החופש הפרדוקסלי

עיון נוסף בעולמם הפנימי של הרצים למרחקים, ועל פילוסופיית ה - Stotans של המאמן האוסטרלי פרסי סרוטי

(הפוסט הזה פורסם במקור לפני כמה שנים באתר "מועדון ארוחת הבוקר" ובמגזין "עולם הריצה".  החלטתי להעלות אותו גם לכאן כקונטרה ל"טרנד" הכתבות על "הטרנד" של הריצה, שצץ לאחרונה.  הכתבות האלו מצטיינות בעיקר בשטחיות ומצדיקות נסיון למבט אחר אל עולמם הפנימי של הרצים.  הזווית שתקבלו כאן היא אישית, והיא אחרת לחלוטין.   תזכרו שאני עדיין חדש בדה באזר ועדיין לא תם שלב ה"ניסויים" – ואולי בעצם מוטב שהוא לא יסתיים אף פעם.  בכל אופן, אני מקווה שגם לכאן טקסטים מהסוג הזה יכולים להתאים).

*****

חיבור זה עוסק בשתי פרספקטיביות הפוכות כמעט ביחס לעיסוק בריצה כתחביב.  לכאורה מציבה כל גישה הגדרה שונה באופן קוטבי של המוטיבציה הבסיסית שמביאה אדם לשרוך את נעלי הריצה ולצאת השכם בבוקר אל שבילי הואדיות או אל מדרכות העיר, בצעדים קצביים, מונוטוניים, נחושים.

מן הצד האחד, ניצבת גישה נטורליסטית במהותה, הסולדת מתחרות-יתר ומעמידה במרכז את ההיבטים הנפשיים והטבעיים של העיסוק בריצה.  לפי גישה זו, המרדף אחר התוצאה הוא מרדף שווא המחטיא לחלוטין את העיקר. ההנאה מהריצה אינה נובעת מן הספרות שעל השעון, אלא מזמן האיכות שמקדיש הרץ לעצמו, לגופו, לנפשו, לחוויה הפיסית והרוחנית שבמפגש עם הטבע, עם תמונות הנוף המשתנות, עם חדוות החיים ועם המוסיקה הפנימית שמתנגנת בתוכו.  נהדר.  זו גישה המבקשת להתמקד בפשטות, ביופי ובהנאה שבאימון הגופני לשמו, ללא כל צורך לרדוף אחר הישגים חיצוניים.

מן הצד האחר, ניצבת הגישה “התחרותית”.  גישה זו לא בהכרח כופרת בערך של ההנאה מן הטבע , החברה הטובה ושאר אלמנטים סביבתיים הכרוכים  באובססיית הריצה, אבל לפי גישה זו, כל אלה הם בבחינת תוצרי לוואי – רצויים ומספקים אמנם, אבל לא מגדיריה של המוטיבציה הבסיסית.  הרץ “התחרותי” עוסק בראש וראשונה בגילוי עצמי מסוג אחר, שנובע מן הרצון להשתפר, למתוח את גבולות האפשר, לחזור ממחוזות  הייסורים והקושי הכרוכים במלחמה הבלתי נגמרת עם השדים ובמרדף אחר מטרה חמקמקה.  האובססיה של הרץ התחרותי היא אובססיה של תהליכים.  הוא לומד, הוא סופר, הוא שואל, הוא דוחה סיפוקים, הוא מתחייב.  הוא נהנה מהנוף שבדרך, אבל בסופה הוא רוצה תשובות, תוצאות, הצלחות מוחשיות ומדידות.  הריצה עבורו היא בראש וראשונה אתגר ומבחן.

ההתנגשות שלכאורה קיימת בין שתי הגישות הללו היא שמביאה אותי לכתוב את הרשימה הזו, כשיקוף של הפרספקטיבה האישית שלי ושל האופן הסובייקטיבי שבו אני חווה את העיסוק בריצה.  הגישה שאציג פרדוקסאלית, במודע ואף בכוונה.  מתוך הדגשת הניגודים, היא חותרת למציאת הרמוניה.  מתוך שאיפה לאמץ את היתרונות שבשתי הגישות הסותרות גם יחד, היא נאחזת בפרדוקס.   הקורא הזר לא יבין, לא יוכל להבין, את מה שלנו הרצים כל כך ברור.

לא, אין בדברים שאכתוב חידוש או המצאה, אלא בעיקר תיאור של מקורות ההשראה.

***

ד”ר רוג’ר באניסטר, האדם הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות, כתב באוטוביוגרפיה שלו:

“We run, not because we think it is doing us good, but because we enjoy it and cannot help ourselves. The more restricted our society and work become, the more necessary it will be to find some outlet for this craving for freedom. No one can say, ‘You must not run faster than this, or jump higher than that.’ The human spirit is indomitable.”

“אנו רצים, לא משום שאנו חושבים שזה מועיל לנו, אלא משום שאנו נהנים מכך ומשום שאיננו יכולים להימנע מכך.  ככל שהחברה וסביבת העבודה מגבילות יותר, כך גם נחוץ יותר למצוא פורקן לאותה הכמיהה אל החופש.  איש אינו יכול לומר ‘אסור לך לרוץ מהר יותר, או לקפוץ גבוה יותר’.  הרוח האנושית היא בלתי-מנוצחת”.

roger bannister

(רוג'ר באניסטר יורד לראשונה ממחסום ה – 4 דק' למייל במגרש Iffley Road ב – Oxford, 6 במאי 1954.  הצילום באדיבות Allsport UK/Getty Images)

מה שבאניסטר היטיב להגדיר כ”כמיהה אל החופש” היא בעיניי המוטיבציה הבסיסית ביותר לעיסוק בריצה, עבורנו כרצים חובבים.  אנו מוצאים את הכמיהה הזו לחופש ברגעים חטופים של בוקר בחיק הטבע, במפגשים מפתיעים עם תנים או יחמורים, בתמונות נוף ובתחושות אקלים משתנות, בעונות המתחלפות, במפלט מעשן הפקקים, ממירוצי היום יום ומשחיקת השיגרה, אל הגוונים והקולות והריחות המתחדשים ומזמינים גם אותנו להתחדש ביחד איתם.  אנו מוצאים את החופש ברגעים הללו שלנו עם עצמנו, ובמבט השונה על העולם מבין שדות ופרדסים.  אבל אנו מוצאים את החופש הזה גם ברוח שנמצאת בתוכנו ושאותה אנחנו מעירים מחדש, שאותה אנו מפתים באמצעות מסעות דמיוניים, מתריסים ומתגרים.  את החופש אנחנו מוצאים על מסלול הגילוי העצמי, באדיקות שבה אנו פועלים כדי לפתח יכולות חדשות, לפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות, ולחוות תחושת ריחוף אופורית וחסרת מאמץ ברגע – תמיד מפתיע – של הבשלה.

החיפוש אחר החופש הוא אירוני, משום שכדי ליהנות מן החופש בשלמותו, רוב הזמן אנחנו מכפיפים את עצמנו למשטר אדוק ונוקשה.  אנחנו מאמצים את הרגלי הריצה והאימון ברליגיוזיות, בשקידה ובקפדנות שלחלוטין לא נהירות לסביבתנו.  אנחנו לא מחפשים מסע קליל בחיק הטבע, אלא חוויה פנימית עמוקה ומשמעותית, שמתפתחת ומבשילה לאורך זמן ומגיעה לשיאה ברגעי ההתמודדות הקיצונית עם הקווים האדומים.

עבור חלק מאיתנו, החופש שאליו אנחנו כמהים איננו מוצר של פנאי.  הוא איננו תוצר של התבוננות אדישה ופאסיבית.  להיפך, הוא מבוסס על היכולת שלנו להקדיש את עצמנו לתהליך.  באופן כמעט אבסורדי, הוא צומח מתוך אותה הקיצוניות הבלתי מוסברת שבה אנחנו שואפים להתמיד ולהשתפר.  הוא נובע מהיעדר הפשרה, מן ההבנה שההגשמה כרוכה בחציית סף הקושי, מן העקביות והטוטאליות שבה אנחנו מאמצים את האתגר.

איך כל אלו קשורים לחופש?  כי אלה הם רכיבי המרד הפרטי שלנו.  הם השיקוף של הרצון החופשי שבוער בנו, של הדחף שלנו לחיות, לפרוץ לעבר מחוזות חדשים, לנפץ שיאים, לשבור מוסכמות, לתת ביטוי, בלי שום בושה, ליצר טבעי וילדותי.

ג’ון פארקר כתב:

“Running to him was real, the way he did it the realest thing he knew.  It was all joy and woe, hard as diamond;  it made him weary beyond comprehension.  But it also made him free”.

“הריצה היתה עבורו אמיתית, הדרך שבה הוא רץ היתה הדבר האמיתי ביותר שהוא הכיר.  כולה שמחה ויגון, קשה כמו יהלום;  היא גרמה לו להיות עייף במידה שמעבר להבנה.  אבל היא גם גרמה לו להיות חופשי”.

עבורי, ברגע שנוטלים מן המשוואה את הקיצוניות, את הדחף, את התשוקה הפרימיטיבית לרוץ מהר יותר ויותר, את הקושי ההולך וגובר בפני האתגר –  נוטלים במידה רבה גם את החופש.  זה פשוט לא עובד, או שזה עובד הרבה פחות טוב.  כרצים אנחנו מכירים את ההרגשה, בשיא תקופת האימונים, על סף משבר, כשאנו מכריחים את עצמנו להשכים לעוד ריצה ארוכה ומרגישים בכל צעד את השרירים הכואבים.  אנחנו מכירים את השאלות ואת הספקות.  רובנו הרי הבטחנו לעצמנו שאחרי שנסיים את המרתון הבא, נעשה את “הסוויץ’”, נשנה את הגישה, נהנה מהריצה ללא המרדף אחר התוצאה, נחזיר את הסבירות והפרופורציה.   אלא שמהר מאוד גילינו שמדובר באשליה.  שהרי החופש לא נמצא בפרופורציה, החופש לא נמצא בסבירות.  להיפך, החופש נמצא בקריאת התיגר, בשבירת השיגרה שלא על יסוד תחשיבי תועלת או הגיון.

ויש פן נוסף לאירוניה:  החופש איננו אקראי.  כדי להשיג אותו, אנו מתכננים באופן קפדני, אנחנו עוברים תהליך שהוא לא רק חושי, אלא גם רציונאלי.  אנחנו לומדים, אנחנו חוקרים, אנחנו שואלים.  אנחנו מגייסים סבלנות ומשמעת עצמית.  המודל שאנו מאמצים איננו מתאים לתפישות המקובלות של המושג “חופש”.  ואז, בדיוק אז, בעיתוי שאף פעם איננו מובן מאליו וברגע שכמעט אף פעם איננו צפוי, הוא מגיח…

החופש שאנו חווים לא מצוי, אחרי הכל, בתחרות, או בתוצאה, או “בשורה התחתונה”. אלו הם התפאורה, הקונטקסט לגילוי העצמי האמיתי, הפנימי.  אלו הם הדשנים לקרקע שממנה צומחות החברות והשותפות, שעל פניה מבצבץ ההומור, שממנה נובטות החוויות והתחושות הכל כך מיוחדות.  כאן אנו מוצאים, במילותיו של וויליאם ג’יימס, את הרקע לשפיות, לרוגע ולעליזות החיים.  כאן אנו מיישרים את הקצוות המחוספסים של העצבנות שלנו ונעשים בעלי מזג נוח, נגישים לזולת.

אנחנו חווים את החופש כאשר מתוך התמקדות במשימת האימון, אנחנו מתמלאים לפתע באושר  למראה צבי המדלג במנוסה אל עבר קו האופק, או כאשר פריחת שקדיות ורודה-לבנה  צובעת את צלע ההר החולש על עיקולי הואדי, כאשר אויר קריר מכה על פנינו ושורק בין הברושים.

ואנו חווים את החופש ברגעים של ההבשלה, כאשר הצעד ארוך, נפתח מעצמו, קליל, יפה ובטוח, כשאנו מרגישים בלתי מנוצחים ולא רוצים להפסיק, אלא ליהנות עוד ועוד מן הרגע הפשוט.  אז אנחנו מזדהים עם הדברים שכתב המאמן האמריקאי ברוטוס המילטון:

“ואכן, זו אחת האירוניות המוזרות של החיים המוזרים האלה, שדווקא מי שעובדים הכי קשה, שמכפיפים את עצמם למשמעת הנוקשה ביותר, שמוותרים על תענוגות מסוימים כדי להגשים מטרה, הם גם האנשים המאושרים ביותר.  כשאתם רואים עשרים או שלושים אנשים עומדים על קו הזינוק של מירוץ ארוך בתחרות מסוימת, אל תרחמו עליהם.  מוטב דווקא שתקנאו בהם.  כנראה שאתם מסתכלים על עשרים או שלושים הנהנתנים הגדולים בעולם.  הם שלמים ומאושרים לחלוטין עם הטעמים הפשוטים שלהם, עם גופיהם החזקים, הבריאים והחסונים, ועם הריגוש של התחרות הנקייה שלפניהם.  אלה ימי הנעורים שלהם, כשהם יכולים לרוץ מבלי להתעייף;  אלה ימי הזוהר התוססים שלהם, והם רצים כי הם אוהבים את זה.  החיים שלהם שלמים יותר בגלל התחרות הזו והזכרונות שלהם יהיו עשירים בהרבה.  זו הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לרוץ.  זו הסיבה שבגללה הם רצים.  יש בזה משהו טהור ואצילי”.

בשנת 1946 רשם המאמן האוסטרלי האקצנטרי והשנוי במחלוקת פרסי סרוטי, בכתב ידו הצפוף, רשימה בת שישה עמודים שפירטה את “פילוסופיית ה – Stotans” שלו.  סרוטי, שאימן בין השאר את אחד מגדולי הרצים בכל הזמנים, שיאן המייל והאלוף האולימפי הבלתי-מנוצח הרב אליוט, הרבה לדבר על הריצה כעל דרך חיים בעלת משמעות שמחייבת התמסרות לא רק לאימונים, אלא לגישה כוללת יותר.  במונח Stotan (חיבור בין Stoic לבין Spartan) ניסה סרוטי לשלב בין שתי גישות חיים שעל פני הדברים מנוגדות זו לזו.  בהגדרה הזו ובסתירה הפנימית שבה, הוא היטיב לבטא את האישיות ואת העולם החוויתי והערכי המייחד את הרץ למרחקים.  מצד אחד יש בו שלווה סטואית, יש בו טוהר ויושר פנימי, הפנמה, קבלה והשלמה עם הטבע.  מצד שני יש בו התנהלות ספרטנית בלתי מתפשרת וקשוחה.  מצד אחד מזג טוב ונוח, חתירה לשלמות פנימית ומוסרית ולשקט, חיפוש אחר התבונה.  מצד שני חינוך דוקטרינלי לשאוף להיות חזק יותר ויותר; חתירה לנצחון; יצר בסיסי שלא לסגת ושלא לוותר; נכונות להתאמן קשה, לשאת בכאב ובסבל כדי להוציא מעצמו את המיטב.  קוד ההתנהגות של סרוטי התבסס על הצורך הבסיסי בפעילות פיסית “אלימה” בחייו של אדם (שבאה לידי ביטוי באימוני ריצה ואימונים פיסיים אחרים קיצוניים וקשים במיוחד).  אבל הקוד היה רחב הרבה יותר, וכלל גם ציוויים ביחס לתזונה, להשקפת עולם, להתפתחות אינטלקטואלית, קריאה, פתיחות למוסיקה ולאמנות ועוד.  אצל סרוטי, ההצלחה, חוסר הנכונות לוותר ולהיכשל והנכונות להתחייב באופן קיצוני למטרה הם רכיבי יסוד, שצריכים להשתלב עם אהבת הטבע, עם נפש פתוחה, עם אידיאלים של פיתוח הגוף והנפש.

percy cerutty

(שדה האימונים של הקבוצה של פרסי סרוטי, ב – Portsea  שבדרום אוסטרליה)

ניתן לטעון ולהסביר שפרסי סרוטי היה אמנם מקורי ויצרי, אבל כנראה גם מטורף שלא הבין יותר מדי בגישות שביניהן שאף לחבר.  מי שדוגל באידיאלים של האסכולה הסטואית הרי לא יקבל על עצמו תפיסת עולם ספרטנית.  ולהיפך.  האדם הסטואי סולד מיצר תחרות וממאבקים (שאין בהם כל טעם), הוא מבקש לנטרל ככל הניתן כל אלמנט של כעס, שנאה, ושל “הישגים” מדומים הנשפטים לפי פרמטרים חיצוניים לא רלוונטיים.  הוא מתרכז בשלמות ובשלווה הפנימית, בשליטה עצמית, בקבלת חוק הטבע.  האדם ה”סטואי” ישיג את ה”חופש שלו” בכך שיתמקד באמת וברצונות הפנימיים שלו, ולא בנהי אחר דחפים רגעיים.  עליו להיות מיושב ומאוזן, ללא נטיה לקיצוניות, תוך שהוא חי את חייו במכוון לטבע.  מונחים “ספרטניים” כמו  “נצחון”, “דבקות במטרה”, “הקרבה”, “משמעת” וכד’ סותרים את לבנות היסוד של הגישה הסטואית.

ודווקא בגלל הסתירה הזו, יש כל כך הרבה קסם במונח שטבע סרוטי, שמצליח לבטא את הייחוד של עולמו הפנימי של הרץ, שזר לא יבין אותו.  מצד אחד קבלה ואהבה של הטבע, שלווה, חברות, רוגע, הומור, הנאה מן האלמנטים הבסיסיים והפשוטים ביותר בנסיון לנטרל את הבלי העולם שמסביב, ומצד שני, יצריות, תחרותיות, נחישות, משמעת, הקרבה וחתירה מתמדת לפרוץ גבולות חדשים ולנצח.

בעולמו הפנימי המיוחד של הרץ מיושב הפרדוקס.  הניגודים משתלבים בהרמוניה, ללא צורך בהסבר.  הדרך אל החופש היא סטואית וספרטנית כאחת.

ולנו זה כל כך ברור…

"On bended knee is no way to be free"

מי דייוויד רוצה שינצח?
גל מקל

16 Comments

martzianno 13 ביוני 2013

אני שונא לרוץ. אין כמעט דבר בעולם שאני שונא יותר.
אבל תענוג לקרוא!

נחשון שוחט 13 ביוני 2013

איך עושים כאן "אגודל למעלה"? תודה!

מתן גילור 13 ביוני 2013

נחשון, מצוין.
עבורי, הסיבות לריצה אינן רלוונטית. יש סיבה לצחצח שיניים, אבל אתה לא חושב עליה כאשר אתה מבצע את הפעולה. אתה כמעט ואינך מודע לה. זו פעולה שאתה מבצע על אוטומט.
כנ"ל לגבי ריצה. ביום של ריצה פשוט יוצאים לרוץ.

נחשון שוחט 13 ביוני 2013

תודה רבה מתן. מה שאתה אומר הוא נכון מאד. באופן יום יומי, גם פרקטית, הריצה הופכת לשגרה מובנת מאליה. בדרך כלל גם זמני האימון די קבועים (כך קל ונוח יותר) וגם מבחינה נפשית רצים אינם שואלים את עצמם מדי יום "למה אני עושה את זה" (ברגע שמתחילים לשאול את זה, לא מתמידים לאורך זמן, או שדרושה הפסקה). השאלה שאני מתייחס אליה היא בהקשר הרחב יותר: בהקשר הרחב, אתה יודע להסביר רציונלית מדוע אתה מקדיש 2-3 דקות ליום לצחצוח שיניים. אבל למה אדם מקדיש 10-15 שעות בשבוע לאימוני ריצה, גם במצבי לחץ, עייפות, הרגשה לא אופטימלית, מזג אויר, מחויבויות נוספות או סתם חוסר חשק? כמובן שכל אחד מתמודד עם השאלה באופן אחר, אצל כל אחד המוטיבציה והרמה שלה אחרת, וכך גם השגרה וההיקף של האימונים אחרת. החיבור הזה מתאר קצת את האופן שבו אני חווה ומרגיש את הדברים.

בעז 13 ביוני 2013

נחשון, היטבת לתאר. אין כמו תחושת החופש כשאתה כשאתה נכנס לקצב הריצה, תחושת הסיפוק כשהתגברת על עוד עלייה קשה…אין כמו לקום בחמש וחצי ולצאת לשעתיים של ריצת בקר באויר הקריר של נחל שורק, בהרי ירושלים…

אבי ח 13 ביוני 2013

נחשון יפה הנפש…

חופש על פי המילון- חירות, דרור, שחרור, פדות, גאולה; חופשה, פגרה, שחרור מעבודה, נופש . ואין פה שום מילה על ריצה.
אתה בטח מכיר את מגיב מס 1- תשיג לי פוסטר שלו לתלייה בחדר השינה,אי אפשר לכתוב מה שאני מרגיש על ריצה בצורה מדוייקת. גם על הכתיבה שלך שמחסירה פעימה ממני כל פעם מחדש.
אלוהים ( ואתה..) יודעים שניסיתי להבין להינות מהריצה. לא יצא לי.
המחשבה היחידה שמלווה אותי בנסיונות הכושלים שזו פשוט קונספירציה… שהראשון שרץ(בטח היה חייב….) סיפר שהיה לו מגניב,ואלה שניסו אחריו,לא הודו,אז גם הם אמרו שזה מגניב…
אבל רק מגיב 1( ואחרים) צועקים הקול ש,המלך הוא עירום…"
טניס,כדורסל,כדורעף וכדומה הם עונג צרוף יש מטרה ברורה,(אפילו מחשבה) מבחינת התמודדות פיזית, כבר עדיף להיות עם מ"ק לילה שלם שמידלר מצד ימין,מטרי משמאל…לפחות יש קפה בהפסקות.,אבל ריצה???? מזל שיש כמותך( אבל אף אחד לא כמוך…)
אוהב אותך עם כל השוני…

shohat 14 ביוני 2013

גדול!

האמת היא שיש עוד תשובה לשאלה למה אני רץ. רק שיישאר בינינו כן?
התשובה היא: "כי אני לא יודע להטביע".

יורם אהרוני 14 ביוני 2013

אולי כדאי שתפתח את זה קצת יותר ולא רק בקשר אלייך. דורפן שאל אותי לפני כמה שנים אם אני חושב שבולט יעמוד בדבריו ויעבור לרוץ 400 מ'. תשובתי הייתה: לא כל עוד הוא הטוב בעולם ב-100 ו-200. אתה לא עובר למקצוע פחות יוקרתי(ושהאימונים בו הרבה יותר קשים…) אם אתה עדיין הכי הטוב במקצוע יוקרתי יותר. אני התחלתי לרוץ 600 מטר בכתה ח' כי היה ילד שהיה מהיר ממני ב-60 מטר…

נחשון שוחט 14 ביוני 2013

יורם, יש סצינה יפה בסרט על סטיב פריפונטיין, שבה הוא מתלונן בפני ביל באוורמן על זה שהוא העביר אותו מהמייל היוקרתי לריצת ה- 3 מייל. פריפונטיין אומר: But nobody cares about the three mile. ובאוורמן אומר לו: Well then give them a reason to care.

בנושא בולט (שרחוק כל כך מנושא הפוסט הזה) גם אני לא חושב שהוא יעבור ל – 400 בקרוב, אבל מסיבות מעט שונות: א. זה הרבה יותר קשה (ופחות מובן מאליו) ממה שנוטים לחשוב. כלומר הפוטנציאל שלו להיות רץ 400מ' מהטובים אי פעם קיים (לפחות לא ניתן לשלול את האפשרות), אבל זה יחייב שינוי משמעותי מאד בכל מבנה האימונים, וההצלחה ממש לא מובטחת. ב. אני לא מאמין שהוא יוכל לשמר תוך כדי כך את העליונות שלו ב – 100 וב – 200. הוא יפסיד צעד. ג. אם כך – אז למה לתקן משהו שלא שבור. למה להחליף הצלחה קיימת (ברמות היסטוריות) בהרפתקה? ד. מאד יתכן שהוא מאמין ש – 400מ' יתאים לשלב ב' (ומקסימום, זה לא יקרה…). התמריץ של בולט כן לעבור ל – 400 הוא כדי להוסיף הישג היסטורי נוסף. לכן, אולי מתישהו הוא ינסה זאת, אבל בינתיים הוא לא יסכן להערכתי את השליטה במיאוצים הקצרים יותר.

נכון שאי אפשר להשוות את הפופולאריות והמשיכה של ריצת ה – 100מ' (האדם המהיר בעולם) בקרב הציבור הרחב לאף מקצוע אחר. ובכל זאת, היום באתלטיקה רמת האיכות וההתמחות היא מאד גבוהה, כך שאתלט מתאים את עצמו למקצוע שבו יוכל לבטא יתרונות יחסיים, ומצד שני לא תמיד מובן מאליו מהו המקצוע היוקרתי יותר. האם ה – 1,500מ' יוקרתי היום יותר מה – 5,000 וה- 10,000מ' (כפי שהיה פעם) או שלפחות מאז הפרישה של אל גארוז' דווקא להיפך? האם מייקל ג'ונסון היה פחות סופרסטאר ממוריס גרין, טייסון גיי או ג'סטין גאטלין? (בולט הוא תופעה יוצאת דופן).

ולמרות כל זה, באופן בסיסי אתה צודק. בדרך כלל אתלט יתועל (לפחות בתחילת הדרך) למקצוע הקצר ביותר שבו הוא יכול לנצח. וזו גם אחת הבעיות שמייצרת הרמה הנמוכה של האתלטיקה בישראל. אלופי ה – 400מ' שלנו היו צריכים לחשוב על 800-1,500 בארץ אחרת. אבל אתה אלוף הארץ, אז מה, תעבור?

יורם אהרוני 14 ביוני 2013

לא רק בתוך האתלטיקה יש היררכיה אלא כמובן גם בין ענפי הספורט. אתה מעיד על עצמך כי אתה רץ מאחר שאתה לא יכול להטביע. אני עסקתי כנער בריצה ובכדורסל. בשלב מסוים, באמצע יא', עזבתי את הריצה משתי סיבות: א) ביקשתי מהמאמן שלי, אמנון גור, תוכנית אימונים והוא אמר שחבל על הזמן כי אני פשוט לא מוכשר (הוא כמובן צדק!). אחר כך הוא קצת הצטער ובא לבקש שאשלים נבחרת למרוצי שדה ואני בטפשותי באתי ללא אימונים והתוצאות היו כמובן בהתאם… ב) הלחץ של הקבוצה שאתרכז בכדורסל. אם הייתי טוב בכדורסל, כנראה שלא הייתי חוזר לריצה…היתרון היחיד של ריצה על משחק קבוצתי הוא שאתה תלוי בעצם רק בעצמך ולא תלוי בקבוצה ובמאמן שאולי יתן לך דקות משחק ואולי לא. סיפר לי פעם המאמן מני פלד שבשנות השמונים התאמן אצלו נער שזכה באליפות נוער (אולי נערים 16?) בריצת מכשולים. הבחור היה כדורגלן בבני יהודה והתקדם עד קבוצת הבוגרים. ברור שהוא לא המשיך באתלטיקה.

shohat 14 ביוני 2013

היררכיה בין ענפי ספורט קיימת חד משמעית.
תראה את ג'ף דמפס עם סאב 10 שניות למאה מטר מחמם ספסל בניו אינגלנד בשביל הסיכוי הקטן שאולי…
בעניין הזה אני מסכים לגמרי ובטח בגילאי הנוער.
להיות חובבן לעומת זאת – כאן נדמה לי שדווקא בריצה יותר טבעי לעשות את זה באופן משמעותי.

אלדר כרמלי 14 ביוני 2013

צריך להקפיץ לדף הראשי של sport5, את כל הכתבות שלך. בסוף זה יקרה , כי כשעובדים קשה ונהנים האמת מנצחת. אבל מה זה אתה כותב כאילו אין סדרת גמר מעבר לים, חיכיתי לקרוא משהו לגבי זה.

BondiGunner 14 ביוני 2013

איך אפשר להשוות בין ההתמודדות שלך עם עצמך, הטבע, הסביבה לבין התמודדות של שתי קבוצות מעבר לים ומאבק בלתי פוסק בקורי השינה.

שני מישורים שונים… שאצל חלקנו נפגשים ואצל חלק אחר מקבילים.

חיפני לשעבר 14 ביוני 2013

תיארת יפה את הניגוד בין התחושות האלה בריצה, מצד אחד הרצון לחופש וטבעיות (אני בדרך כלל רץ בלי שעון בכלל) לבין השאיפה להשתפר כל הזמן.

הרבה פעמים אני גם תוהה מה הופך ריצה לריצה טובה. זו הרי תחושה סובייקטיבית לחלוטין כשאתה מסיים ריצה, ובכל זאת, בריצות טובות אתה מרגיש אחרת. אני חושב שבריצות הטובות אתה פשוט מצליח להגיע לשחרור וחופש נפשי גבוה יותר.

מיכאל ספיבק 23 ביוני 2013

תודה !
מאמר נפלא.
איכשהו אני מוצא את עצמי כל כך מסכים איתה ועדיין חולק על חלקה.
ואולי אני, או כל רץ אחר, למעשה מגלמים כמו שאתה אומר אתה הפרדוקס הזה בתוכנו.

מצד אחד, אני אוהב את האתגר והתיגר שאתה נותן לעצמך בריצות כמו מרתון, חצי או 10.
אבל במקביל, או אולי בעיקר, אני נהנה אף יותר מלרוץ שעות על גבי שעות בטבע.
ביערות ירושלים.
בואדיות ונחלים.
בעליות וירידות שהיו גורמות למישהו שמנסה לשמור על קצב קבוע ולהתאמן "לפי ההלכה" לאבד שפיות…
אולי גיליתי את הצד השני של ה"סוויץ'" ושם מצאתי משהו שעבורי אינו אשליה אלא המקור לאהבה שלי לריצה.

לפעמים אני בעצמי לא לגמרי בטוח….
ייתכן שהחיפוש הוא מה שממשיך להניע אותי.

ולא אפרד ללא תרומה קטנה למצבור הלינקים שלך :
http://www.youtube.com/watch?v=kANNW-DrYlU

מיכאל

Comments closed