סרט אמריקאי (עוד מעט ייגמר)

ניתוח אסוציאטיבי אלטרנטיבי של סדרת הגמר, וניחוש (ממש לא נועז) כיצד היא תסתיים

 clint-eastwood

פיתוח הדמויות:  נכון, יש את הז'אנר של השחור- לבן.  של הטוב המוחלט נגד הרע המוחלט.  ז'אנר המלחמה הקרה: רוקי נגד איוואן דראגו.  או הגירסה הקלאסית של הפרש הבודד במערב המשיב את הסדר והצדק על כנם.  או הגירסה המודרנית של ברוס וויליס נגד כל הטרוריסטים בעולם.  ז'אנר פשטני. מאד מוכר.

אבל יש גם ז'אנר מורכב יותר, שמבליט קונפליקטים ושאלות של זהות והזדהות בתוך החברה האמריקאית.  מצד אחד הפרוטגוניסט.  גיבור כל-אמריקאי בפוטנציאל, ההבטחה הגדולה, לפני המימוש.  כל העולם לפניו, מונח על כף ידו.  אבל הוא עדיין לא הבשיל.  הוא חווה growing pains.  הוא עדיין לא הצליח למצוא את הייעוד ואת הדרך הייחודיים לו, עדיין לא הצליח להכיל את הכמות הבלתי-נגמרת של הכשרון.  ניצוצות של גאונות עפים אבל הסדר עדיין חסר, אותה השליטה ביכולת שתהפוך אותו לבלתי-מנוצח.  הוא מתבלבל פה ושם.  הוא עושה טעויות.  לפעמים המעמד והצפיות וההצלחות עולים לו קצת לראש והוא חושף פגמים.  לרגע נדמה שזה חולף, עוד רגע מתפספס.  אבל בכל הסרטים האמריקאיים הגיבור ימצא בסוף את הדרך.  זה נמצא שם כל הזמן.  הידיעה שהרגע  הגדול שלו, הרגע המגדיר, האולטימטיבי, הבלתי-הפיך  – אוטוטו יגיע.  בשביל זה קנינו כרטיס.

מהצד השני ניצב גיבור מסוג אחר.  הוא האנטגוניסט, אלא שגם כלפיו הלב מתמלא סימפטיה.  אולי לא אהבנו אותו כל כך פעם.  אולי אפילו הסתייגנו.  הוא אף פעם לא היה כוס התה שלנו.  אבל הוא חוזר בגירסה אחרת, מאוחרת.  גירסה בוגרת.  תימות חזקות מאד בתרבות האמריקאית:  הקאמבק.  הגיבור המנוסה שחוזר לטור אחרון רגע לפני שהוא מעביר את המקל. (זה כבר לא איוואן דראגו, אלא אפולו קריד בגירסה המאוחרת, הבוגרת והאהודה).  ועוד:  הנוסטלגיה למשהו שהיה.  בסיסי יותר.  שקט ובטוח יותר (ללא הפלאש).  שמרני.  מבוסס על ערכי יסוד.  מכובד.  שורשי.  צווארון כחול.  מציל העיירה הקטנה.  המודל מתחבר גם לערכי ליבה קפיטליסטים-פרוטסטנטיים של ה – work ethic והצדק שאליו הוא מוביל.

גם התימה של הגיבור שמנגד נמצאת שם כל הזמן.  גם אם הוא לא ינצח, הוא יקבל בסיבוב הזה את כל האהדה והכבוד שאולי חסכנו ממנו בעבר.  הוא ייתן את ה- Last grand stand.  וזה יהיה הירואי באמת.

בניית המתח:  גם כאן ישנם שני ז'אנרים.  בעצם שני סוגים של קיטש, או של Overkill.  יש את ז'אנר רציפות המתח (שהוא לא באמת מתח) של "משימה בלתי-אפשרית".  הגיבור כל פעם יתעלה על עצמו.   כל פעם יעשה את הבלתי-ייאמן.  כל פעם ייחלץ בשילוב של כשרון, תושיה ומזל ממצב בלתי-אפשרי, רק כדי שעוד לפני שיספיק להסדיר את הנשימה יגיע הבלת"ם הבא, מאתגר עוד יותר מהקודם.  זה לא באמת מתח, כי לכל אורך הדרך ברור לנו שהתוצאה ידועה מראש. אנחנו רק לא יודעים איך.  אבל דווקא בגלל זה אנחנו נהנים כל כך מהיצירתיות האינסופית שבהיחלצות והנצחון ברגע האחרון כל פעם מחדש (חשבו על טוני פארקר במשחק הראשון, עד לסל האחרון).

בסוגריים:  לפני כמה שבועות ראיתי עם יעלה את הגירסה ההוליוודית של "ארגו".  השתגעתי מכמות הסיבוכים בשדה התעופה ששתלו אל הסרט:  העיכובים, התשאולים, הטלפון שמצלצל ואף אחד לא עונה, המרדף א-לה צ'אק נוריס של צבא איראן אחרי המטוס על מסלול ההמראה.  אמרתי ליעלה:  מה את במתח?  השבויים כבר מזמן בבית, וגם:  "אני בטוח שתשעים אחוז כאן זה תוספת הוליווד ושבפועל כל שלב שדה התעופה עבר חלק לגמרי.  מבצעים כאלה, במציאות, או שעוברים חלק לגמרי בשלב הביצוע או שנכשלים".  איך שנגמר הסרט חזרתי לאינטרנט כדי לקרוא, ונו, מה אתם חושבים?

" virtually all theobstacles Argo throws at Affleck’s CIA agent Tony Mendez and the six endangered American embassy escapees during the third act were, in fact, made up".  אלה פשוט כללי הז'אנר. חייבים מתח דינמי, וטוויסט חדש בכל דקה  (תוכלו לקרוא על זה כאן, ובאופן מפורט יותר כאן).

אבל יש גם ז'אנר אחר, פופולרי במיוחד בסרטי איגרוף (וגם בתחרויות מבוימות של ה- WWF).  המתח בהתאם לפורמט הזה מבוסס על תהפוכות קיצוניות.  הקרב מתחיל והפרוטגוניסט מופל אל הקרשים.  מההתחלה הכל נראה אבוד.  אבל הנה בסיבוב שני הוא פתאום מצליח להצמיד את היריב, שנראה היה בלתי-פגיע רק לפני רגע, אל החבלים והנה הוא מפליא בו רצף של מכות שאף אדם לפניו לא היה מתאושש ממנו.  אבל בסיבוב השלישי, הפלא ופלא, האלוף שוב מופל והפעם זה כבר נראה אמיתי.  נראה שהוא לא יקום.  רק בספירה של 8 הוא מצליח לתפוס את החבל ולקום, לאט לאט, כשכל העין שלו מדממת.  השופט מתלבט אם לאפשר לו בכלל להמשיך.  והנה בסיבוב הרביעי, כאילו כלום, הוא קליל ומהיר וטרי והוא מכה חזק יותר מאי פעם.  (אז מה אם קרב איגרוף אמיתי בין שני מתחרים שווים נראה כמעט תמיד כמו החלפה של jabs, והגנה, כשמדי פעם קומבינציה מזכה בכמה נקודות.  ואם האגרוף הגדול מגיע ונוחת כמו שהוא צריך לנחות, או לעתים רחוקות זה הפיך).  מרוב שמוטיב התהפוכות חוזר על עצמו, אנחנו כבר לא יודעים כמה מהן עוד נצטרך לספור.  אבל זה כבר מספיק להפתיע, ובגדול, אנחנו מבינים היטב לאן הסיפור מוביל.  אפשר לעשות fast forward אל הסיבוב העשירי.  בסוף הגיבור הרי יניף את החגורה, וה –contender ייגש אליו והם יתחבקו והאלוף יגיד לו:  "איך נלחמת, איזה לב של אריה".  Roll the credits.

עלילות משנה:  בכל מקרה ילוו את הסרט עלילות משנה.  העוזרים האפורים ברגע של התעלות, שהרי בלעדיהם שום דבר מכל זה לא היה אפשרי, והתסריט חייב לתת להם 4 דקות דרמטיות של תהילה כדי שנבין את זה.  החבר הנאמן שנדחק קצת אל הצל, אבל ברגע הנמוך ביותר כשהגיבור במשבר מציל אותו ואת המדינה (העולם?) במפגן הירואי בלתי צפוי משלו.  והגיבור כמובן מפרגן לו.   כמובן, יהיה שם גם נאום מרגש של מוטיבציה/ לכידות/ הפקת לקחים ונחישות לעמוד במבחן ולהכריע.  כי הכל כאן ועכשיו.  רגע של הכרה, של נצחון הרוח על החומר.   כי פאצ'ינו בחדר ההלבשה:  The inches we need, are all around us…  They will make the difference, between winning and losing.  Between living or dying.

בכל רכיב כזה של עלילת משנה יהיה מוסר השכל.  חומר בלתי-נדלה לפרשנים ולבלוגרים.  אבל העלילה הראשית בסרט אמריקאי אף פעם לא באמת תלויה בו.  הוא אינהרנטי.  הוא חיוני לאפקט הדרמטי.

הגיבור מנצח:  קלינט איסטווד עם הפונצ'ו.  או ג'ון וויין.  או השוטר שלוקח את הג'ינס והאקדח מהמקרר (השורה המקורית של רוג'ר ווטרס:  "and we all like the bit when you take the jeans from the refrigerator and then the bad guy gets hit").  רוקי שעולה לסיבוב האחרון (הפעם אדי מרפי:  "I don't want to spoil the end for you or anything, but Sly wins again").

איך תדעו שהרגע הזה הגיע?  כי הוא ילווה במוסיקה דרמטית, מאד מובחנת.  המוסיקה תמיד תהיה שם.  המוסיקה היא המומנטום הסופי.

חזרה מטיים-אאוט.  צילום פרופיל של לברון.  ושם נדע שזה נגמר.

שורה תחתונה:  מיאמי ב – 7.  חלום אמריקאי עוד מעט ייגמר.

החופש הפרדוקסלי
דג גדול ברשת? (פוסט מתעדכן)

תגובות

  • Xxx

    משעמם

  • אלעד

    יש לך באג בעלילה. אין שחורים במערבונים האלה. גם לא צרפתים.

  • מייקי

    אני לא בטוח שהבנתי על מה הפוסט הזה.

  • נחשון שוחט

    קהל קשה :) שבת שלום!

  • אופיר

    פוסט טוב, נחשון.

  • חלפס

    לצערי אתה צודק. ומעולה! שבת שלום

  • יורם אהרוני

    השעון המעורר צלצל ב-4 בבוקר. לא יודע למה. לא תכננתי לקום לתחילת המשחק. אבל ב-4 וחצי קמתי ושמעתי שמיאמי סגרו פיגור של 10. מהרגע בו צפיתי במשחק היה כתוב עליו מיאמי. זה לא שסן אנטוניו שיחקו גרוע (לפחות עד הרבע האחרון). מיאמי רצו יותר( גם מלשון רצון וגם מלשון ריצה...).

  • באבא ימים

    נהדר!

    הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי כך היה בסדרת הגמר ב - 98. כשמייקל השתלט על הרבע האחרון (וסיים עם נדמה לי 45 נקודות) במשחק 6 אמרתי לעצמי - "זה נראה יותר מדי. מישהו כתב את זה"

  • אבנר

    העניין עם הספורט האמריקאי שמרבית כתבי הספורט בו אוהבים לכתוב את התסריט בזמן שהסרט עדיין מנגן - הרבה פעמים הם גם מצליחים בכך. הם כבר כתבו אחרי המשחק השני שהנה מיאמי מפרק את סן אנטוניו ולברון ג'יימס התעורר עם 'החסימה'. ואז הגיע הבום של משחק 3 - שינוי בעלילה - סן אנטוניו יורה בכל התותחים, ג'יימס בורח מאחריות, לא זורק, לא קולע - ניצחון הצווארון הכחול. ואז משחק מספר 4. שוב לברון חוזר לחיים.

    לא יודע אם במטפורה שלך לברון הוא הגיבור או האנטי גיבור, אבל מתפתחת פה חתיכת סדרה בינתיים.

    שורה תחתונה שלי? מי שתיקח את המשחק הקרוב תיקח את הסדרה.

    או שלא.

  • גיא

    סתם הערת אגב..
    "הטוב הרע והמכוער" לא נופל לתזה של סרט אמריקאי רגיל (אולי בגלל שהוא איטלקי ?)

    אולי ה"רע" שם הוא רע טהור, אך גם לו יש רגעים אחרים . קשה לראות בקלינט שם כ"טוב" או מישהו בכלל שם כ"טוב". ע"ע ה"מכוער" ששודד חלקים של אקדח ומרכיב מהם אקדח לטעמו, אך מתחרט ולא גונב את קנקן הוויסקי מקורבנו, מורכבות ..אין רוע טהור ואין טוב טהור, לפחות לא על פני האדמה.

  • גיא

    סתם עוד הערת אגב:
    במבט של שנייה, זה יכל להיות גם דייויד בקהאם בתמונה.

  • יוסי

    שבת שלום,
    בסרטים אמריקאים, ככלל, לצופה יש מרווח פעולה קטן מאוד להחליט מי הגיבור ומי הנבל, מי צריך לנצח ומי להפסיד ומי דמויות המשנה. על פניו, בסדרת הגמר, אין תסריטאי ואין במאי, ובכל זאת נראה שההחלטה כבר התקבלה בשבילנו. האם זה בגלל שאנחנו כל כך רגילים לתמונה פשטנית שאנחנו יוצרים אותה בעצמנו? או אולי המחשבה שאין במאי היא נאיבית ויש אנשים טובים שדואגים שלא נצטרך, חס וחלילה, להתמודד עם מציאות מורכבת. ואולי צירוף של השניים?
    בכל מקרה, ברוח ההומוריסטית של דה-באזר, האם הקהל קשה? או שאולי מישהו זרק איירבול?

    • shohat

      תגובה יפה. סחתיין.

  • רועי

    פוסט יפה אבל מרבית חובבי הספורט לא יתחברו אליו עקב זה שהם חובבי ספורט ולא חובבי קולנוע.
    בתור חובב ספורט וחובב קולנוע אהבתי את הסקירה הקולנועית אבל החיבור שלה לספורט היה דל ולא מלוטש לכן לדעתי היה צורך לפרט יותר מבחינה ספורטיבית.

    ***
    בנוגע למשחק שהתקיים אתמול, לאחר שהמשחק ה-3 הסתיים ב-30+ הפרש היה ברור לי שמיאמי תנצח את ה-4 (בשונה מרוב הפרשנים שציפו לניצחון של סאן אנוטניו)
    וברצוני לומר שהמשחק הזה(ה-4)קבע למעשה את גורל הסדרה ב-99%:
    השיטה שמחזירה ל-3 משחקים רצופים בביתה של הקבוצה שאינה בעלת יתרון הביתיות(שיטה תמוהה לדעתי)גרמה לכך שיתרון הביתיות שנשבר יישבר שוב(מעטות הקבוצות שיכולות לנצח 3 משחקים רצופים בביתן בסדרת גמר)ולכן שוב מיאמי היא הפייבוריטית וכדי לזכות באליפות היא צריכה לשמור על הבית(מה שיקרה דרך אגב).
    לסיכום כדי שקבוצה שלא בעלת יתרון ביתיות תזכה באליפות היא צריכה לנצח פעמיים בביתה של הקבוצה בעלת יתרון הביתיות בגלל השיטה וזה למעשה יתרון ביתיות כפול.
    ברכות מוקדמות למיאמי(אני מקווה שאתבדה כמו שאתמול קיוויתי שאתבדה שהימרתי נגד מכבי)וחבל על פופוביץ וסאן אנטוניו.

Comments are closed.