד והסתגלות זה בסדר; אל תחפש את האשמה באחרים או בסביבה אלא בהסתגלות שאתה בעצמך צריך לעשות;  שים את האגו בצד ואל תהסס להיעזר באחרים;  וכשהרגע שלך מגיע – לך למקום שבו מאמינים בך, שבו מוכנים לתת לך להתבטא וגם לפרוח.  הסיכום הקולע ביותר הוא של ג'ונתן אברמס מגראנטלנד:  "A leader isn't born or built.  It's always a little bit of both".

הכתבה המעולה של ג'ונתן אברמס על הקריירה של צ'ונסי בילאפס.

chauncey

3.  קורט וורנר – הכוכב הגדול ביותר שלא נבחר בדראפט –

ב – 1994 אף קבוצה לא בחרה בקורט וורנר בדאפט.  שבעה סיבובים, בכל סיבוב 28 בחירות.  השם קורט וורנר לא נשמע.  בחור בשם הית' שולר (מי?) נבחר על-ידי וושינגטון כבחירה השלישית בסיבוב הראשון.  חוץ ממנו ומטרנט דילפר נבחרו עוד שישה no names ואין צורך להטריד אתכם עם הרשימה.  קורט וורנר לעומת זאת, לא הצליח למצוא קבוצה.  בתקופה מסוימת הוא עבד בסופרמרקט ב – 5.50 דולר לשעה.  הגיע הזמן לחפש קריירה חדשה.

אבל לא.  קורט וורנר לא הסכים לוותר על החלום.  הוא השיג חוזה ב – Arena Football ובמשך שנתיים הפך שם לכוכב (טוב נו, כמה שאפשר להיות כוכב ב – Arena Footballl…).  הוא המשיך להופיע כל קיץ מחדש למבחנים בקבוצות שונות, עד שהראמס החתימו אותו כקוורטרבק שלישי, וגם כששיחק שם הם החתימו את טרנט גרין כ – free agent וסימנו אותו באופן ברור כמי שיוביל את הפרנצ'ייז.  כשגרין קרע את ה – ACL במשחק קדם עונה (לקראת העונה של 1999) הסיכויים של הראמס נראו אבודים.  ואז קורט וורנר קיבל את הקבוצה.  והוא לא הביט לאחור.  בשלוש עונות הוא נבחר פעמיים כ- MVP של הליגה, הנהיג את ה – Greatest Show on Turf, שבר שיאי מסירה בזה אחר זה, הוביל את הראמס לשני סופרבולס (באחד ניצחו, כשוורנר קובע שיא של 414 יארדס באוויר, בשני הפסידו לניו אינגלנד בפילד-גול של וינאטרי בשניה האחרונה).

הלקח:  את המשפט הזה אמר ניל קנדל:  "Some people follow their dreams.  Others hunt them down and beat them mercilessly into submission".

4.  בו ג'קסון מסרב לבחור – בו ג'קסון היה כוכב פוטבול ענק, ניצח את ה – Heisman Trophy ונבחר על-ידי טמפה ביי כבחירה הראשונה בדראפט של 1986.  בו ג'קסון ראה את עצמו ככוכב בייסבול, ולא העריך במיוחד את הצעד של טמפה ביי שפיתו אותו למשא ומתן מוקדם וגרמו לו להפסיד את מעמד ה"חובבן" ואת העונה האחרונה שלו במכללות.  ג'קסון נבחר על-ידי קנזס סיטי בסיבוב השלישי של דראפט הבייסבול.  כשטמפה ביי הציבו לו אולטימטום:  או פוטבול או בייסבול, הוא לא הסכים להתקפל, ובחר בבייסבול.  היות שלא הוחתם בטמפה, השם שלו עבר לדראפט של 1987 שבו נבחר בסיבוב השביעי על-ידי הלוס אנג'לס ריידרס, והבעלים של הקבוצה אל דייויס, בצעד נועז (לאל דיוויס מותר) הסכים לרעיון של "גם וגם".

התוצאה:  גם וגם.  בו ג'קסון הוא השחקן היחיד שנבחר כאול-סטאר גם בפוטבול וגם בבייסבול.  (שאלת טריוויה למתקדמים:  מיהו השחקן היחיד שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט בשניים משלושת ענפי הספורט הספורט הגדולים בארה"ב?)

הלקח:  בניגוד להנחה המקובלת/אקסיומה, לא תמיד צריך לבחור ולהתמקד.  יש אנשים שלא נועדו לזה, שהייחוד שלהם הוא בהצטיינות בכמה דברים במקביל.  

5.  אלן ווב עוזב את מישיגן וחוזר למאמן התיכון –  אלן ווב היה ילד הפלא, "הנבחר", "התקוה הגדולה", ה"מיילר האמריקאי הגדול הבא" – מי שעל כתפיו הוטל לשנות את מגמת השקיעה המתמשכת של הריצות הבינוניות והארוכות בארה"ב.  ב – 2001 הוא שבר את שיא התיכונים האגדי של ג'ים ראיין (שהחזיק מעמד 36 שנים) כשרץ 3:53.43 דק'.  ואז הגיע ווב אל התחנה הבאה והטבעית במסלול – אוניברסיטת מישיגן (מאוניברסיטת מישיגן יצאו לא מעט רצי בינוניות מצטיינים, כולל מדליסט הכסף ב – 1,500מ' ניק וויליס הניו זילנדי).  השנה הראשונה (והאחרונה) של ווב במישיגן היתה בינונית למדי.  הלחץ עליו היה עצום.  הוא הרגיש שזה פשוט לא הולך. ההתקדמות נעצרה.  אחרי שנה אחת בלבד הוא החליט לחזור לוירג'יניה ולהתאמן אצל המאמן של מהתיכון סקוט ראצקו.

התוצאה:  לכמה שנים, הקריירה של ווב זרחה, למרות שרבים ידגישו שהוא לא מיצה את הפוטנציאל ולא הצליח להפוך לרץ מנצח בתחרויות גדולות.  הוא לא הצטיין בהתמודדות עם הלחץ. בכל זאת ב – 2007 היה ווב רץ ה – 1,500מ' המהיר בעולם וגם שבר את שיא המייל האמריקאי, שבו הוא מחזיק עד היום.

הלקח:  אז הסיפור של ווב הוא לא סיפור ההצלחה האולטימטיבי, אלא סיפור על כך שלכל אחד יש את הדרך שלו.  ושאם המסלול "הרגיל", "הנחשב", "המקובל" לא מתאים לנפש – אין לזה סיכוי להצליח.  ווב גם לימד שכשאתה מבורבר, ממש כמו בניווטים, הדבר הנכון לעשות הוא לחזור למקום האחרון שבו הרגשת בטוח, ולהתחיל שוב משם.  אגב, זה כנראה הלקח הקשה ביותר ליישום

6.  רוני רוזנטל נוסע לליברפול – כילד, איך אהבתי את רוני רוזנטל.  הוא היה מהיר, היה לו מוסר עבודה, הוא היה פורץ כמו טנק מרכבה באגף השמאלי עם כתפיים מורמות ופשוט רץ בלי לראות בכלל לאן הוא רץ.  שחקן כלבבי.  אבל לרוני רוזנטל היה כשרון מוגבל, ולא היה לו שום דבר שהתאים הגיונית לתרחיש של 7 שערים ב -8 משחקים כדי להבטיח את האליפות האחרונה של ליברפול.  אלא שזה בדיוק מה שקרה.  לרוזנטל היה כשרון מוגבל.  רק שהוא לא ידע את זה.

הלקח:  תעבוד קשה יותר מכולם, תהיה קונסיסטנטי. וכשנותנים לך – תיקח!

סיימון וגרפנקל שרו:  Your time has come to shine, All your dreams are on their way.

 

ההחלטות המבאסות:

1.  טרייסי מגריידי ווינס קרטר מפרקים את השותפות בטורונטו – הקטע הזה מבחינתי אישית לגמרי.  קרטר ומגריידי אמורים היו להיות ביחד הקבוצה הבאה שלי (אחרי שג'ורדן ופיפן פרשו או התפזרו).  היה שם הפוטנציאל לקבוצה שבאמת כיף ומלהיב לאהוד.  נדרש עוד קצת זמן לייצב ולשפר את הצוות המסייע, עוד החתמה של פרי אייג'נט, עוד עזרה לאנטוניו דייויס בצבע ופוינט גארד עם ידית מדוייקת ומהירה.  לא יודע כמה רחוק הקבוצה הזו היתה מגיעה, אבל הבטחתי לעצמי לאהוד אותה.  בתקופה הזו קרטר עוד נחשב לכוכב אמיתי, אפילו לכוכב שמנצח משחקים (טוב, מדי פעם).   ה- Vinsanity היתה בעיצומה.  שני בני הדודים, אתלטים נדירים שיודעים מה לעשות עם כדור, הראו ניצוצות של כימיה אמיתית.  מגריידי עזב ראשון (לאורלנדו), וזה כבר לא היה אותו דבר.  קרטר נשבר מעט אחריו ונסע לניו ג'רזי (ניו ג'רזי?  Give me a break.  מי לכל הרוחות בוחר לנסוע לניו ג'רזי?).  שניהם הפכו ללהטוטנים נודדים, ספקי היילייטס שמעולם לא הובילו קבוצה להצלחה יוצאת דופן, שאף קבוצה כבר לא היתה "שלהם", שמילאו בדרך כלל תפקיד משני ושלא הותירו חותם משמעותי.  חבל, כי הם באמת היו יכולים.

הלקח:  אם יש לך משהו מיוחד, אל תתן לאגו שלך, או לחמדנות, להרוס אותו.

vinsanity

(Vinsanity)

2.  רוברטו הראס הופך לדומסטיק של לאנס ארמסטרונג – עזבו לרגע את נושא הסמים.  בשנת – 2000 סומן רוברטו הראס כדבר החם הבא.  הוא סיים חמישי כללי בטור דה פראנס, עם רכיבה מאד מרשימה ומלהיבה, בעיקר בהרים.  הוא ניצח שני קטעים וסיים ראשון בדירוג הכללי בוואלטה (הטור של ספרד).  הוא היה מוכן להצטרף אל הגדולים ולהילחם על מקום בפודיום של הטור דה פראנס.  ואז ה – US postal Service  – קבוצת-העל הדורסנית – הציעו לו חוזה שמן ודיל מפוקפק:  הוא יהיה פועל של לאנס ארמסטרונג ויעבוד בשביל הנצחון שלו (הכתבת קצב בהרים וסחיבת מים בקטעים מישוריים), ובוואלטה הוא יוכל להוביל את הקבוצה ולהתחרות עבור עצמו.  בגדול, רוברטו הראס תיעל את הכשרון שלו למען ההצלחה ההיסטורית של הרודן הגדול של הדבוקה.  נכון, הוא יצא מזה עשיר וגם ניצח פעם נוספת בוואלטה, ובכל זאת  כמה חבל.

הלקח:  אין דבר גרוע יותר מלחיות את החיים שלך בידיעה שמישהו אחר רוכב על הכשרון שלך.  או כמו המלים מהשיר של רוג'ר ווטרס:  Each man has his price Bob, and yours was pretty low

3.  נדב הנפלד מוותר על חלום ה – NBA –   על הבחירה הזו אפשר כמובן להתווכח (נכון אח שלי, אבי חוברה?) כי הנפלד היה באמת שחקן ענק ויוצא דופן בכדורסל האירופאי .  הנפלד  גם הסביר שלהיות שחקן ספסל ב – NBA  מעולם לא היה בגדר שאיפה עבורו.  אבל זה סובייקטיבי, וזה מבאס.  כי נדב הנפלד הוביל את ה – Dream Season של קונטיקט של ג'ים קלהון.  הוא היה שם דבר במונחים לאומיים בארה"ב (איך הייתי גאה להיות אז ישראלי בניו ג'רזי – "Never underestimate the Israeli", אמרתי לכולם, והם אשכרה הנהנו לאות הסכמה).  נדב היה רוקי השנה בביג איסט, ושיחק כשווה מול דריק קולמן ובילי אוואנס.  הוא סומן כשחקן מיוחד בגלל תכונות האופי, עם קונצנזוס כמעט מוחלט שהוא יגיע ל – NBA.  תשאלו את ג'ים קלהון.  ואז, בשיא המומנטום והתקווה,  הנפלד חזר למכבי, להצלחה המובטחת, ועשה בדרכו קריירה בלתי-נשכחת.  אבל מבחינתי הוא היה בשיאו בעונת החלום של קונטיקט.  הוא ייצג פוטנציאל אינסופי.  הוא ייצג חלום.  והוא ויתר.

הלקח:  אם לא יהיה לך אומץ לדמיין את זה, אין סיכוי שזה יקרה.

4.  ג'רמי וורינר עוזב את מאמנו קלייד הארט – בין השנים 2004 עד 2007 היה ג'רמי וורינר הסופרסטאר האחד והיחיד של ריצת ה- 400מ' היוקרתית, ואחד הכוכבים הגדולים של האתלטיקה הקלה.  סדרה של נצחונות במשחקים האולימפיים ובשתי אליפויות עולם (גם במירוץ האישי וגם במירוץ השליחים), שישה נצחונות משישה מירוצים שהקנו לו את הפרס הגדול בגולד-ליג, שיא אישי ששופר בהתמדה וירד עד ל – 43.45 (שלישי בכל הזמנים).  השאלה היחידה לגבי וורינר היתה מתי (ולא אם) הוא ישבור את שיא העולם של מייקל ג'ונסון.  ב – 2008, כן דווקא בשנה אולימפית, החליט וורינר לעזוב את מאמנו קלייד הארט.  כאן צריך להסביר:  קלייד הארט, מאמן קבוצת האתלטיקה של אוניברסיטת ביילור, הוא בלי ספק מאמן ה – 400מ' המצליח ביותר, ללא שום תחרות.  בין השאר הוא אימן  את מייקל ג'ונסון (שהיה סוכנו של וורינר) ואת סניה ריצ'ארדס.  וורינר הסביר שהארט לפני פרישה.  הארט מצידו הסביר שמדובר במחלוקת על אחוז תמלוגי הזכייה שהוא קיבל כמאמן.  באליפות ארה"ב של 2008, ושוב בגמר האולימפי, וורינר הפסיד ללא תנאי ללה-שון מריט (בגמר האולימפי בהפרש של שניה שלמה).  זה הספיק לוורינר כדי לחזור אל הארט בזיחלה, אבל מאז ועד היום, הוא לא התקרב שוב לשיאו (מדליית כסף באליפות העולם 2009, וזהב בשליחים, ומאז – כלום).  בימים אלו וורינר בעיצומו של נסיון קאמבק.  בינתיים הוא עדיין רחוק משיאו, וממקום בנבחרת ארה"ב לאליפות העולם.  מצד אחד, אי אפשר להגיד שהסיבות כולן קשורות לפרידה הזמנית בינו לבין הארט.  מצד שני, זו היתה נקודת הזמן שבה אבד לו המוג'ו.

הלקח:  אל תזלזל במורים שלך ובחלקם בהצלחה שלך.  ואל תמהר לשנות נוסחה מצליחה.

 5.  רוברט דה נירו עושה קומדיות סוג ג' – טוב, הייתי חייב.  (בקלות תוכלו לחשוב על דוגמאות מקבילות גם בספורט).  וזה יהיה בגוף שני.  (You talkin' to me?).  רוברט דה נירו, אתה אגדה.  יחידי ועל-זמני.  היית צייד הצבאים.  היית ויטו קורליאונה הצעיר.  היית השור הזועם, ונהג המונית.  וכל כך שכנעת!  נתת לנו את החברה' הטובים, קזינו, סיפור מרובע ברונקס.  היית Bad Ass אולטימטיבי.  היממת אותנו.  העברת צמרמורת.  היית שחקן שבשבילו הולכים לראות סרטים, מסוג השחקנים שהקיום שלהם לבדו מצדיק את הקלנוע.  מה לכל הרוחות אתה עושה ב – Meet the Fockers?  סרטים שגורמים לך לרצות לבטל את הכבלים.  מה לכל הרוחות קרה לך?  איך נהיית כזה ליצן?

הלקח:  שמור על האינטגריטי שלך.  מה שיצרת בעבר כבר לא רק שלך, והוא מחייב. 

 6.  ברט פארב פורש ולא פורש, ושוב פורש ולא פורש, וממאיס את עצמו על הגרין ביי פארקרס – כל קרדיט, גם הגדול ביותר, אפשר למתוח יותר מדי.  ככל שהמעמד גדול יותר, קל יותר לנצל אותו.  כן, ברט פארב היה אחד ויחיד.  הוא היה אגדה.  כן, הוא השחקן החשוב ביותר בתולדות הקבוצה.  במשך 15 שנים הוא היה הגרין ביי פאקרס, הוא היה חתום על ההצלחה.  הוא הביא לגרין ביי את הפוטבול הכי יפה.  ואז, הגיע הזמן לפרוש, או שלא.  או שכן, או שעוד פעם לא.  ברט פארב שיחק את המשחק הלוך ושוב, הודיע על פרישה וחזר בו, שיחק ביכולת הקבוצה להיערך ולבנות מחדש.  עד שבגרין ביי החליטו לחתוך ולשים את הכדור בידיים של ארון רוג'רס, וברט פארב התבכיין.  ומשם הוא המשיך לפרק ב' מביך ומיותר בניו יורק ג'טס ולאחר מכן במינסוטה (המתחרה על הקונפרנס.  בפוטבול לא עושים דברים כאלה…).  את כל הדברים הגדולים שהוא עשה בפוטבול זה לא לעולם לא ישנה, אבל הטעם שנשאר בסוף הוא רע, וחבל.

הלקח:  לא, זה לא קשור לאיך צריך לפרוש או לסיים קריירה גדולה, או אפילו לעבור באופן מכובד לקבוצה אחרת (חשבו על ג'ו מונטנה בקנזס סיטי, וגם הקריירה השניה של ג'ורדן בוושינגטון היתה מכובדת).  אין בדברים האלה כללים, ולגיטימי לרצות להמשיך לשחק.

הלקח הרבה יותר פשוט:  אל תהיה נקניק!

וטיפ אחרון לסיום, על ניצול הזדמנויות, When are we ever gonna catch a break:

איירוד - היה כדאי להיות מסומם? (כנראה שכן)
יורו צעירות (1) - לפני הפתיחה

58 Comments

גיל שלי 5 ביוני 2013

אתה יכול לחבר לאלווי את ההחלטה של איליי לשמוע לאבא שלו, ולא להסכים לשחק בסן דייגו

אסף לב 5 ביוני 2013

יופי של כתיבה, יופי של כתבה.

אהבתי לקרוא על בילאפס ועל השנים הלוחמניות בדיטרויט פיסטונס, גולני 51, ותיקה. היה מדהים לראות איך הוא מקבל את הכדור ובקור רוח פנומנאלי מוצא את השחקן הנכון, ברגע הנכון ואם לא היה כזה, היה מחזיק את הכדור עד אשר, כן, היו עושים עליו עבירה ובשנים הטובות הוא היה ב 90 אחוז לערך מהעונשין.

תענוג, אסף

אמיר ריצה 5 ביוני 2013

יישר כוח,
וכמו שנאמר ".. מי הוא החכם ? הלומד מכל אדם.."
רצו לומר – מכל אדם באשר הוא ניתן ללמוד משהוא..
איך כן להתנהל.. או איך לא להתנהל..
(פרקי אבות, ד', א')
א מ י ר

ג'רמייקל רוג'רס 5 ביוני 2013

תיקון קטן- התקופה של פארב במיניסוטה הייתה מעולה. סוף סוף היה לו רץ אחורי נורמלי להוריד קצת מהלחץ ולהזכירך הם הפסידו בגמר האזורי לסינטס[ משחק הבאונטי הידוע לשמצה] שזכו לבסוף בתואר.
ויש לי ג'רזי של פארב מהפקרס ומהג'טס. של הויקינגס לעולם לא תיכנס לארוני.

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

אהבתי (במיוחד את הסיפא).

אריאל גרייזס 5 ביוני 2013

מצוין.
אני יודע שדני איינג' שיחק גם בטורונטו בבייסבול וגם בסלטיקס, אין לי מושג איפה הוא נבחר. אופציה נוספת היא אנטוניו גייטס אולי, שהיה טייט אנד מעולה וגם שיחק כדורסל. היה עוד אחד כזה (דריק וורד אולי?).
לגבי הנפלד, אני מאוד מסכים. מה שמדהים הוא שבתקופה שלו ביוקון – עונה אחת בלבד, כזכור, הוא קלע מאה שלשות. מאה שלשות מהנפלד (כולל אחת גדולה באחד הטורנירים שניצחה את המשחק). המעבר שלו למכבי הפך אותו למומחה הגנתי (עצום) אבל לא הרבה יותר, וחבל.
ותוספת קטנה לגבי קורט וורנר – למעשה יש לו שלושה סופרבולים. אחד גם במדי אריזונה, שם הוא הפסיד (עם ט"ד בשניה האחרונה) לפיטסבורג

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

תודה על התוספות אריאל.
שאלת הטריוויה ששתלתי היא לא קלה. רק מומחי דה באזר יוכלו לה. כמה מגדולי האמריקנופילים בתחום הספורט כשלו בה.

אבל אני מצפה שעוד יהיה כאן פיצוח.

אלעד 5 ביוני 2013

ג'ון האבליצ'ק, לא?

אלעד 5 ביוני 2013

או צ'ארלי וורד.

c web 5 ביוני 2013

גם אני חשבתי צ'ארלי וורד אבל זה לא הוא

אריאל 5 ביוני 2013

לא צריך להגזים, הוא קלע באותה עונה 43 שלשות מתוך 114 ניסיונות.

אריאל גרייזס 5 ביוני 2013

אוקיי, זכרתי שהוא קלע מאה שלשות אבל כנראה שזה היה זרק 100 שלשות. עדיין, 43 שלשות בעונה אחת, זה נראה לי יותר ממה שהוא קלע כל הקריירה שלו במכבי

GIL 5 ביוני 2013

יופי של פוסט.
מקבילים בארץ:
1. כל החלטה של כל שחקן כדורסל ללכת לשחק בגליל עליון בצעירותו [חלקית – הנפלד, שפר, קטש, גור שלף, כספי, אליהו…].
2. כל החלטה כנ"ל לא ללכת לשחק בהפועל ירושלים.

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

מעולה!

אלעד 5 ביוני 2013

ובצד השני – שטיינהאוור, אלימלך, ליובין, גרין ומי לא… הולכים לספסל של מכבי.

רפאל זר 5 ביוני 2013

אני זוכר את הנפלד בגמר אליפות צה"ל תופר איזה 40 נקודות על הראש של אחד השומרים הקשוחים בתולדות הכדורסל הישראלי, ליאור ארדיטי..
למרות שהמהלכים ההגנתיים שלו במכבי היו ברמה של ג'ורדן וסטוקטון, הקריירה שלו היא החמצה גם בעיניי.
פשוט ויתר על ההתקפה כשחזר מיוקון.
השחקן הישראלי האהוב (בזכות הגאוניות ההגנתית), והשנוא (בגלל אי מקסום הפוטנציאל) עליי..

מתי 5 ביוני 2013

יש את תיירי אנרי שעבר מהכנף לחוד, בזכות וונגר (פעם היו לו הברקות כאלה). לפעמים הפתרון נמצא מתחת לאף. וגם: אל תפחד לשנות הרגלים.

ariG 5 ביוני 2013

גדול אתה, איזה כיף

my two cents:

לגבי הנפלד – מסכים עם הלקח שלך ככלל, וקשה לי לקבל את ההסבר של היונה גם אם הוא אומר אוןתה בכנות. יותר קל להגיד שמעולם לא באמת רצה את זה, הhindsight bias והצורך של אנשים להצדיק החלטות בדיעבד יכול גם לעוור פקחים ולסלף דברי צדיקים
הייתי שאול את היונה כך –
did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?

וכמה נוספים שלי:
קטש –
סיפור מעניין –
ביקרתי במאדיסון סקוור גארדן ב-97. המדריך של הסיור אומר לי כך:
you said you're from Israel, right? Well here's Oded Katash's locker (ליד הלוקר של יואינג)… הלוקר היה מוכן כבר.
הסוף ידוע – איום השביתה הגדולה, קטש נבהל/ לא ראה רחוק מדי, ונשאר ראש לשועלים לתקופה קצרה, עד שהברכיים הכניעו אותו.

הלקח – grow a pair, carpe diem, etc etc
sieze the day boys, make your life extraordinary.."

שאראס- קליבלנד של לברון רוצה אותו, מגלגלים עבורו את השטיח האדום, ואני כבר מדמיין את העין העקומה וכדורים שהוא מעיף לאלי-הופים מטורפים של LB. לשאראס, שחקן התקפה מהמוכשרים שראיתי, oozing talent אבל snoozing defence , יש רעיון אחרים – הוא רוצה לאינדיאנה הקשוחה וההגנתית, קבוצת בלו-קולאר ככל שהדבר אפשרי במזרח. למה? כי לארי בירד הGM שם (WTF?)
רק את המגבת שלו היא ניפנף שם באוויר, עד שגם זה נמאס לו…

הלקח (גם לדה-נירו) – know your limitations, play to your strengths

ואם כבר להיות פרובינציאלי –

אלי אוחנה – חוזר לבית"ר ומעלה אותה ללאומית ולוקח אליפות. קנה את עולמו ורוכב על הגל מאז. קנה את עולמו, and nothing else matters, never care for what they do, never care for what they know…

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

כיף של תגובה!

גיל שלי 5 ביוני 2013

דרך אגב ון גנדי אמר שהוא מעולם לא רצה את קטש, וסביר שקטש לא היה רואה דקה אצל ון גנדי בגלל ההגנה שלו

matipool 5 ביוני 2013

גיל – למה להרוס לנו עם עובדות ? ..

itaish 5 ביוני 2013

מעולה! כיף לקרוא.
לגבי השאלה, הייתי מהמר על דיון סאנדרס אבל יש לי תחושה שבבייסבול הוא לא נבחר גבוה בדראפט.
והחלטות רעות – ביורן בורג חוזר מפרישה ומנסה לשחק עם מחבט עץ.

itaish 5 ביוני 2013

אה והנפלד – the gaza striper. איזה כינוי! (שבר את שיא החטיפות לעונה ב div1 אם אני לא טועה

פרננדס 5 ביוני 2013

אחלה פוסט
והנה סרט על בו ג'קסון
https://www.youtube.com/watch?v=4bFQHTVEJVk

אלכס 5 ביוני 2013

לגבי חלק מהלקחים: חשוב לא פחות בעיניי זה לדעת מה זה מה.
האם מה שיש לי זה נוסחה מצליחה, או אחת שאפשר להחליף בטובה יותר?
האם האדם הזה שעוזר לי פה חיוני לתפקוד שלי, או שהוא סתם מדבר הרבה?

הרבה פעמים מגלים את התשובה האמיתית בדיעבד.

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

aye, there's the rub (כמו שהיה אומר המלט)

הארכיון 5 ביוני 2013

ומה ההימור על לברון עובר למיאמי?

הצלחה- כישלון???

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

אחח, כמה התאפקתי לא לכלול את זה בפוסט (למרות שזה סופר-רלוונטי, והיה מבטיח שירשור מפלצתי עם 200+ תגובות). :)

אלעד 5 ביוני 2013

האמת שעוד מוקדם להגיד אם זו החלטה טובה או לא.

c web 5 ביוני 2013

הצלחה
הוא זכה באליפות סופסוף
הוריד קוף מהגב ונראה בדרך לבאק טו באק
להוביל קבוצה לאליפות זו ההצלחה של כל כדורסלן
לא משנה איך מנסים לצייר את זה
זה לא מקרה שלפי דעתי מתאים לפוסט הזה אבל

חלפס 5 ביוני 2013

אלי קנטי היה מאמן צעיר ומוכשר עם חוזה בהפועל גליל עליון שקיבל הצעה להיות עוזר מאמן במכבי ת"א תחת אדלר. כשקיבל את ההצעה עוד בירך את פיני גרשון שנכנס במקומו לגליל.
הסוף ידוע – אדלר פוטר, קנטי היה המאמן הראשי שהפסיד את האליפות ופיני גרשון רק נסק מאותה עונה.
קנטי עצמו מאז לא התאושש אימן כמה קבוצות ובאף אחת מהן לא נחל הצלחה עקבית.

חלושעס 5 ביוני 2013

מה עם דירק דיגלר?
רצה להיות כוכב של סרטי קונג-פו ומצא את עצמו מככב בתעשיית סרטי המבוגרים?
הלקח שלי:
חבל"ז. אם אין לך 10 אינץ' במנוחה – לך תהיה עו"ד.
(או במילים אחרות – קריירה זה למי שאין לו חיים)

נר הלילה 5 ביוני 2013

ההחלטה של אנה סמאשנובה ל'שחק את המשחק שלה' עד הסוף, כלומר לא לזוז מהקו האחורי ולשחק על היתרון הגדול שלה חבטה קונסיסטנטית. הביאה אותה מהמקום ה90 בערך למקום ה16 ב2002. באותה שנה ניצחה 5 טורנירים, ניצחה שחקניות גדולות (הנין וקליסטרס) ושיחקה במאסטרס של סוף השנה.
נדמה לי שזה קשור להתחברות עם קלאודיו פיסטולצ'י.
כבר אחרי שפרשה נבחרה בסקר בין שחקניות הwta כשחקנית הכי קשה לשחק נגדה.
http://www.nrg.co.il/online/3/ART1/783/993.html

אריק החדש 5 ביוני 2013

לא יודע למה
אבל תמיד כשמדברים על כדורסל ישראלי
והחלטות שגויות קופץ לי למחשבה
חנן קרן
למרות שאני אוהד מכבי אני בנושא הזה
לא סולח.

matipool 5 ביוני 2013

תענוג של פוסט !
דה נירו פשוט מבייש את עצמו בשנים האחרונות . כנראה שהוא צריך את הכסף . אם היה פורש לפני עשור או לוקח החלטות נכונות , היה נחשב לגדול השחקנים אי פעם .
הנפלד – אכן תחושה קשה של אכזבה וחוסר רצון ללכת עד הסוף . גם לגבי דורון שפר אגב .
רוזנטל – הברקה של דלגליש . איך הוא מצא אותו אז בבלגיה והאמין שהוא מה שחסר לו כדי להבטיח את האליפות . זה היה יום שמח במיוחד לראות את הכותרת במוסף הספורט של ידיעות – "רוזנטל , רוזנטל , רוזנטל" .

התוספת הקטנה שלי ( צר עולמי כעולם נמלה ) – איאן ראש ומייקל אואן עוזבים את ליברפול .
בצד החיובי – קווין גארנט מגיע לסלטיקס .

עומר 6 ביוני 2013

למרות שאני חושב שהנפלד היה יותר כשרוני, יכול להיות שהבחירה של שפר בסיבוב השני בדראפט היא מה שהיה מצפה להנפלד אם היה ממשיך בקונטיקט. אני אומר את זה בגלל שלהנפלד לא הייתה תכונה אחת מצוינת, אלא הרבה תכונות טובות ככדורסלן. זה, בתוספת לחוסר האתלטיות, לא עוזרים בד"כ לבחירה במקום גבוה בדראפט.

אח שלך.. 5 ביוני 2013

יקירי ואהובי גם יחד…
אני לא מתווכח איתך ( כמעט) על כלום ושום דבש,בטח לא בספורט.
אתה יודע שיש לי חולשה קלה לנדב,אפילו הבכור שלי נקרא ככה( מה שעושה את שניהם ל NH)
שנה אחרי שנדב חזר לארץ, למכבי, זכיתי להיות יום שלם בקונטיקט,אורח של מחלקת הכדורסל… התמונה הכי ברורה וזכורה לי זה תמונת הענק ( אבל ע נ ק…) בכניסה לחדר הלבשה- של נדב שלנו,מרמת השרון,בפוזת קליעה מוצלחת( אחת מני רבות ביוקון) ככה שהאחים מארשל , ו ( קלעי אחד) בשם ריי אלן,דורון שלנו( פרום רמת אפעל,יזרעאל)שנתן בראש לאחד , אלן אייברסון,במשך שנתיים, ואחרים נפגשו עם נדב בכניסה לחדא ההךבשה שלהם…
ישבנו במשרד של גים קלהון,ושוחחנו ( איך לא) על נדב הנפלד. אי אפשר היה לפספס את האהבה שלו לנדב,אולי אפילו הערצה… היה למאמן הזה המון אתלטיות בקבוצה,אבל נדב הביא משהו אחר. המון חוכמה שהם קיבלו באהבה,תוסיף את הרומנטיקה שבבחור מהמזרח התיכון( עם השערות באוזניים…אוח כמה אני מתגעגע…) והוא נהיה אייקון תרבותי מהר מאוד.
אני די בטוח שנדב הנפלד היה נבחר בדראפט,הוא הרי היה כוכב של קבוצה בפיינל פור,אבל אני מאמין( או רוצה לקוות) שנדב הכיר את עצמו יותר מכולם,ולא התפתה ללכת לשחק כדורסל שלא מתאים לו. כדורסל של כוכבים אתלטיים שמשחקים כדורסל ברמה הגבוהה אבל לא כזו שמתאימה לו.
אני הולך עם הרומנטיקה, ומאמין שהוא הכיר את המגבלות ( והיתרונות שלו…) והחליט לחזור לשחק בצהוב הבטוח והנעים. ואם על הדרך לענג 9999 ( ואתי כמובן…) אז אפשר בקלות להעביר אותו מקטגוריות של " מבאסות" למשהו אחר..
נדב היה מחושב לאללה…אפילו הטיפ מהריבאנד לדורון שקלע משלושת רבעי מגרש בשניה האחרונה מול בלגרד,כמדומני,היה מחושב.. הוא הבין את המשחק,הוא הכיר את הפלוסים והמינוסים שלו לחלוטין,החליט החלטה,וזרם איתה עד סוף הקריירה…
למרות שכל שנה נקודות היו נדירות יותר ויותר,הרי שעדיין אנחנו מדברים עליו,כותבים גליו..
בו ניתן לו קרדיט שהוא עשה החלטה נכונה…
אם הוא מסתובב עם בטן מלאה,ראה הודעה זו כמבוטלת…
אוהב את כולך.

נחשון שוחט 5 ביוני 2013

אחחח, התגובה שהכי חיכיתי לה. תודה! היה שווה לחכות.

matipool 5 ביוני 2013

לא יודע אם התכוונת ברצינות , אבל לפי מה שאני זוכר , לא היה שום קשר משפחתי בין המארשלים .

אבי חוברה 5 ביוני 2013

אכן ואכן…
לא היה ( ועדיין אין) קשר בין המארשלים.
גם אין קשר בקריירות שלהם. אבל רונן גורביץ פעם "איחד" בינהם.. שימי ריגר תיקן אותו בשידור,וזה היה נושא לוויכוח. 7 דקות לקח לגורביץ להתקפל.

מכבי תל אבי 6 ביוני 2013

ודייק . הנפלד לא הגיע עם קונטיקט לפיינל לפור אלא רק לelite eight
שם הפסידו לדיוק בנקודה

אלעד 5 ביוני 2013

מה דעתך על החלטת הקריירה של השופט ניסים השעיה?

שי 5 ביוני 2013

יופי של כתבה. מעולה.
אני אוסיף את קרסון וויליאמס או בשמו השני ביסון דלה.
מייקל והוא לקחו יחד אליפות, הוא עבר לדטרויט ואחרי שנתיים בשיא הקריירה ויתר על הנ.ב.א ועל 35 מליון דולר.
שנתיים אחרי הוא (כנראה) נרצח ע״י אחיו בלב ים.
מוסר השכל: לדעת להגיד לא. גם שאתה מחוזר. בכסף. בכבוד.
וכמובן לדעת שדרך נכונה לא תמיד מובילה למקום יותר ״טוב״…

ניינר 5 ביוני 2013

כבר הקדימו אותי אבל להחלטה של אוחנה לחזור לשחק בביתר היתה משמעות הסטורית מבחינת הכדורגל הישראלי.
גם ההחלטה של יוהאן קרוייף לעבור לבארסה לא היתה החלטה כל כך כך רעה ובעלת השלכות עצומות

שי 5 ביוני 2013

התשובה לטריוויה- סקוט בורל. נבחר ל- NBA, MLB

austaldo 5 ביוני 2013

איזה טור ניפלא…

הינה שניים משלי:
החלטה טובה – גבי דאגלאס, ילדה בת 12 מחליטה לעזוב את הבית ולגור מאות קילומטרים מהמישפחה אצל מישפחה אומנת בכדי להתאמן אצל מאמן ברמה הגבוהה ביותר שיוכל לקדם את הכישרון שלה. 4 שנים אחר כך היא מובילה את הניבחרת האמריקאית לזכייה במדליית הזהב הקבוצתית בהתעמלות באולימפיאדת לונדון, וזוכה במדליית הזהב היוקרתית בקרב-רב. בדרך היא גם הופכת לדארלינג של אמריקה ולסמל בשביל המון ילדות אפרו-אמריקאיות.
הלקח: Dream the impossible dream!

החלטה רעה – דרו הנסון, כוכב גם בבייסבול וגם בפוטבול. בקבוצה הפוטבול של מישיגן הוא מדיח מההרכב אחד בשם טום בריידי. בסופו של דבר הנסון בוחר בבייסבול וחותם על חוזה חסר תקדים עם היאנקיס. בבייסבול הוא פשוט לא מצליח ברמה הגבוהה וכשהוא מנסה לחזור לפוטבול זה כבר מאוחר. הוא מקבל הזדמנות אחת אחרונה אצל ביל פארסלס בדאלאס ואחרי מחצית אחת הקריירה שלו גמורה.
הלקח: כסף זה לא הכל

גיל שלי 5 ביוני 2013

לכל מי שכתב צ'ארלי וורד – וורד הודיע לכל קבוצות הפוטבול שבמידה ולא ייבחר בסיבוב הראשון, הוא ילך לשחק כדורסל. הטענה שלו היתה שאם הוא לא נבחר בסיבוב הראשון זה רק בגלל שהוא שחור (זה לא ממש מופרך לאור התפקוד שלו בקולג' אבל גם זה שהוא לא כל כך גבוה שיחק פה תפקיד). הניקס לקחו אותו בסיבוב הראשון בדראפט בNBA, ויש הגורסים שהוא אפילו הצדיק את הבחירה בסיבוב הראשון

שמעון רצאבי 5 ביוני 2013

הנפלד באמת היה שחקן טוב כל כך? גאון הגנתי? הייתי שמח להבין למה, באמת.

סימנטוב 5 ביוני 2013

נהדר תודה!

אלדר 5 ביוני 2013

ההחלטה של ההורים של חזום חזום לקרוא לו חזום.

ניינר 5 ביוני 2013

:)

צור שפי 6 ביוני 2013

יופי של פוסט. וכשכותבים על רוברט דה נירו אי אפשר שלא להוסיף בנשימה אחת לקטגוריית הפדיחות את אל פצ'ינו.

פרמנידס 6 ביוני 2013

אין מה ללמוד מקונטינגנטיות נטו

שכחת משהו חשוב – ינקה אקהויז ובזה שמעולם לא עזבו את הפועל ת"א.

יונתן 6 ביוני 2013

עד היום אני לא מבין את ההחלטה של דורון שפר לא ללכת למחנות הקיץ של האנ בי איי אחרי שנבחר בסיבוב השני.
בניגוד להנפלד, דורון שיחק שלוש שנים מופלאות תוך כדי ויתור על הצעות מפתות מהארץ. האכזבה מהבחירה בסיבוב השני מובנת אבל ההחלטה לוותר לגמרי על החלום קצת פחות.

Zak 6 ביוני 2013

שיהיה בהצלחה בקבלת ההחלטות, ואם תצטרך עוד עזרה אל תהסס לבקש. כולנו היינו בנקודה הזאת ונשמח לייעץ.

יונתן2 7 ביוני 2013

טור מעניין מאד. היה כיף לקרוא.

חזי 7 ביוני 2013

אחלה פוסט. תענוג!
ומה לגבי של הישאם אל גרוז' שלקח קשה את ההפסד בסידני והחליט לפרוש. אחרי שלא התאמן כמעט שנה, חזר ולא עצר עד שבאתונה ניצח ב- 1500 וב- 5000. הלקח: אם אתה מוכשר, אל תוותר על החלום שלך! הוא יגיע (בהרבה עבודה קשה). בהצלחה!

Comments closed