בעקבות השיא של מקאו (לקראת המרתונים של האביב)

Are you ready for another dimension? Pay close attention. הקדמה: החורף התארך והשלגים נמשכו אבל הנה אפריל הגיע, ואפריל הוא […]

Are you ready for another dimension?

Pay close attention.

הקדמה:

החורף התארך והשלגים נמשכו אבל הנה אפריל הגיע, ואפריל הוא חודש המרתונים הגדולים של האביב.  יום ראשון הקרוב בפריס, שבוע לאחר מכן ברוטרדם (יום א') ובוסטון בעל המסורת המפוארת (יום ב') וביום ראשון ה- 21.4 מרתון לונדון הגדול מכולם, שיכנס אליו את רשימת ה"מי ומי" של גדולי רצי המרתון בעולם היום, כמעט במלואה, גם בצד הגברים וגם בצד הנשים (בתוספת בונוס מרתון הבכורה של אחת טירונש דיבבה).

הפוסט הנוכחי בא כדי להציע סקירת רקע כללית על מגמות במרתון בשנתיים האחרונות (אתמקד הפעם בצד הגברים), ניסיון להסבירן ולצפות את המשך המתקפה על שיא העולם של הקנייתי פטריק מקאו (2:03:38) שמלבד המאבקים על הנצחונות תהיה חלק גדול מסיפור המעשה בשנה לא-אולימפית זו.

כן, נדמה ששאלת ה"זמן" ודמיונות על צמצום המרחק אל ה"מרתון בשעתיים" מושכות היום את העניין ואת תשומת הלב יותר מכל.  המרתונים הגדולים מציעים בונוסים כספיים שמנים על שבירת שיאים ומעמידים רצי-עלית כמושכים (כבר התרגלנו לקרוא להם "זברות" – בגלל הגופיות המסמנות אותם במרתון ברלין –  או "להקות אווזים", בגלל מבנה ראש החץ חוסם הרוח שהם מייצרים).  וגם האנינים שבאוהדים, לפני ששואלים "מי ניצח?" בדרך כלל שואלים "מה היה הזמן?".

עד שנגיע ללונדון ננסה לשנות קצת את החשיבה הזו, לשבור את תבנית "הקנייתים נגד האתיופים" (או נגד עצמם) ולהציג את הדמויות, שמאחוריהן רקע וסיפורים מרתקים והבדלים באופי, לעתים גם בגישת האימון או הסגנון.  אחרי הכל, לצמצם את פטריק מקאו וג'פרי מוטאי ל"קנייתי שניצח" זה כמו לצפות בהיט נגד הלייקרס בלי להתעניין בקובי ולברון.

אבל לא הפוסט הזה.  הפוסט הזה יתרכז במספרים.  בשאלת מעמדו של השיא של מקאו ול"כמה מהר יותר" סביר יהיה לצפות בטווח הזמן הקרוב.

החלק הראשון של הפוסט פורסם במקור ביום 27.9.2011, בעקבות קביעת שיא העולם של מקאו ובתגובה לפוסט של דורפן, שעורר דיון מרתק בשאלה עד כמה אנחנו קרובים לגבול השעתיים במרתון.

החלק השני יכלול תמצית של נקודות הציון המרכזיות מאז ספטמבר 2011 ועד היום, המספקות חיזוק מסוים להשערות שהועלו בפוסט המקורי, לפחות בינתיים, אבל בעיקר מייצרות סקרנות אדירה לקראת חגיגת המרתון שתתחיל בפריס בשבוע הבא.

שנת 2011 היתה ללא ספק שנה איכותית ויוצאת דופן בריצות המרתון וכללה ניפוץ של שיאי המסלול בכל אחד מחמשת המייג'ורס (מאז נוסף מייג'ור שישי, המרתון של טוקיו, שבו נקבע שיא מסלול חדש על-ידי דניס קימטו, בתנאים לא קלים, בפברואר השנה).  בשנת 2012 היו המשחקים האולימפיים גורם מרכזי שמיתן את הכמות ואת האסרטיביות של המתקפות על השיא.  עכשיו 2013, השלגים נמסו, וטובי הרצים בעולם יוצאים עם אקדחים שלופים.

יאללה, מתחילים.

38th BMW Berlin Marathon 2011

הפוסט המקורי – מרתון ברלין – ה – Aftermath :

ביום ראשון חזינו בריצה ההיסטורית הנפלאה של פטריק מקאו בברלין ובשבירת שיאו של היילה גברסלאסי משנת 2008.  ואיכשהו, כמו תמיד, לא חלף זמן רב עד שתחושת “ההיסטוריה” נמהלה בתחושה של “לא מספיק היסטוריה” – תופעה אנושית מעניינת.  כשל החשיבה האופטימית (או סתם כשל ההתלהבות – שהרגע המצאתי, בלי אישור מטברסקי) שהוא בעצם הנטייה לפרש פריצת דרך (מקאו שיפר בארבעים ותשע שניות את “התוצאה הטובה ביותר של רץ שהוא לא גברסלאסי”) כסנונית ראשונה, המבשרת את הבאות.  האופטימיות יפה, כמוה הסימון של היעד ההיסטורי הבא, אבל בתוך כל זה, נדמה שאובדת לרגע ההערכה של העכשיו, של גודל ומשמעות ההישג;  אובדת הסבלנות;  ואובדת מעט גם הפרופורציה.

במובן הזה, סיום הריצה של מקאו בברלין אינו שונה מנצחון שלישי רצוף של קבוצה בגמר ה – NBA (עוד לפני טקס חלוקת הגביע, הפרשנים כבר עוברים לעסוק בתחזיות לגבי המשך השושלת והעונה הבאה), לגראנד סלאם העשירי של נדאל (כי הוא לא עשה כלום עד שיעבור את פדרר), או ל – 19.19 של אוסיאן בולט (נו, כבר שנתיים, איך זה שהוא עוד לא ירד מ – 19 שניות?).  הלו, תעצרו ליהנות לרגע!

שנת 2011 היתה (ועוד היד נטויה) שנה יוצאת מן הכלל למרתונים (חוץ ממותו הטרגי של האלוף האולימפי סמואל וונג’ירו, שאמור היה להיות חלק מהחגיגה).  2:04:40 לעמנואל מוטאי בלונדון, עם שובל של רצים איכותיים לא רחוק מאחוריו, 2:03:02 ו – 2:03:06 לג’פרי מוטאי ומוזס מוסופ בבוסטון (תוצאות שנקבעו בסיוע רוח ועל כן אינן מוכרות באופן רשמי), וילסון קיסאנג עם 2:04:57 בפרנקפורט (2010, תוצאה שעברה מתחת לרדאר), תוצאה מהירה מאד של 2:07 לאבל קירוי, בהתחשב בתנאים, במרתון אליפות העולם.  לבסוף שיא העולם המיוחל של מקאו בברלין השבוע, כולל הכרעתו של הקיסר האתיופי – גדול הרצים למרחקים.  רק תחשבו על כאב הראש של ההתאחדות הקנייתית, שצריכה לבחור נבחרת למרתון האולימפי בלונדון…

 אז יש אופטימיות. יש צפייה ודמיון.  יש תחושה שישנו כאן דור של רצים (בעיקר קנייתים) שמוכן ומתכוון לטפס את המדרגה הבאה.  יש גם תחרות בריאה ביניהם, שמזינה את התהליך (היום כדי להיות אלוף כבר לא מספיק להתאמן ל – 2:05, אלא ל – 2:03).

באופן טבעי, בגלל שבני אדם אוהבים מספרים עגולים ומחסומים סמליים, חוזרת וצצה שאלת ה”מרתון בפחות משעתיים”.  פוסט מצוין של רונן דורפן הצית דיון מרתק, כולל סדרה של הערות מעניינות במיוחד של יורם אהרוני (סוג של אנציקלופדיית אתלטיקה מהלכת).

ואני בסך הכל מנצל את ההזדמנות ותופס טרמפ כדי להוסיף כמה הערות משלי.  אבל קודם כל אני כותב כדי להחזיר למרכז את ההתפעלות מפטריק מקאו, שההישג שלו כל כך לא מובן מאליו.  כי חובת ההוכחה עכשיו היא על מי שטוען אחרת.  מועמדים לא חסרים, אבל הטעות החמורה ביותר שהם יכולים לעשות היא לחשוב שזה הולך להיות קל.

מכאן חמש הערות על “החשבון של יום המחרת”, ה – Aftermath של הריצה ההיסטורית של מקאו, בזיקה לשאלת הסאב-שעתיים למרתון:

1. אותם הנתונים, פרספקטיבה הפוכה – זווית התבוננות אחת היא להצביע על החבורה העמוקה והאיכותית של הרצים הקנייתים (בצפייה בהחלט סבירה למצטרפים נוספים) – כולל שני המוטאיים, מוסופ, קיפסנג, קיבט, ואין סיבה שלא להוסיף את לל, קוואמבאי ודאנקן קיבט – ולסמן את המרדף אחרי השיא החדש של מקאו (שמן הסתם ימשיך גם לרדוף בעצמו).   לחשוב שמקאו רק עורר את החבורה הזו, נתן קריאת כיוון, והנה הם אוטוטו חותכים עוד דקה לפחות מהשיא. אולי.  מעניין בטוח שיהיה.  אבל ישנה גם זווית התבוננות הפוכה.  החבורה הזו כולה רודפת מזה שלוש שנים אחרי השיא של גברסלאסי, ברוב המקרים ללא הצלחה.  ראינו ריצות מדהימות, שמצד אחד מראות הישג ופוטנציאל, אבל מצד שני גם כמה זה קשה, כמה שהשלמות חמקמקה, ובעיקר, שגם עבור חבורת הרצים הנהדרת הזו, שיא העולם הנוכחי הוא עדיין בגדר “הישג קצה”.  הפוטנציאל לשבירתו הנוספת בוודאי קיים, ונראה מוחשי, אבל גם כדי לשחזר את הריצה של מקאו בברלין, יידרש שילוב מושלם של כל הגורמים, ולפחות לדעתי, סביר להניח שקצב השיפור ימשיך להיות אינקרימנטלי. (אגב, ניתוח כזה מסמן את מוזס מוסופ, שה – 2:03:06 הלא מוכר מבוסטון היה עבורו מרתון בכורה, וההמשך שלו שיא עולם מאד איכותי ב – 30,000מ’ על המסלול, כיוצא דופן.  המאמן שלו רנאטו קאנובה בהחלט מדבר עליו במונחים של “חכו ותראו”).

2. פרופורציה על ציר הזמן – שיא העולם החדש הוא 2:03:38.  מרתון של שעתיים הוא 3 דקות ושלושים ושמונה שניות קדימה.  עם כל הכניסה המאסיבית של הפנומנים הקנייתים, חשוב להדגיש שמאז שקרלוס לופז רץ 2:07:12 ברוטרדאם 1985, שופר שיא המרתון בשלוש דקות ושלושים וארבע שניות, במהלך עשרים וחמש שנים.  ה – 2:04:55 של טרגט מ – 2003 שופר במהלך שמונה השנים האחרונות בדקה אחת ו17 שניות (זה שיפור מדהים).  מהבחינה הזו, מבלי להניח ליניאריות, וגם מבלי להניח התכנסות, גבול השעתיים עדיין נראה מאד רחוק.

3. מקאו היה על הקצה – הוא רץ במרתון ברלין, בלי ספק אחד המסלולים המהירים בעולם.  מזג האוויר היה בהחלט טוב.  היו לו פייסרים שעשו עבודה נהדרת (עד לק”מ ה – 32), והוא הרגיש מעולה.  גם ככה, מקאו היה על הקצה, הוא נחלש אחרי 35 ק”מ, והשאיר אותנו במתח לגבי עצם שבירת השיא.  ובואו נדבר רגע על מקאו.  רץ פנומנלי גם בחצי מרתון (58:52), זה כבר מרתון רביעי שהוא מסיים בתוצאה פנטסטית בשנתיים האחרונות (2:04:48 ברוטרדם, 2:05:08 בגשם של ברלין בשנה שעברה, 2:04:45 כולל נפילה בלונדון השנה).  אם שאר רצי החבורה חושבים שהם משתווים לו – עליהם חובת ההוכחה.  (אגב, מעניין לציין שמקאו לא גדל באיזור עמק הריפט ואיננו משבט הקלנג’ין, אלא דווקא ממזרח קניה).

4. האם שיא המרתון הוא לפני או אחרי הקפיצה הגדולה – אין ספק שבמהלך העשור האחרון היתה התקדמות מאד משמעותית בשיא העולם במרתון.  לשם השוואה:  שיאו של בליינה דינסמו האתיופי מ – 1988 – 2:06:50 החזיק מעמד יותר מעשר שנים עד ששופר ב – 45 שניות על ידי רונלדו דה-קוסטה בברלין 1998.  הבא בתור היה חאלד חאנוצ’י, שהוריד את השיא עד ל – 2:05:38 (לונדון 2002).  מאז, כמעט עשור – ושיפור מדהים של 2 דקות שלמות.  ושוב ישנן שתי זוויות התבוננות הפוכות.  האחת היא צפייה להמשכה של אותה מגמה, באופן (כמעט) ליניארי (גם תחת ההנחה הזו הסאב שעתיים לא נראה קרוב).  ומנגד, הנסיון להסביר את הקפיצה הזו, המאד משמעותית ביחס לעשור שקדם לה.  לדעתי קשורה הקפיצה הזו לסיבה שפרופ' טים נוקס ניבא כבר לפני שנים.  נוקס הסביר שבעבר רווחה גישה לפיה רצי מרתון הם רצים שונים בטבעם (בפרמטרים פיסיולוגיים) מרצי המסלול (הדגש היה על הסבר החלוקה היחסית בין סיבי שריר מהירים לאיטיים).  נוקס טען שהאבחנה מלאכותית, והיא נובעת מכך שרצי המרתון הם פשוט רצים שהיה להם תמריץ לעבור למרתון (במלים פשוטות, רצים “איטיים” יותר, תוך קישור ההשערה לכמות היחסית של סיבי השריר המהירים, כנתון גנטי).  נוקס העלה מספר השערות, העיקריות שבהן היו שעם הזמן יעברו יותר ויותר רצי מסלול אל המרתון, ויהפכו דומיננטיים.   הוא גם טען שהיכולת של רץ ב – 10,000מ’ מנבאת את הפוטנציאל במרתון טוב יותר מכל פרמטר פיסיולוגי שנמדד בבדיקת מאמץ (ריצה עד לתשישות על המסילה).  בעשור האחרון, יחד עם הכסף הגדול במירוצי הכביש, אנו חוזים בעצם בהתגשמות התחזית של נוקס.  ראשונים היו פול טרגט והיילה גברסלאסי, אבל היום יש כבר פרופיל פרוטוטיפי חדש לרצי העלית במרתון.  לא עוד רצים בעלי מהירות מוגבלת, אלא יותר ויותר רצים צעירים, בעלי יכולת של סאב 13 דקות ל – 5,000מ’ וסאב 27 ל – 10,000מ’ שמתמקדים מראש דווקא במרתון (סמי וונגי’רו רץ 26:41 בגיל 18, ומייד עבר לכבישים והיה לאחד מטובי הרצים בחצי מרתון ומרתון).  לדעתי, יותר מכל גורם אחר – זהו ההסבר לכך שהסטנדרט במרתון קפץ בשנים האחרונות מ – 2:06-2:07 ל – 2:04 (ועכשיו מעט מהר יותר).  השאלה המעניינת היא אם התהליך הזה מיצה את עצמו (או קרוב למצות את עצמו).  כמו יורם אהרוני, גם אני חושב שקפיצה נוספת מהסוג הזה תהיה קשורה ותלויה בשיפור מקביל, או מוקדם, של היכולת במרחקים הקצרים יותר.  או במלים אחרות:  שיא העולם במרתון “צמצם את הפער האיכותי” ביחס לשיאים במרחקים הקצרים יותר.  תזכרו שבמהלך 13 שנים, אדם אחד בלבד (קנניסה בקלה) רץ מהר יותר משיאיו של גברסלאסי על המסלול (26:22, 12:39), והוא ניצב כעת על רף דומה.

5. זמנים במרחקים הקצרים יותר כפרדיקטורים ריאליים: זו הנגזרת של הטענה הקודמת.  סביר להניח שהקשר ההדוק ימשיך להתקיים.  הרמה העכשווית בריצות ל – 10,000מ’, חצי מרתון, ושלושים ק”מ (על המסלול) עדיין רחוקות מיכולת של פחות משעתיים למרתון.  בעניין הזה, נותר לי פשוט להפנות להסברים המדויקים של יורם אהרוני (בתגובות לפוסט של דורפן).  הנה הלינק שוב.

6. זמני ביניים במרתון כפרדיקטורים: דרך נוספת להתבונן על השאלה היא דרך זמני הביניים.  קצב של מרתון בפחות משעתיים דורש 2:50.6 דקות לק”מ.  זה נותן  14:13 לכל חמישה ק”מ.  28:26 לעשרה ק”מ (לעומת 14:41, 29:22 בשיא של מקאו).  כדי לסבר את האוזן, למקאו היה ביום ראשון ספליט אחד מהיר משמעותית, של 14:20 (בין ה – 25 ל – 30, כולל קילומטר אחד על 2:48).  זו היתה הפריצה הטקטית שלו שהכריעה את גברסלאסי.  והוא שילם עליה בהאטה יחסית בהמשך (14:59 בין ה – 35 ל – 40).  המחשבה על 8+ מקטעים כאלו (שלא לדבר על קצב מהיר יותר) נראית לא ריאלית, לפחות לא באופק הקרוב.

לניתוח מפורט של הספליטס בריצה של מקאו ר’ הפוסט של ד”ר רוס טאקר.

בבוסטון השנה עמנואל מוטאי רץ את הספליט בין ה – 30 ל – 40 ב – 28:44. עדיין “רק” עשרה קילומטרים, יוצאי דופן  (להבדיל מ – 42) ועדיין רחוק מהסטנדרט הנדרש (קצב ל – 2:01:14).  בבוסטון ג’פרי מוטאי רץ ספליט מדהים של 14:11 בין ה – 30 ל – 35 ו – 14:13 בין ה – 35 ל – 40 (מוזס מוסופ רץ את המקטע השני הזה ב – 14:07, בניצול מגמת ירידה).  וזה היה המפגן הקרוב ביותר שחזינו ביחס לנדרש, אבל צריך לזכור שזה היה למשך 10 ק”מ בלבד, ובסיוע רוח גב.

מה שאני בעצם מנסה להסביר הוא עד כמה ההבדל הזה  – “בסך הכל כמה שניות לקילומטר” הוא משמעותי כשעוברים מהנייר למעשה.  28 שניות לחמישה ק”מ זה פשוט ה-מ-ו-ן!

 7. הערה אחרונה: אתם יודעים למי ניתנה הנבואה – אז תקחו את כל מה שכתבתי כאן בפרופורציה,  משחק בלתי מזיק של ספקולציה.  תקראו, תהנו, ו(לקראת החג) שיהיה עם מה לעטוף את הדגים.

 בעיקר:  סבלנות, תהנו מהרגע, ותנו את הקרדיט למקאו!

 (עד כאן הפוסט המקורי)

 

שנה וחצי מאז השיא של מקאו – איפה אנחנו עומדים?

2011:

המשכה של שנת 2011 רק חיזק וביסס את קפיצת המדרגה הכללית באיכות של רצי המרתון.  עד כדי כך שלמרות שיא העולם שקבע, מקאו לאו דווקא נתפס כרץ המרתון הבכיר בעולם (ולבסוף גם לא נבחר כידוע להיות בין שלושת הרצים שייצגו את קניה במרתון האולימפי).

בפרנקפורט רץ וילסון קיפסאנג הקנייתי 2:03:41 ופספס בארבע שניות בלבד את השיא הטרי, ריצה שרק הוסיפה לתחושת זמניותו.

ואז, כשחשבנו שראינו את הכל, הגיעה הריצה בהא הידיעה של השנה, בנובמבר בניו יורק. כשג'פרי מוטאי שיפר את שיא המסלול ב – 2:37 דק' והעמיד אותו על תוצאה בלתי-נתפסת של 2:05:05 שאיש לא שיער שתקבע על המסלול המאתגר כל כך (מסלול מרתון ניו יורק, משופע בגשרים, הוא הרבה יותר קשה ממרתונים שטוחים כמו בברלין, פרנקפורט, רוטרדם ולונדון).  לא נכנס להמרות, אבל בהתחשב בקושי היחסי של המסלול בניו יורק, ניתן לטעון שזו ריצה לא פחות איכותית משיא העולם של מקאו.  ואת החצי השני (הקשה יותר) מוטאי רץ ב – 61:48.  זהו אותו ג'פרי מוטאי שרץ את התוצאה הבלתי-רשמית המהירה בכל הזמנים כמה חודשים קודם לכן בבוסטון – 2:03:02 (בסיוע רוח גבית).  (אגב, מוטאי ומקאו הם חברים, וסיימו שני מרתונים גדולים קודמים בהפרש של שניות בודדות, כשמקאו זכה בכבוד לחצות את קו הסיום ראשון).

שיא המסלול שקבע מוזס מוסופ  בשיקגו באוקטובר – 2:05:37 (אמנם איטי מהסטנדרט החדש) השלים שנה חלומית שבה שופרו באופן משמעותי שיאי המסלול בכל המרתונים הגדולים בסדרת המייג'ורס. שמקאו, ג. מוטאי וקיפסאנג התייצבו בחוד החנית של דבוקת רצים סופר-איכותית.

mutai1

2013 – 2012:

2012 היתה שנה אולימפית, ומבלי להכנס כאן לשיקולי הביזאר  – המקצועיים ולא פחות מכך הפוליטיים – של קביעת הנבחרות למשחקים (של אתיופיה ובעיקר של קניה) – ברור שההתנהלות הבלתי-עקבית והמוזרה השפיעה על הרצים, ולא לטובה.

בשנת 2012 לא ראינו התקדמות, אבל ראינו הצטרפות של רצים נוספים, שחלקם היו לגמרי בלתי-מוכרים, אל קבוצת האיכות.

במרתון דובאי, התנאים המושלמים אפשרו ללא פחות מארבעה רצים פחות מוכרים יחסית – שלושה מהם אתיופים ואחד קנייתי – לקבוע תוצאות מהירות מ – 2:05.  המנצח האלמוני איילה אבשרו בן ה – 21 קבע 2:04:23.  לשם המחשה, התוצאה המהירה ביותר שקבע היילה גברסאלסי במרתון דובאי, בשיא כושרו, היתה 2:04:53.  אבשרו גם סיים בהגברת קצב מרשימה מאד, 8:31 לשלושת הקילומטרים האחרונים.  מרתון דובאי, המתקיים בינואר, אותת שהמגמה של 2011 תמשך אל תוך 2012.

הפריחה הפתאומית של הרצים האתיופים נמשכה גם למרתון רוטרדם באפריל, שם ניצחו ימאנה אדהנה (2:04:48) וגטו פלקה (מייד אחריו) את המועמד לנצחון מוזס מוסופ (2:05:02 מאכזב מבחינתו).  סאב 2:05 נראתה פתאום כתוצאה כמעט… שגרתית.

כל העיניים הופנו למפגש הענקים במרתון לונדון, שם התחרו הטובים שבטובים, כולל קיפסאנג ומקאו (שפרש במהלך הריצה) לא רק על הנצחון אלא גם על מקומם בנבחרות האולימפיות.  השיקולים הטקטיים עשו את שלהם ותוצאתו של המנצח קיפסאנג – 2:04:44 נתפסה כ"מאכזבת".  4 שניות הפרידו בין ווילסון קיפסאנג לבין שיא העולם בפרנקפורט, והפעם 4 שניות הפרידו בינו לבין שיא המסלול בלונדון.

הניסיון הבא לתקוף את שיא העולם הגיע, איך לא, בברלין, אחרי האולימפיאדה, מצד ג'פרי מוטאי.  אל מוטאי התלווה שותף לאימונים בשם דניס קימטו, בריצת מרתון בכורה עבורו.  מי שעקב ידע מראש שקימטו הוא לא סתם טירון, אלא שיאן העולם הטרי ב – 25 ק"מ כביש.  התלמיד נשאר עם המאסטר עד לקו הסיום אבל לא ממש ניסה לתת לו פייט (בזכות הנצחון הוכתר ג'פרי מוטאי כמנצח סדרת המייג'ורס לשנים 2011-2012, עם בונוס של חצי מיליון דולר).  הם סיימו ב – 2:04:15-16 (בכך קבע קימטו את התוצאה המהירה בכל הזמנים למרתון ראשון), כאשר היחלשות בקילומטרים האחרונים מנעה מהם את השיא.

ב – 2013 הספקנו לראות שחזור של איכות מפתיעה (אם אפשר עוד לדבר על הפתעות) במרתון דובאי.  שוב נצחון גדול לאתיופים – ארבעת הראשונים.  חמישה רצים בסה"כ מתחת ל – 2:05, כשתוצאת המנצח לליסה דסיסה היתה 2:04:45.  הדבר המדהים הוא שמדובר, שוב, בחמישה שמות חדשים (במקצוע המרתון, חלקם מוכרים כרצי מסלול).

הסיכום של הרצים האתיופים ב – 2012 – 2013?  תשעה(!) רצים שונים של סאב 2:05, שלאף אחד מהם לא קוראים גברסלאסי.

מסקנות עיקריות:

  1.  כחזוי, לא ראינו פריצה משמעותית נוספת קדימה מאז השיא של מקאו.  שנה וחצי לאחר שנקבע, הוא עדיין עומד על כנו.
  2. אין פער איכותי משמעותי או מובהק בין הריצה של מקאו לבין היכולת של מספר רצים נוספים בדבוקה.  רשימת הטוענים לכתר התארכה, ובכל יום נתון, בשילוב מוצלח של הרץ הנכון, תנאים טובים, הרגשה ומזל – השיא יכול ליפול.
  3. המסקנות של הפוסט המקורי נותרו בעינן.  כדי שהשיא ייפול דרושה ריצת קצה כמעט מושלמת.  ספק אם צפויה התקדמות דרמטית לקראת מרתון בשעתיים, ואפילו 2:02.  השיפורים, אם יבואו בזמן הקרוב, יהיו אינקרימנטליים (שיפורים של שניות בודדות עד עשרות שניות).
  4. אחרי הנסיגה המסוימת בשנה אולימפית, צפויה לנו שנת מרתונים מרתקת.  התחרות פתוחה, וכולם נגד כולם.
  5. כדי לסבר את האוזן ולהמחיש את השינוי בתמונת המרתון בשנתיים האחרונות – שיאו העולמי דאז של פול טרגט מברלין 2003 – 2:04:54 מדרג אותו היום במקום ה – 25 בלבד בכל הזמנים (לא כולל התוצאות שנקבעו בבוסטון 2011 בסיוע רוח).  לא פחות מ – 20 רצים שונים רצו מהר ממנו.  18 מהתוצאות האלו נקבעו בשנים 2011-2013 (בסוף 2010 טרגט היה מדורג עדיין חמישי בכל הזמנים).

 

סטיב בארטמן וקללת העז
אז מיהו הפוליטיקאי המהיר ביותר במרתון?

תגובות

  • אריאל גרייזס

    אחלה סקירה.
    שאלה שמענינת אותי - כל כמה זמן פחות או יותר, רצי עילית עושים מרתון תחרותי? ובהנחה שהם לא יכולים לעשות את זה יותר מפעמיים-שלוש בשנה (אני טועה?), האם יש איזשהי חלוקה בינהם ככה שלכל אחד תהיה הזדמנות לזכות בפרסים?
    הרי אם אתה רץ עילית אתיופי או קנייתי ותלך למרתון לונדון, איפה שכולם נמצאים, הסיכוי שלך לזכות בפרס כספי גדול כאחד משלושת המקומות הראשונים הוא די נמוך

    • אופיר

      אריאל,

      ווילסון קיפסאנג, הרץ הטוב ביותר ב-2012, ניצח באפריל את לונדון, לקח ארד אולימפי באוגוסט, התייצב בנובמבר לניו יורק (שהתבטל) וניצח את הונוולו בדצמבר בתור ריבאונד.

      זה אולי מקרה חריג מפני ש-2012 היתה שנה אולימפית. רובם עושים אחד גדול באביב ואחד גדול בסתיו. הקומבינציה הקלאסית היא בוסטון-ניו יורק.

      • אופיר

        *הונולולו*

      • נחשון שוחט

        מסכים. שניים לעונה זה בדרך כלל המתכון. מרתון במאמץ קצה מצריך התאוששות, ירידה משמעותית בחדות ומחזור אימון חדש של 4-6 חודשים. ישנן פה ושם דוגמאות חריגות. אחד הסיפורים החמים כרגע הוא של הרץ היפני יוקי קוואוצ'י (הנחשב "חובבן") שאוטוטו יתחרה במרתון הרביעי שלו ב - 2013 (!). הוא רץ שני מרתונים של 2:08 בתוך 42 יום. זה מאד חריג (למעשה חסר תקדים) ולאו דווקא חכם, אבל בהחלט מרשים.

  • אופיר

    נחשון, תודה על עוד פוסט משובח על הענף האהוב מכולם.

    מספר שאלות לי אליך - חלקן מעט יומרניות:

    [1]ראינו את הריצה המאכזבת של מקאו בפרנקפורט (למרות שהקאמבק שלו היה סופר מרשים, וייתכן והקור הקיצוני הפריע) - אתה חושב שמקאו עדיין בחבורת החוד של המרתון? האם אתה שותף להרגשה שלי שבשיאו הוא לא היה מוערך מספיק? עד היום הוא נתן ל-ג' מוטאי פעמיים בראש וריצת השיא בברלין היתה מאסטרקלאס, אבל משום מה מאותו הרגע כולם רק מדברים על "מי יישבור את השיא". האם לעובדה שהוא לא קלנג'ין יש חלק בזה?

    [2]איזה תפקיד משחקים הסמים לדעתך בתוצאות של השנים האחרונות? ראינו מה קרה עם קיסוריו. כמה עמוק לדעתך מגיע הנגע? האם אני נאיבי בעצם התהייה שלי?

    [3]אתה באמת חושב שהבחירה של הקנייתים לאולימפיאדה הייתה הזויה? לדעתי שניים מבין השלושה הצדיקו את הבחירה (בעיקר קירוי - שחקן של משחקים גדולים - שהספקות היו לגביו), והשלישי הוא אולי המוכשר מכולם, אך היה פצוע. כל שלישיה שהיתה נבחרת היתה מעלה טענות וקונספירציות. מי ציפה שהאוגנדי יפגיז משום מקום...?

    הימור לאס של 2013-14: סטנלי ביווט, מנצח פריז 2012. יש לי הרגשה שהוא הולך לדרוס השנה.

    והערה לסיום: בעיני הביצוע המרשים והמרגש של 2012 היה זה של קבדה בשיקגו.

    • נחשון שוחט

      תודה אופיר. שאלות טובות ובמקום.
      1) לדעתי מקאו חייב להיספר בחבורת החוד. אין לי "מידע פנים" לגבי הכושר הנוכחי שהוא מפגין באימונים, אבל אין אינדיקציה שמצדיקה להסיק שהוא ירד בכושר. בפרנקפורט הוא הרגיש שאין לו את זה וכוון לנצחון ולא לשיא מהשלב המוקדם (נכון שהיה שלב שבו נראה כמתקשה). האם הוא יחזור לסאב 2:04? מאד קשה להעריך. מפגן שיא מגיע פעם, מקסימום פעמיים בקריירה של מרתוניסט. יכול מאד להיות שהוא אחרי הריצה הטובה ביותר שלו. לא חושב שהוא אנדר-רייטד, אלא שהוא אחד מבין שלושה-ארבעה הרצים הטובים בדורו. פשוט ישנם טוענים לגיטימיים נוספים לכתר. זה דווקא יפה. השאלה אם ב - 2011 מקאו היה הרץ הטוב ביותר או ג. מוטאי? בעיניי זה toss up.

      2) סמים. נגיד את זה ככה: א. באופן כללי בספורט המקצועני של היום - הכל חשוד. ב. אין שום דבר יוצא דופן המצדיק חשד ספציפי כלפי רצי המרתון. אפשר כמובן לטעון שכל התוצאות מאז אמצע שנות ה - 90 הן חשודות (ואולי עוד מלפני כן). אבל אם 26:50 ומהר יותר במרתון נתפס כלגיטימי (שיא העולם הוא 26:17) אז אין סיבה מיוחדת לחשוד בהתקדמות לאיזור ה - 2:04 במרתון. העובדה שרצים אתיופים וקנייתים רצים תוצאות של סאב 13 או 13 נמוך out of the gate, בגיל 18 מחזקת את האמינות. המעבר של הרבה מאד רצים מהירים בשנות השיא שלהם להתמקד במרתון הוא ההסבר העיקרי לקפיצת המדרגה לדעתי. אז בימינו, כשהכסף הגדול בתמונה והתמריצים לזכות ליתרון כל כך גדולים - שום גילוי של שימוש בחומרים אסורים לא יפתיע. אבל אני משתדל להאמין שההצלחה המזרח אפריקאית היא ברובה הגדול אותנטית.

      3) התהליך הוא שהיה הזוי, לאו דווקא הבחירה. אני הייתי לוקח את שני הרצים הטובים של 2011 - מקאו שיאן העולם וג' מוטאי ומאפשר להם להתפנות להתאמן בראש שקט לאולימפיאדה, ומוסיף או את קיפסאנג או את קירוי. הקנייתים קבעו "מבחן" במרתונים של אפריל ולדעתי בכך פגעו ברצים (גם אלו שהגיעו לאולימפיאדה וגם אלו שנשארו בחוץ). לגבי הבחירה עצמה: קיפסאנג ניצח fair and square בלונדון וזה היה בעצם הקריטריון שנקבע (מקאו היה פצוע ופרש בלונדון, מוטאי נתקל בתנאי שרב בבוסטון ולא היה טעם להמשיך). קירוי קיבל כרטיס בזכות הנאמנות להתאחדות הקנייתית והצלחות באליפויות עולם. מכאן נכנסה פוליטיקה, כי אי אפשר היה להצדיק העדפה של מוטאי על מקאו (זה גם היה מעורר טענת אפליה בין-שבטית), וכך שניהם נשארו בחוץ. כך אני מנתח את זה. אצל האתיופים הבחירה היתה הזויה עוד יותר, פשוט הלכו לפי תוצאות ב - 2012. עוול וטמטום שהשאירו את קבדה בחוץ.

      אסים ב - 2013 - בטוח שיהיו שמות חדשים, לקראת המירוצים הספציפיים ננסה לזהות גם dark horses. ביווט אכן רץ נפלא בפריס בשנה שעברה והוא על סף כניסה לחבורה הגדולה. ישנם נוספים.

  • חלפס

    אחלה סקירה נחשון. ממש מפחיד כל השמות החדשים בשילוב הגילאים הצעיר.
    אבל אני מהמר שלא יישבר שיא עולם השנה במייג׳ור משום שיש יותר משחקים טקטיים אצל המובילים מבעבר.

  • פיני רוה

    תודה!

  • איציק

    גדול, ממש נהניתי,
    מספר תובנות ושאלות:
    1. הניתוח שלך מסביר עד כמה הקריטריון הישראלי לאולימפיאדה שדרש מרדף מטורף סמוך מידי לאולימפיאדה עצמה היה לא חכם. אני מניח שזה נכון גם בריצות קצרות יותר, אפילו כמו 10,000, רק בזמני התאוששות יותר קצרים.
    2. בתקופה האחרונה חשבתי היכן אוסטראלים ומכסיקנים שהיו פעם טובים. כאשר רואים זאת מנקודת יחוס של 10,000 זה נעשה די ברור.
    3. האם יש בדיקות סמים לזוכים בכול המרתונים החשובים (ואולי בכולם, אפילו כאלו כמו טבריה)?
    4. חשבתי להרשם לכול המרתונים של אפריל, אך בגלל הצפיפות ויוקר הטיסות, אותר ואשאר לקרוא את הפוסטים שלך :-)

    • נחשון שוחט

      ברבים ממירוצי הכביש המצב די פרוץ. במרתונים הגדולים כן מתבצעות בדיקות למנצחים. לאחרונה הודיעו המרתונים השותפים בסדרת המייג'ורס (ניו יורק, לונדון, בוסטון, ברלין, שיקגו, טוקיו) על הקשחת מדיניות פיקוח וענישה, כולל ביצוע בדיקות מחוץ לתחרויות (שזה אמצעי הבדיקה החשוב יותר) גם בקניה ואתיופיה וסעיף המאפשר לשלול בדיעבד כספים ששולמו לרצים כדמי השתתפות או זכיה, אם תוצאותיהם תיפסלנה (גם בדיעבד). (הנהלות המרתונים אינן גוף מפקח כמובן, אבל תניות קשוחות בנושא הוכנסו לחוזים עם הרצים הבכירים המוזמנים). אישור תוצאה לצרכי שיא (ע"י ה - IAAF) תמיד מותנה גם בבדיקת סמים. לגבי מרתון טבריה - אני לא סגור על זה. אבדוק.

  • אופיר

    נחשון,

    עקב העיסוק הגובר (ובצדק) בנושא הסמים, תוכל לשפוך לנו מעט אור על סוגי רמאויות הסמים השונות (לדוגמא, הסטרואידים האנאבוליים עליהם "גדלנו" בריצות ה-100 מ' אל מול ה-EPO הנפוץ בענפי הסיבולת)?

    אני מתאר לעצמי שמדובר בפוסט בפני עצמו, אבל מהרושם שקיבלתי ממך לאורך השנים אני לא חושב שתצטרך לרוץ לספרות המקצועית כדי לדלות מידע, ולכן אני מעז לבקש דבר כזה...

    • shohat

      מולי אפשטיין כתב כמה מאמרים מצויינים בנושא, שזמינים ברשת. אני ממליץ!

  • דודיק

    נחשון, שא ברכות על הצטרפותך לצוות הכותבים.
    תיקון קל לפוסט הנוכחי: התוצאות בבוסטון לא מוכרות כשיאים לאו-דווקא בגלל עצם הרוח הגבית (אין מגבלה ספציפית כזו בחוקה), אלא בגלל שנקודות הזינוק והסיום בתוואי המסורתי מרוחקות זו מזו יותר מ-21.1 ק"מ (מצב ש"מזמין" רוח מסייעת)

  • shohat

    תודה דודיק! אתה כמובן צודק. בריצות כביש אין מדידות רוח אד-הוק אלא דרישות סטנדרטיות להכרה במסלול לצרכי שיא. ברוב השנים במרתון בוסטון הרוח פועלת לרעתם של הרצים ובכל זאת לא יוכר שיא גם אם (תיאורטית) ייקבע במצב כזה. כשיש רוח גב משמעותית (כפי שהיה בריצה של מוטאי ומוסופ) אז אי-ההכרה בתוצאה מובנת ומוצדקת. אגב, המסלול בבוסטון לא מאושר לצרכי שיא גם בגלל net downhill גבוה מהמותר (הפרש הגבהים בין נקודת הזינוק לנקודת הסיום). ניתוח מפורט שלי למרתון בוסטון 2011 - מהריצות היותר מדהימות שראינו - אפשר לקרוא כאן: http://www.bc-running.com/wp/?p=1697

  • אייל הצפון

    "סמים", כלומר חומרים כימיים שמשפרים יכולת (ונמצאים ברשימת החומרים האסורים של גוף מנהלתי זה או אחר), הם הטכנולוגיה של אתמול.
    נכון שהחומרים שמפיקים היום הם הרבה יותר יעילים ויש להם הרבה פחות תופעות בלתי רצויות גם לאורך זמן, ונכון גם שקצב פיתוח חומרים חדשים מהיר יותר מהקצב שבו מכניסים אותם לרשימת החומרים האסורים, אבל בסופו של דבר זה הימור. הרבה יותר משתלם לעשות מניפוליציה גנטית.
    בני האדם עשו מניפולציות גנטיות מאז שהחלו לעסוק בחקלאות. הבתחלה ע"י רביה סלקטיבית בצמחים ובבעלי חיים, ואח"כ גם רביה סלקטיבית בבני אדם.
    בעקבות גילוי הגנום התפתחה הטכנולוגיה למניפולציה גנטית, וכיום לא רק שאפשר לשפר תכונות גנטיות של מין מסוים, אפשר להעביר גנים שלמים מכל אורגניזם חי לכל אורגניזם חי אחר, כולל העברה של תכונות מבעלי חיים (ומצמחים) לבני אדם.
    נראה לי שזה רק עניין של זמן עד שיקום היזם שיציע להורים בקניה השבחה של הילדים שלהם לר מגיל 6-8 כפי שמקובל כיום אלא מגיל 6-8 תאים עובריים. במצב כזה אפשר יהיה להגיע תוך 15-20 שנה לתוצאות שכיום הן רק דמיוניות.

    • איציק

      אני חושב שהסיכון הפלילי בכך הרבה יותר חמור מאשר העונש על ה"סמום הספורטיבי" הנוכחי. כמובן שטעות בטיפול שתמיד יש הסתברות לטעות ובהתחלה הסתברות לטעות גדולה יותר, דבר שיביא לתביעה משפטית. לכן אני חושב שזה רחוק בהרבה מלוח הזמנים שלך, אך כנראה שבסוף זה יקרה. כדי להלחם בזה יבצעו במקום בדיקות שטן, בדיקות גנטיות, וזה יתגלה. דברים כאלו לא עוברים בלי להשאיר סימן.

  • מנחם לס

    הבעייה עם עצם המושג "שיא עולמי" במרתון הוא מספר המשתנים העצום בין מסלול אחד לשני: הבדלי גובה בין זינוק לסיום; מספר הסיבובים ברחובות בעיר; חדות הסיבובים; רוח; רטיבות האוויר; גובה המסלול מעל פני הים, ועוד ועוד.
    כמובן שהרבה מהמשתנים האלה פועלים גם במקצועות אחרים (רוח, רטיבות, גובה המסלול מעל פני הים), אבל ככל שהמקצוע קצר יותר, ההשפעות קטנות יותר (מלבד גובה המקום מעל פני הים). אבל לפחות בריצת 10,000 המסלול די שווה (כמובן שלא בדיוק) לא משנה היכן אתה רץ.
    דרך אחת למנוע כמה משתנים חשובים היא להתחיל את המרתון ולסיימו באותו מקום. אבל גם זה לא ימנע כמה משתנים חשובים ביותר.

    • shohat

      כבוד גדול. מנחם לס. תודה על התגובה.
      אכן התקן לאישור מסלול לצרכי שיא כולל את ה - separation rule שדודיק התייחס אליו, המחייב שהמרחק מקו הזינוק אל קו הסיום לא יהיה גדול מחצי מרחק הריצה (בנוסף קיימת מגבלה של הפרשי גובה). ואכן לעולם יוותרו הבדלים משמעותיים בין המסלולים השונים, וגם כמובן בתנאי הריצה ביום נתון. ישנה "רשימה קצרה" של מרתונים הנחשבים למהירים במיוחד, הבולטים שביניהם הם ברלין, רוטרדם, דובאי, פרנקפורט (ועוד כמה קטנים יותר). שיקגו ולונדון רק טיפה פחות.
      רק היום סוכל (מראש) ניסיון של זרסניי טדסה האריתראי לשפר את שיא העולם שלו בחצי מרתון (58:23) בפראג. תנאי קור ורוח חזקה שינו את תכנית הריצה מההתחלה. טדסה ניצח בספרינט ב - 1:00:10 בלבד.

  • חלפס

    אחלה סקירה(כולל התוספת החדשה)
    אני מהמר שלא יישבר שיא במייג'ור ב 2013. העומק האיכותי יביא איתו מרוצים טקטיים שימנעו מאצן לרוץ קצב שיא מתחילת המרוץ.

  • matipool

    משובח , מעמיק ומושקע .
    נחשון - אתה תוספת איכותית ומשמעותית לדה באזר .

Comments are closed.