בכל זאת אתלטיקה, בכל זאת כאן

ישנן שתי דרכים אופייניות לסקר את אליפות ישראל באתלטיקה קלה. מוצעת כאן הדרך השלישית תביעת עלבונה של המלכה ורשמים אישיים מהאליפות.

בימים רביעי-חמישי בשבוע שעבר התקיימה בהדר יוסף אליפות ישראל באתלטיקה קלה.  עבור קהילת האתלטים והמאמנים (בהווה ובעבר) מדובר בהתכנסות חגיגית באצטדיון הבית כדי לצפות במיטב האתלטים שלא אפשרו (או טרם אפשרו) למציאות להכריע אותם, שנאחזים בהשראה ובחלום ושואפים תמיד אל הדרגה הבאה.  עבור כלי התקשורת המסקרים את הספורט, מדובר ב – 48 שעות שבהן לפתע נזכרים שיש בכלל ספורט כזה – אתלטיקה קלה – בישראל, ובהזדמנות הקבועה לבדיקת מצאי כללית, לסיבוב סטנד-אפ (לא מצחיק במיוחד) בעקבות ביקור חד-פעמי באיצטדיון, וכמובן לשאלה הגורלית והקדושה:  "מי עשו קריטריון".  המסקנה משותפת לשתי הקבוצות – מצבה של האתלטיקה בישראל עגום, עגום מאד.  אלא שעבור הקבוצה הראשונה אליפות ישראל מספקת רגעי התרגשות והשראה ומחשבות על "מה יכול היה להיות אילו", על כל הדברים שניתן לעשות.  שביב של תקוה שאפשר לעשות ולשנות, ושהאתלטים שמתחרים באליפות מספקים דוגמה ומוכיחים שיש סיבה להתחיל לבנות.  לעומת זאת, עבור הקבוצה השניה, האליפות מהוה הזדמנות להכריז בציניות על מצבו האנוש של החולה, בזמן שהרגל שלהם דורכת על צינור החמצן.

***

ישנן שתי דרכים אפייניות לסקר את אליפות ישראל באתלטיקה קלה.  הראשונה, המוכרת עד לעייפה, היא מתנשאת ומזלזלת.  הכוונות מאחוריה לא בהכרח רעות, שכן הבעיות של ענף האתלטיקה בישראל הן רבות ועמוקות והן נמשכות כבר שנים ארוכות, ולגיטימי בהחלט (אפילו חשוב) להציג אותן, גם בצורה נוקבת.  הפער ביחס לרמה העולמית ברוב המקצועות הוא משמעותי מאד, חוסר העומק בולט מאד לעין (זו הבעיה היסודית והמשמעותית ביותר), אסתר רוט שחמורוב ויובל וישניצר, אלופי שנות ה – 70, היו מצטיינים באליפות גם היום.  מלכת הספורט הופשטה כאן ממלכותה וסיקורי האליפות מהסוג הראשון מרגישים צורך להפשיט אותה בראש חוצות גם משמלתה, שוב ושוב ושוב.  זה קל מדי, אם אין מאחורי זה טיעון קונסטרוקטיבי כלשהו. זה לא נעים.  וזו הפגנה צורמת ולא הוגנת של חוסר כבוד כלפי האתלטים המתחרים – הטובים ביותר שיש לנו, שמפגינים מצוינות אישית כנגד כל הסיכויים.

הדרך השניה היא הפוכה בדיוק.  היא מנסה לשווק תחושת הצלחה אופורית ומלאכותית.  היא מעלה על נס, מחוץ לפרופורציה ולהקשר, את הישגי האתלטים והשיאים האישיים.  ז'אנר הסיקור מהסוג השני מתאמץ – מתאמץ מדי –  להציג את תמונות הנצחון שהן נשמת אפו של כל ענף ספורט, לרומם את ההישגים ועל-ידי כך לנסות להפיח רוח חיים בענף.  גם הכוונה הזו לגיטימית כשלעצמה, אבל בצדק היא מתנפצת על חומות של ציניות ולכן היא משיגה בעצם בדיוק את התוצאה ההפוכה.

הבעיה עם דרך הסיקור הראשונה היא שהיא טריוויאלית.  לעתים קרובות היא על גבול הציניות והלגלוג (אם לא מעבר לגבול), בעיקר, היא מתבצעת על חשבון האתלטים – שמגיע להם הרבה יותר מכך.  היא לא מביאה תועלת, אלא כורתת את הענף, שהוא ממילא קצר.  היא מייצרת מעגל שוטים שבו היעדר העניין  בספורט והזלזול רק יגברו.  בעיניי היא איננה הוגנת.

אפשר לדמות אותה  – את התייחסות הציבור הישראלי בכלל לענף האתלטיקה – לאדם שהופך את החצר שלו למגרש גרוטאות, וכשבאורח נס צומחים בה כמה פרחים, הוא לא מפסיק להתלונן שהם לא יפים כמו הגינה המושקעת של השכן.  הסיקור המלגלג עושה יותר מכך:  הוא דורך על הפרחים.

הוא מתעלם מהמהות הנוספת:  מכך שמספר מצומצם של אתלטים ואתלטיות סוחבים על כתפיהם הצנומות, בתנאים שאינם תנאים, את מעט התקווה והאופטימיות של ענף שכמעט שאיננו קיים בארץ, ושלעתים נדמה שהוא איננו חפץ חיים. האתלטים האלה חווים רגעי שיא אישי בצד רגעים פחות מוצלחים, כמו כולנו. הם מקדישים את עצמם לאתלטיקה באופן שהוא ספק-רציונאלי ומייצרים איים נדירים של מצוינות.  בלעדי המאמצים והדוגמה שלהם, לא יבואו טובים מהם.

הטענה הראשונה שלי היא זו:  סיקור אמיתי של הספורט חייב לשמור על אובייקטיביות, אבל האתגר שלו הוא להביא את הסיפורים האלו.  אם הוא לא עושה זאת הוא מספק אולי איזה אפקט בידורי רגעי, בוודאי משרת את השמחה לאיד (הספורט הלאומי), אבל את הסיפור הספורטיבי הוא מחטיא לחלוטין.

הבעיה עם דרך הסיקור השניה היא שגם שביעות הרצון העצמית תורמת להנצחת המצב הקיים.  בענף ספורט כמו אתלטיקה, לא ניתן לטשטש את ההבדל בין מצוינות לבין בינוניות.  אין ענף שבו הצלחה או אי-הצלחה, התקדמות או דשדוש במקום, מכומתים באופן ברור ומדויק כל כך.  אפשר לקיים דיונים נצחיים על השאלה מי היה הפוינט גארד הטוב בכל הזמנים.  אי אפשר להתווכח עם כך שיובל וישניצר רץ 13:39 ל – 5,000מ' בשנות ה – 70 ושעוז כץ רץ 1:47.8 דק' ל – 800מ' ב-,1983, ושאת אליפות ישראל ל – 2013 ניצחו ב – 1:51 ו – 14:00 (וכפי שתקראו בהמשך, אלו דווקא שתי ריצות שאצלי לפחות עוררו התלהבות).  גם שוחרי טובתה של האתלטיקה מחויבים להביט אל המציאות נכוחה.  מצד אחד ישנם כאן אתלטים ראויים (לא פחות מהספורטאים בכל תחום ספורט אחר), שצריכים לקבל הרבה יותר תמיכה ממה שהם מקבלים כדי שיהיה להם באמת סיכוי לעלות לרמה הבאה.  מצד שני לא ניתן להתעלם מהתמונה העצובה של מסלולים שנותרים ריקים באירוע השיא של העונה בהיעדר משתתפים (בחלק מהמקצועות, כגון ריצות המשוכות), מבעיית היעדר העומק ואי-זרימת הכשרונות אל הענף – בעיקר מצינור ההזנה העיקרי, והמיובש, שהוא מערכת החינוך/בתי הספר

ענף האתלטיקה הקלה בישראל  משווע לפרויקט "הקמה מחדש".  הוא משווע לחזון.  והדרך לשינוי חייבת להתחיל מן היסודות.  אף סיקור מפרגן לא יוכל לכסות על כך.  מכל מקום, ז'אנר הסיקור ה"אופורי" לא יכול להתקבל ברצינות אפילו על-ידי אותם האתלטים שמככבים בו (למעטים ישנה מודעות וחוש ביקורת עצמית כפי שיש לאתלטים.  היא תכונה מגדירה, חיונית בכל מה שהם עושים).

***

אבל ישנה, אולי, גם דרך שלישית, והיא נקודת המבט של אוהב אתלטיקה (במקרה הזה, בשביל הגילוי הנאות, של מי שהוא גם אתלט בעצמו, ושחלק מהמתחרים הם חברים שלו).  מי שאוהב אתלטיקה חווה את אליפות ישראל ואת הצפייה בטובי האתלטים בישראל ברגשות מעורבים, ואפילו בדיסוננס.  מצד אחד, הנפש כמהה להתרגש, להתלהב – ויש ממה!  היופי הנפלא והמיוחד של הספורט הזה, הפוטנציאל הקיים, ההבלחות של קפיצות משמעותיות ביכולת שמסמנות הבטחה, הדרמות של התחרות בין אתלטים-חברים שדוחפים אחד את השני קדימה, ההבנה מה נדרש מן האתלטים הללו כדי להגיע אל הרמה שאליה הגיעו, ומה המשמעות הפיסית של מה שהם מבצעים.  אוהב האתלטיקה רוצה להיות שם כדי לעודד, ולראות אותם מצליחים.  כן, הוא מביא איתו גם את הילדים, שיספגו אהבת ספורט טהורה ושאינה תלויה בדבר.  הוא רואה את שפת הגוף של האתלטים, את מבע פניהם והוא יודע לזהות ולהזדהות.  המתח וההתרגשות, תחושת רגע המבחן והחשש, הריכוז והמאמץ, ההתעלות, הסיפוק הרגעי והנדיר שבהצלחה – שאין כמוה (לא יעזור לכם) באף משחק כדור – או הבטן המתהפכת מהפתעת הכשלון.  מי שאוהב אתלטיקה לא רק צופה באירוע ספורט אלא מבין גם את המשמעות של "להיות שם" – את האושר המהול בבהלה.

כשאתה צופה בתחרות אתלטיקה, יש לך פייבוריט שאתה מעודד אבל ההנאה שלך וההערכה בכלל לא תלויה בשאלה מי מנצח או מי הפסיד.  לצפות באתלטיקה זה לזהות ולהזדהות עם האתגר, המבחן והמאבק הפרטי, עם התהליך הנפשי והפיסיולוגי שהרץ עובר (בכל אחד מן המקצועות) – זו צפייה מתוך השתאות ממה שהאדם מסוגל להביא את עצמו לעשות – האלמנט המגדיר הזה קיים גם באליפות ישראל, במנות גדושות.  לא פחות, ולדעתי הרבה יותר, מענפי הספורט הפופולאריים בישראל.

לכן, נקודת המבט של אוהד האתלטיקה, מצד אחד, נאחזת באופטימיות.  אליפות ישראל מאפשרת לתקווה מסוימת לחלחל.  בכל זאת ישנם כאן ה"יוחאי הלוי-ם", ה"אולגה לנסקי-ות", ה"מעין שחף-יות" וה"שחף ברניות", ה"דונאלד סנפורד-ים", ה"שני לנדן-יות", ה"מאור סגד-ים" וה"ימר גטהון-ים" (רשימה מאד חלקית).  כשרונות אתלטיים בישראל קיימים.  מהבחינה הזו, חשוב להגיד:  אין שום דבר אינהרנטי שמונע התפתחות של ענף אתלטיקה בריא בישראל.

דווקא על שום כך, אוהב האתלטיקה לא יכול להמנע מהצער, שהוא צער כבד.  כי אם הכשרונות קיימים – במכפלות פוטנציאליות גדולות פי כמה ממה שאנחנו רואים – הרי שאין להם תרבות ומערכת לגדול לתוכה.  רובם אפילו לא יתחילו ולעולם לא יידעו על היכולת שהיתה להם.  הענף נמצא בסטגנציה. הוא מנוהל בדילוג בין "פנטזיית מדליה" אחת לזו שאחריה, בראייה קצרת טווח, מבלי שמנחה אותו חזון אמיתי (בעיית היעדר התקציבים חמורה, בעיית היעדר החזון והזנחת הבסיס חמורה פי כמה).

לכן, את אוהב האתלטיקה האמיתי לא תתקשו לזהות שם ביציע.  זה קל מאד:  פשוט חפשו את האדם הכי מאושר ונרגש שם, והכי עצוב.

***

אחרי הפתיח הארוך, אני רוצה לשתף אתכם בארבעה רגעים יפים שאני לוקח איתי מהאליפות הזו.  אלו לאו דווקא ההישגים הכי איכותיים או מרשימים מבחינה אובייקטיבית, אלא רגעים שמדגימים את היופי באתלטיקה הקלה, עבורי.

1.      שני לנדן (400,800) – ביום רביעי ניצחה שני לנדן, הלומדת ומתאמנת באוניברסיטת UC Davis בקליפורניה, את ריצת ה – 400מ' בזמן של 55.61שנ' (12 מאיות משיאה האישי).  ביום חמישי חזרה להתחרות במקצוע שבו עברה להתמחות לפני כשנה, ה – 800.  שני ידעה שבהיעדר יריבות מהירות ממנה היא תיאלץ לרוץ את הריצה מלפנים.  לכן הכתיבה קצב מתון מאד של 65 שניות להקפה הראשונה.  לורנה צ'מטאי הקנייתית המתגוררת והמתאמנת בישראל – דמות בולטת וקבועה בנוף המירוצים המקומי שיום קודם לכן ניצחה בריצת ה – 1,500מ', אמנם לא כ"אלופת ישראל" – נצמדה אל שני ובהחלט אתגרה אותה.  את ההקפה השניה רצה שני ב – 64 שניות והצליחה ב – 200 המטר האחרונים לברוח מעט קדימה ללורנה ולנצחה בהפרש של 99 מאיות.  התוצאה – 2:09.21, בסוף ביצוע קלאסי של ריצה טקטית, לא רעה ביחס לשיאה האישי של לנדן שנקבע לפני שבועיים באליפות אירופה לאומות – 2:07.13.

 כשכותבים כך את הנתונים הם לא מעוררים התרגשות מיוחדת.  בסך הכל שני נצחונות צפויים עבור אתלטית מצוינת.  הנתונים מעניינים יותר כששמים אותם בתוך הקשר רחב:  55 וחצי ל – 400 היא תוצאה שאינה עומדת ביחס ישיר ל – 2:07 ב – 800.  (אני מרשה לעצמי לכתוב את זה, כי עם מהירות דומה ל – 400 רצתי בעצמי פעם 2:00.42, ואולי זה יחזק עוד יותר את הבטחון של לנדן).  גם ריצה של 2:09 בשליטה, ב"נגטיב ספליט" (חצי שני מהיר יותר) ובקלילות יחסית, מנבאת יכולת לשפר שוב את שיאה קרב בזמן הקרוב.  זו פונקציה של אימונים והסתגלות.  אני מעריך שהמעבר של שני להתמחות ב – 800 לא הושלם עדיין במלואו.  כשהוא יושלם והיכולת שלה ב – 400 תתבטא בהמרה טובה יותר אל ה – 800, אפשר בהחלט לצפות באופן אובייקטיבי לקיזוז מספר שניות נוספות, שיעלו את שני לנדן לרמה מאד מכובדת, גם בסטנדרט בי"ל.  הריצות של שני לכל אורך העונה הזו נותנות סיבות טובות לצפות להמשך.

shani

(שני לנדן ולורנה צ'מטאי בריצת ה – 800מ'.  הצילום באדיבות תומר גמינדר).

 2.     ימר גטהון נ' מוקט פטנה (1,500, 800) – מאבק הריצות הבינוניות בין ימר למוקט נמשך על פני העונה כולה, וסיפק שתי דרמות גם באליפות המסכמת.  ביום רביעי, ב – 1,500מ' נצמד ימר לאורח הקנייתי ג'פרי רוטו ולקצב המהיר שהכתיב, במטרה לשפר את שיאו האישי (3:43.48).  בשלב מסוים פרץ ימר קדימה, ברח לקנייתי וסיים את הריצה ראשון בתוצאה טובה עם תחושת החמצה – 3:44.48, כשאחריו מגיעים פטנה ודניאל מולוסאו הצעיר בתוצאות טובות מאד.  ימר נראה מעולה, ובהחלט מוכן לשיפור של שיאו.  ביום חמישי הדו-קרב חזר על עצמו בריצת ה – 800.  הפעם רוטו הקנייתי נותר ראשון עד לקו הסיום.  ימר פרץ קדימה ב – 150 המטר האחרונים ונראה קרוב לנצחון נוסף, אלא שפטנה העביר הילוך נוסף בישורת האחרונה ועקף אותו כשלושים מטרים לפני הסיום – 1:51.65 לפטנה, 13 מאיות לפני ימר.

 שתי ריצות דרמטיות בין שני אתלטים צעירים ומאד מוכשרים, שעשויים לדחוף זה את זה קדימה לכדי איום על השיאים הישראלים, ויתכן שגם מעבר לכך.  אצלי לא מרפה המחשבה לאיזו אוירה היו שני הרצים האלה גדלים אילו היו מתחרים למשל בארה"ב.  המעקב אחריהם מגיל הנוער, סימון הפוטנציאל, המסגרת שבתוכה היו צומחים, אלפי צופים בכל תחרות.  אני אגיד זאת אחרת:  הנה לכם שני גיבורים מקומיים של ענף ספורט, קורעים את עצמם 365 ימים בשנה כדי לעשות את הקפיצה הבאה קדימה.  ספורטאים ישראלים למופת, כשרונות מבטיחים של ממש.  יותר מעניין אתכם לקרוא קצת עליהם, או שוב רק על בחירת השירים בטקס חלוקת המדליות או על כל מה שגרוע ומרגיז?

 3.     ריצת 5,000מ' גברים – כמעט בכל הדיווחים חמקה מתחת לרדאר האיכות יוצאת הדופן (במונחים ישראלים) של הריצה הזו.  התנאים לריצת 5,000מ' לא היו אופטימליים.  איימרו עלמיה הצעיר ניצח בתוצאה מרשימה של 14:00.19 – שיא אישי עבורו, אבל המכירים את אימוניו באתיופיה בטוחים שזה סימן לבאות.  מוגס טסמה – שיאן ישראל ב – 10,000מ', סיים שני ב – 14:09.34, כשלמעשה סייע בהכתבת הקצב עבור חברו לקבוצה.  המרתוניסט וובה בריהון סיים שלישי ב – 14:11.05, ואסרט ממו – אלוף ישראל במרתון ל – 2013 עשה פריצת דרך של ממש עם 14:11.34 במקום הרביעי – שיפור של כעשר שניות לשיאו האישי.  גם אנדלאו טקלה, המצטיין ב – 1,500מ' הרשים בריצה הזו.

 המרשים בריצה הזו היה העומק.  לא שגרתי לראות בישראל קבוצה כזו של רצים בתוצאות של 14 דקות "נמוך".  חלקם עוד ירוצו מהר יותר.  עבור אחרים, היכולת הזו ב – 5,000מ' תתבטא ביותר בטחון במרחקים הארוכים יותר, בדגש על המרתון.

עשרה רצים ישראלים ירדו עד היום מגבול ה – 14 דקות (רובם למיטב ידיעתי עשו זאת בחו"ל).  אפשר לצפות שהמספר הזה ישתנה בקרוב.  14 דקות הם 12.5 הקפות של המסלול ב – 67 שניות (נסו לרוץ אחת כזו, אם רצתם אחת וחצי, מצבכם מעולה).  הם חמישה קילומטרים על 2:48 דק'.  נכון, בקלה רץ מהר (הרבה) יותר (בשיאו 2:31.5 לק"מ), אבל זה לא שולל מאיתנו את הזכות להתפעל.

almaya

(איימרו עלמיה בדרך לנצחון בריצת ה – 5,000מ'.  הצילום באדיבות תומר גמינדר).

 4.     צעירה בריצת שחרור – יצאתי לכמה דקות כדי לקנות קרטיב לילד ולשוחח בטלפון עם אשתי.  למטה על הדשא הבחנתי בבחורה צעירה בריצה קלה, הקפות קצרות של פיסת הדשא שבחזית האצטדיון.  היא נראתה שמחה.  הוריה או קרובי משפחה אחרים חיכו לה, והיא ניגשה אליהם.  הם ברכו אותה על הריצה היפה.  היא חייכה, הצטלמה איתם, ואמרה:  "חכו לי, אני צריכה להשלים כמה ק"מ שחרור" (זר לא יבין) וחזרה מחויכת ומלאת סיפוק אל טפיפת הצעדים הקלילים על הדשא, נהנית כל כך מהרגע.

 עזבו אתכם מקריטריונים, מאולימפיאדות, משיאי ישראל.  האושר המוחלט של הבחורה הצעירה הזו, החוויה שהיא חוותה משך חודשי ההכנה ושהתנקזו אל הערב הזה שבו הוציאה מעצמה את המיטב שבתוכה – זו הסיבה החשובה לשיקום של האתלטיקה הקלה.  זו המהות של האתלטיקה הקלה:

"העדיפות הראשונה היא להרוויח את התשוקה לריצה.  לאהוב את הבוקר, לאהוב את השביל, לאהוב את הקצב על המסלול.  ואם איזה ילד נהיה ממש טוב בזה, אז גם זה אחלה"  (מאמן התיכונים האמריקאי פט טייסון).  זהו הלקח הפשוט שאותו צריך להפנים ושבלעדיו לא יגיע השינוי.

מעין, אסף, יוחאי ומאור:

לסקירה מלאה של האליפות ר' כתבותיו של אורן בוקשטיין, דובר איגוד האתלטיקה –

היום הראשון

היום השני –

במהלך השבועיים שלקראת האליפות הצגתי בפניכם ארבעה אתלטים בולטים.  ראוי לעדכן…

כל הארבעה הוכתרו פעם נוספת כאלופי ישראל, ברמת הצלחה (אישית) שאיננה אחידה.

יוחאי הלוי ניצח את תחרות הקפיצה המשולשת (בין הישראלים) בתוצאה בינונית ומאכזבת מבחינתו, של 16.45מ', וימשיך לנסות לקבוע את הקריטריון למוסקווה, כשחלון ההזדמנויות מתקרב לקיצו.  נחזיק אצבעות.  ביום חמישי יוחאי הוכתר גם כאלוף הקפיצה לרוחק בתוצאה של 7.60מ'.

מעין שחף זכתה פעם נוספת באליפות ישראל בקפיצה לגובה, ביום חלש מבחינתה שבו עברה גובה של 1.83מ' בלבד וזכתה לתחרות צמודה משחף ברני.  מעין כבר קפצה לגובה של 1.90מ' השנה.

אסף מלכה נראה מצוין במקצה חצי הגמר ל – 100מ', כשסיים ב – 10.66שנ' לאחר שהאט לקראת הסוף.  שיאו האישי – 10.54 נראה בהחלט בהישג יד.  שעה מאוחר יותר ניצח את ריצת הגמר בתוצאה מאכזבת של 10.67שנ' בלבד, כשהוא נראה סובל ומייד לאחר הסיום אחז בשריר התאומים.  אסף הסביר כי השריר נתפס מייד בזינוק.

מאור טיורי ראתה את לורנה צ'מטאי פותחת בקצב מהיר מאד את ריצת ה  – 1,500מ' ואפשרה לה לפתוח פער של כארבעים מטר בשתי ההקפות הראשונות (2:17 ללורנה).  מאור חיכתה בסבלנות ורצה את הקצב שלה.  לורנה שילמה מחיר משמעותי על הפתיחה המהירה מדי וככל שהתקדמה הריצה, כצפוי, היא דעכה, מאור לעומת זאת התחילה לצמצם את הפער ולאט לאט צברה בטחון.  המתח האמיתי התעורר רק בישורת האחרונה ממש כשמאור ניסתה ככל יכולתה לעבור.  לורנה החזיקה מעמד לנצחון ב – 4:30.54 לפני מאור, שסיימה ראשונה בין הישראליות ב – 4:31.15.  עבור שתיהן מדובר בשיא אישי.

כל הארבעה עוד לא אמרו את המילה האחרונה העונה.

ליגת שוקי ההון - בועות
ההימור על כספי לא ישתלם

40 Comments

אלעד 7 ביולי 2013

קודם כל תודה על הסיקור המתמשך והחלון שאתה פותח כאן לעולם האתלטיקה המקומי (והעולמי).
על כל הדברים שכתבת, אני רוצה להוסיף דבר אחד שחסר – שיווק. לכאורה פשוט, אבל לא נעשה. אני מתאר לעצמי ש"חולי" האתלטיקה בארץ סימנו לעצמם עם מרקר אדום את מועד אליפות ישראל. אנשים אחרים, כמוני, שפשוט אוהבים ספורט אבל סדר יומם גדוש בדברים אחרים, לא ידעו על קיום האליפות עד שקראו בעיתון, בידיעה קטנה בפינה, שמעיין שחף לא עשתה את הקריטריון. אין פלא שהיציעים ריקים.

ג'וני 7 ביולי 2013

אלעד ,

זה שאתה מודה לו הסיקור זה מסביר את חלק מתחלואיו של תקשורת הספורט הקלוקלת בארץ.

אתלטיקה הוא ענף הספורט הגדול הוותיק והפופולרי בעולם וברור מאליו שהוא אמור לקבל סיקור קבוע כמו כדורסל שחייה התעמלות .

יורם אהרוני 7 ביולי 2013

כתבה מעולה!
אחת הבעיות של אליפות ישראל היא שאין בה מאבקים מעוררי עניין בתקשורת. התמודדות עם קריטריון זה לא ממש מאבק ספורטיבי. באליפות ישראל 1983 התמודדו עוז כץ ומרק הנדלסמן על מקום באליפות העולם בריצת 800 מ'. המאבק הזה משך 4000 (יש אומרים 5000) צופים. לכץ היה כבר לפני האליפות קריטריון B (קבע 1:47.8 בעוד הקירטריון היה 1:48.0) אך כדי ששניהם ישתתפו באליפות היה כץ צריך לקבוע קריטריון A שעמד על 1:46.5. להנדלסמן היה כבר קריטריון A. זה מאבק ספורטיבי אמיתי!
את אליפות ישראל 2008 סקרתי עבור 'עולם הריצה' והכותרת הייתה:"מי שמחפש קריטריון אולימפי שלא יבוא לאליפות"… מתוך הכתבה: "…ב – 1984 נעדרו מהאליפות מי שכבר הבטיחו מקומם במשחקים האולימפיים: זהבה שמואלי, מיה בן-צור, שם-טוב סבג ומרק הנדלסמן בעוד מני רוזנברג, עוז כץ וגדעון הרמט כשלו בה בניסיונם להצטרף למשלחת. …גבי רוזן בת ה – 18 לא הייתה רחוקה מהקריטריון עם שיא בקפיצה לגובה (1.79) ס"מ מעל הישג שהקנה לאורית אברמוביץ' זהב במשחקי אסיה 1974 . ב – 1988 המוקד היה ניסיונם של אילן גולדווסר וסיגל גונן להצטרף למשלחת ואי הצלחתם הייתה אחת הסיבות לכך שהאליפות הוגדרה ככישלון. ב – 1992 נעדר מהאליפות עקב פציעה רוגל נחום שהלהיב שנה קודם את הצופים עם 17.31 מ' עם רוח מעל המותר במשולשת ו – 7.72 ברוחק ונכתב כי האתלטיקה הישראלית 'עמוק באדמה'. …כותרת המאמר ב'עולם הריצה' שכיסה את אליפות ישראל ה – 60 בשנת 1996 הייתה: "אליפות ללא שיאים אך עם מאבקים". שני נציגנו במוט לאטלנטה, קונסטנטין סמיונוב ויבגני קרסנוב חלפו מעל 5.50 ו – 5.40 בהתאמה. ה'אולימפי' רוגל נחום הקדים בשני ס"מ את אבי טיירי במשולשת (16.72 מול 16.70) קונסטנטין מטוסביץ', שהשנה הוענק לו תואר 'עמית כבוד', הקדים ב – 5 ס"מ את איתי מרגלית בקפיצה לגובה (2.25 מול 2.20) אך יום לפני האליפות קבע באיטליה תוצאה טובה בהרבה: 2.34. על שער הגיליון (מס' 78) מופיעה תמונתה של אלופת הכידון דורית אשכנזי (נאור) שהשנה רשמה תואר מספר 12. לא פחות מתשעה ישראלים הבטיחו את השתתפותם במשחקים האולימפיים בסידני 2000 עוד בטרם נפתחה אליפות הלאומית וזאת בעיקר בזכות פריחת הספרינט בסוף האלף הקודם (13 ירדו מ – 11.00 שניות בארבעה מקצי חצי-גמר, 10.29 הספיק רק למקום שני… ) אך היו גם ניסיונות שלא צלחו להצטרף למשלחת. סווטלנה גנזדילוב ואירינה לנסקי זכו לשני ניסיונות ב – 100 משוכות ולנסקי נפצעה בניסיונה להשיג את הקריטריון ב – 400 משוכות …משה גנוט ז"ל סקר את אליפות 2004 שנערכה בעירו, ירושלים, והכותרת הייתה: "ירושלים של זהב, ללא הישגים" "…הבימה הייתה מוכנה לקראת ההזדמנות האחרונה של מספר אתלטים לנסות ולקפוץ על העגלה האולימפית אולם לרוע המזל, היחידה שניצלה את ההזדמנות הייתה כידונאית צ'כית בשם ברבורה שפוטאקובה…" (גיליון 118).
הציפיה השנה הייתה כי לנסקי ,סיוון ז'אן, ניקי פאלי ואיתי מגידי יתמודדו עם הקריטריון … פאלי עבר 2.17 בקפיצה לגובה, מה שהבטיח לו תואר רביעי ברציפות בגיל 21 אך בתוצאה הירודה מארבעתם: 2005 – 2.23; 2006 – 2.30; 2007 – 2.25. סיוון ז'אן גברה פעמיים בקרבות צמודים על סיוון אבלי בברזל ודיסקוס אך הייתה רחוקה מרמתה ומהקריטריון האולימפי. מגידי עמד בהצלחה במטרתו אך עשה זאת יום אחרי האליפות בתחרות בעיר מץ בצרפת, למענה ויתר כמובן על האליפות… גורלה של לנסקי היה העגום ביותר: היא נפגעה בשריר במהלך ריצת 100 משוכות ופונתה לבית-חולים…"

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

תודה על הסקירה המקצועית נחשון. בפוסט שלי ("המלכה בכתה מאוד", 5/7) תיארתי גם רגעים צורמים מבחינת הארגון והאווירה, סוגיה שלא נתת עליה את הדעת כלל. לרצים למרחקים ארוכים יש בהחלט תמריץ כלכלי בגלל מירוצי הכביש בסופי שבוע ופרסים של אלפי שקלים, לכן עניין "האהבה נטו לאתלטיקה" ביניהם קיים בעירבון מוגבל מאוד.

לדעתי נקודת האור הבולטת היתה לב סקוריש במוט, שמדורג בטופ 10 העולמי בגילאי קדטים (עד 18), וזו עבודת קודש שאברבוך עושה, מטפח מצטיינים ולא מחפש "עומק" כתירוץ. דיברתי איתו והוא אישר את ההנחה שבזמנו ידע להוציא מעצמו את המיטב גם בלי מתחרים ישראליים. ברור שהמדינה משקיעה מעט מדי בענף אבל יש מקרים בהם האתלט נכשל ולא המערכת. ניקי פאלי קיבל למיטב ידיעתי תנאים ומלגות אבל צנח מ-2.30 מטרים וצמרת עולמית לנוער לפני כמה שנים עד 2.02. דימה קרויטר פצוע השנה ולכן פאלי אלוף ישראל, זה רגע עצוב.

אפשר כמובן גם לציין את קנייזבה במשולשת (ברכות על מקום שני בליגת היהלום בפריז) אבל היא לא שייכת לסצינה המקומית ותצטרף אליה בקרוב מסיבה רומנטית בלבד.

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

תודה על התגובה יואב, וגם על הפוסט שלך שהצית את הדיון הזה. כמה מלים לגבי התמריץ הכלכלי של רצי הארוכות.

חברי אסרט ממו, אלוף ישראל במרתון טבריה ל – 2013 (שקבע 14:11 ל – 5,000מ' באליפות בשבוע שעבר), עובד כזגג במוסך 12 שעות ביממה. הוא מבצע את רוב הריצות שלו ברחובות ירושלים בחמש בבוקר לפני העבודה. על נסיבות החיים שלו והקשיים שהוא מתמודד איתם לא אפרט כאן מפאת צנעת הפרט. העובדה שהוא בכלל רץ ומתחרה ברמות שבהן הוא מתחרה מדהימה אותי כל פעם מחדש. (אסרט לא התקרב עדיין למיצוי הפוטנציאל שלו במרתון – ואני מדבר על רמה אולימפית. הוא יצטרך לעשות זאת בתנאים שאינם תנאים).

חברי דסטאו סוונך, לאורך שנים ארוכות מטובי רצי הארוכות בישראל, עובד שעות ארוכות במשמרות בבית חולים, בעבודה פיסית קשה.
חברי אסף בימרו, 9 פעמים אלוף ישראל במרתון, שיאן ישראל בעבר ומי שייצג את ישראל במרתון האולימפי ב – 2004, עובד במסירות בטיפול בחוסים במעון, במשרה מלאה.
אפשר להמשיך את הרשימה.

בתור מי שרואה מקרוב את ההקרבה של הרצים האלה, את השעות הלא הגיוניות שבהן הם רצים ריצות של 40 ק"מ, את הריצה לעבודה ישר מהאימון היכן שספורטאי ברמה הזו זקוק למנוחה והתאוששות, את הקשיים שמולם הם מתמודדים – שהם לעתים קשיי הישרדות – אני אומר שההערה שלך בכלל לא בכיוון.

על סמך מה אתה קובע ש"עניין האהבה נטו לאתלטיקה ביניהם קיים בעירבון מוגבל מאד"?

תמריץ כספי? בארץ מנצח מירוץ כביש (בתנאי שהוא מנצח) זוכה במשהו שבין זוג נעליים ל – 1,500 ש"ח, ברוב המירוצים). לא משהו שאפשר לחיות ממנו או שמהוה "תמריץ" לעסוק באתלטיקה במקום מקצוע אחר.

האם העבודה במשרה מלאה, בעבודות קשות, משפיעה על היכולת (באימונים ובתחרויות)? ועוד איך. וקשה להסביר עד כמה. עד כמה ההתאוששות בין האימונים היא קריטית להתקדמות. עד כמה לחצי החיים משפיעים.

ונקודה אחרונה בנושא "הפרסים" – כל מאמן יגיד לך שההשתתפות במירוצי כביש בתכיפות גבוהה כדי לכסות צורך קיומי פוגע, לעתים מאד פוגע, בשגרת האימונים הרצויה.

לגבי ניקי פאלי, כשרון ברמה עולמית גבוהה (זכה במקום השני באליפות העולם בנוער) שנפצע. פציעה היא חלק מהספורט. מרגע שנפצע הוא צריך להיאבק על קיומו. זה בדיוק העוות: המחשבה שצריך לתת תנאים ומלגות רק לספורטאים שקובעים קריטריון ואחרי שהם קובעים אותו. את כל הדרך לשם – שיעשו לבד. (ואפשר לתת עוד ועוד דוגמאות). אז להגדיר את ניקי (שהגיע לאחד ההישגים המרשימים בתולדות האתלטיקה הישראלית) כ"ככשלון"? (האם כך תתייחס גם אל שחקן כדורגל שנפצע?)

מצטער יואב, אתה בא עם כוונות טובות, אבל בחלק מהדברים שאתה כותב אתה פשוט עושה עוול לספורטאים האלה.

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

לגבי רצים למרחקים ארוכים, אכן חסר לי ידע רלוונטישל היכרות אישית.

לגבי פאלי, היו לא מעט סיפורים בין עיתונאי ספורט שהוא לא מתרכז בקפיצה לגובה ולכן ההקשעה ירדה לטמיון

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

"אברבוך מטפח מצטיינים ולא מחפש "עומק" כתירוץ".

עומק הוא תירוץ? מאיפה אברבוך אמור למצוא את אותם "כשרונות"?
כמה נערים בישראל מגיעים בכלל לקפוץ במוט כדי לדעת אם הם כשרונות? 2-3 במחזור גיל? (הייתי נדיב).

קראתי ראיון עם אלכס אברבוך שבו הוא נתן דוגמה מעולה: שבכל הארץ ישנם רק שני מזרנים לקפיצה במוט.

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

לא הבנת אותי, הכוונה "אין עומק" כתירוץ.

תמיר 7 ביולי 2013

תודה נחשון. מעניין ומרגש. אני מתחבר לחלוטין למה שאלעד אמר. אני מעדיף לקחת את הילדים שלי לצפות באליפות הזו פי 10 ממשחק כדורגל ואפילו כדורסל. אבל כאחד שלא מגיע מהתחום ולא עוסק בו באופן פעיל, פשוט לא נחשפתי לזה.

דן סלפטר 7 ביולי 2013

סיכום יפה מאוד!
אגב, שני שיפרה מעט את שיאה האישי ב800 בגביע אירופה לאומות ל2:07 "נמוך"…

נחשון שוחט 7 ביולי 2013

תודה דן. אמצא את הזמן הנכון ואתקן.

מוטי 7 ביולי 2013

אני נכנס לכל אתרי הספורט הישראלים מספר פעמים ביום ובאף אחד מהם לא עדכנו על האליפות לפני זמנה. נתנו ידיעה קטנה על התוצאות למחרת התחרויות וזהו.
היכן תקשורת הספורט הישראלית?! על כל כדורגלן ישראלי ערס שמתחתן עם איזו כונפה עושים תמונות כאילו מינימום בקהאם מתחתן שוב אבל על אליפות ישראל!!! (אתם מבינים שזו התחרות הכי חשובה/גדולה בארץ?!!) אין שום ידיעה!
אתרי הספורט חוטאים פה בענק. כולם הפכו לאתרי רכילות ופרסומות ושכחו את מטרתם האמיתית.

אריאל גרייזס 7 ביולי 2013

אמרת יפה. לצחוק על האתלטיקה הישראלית זה קל, כמעט קל מדי. כמו לצחוק על ילד מגמגם או משהו. האתלטים הישראלים לא אשמים במצב של האתלטיקה הישראלית.
כמו שאמרת, באתלטיקה אי אפשר לרמות. המספרים לא משקרים. בדיוק בגלל זה, אתלטיקה היא הפנים האמיתיות של הספורט בארץ. לא כדורגל, שמדי פעם אפשר לגנוב איזה תיקו מול פורטוגל, או כדורסל שבעזרת כמה זרים מגיעים להישגים באירופה. אתלטיקה זה הפנים האמיתיות של מדינה שבה ילדים ונערים לא עושים ספורט, אין חינוך לספורט ואין תרבות ספורט. התוצאות בהתאם.

ג'וני 7 ביולי 2013

אריאל,

תזכיר לכולנו איזה זרים משחקים בנבחרת הכדורסל?
כואב לך שנבחרת הכדורסל היא היחידה שמעניינת ומצליחה מכל נבחרות הכדור בספורט הישראלי

חוץ מזה הכל נכון אבל זאת אשמת התקשורת בלבד שבכלל לא מבינה בספורט ולכן כל הספורט הישראלי נעלם לנו מהעיניים ולא רק האתלטיקה למעט הכדורסל והגלישה ענפי הספורט הכי פופולרים בארץ.

אריאל גרייזס 8 ביולי 2013

כדורסל אירופאי הוא ענף נישה. יש 10 מדינות שבהן זה מעניין מישהו וזהו בערך. אז אנחנו נכנסים לאליפות אירופה מהמקום ה-16 כמה שנים (ועכשיו בכלל הרחיבו את זה ל-24), כבוד גדול

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

+5

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

אבל גם באתלטיקה מופיע לעתים טאלנט ברמה עולמית כמו אברבוך או קרסנוב ומטוסביץ'. קרואטיה גם בדרג השלישי והתחרינו מולה בשבוע שעבר (ישראל ירדה לרביעי). זה לא מפריע לבלנקה ולאסיץ' לככב בגובה

דניאל 7 ביולי 2013

יפה יפה. תודה

זורק 7 ביולי 2013

ריצות ריצות חוץ מכבוד ליוחאי מעין ואסף שבאמת נתנו כל השנה ויש להם תוצאות כל אשר מה מי הם חובבנים לא יותר מזה בנות רצות יותר מהר מכל האתיופים כן בארץ ואתם קופצים מאושר וואו איזה תוצאה נו מילה אחת על זריקות אין
קיצור גם כדורגל אין בארץ אבל לפחות לתת פרסום אפילו לליגות הקטנות נותנים

במילה אחת זבל וככה זה היה ויהיה תמיד כאן

בני נוה 7 ביולי 2013

נחשון, אבחנת נכון את העומק ב- 5,000. אני עוקב אחרי התוצאות משנת 2005. עד היום ממוצע התוצאות של מקומות 2-5 נע בין 14:22 ב- 2011 ל- 15:12. השנה הממוצע המקביל הוא 14:11 (שכחת לציין את אינדלאו טקלה שקבע 14:12, רחוק מאד משיאו האישי).לדעתי חבל מאד שלא הביאו מושך משום שאיימרו עלמיה המנצח יכול היה להערכתילהוריד לפחות 10 שניות עם מושך טוב.
דוגמא לבורות של עיתונות הספורט היא הסיקור של אבינועם פורת (דווקא חובב אתלטיקה ותיק) על הריצה. הוא טען שאיימרו הוא רץ אלמוני לחלוטין. זה ממש לא רציני לכתוב את זה על מי שהגיע לתחרות עם שיא אישי של 14:06 ושקבע לפני חודשיים 29:11 ב- 10,000. כל מי שמתעניין גם במרוצי הכביש ודאי מכיר את שמו שכן הוא ניצח בכל המרוצים בהם השתתף השנה.

oded 7 ביולי 2013

תודה

ג'וש 7 ביולי 2013

אני מבין שהתוצאה האיכותית ביותר שהושגה בתחרות היא ב-1500 גברים,לא?

D! בארץ הקודש 7 ביולי 2013

כתבת נהדר נחשון.
חבל שלדה באזר אין מקום באיזה עיתון. שתיים שלוש מהכתבות הטובות ביותר בסוף השבוע.
כמו שכתבו פה מעלי, בשום מקום לא דובר על זה. מלבד פה. יצא לי לקרוא את כל הכתבות שלך לפני התחרויות אז לפחות כשיצא לי לראות בעבר סיכומון ידעתי מה לחפש.
אני זוכר בתור ילד התרגשות גדולה מרוגל נחום קופ., ואח"כ, כך נדמה לי, הקופצים במוט למיניהם. חשבתי שזה הגיל, ושלילדים היום יש איזה עניין אבל נראה שאני טועה והרמה יותר נמוכה. (או שאין תחרות – לפעמים הרמה פחות חשובה)
מה הסיבות?

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

ישנן סיבות רבות, אבל לדעתי העיקרית היא שהאתלטיקה הקלה לא קיימת בבתי הספר. ילדים לא נחשפים אליה, חלק קטן מאד מבין הכשרונות מאותרים ומנותבים לענף. וענף שאין לו בסיס משתתפים רחב מתקשה לייצר התקדמות. המצב היה טוב יותר בעבר.

מבחינת הגופים המנהלים את הספורט (משרד הספורט, הועד האולימפי, איגוד האתלטיקה) – המשאבים (המועטים) מנותבים כמעט באופן מוחלט לאותם אתלטים שמגיעים לרמה גבוהה ומתקרבים לקריטריונים בינלאומיים. את הדרך הקשה עד לשם הם צריכים לעשות בעצמם, ויש מעט מאד מחשבה והשקעה על פיתוח הספורט מלמטה. המפתח לשינוי הוא בהבנת הצורך בטיפוח הענף מן היסוד ולא בפרמטרים של "ריו 2016" בלבד. מאותה סיבה של קידוש "הסיכוי למדליה" מלכתחילה האתלטיקה הפכה לסוג בן "בן חורג ומוזנח" בסדרי העדיפויות של קידום ותקצוב הספורט ההישגי.

אני שוקל אם להעלות לכאן בשבועיים הקרובים פוסט שכתבתי בעבר שמנס להציע גם רעיון כיצד להתחיל לשנות את המצב.

D! בארץ הקודש 9 ביולי 2013

תודה רבה,
אשמח לקרוא את הפוסט למרות שאני לא חושב שיש לי יד או רגל בשינוי המצב.

אני לא לגמרי מבין איך בעבר היה המצב שונה. לפחות כשאני גדלתי אני לא זוכר אתלטיקה בבית הספר (בוא נגיד שב-92 כשאתה כותב על רוגל נחום, אולימפיאדת ברצלונה אם אני לא טועה, הייתי בתחילת התיכון, כיתה ח' או משהו כזה. – אני לא זוכר אתלטיקה בבית הספר אבל זוכר התלהבות גדולה מאד מרוגל נחום (בעיקר) ולא רק באולימפיאדה אלא גם בשנים שסביבה בתחרויות בארץ ובחו"ל)

דגי 7 ביולי 2013

מה עם האתלט הצעיר והנהדר דניאל בוטייל??

עידו גבעון 7 ביולי 2013

מדהים.

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

תודה רבה לכל המגיבים!

ויכסלפיש 8 ביולי 2013

(התגובה הופיעה בטעות למעלה, חוזר עליה שוב)

תודה על הסקירה המקצועית נחשון. בפוסט שלי ("המלכה בכתה מאוד", 5/7) תיארתי גם רגעים צורמים מבחינת הארגון והאווירה, סוגיה שלא נתת עליה את הדעת כלל. לרצים למרחקים ארוכים יש בהחלט תמריץ כלכלי בגלל מירוצי הכביש בסופי שבוע ופרסים של אלפי שקלים, לכן עניין "האהבה נטו לאתלטיקה" ביניהם קיים בעירבון מוגבל מאוד.

לדעתי נקודת האור הבולטת היתה לב סקוריש במוט, שמדורג בטופ 10 העולמי בגילאי קדטים (עד 18), וזו עבודת קודש שאברבוך עושה, מטפח מצטיינים ולא מחפש "עומק" כתירוץ. דיברתי איתו והוא אישר את ההנחה שבזמנו ידע להוציא מעצמו את המיטב גם בלי מתחרים ישראליים. ברור שהמדינה משקיעה מעט מדי בענף אבל יש מקרים בהם האתלט נכשל ולא המערכת. ניקי פאלי קיבל למיטב ידיעתי תנאים ומלגות אבל צנח מ-2.30 מטרים וצמרת עולמית לנוער לפני כמה שנים עד 2.02. דימה קרויטר פצוע השנה ולכן פאלי אלוף ישראל, זה רגע עצוב.

אפשר כמובן גם לציין את קנייזבה במשולשת (ברכות על מקום שני בליגת היהלום בפריז) אבל היא לא שייכת לסצינה המקומית ותצטרף אליה בקרוב מסיבה רומנטית בלבד.

סופרפלי 8 ביולי 2013

תודה על הסיקור

יוני (המקורי, מפעם) 8 ביולי 2013

נחשון, זרקת משהו על רעיונות לשיפור. יש תכנית מסודרת של איגוד כלשהו על איך באמת לשפר את המצב בארץ? כמה זה עניין של תקציב? מה התקציב היום? אני משוכנע שיש פה בעיה של שיווק.

מצד אחד, אתלטיקה זה מקצוע נורא לא סקסי יחסית לענפי ספורט שיש בהם משחק. מצד שני, בטוח שיש דרכים להביא בני נוער להתאמן, ואז צריך מאמנים ומתקנים, ופה חזרנו לכסף. אז – כמה כסף צריך? לפתח בסיס ולתת סכום מחייה סביר לאתלטים. ואגב, לכמה אתלטים אתה חושב שהמדינה צריכה לממן מחייה? נשמע ש-8000 נטו לחודש עבורם יהיה מדהים. כמה משכורות כאלה צריך? 30? 300?

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

היי יוני,
שאלת כאן הרבה מאד שאלות, שלאף אחת מהן אין תשובה פשוטה. אני גם לא שולט בנתונים לגבי כולן.
אני אציין כמה נקודות קצרות:
1. הסכומים שאתה מציין דמיוניים. למיטב ידיעתי אין אף אתלט (וספק אם יש מאמנים) שמרוויח כך.
2. נושא התקציבים הוא בוודאי חשוב וקריטי, נושא שאפשר לעסוק בו ולהתווכח לגביו באופן אין סופי. אני מכיר בחשיבות התקציב, אבל נקודת ההתבוננות שאני מדגיש היא אחרת, ומנסה לשים בצד את נושא התקציב, שהוא במידה רבה "בולם" התפתחויות. יש הרבה נקודות לחשוב עליהן שלא תלויות רק בתקציב, ושאני מניח שניתן יהיה לקדם תקציבית ע"ב חזון ותכניות פעולה מגובשות.
3. הקריטריונים של קבלת תקציבים – גם בהקצאה בין ענפי הספורט וגם לספורטאים או "פרוייקטים" בתוך ענף האתלטיקה – מבוססים כמעט באופן מוחלט על הישגים מוכחים או "פוטנציאל למדליה" – זו מדיניות שעליה הוצהר לא פעם מצד הועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי. אני חושב שיש בעיה בעצם התפיסה ש"סיכוי למדליה" בטווח הקצר ינחה באופן בלעדי את שיקולי ההשקעה בספורט בישראל, ולא שיקולים ארוכי טווח של השקעה בתשתית ובבסיס.
4. המסר העיקרי שלי הוא שאין פתרונות קצרי טווח ושהשינוי העיקרי מחייב מחשבה לטווח רחוק, כשהדגש הוא על מערכת החינוך. אני רואה לנגד עיניי מודל של ליגת אתלטיקה לבתי ספר תיכון.
5. אינני יודע על תכנית עבודה לטווח ארוך לשיקום האתלטיקה (זו כמובן לא תשובה רשמית, אולי יש והיא לא פורסמה).
6. יש חשיבות לשווק אבל יש בעיות עמוקות הרבה יותר, שקודמות לשווק.

בתקופת המשחקים האולימפיים בשנה שעברה כתבתי שני פוסטים (קצרים יותר) שניסו להציע עמדה יותר קונקרטית. יתכן שאעלה אותם בימים הקרובים גם לכאן, כהמשך לדיון.

יוני (המקורי, מפעם) 9 ביולי 2013

נחשון, תודה על התגובה הארוכה.

העובדה ש-8 נטו זה מעבר לשמיים עבור אתלטים ברמה כה גבוהה היא עצובה, במיוחד שרואים כמה מרוויח כדורגלן טוב (לא שחקן נבחרת). לגבי הקריטריון, ראשית נראה לי סביר שיהיה קריטריון מוסכם לקבל מענק, אבל לא תלוי מדליה. כלומר, אם אני מספר 3 בארץ בריצת משוכות, למה שלא אקבל משהו שיתמרץ אותי לשפר את ההישג? אפילו שיצטרכו לעבוד רק יומיים בשבוע ולא חמישה.

אני ספורטאי קטן מאוד, בעצם בכלל לא ספורטאי. אבל, בגיל יסודי הלכתי פעם לאימון אתלטיקה של הפועל פ"ת. רצנו 600 מטר ומתישהו אמרו לי שעדיף שאשחק כדורגל. כלומר, הייתה מודעות לאתלטיקה, היו שם כמה עשרות ילדים, ששילמו כסף לחוג, היו כמה וכמה מאמנים.

ליגת אתלטיקה של בתי ספר זה דבר מעולה. הבעיה היא שצריך קהל, כלומר להביא מאות ילדים לאצטדיון אתלטיקה. אחרת, אין תמריץ, ההורים בבית לא שומעים על זה (מילדים שצפו), ואחים קטנים לא רוצים גם. בלי קהל, לדעתי אין לזה תקומה. איזה ילד רוצה להיות כדורגלן בלי הקהל המריע?

נחשון שוחט 9 ביולי 2013

הקהל בתחרויות אתלטיקה של בתי ספר הוא הקבוצות המשתתפות.
אני גדלתי לתוך המודל הזה בארה"ב, בבי"ס תיכון.
בקבוצה יש נניח 50 ילדים. כששלושה מהם מתחרים ב – 400, השאר מעודדים. בתחרויות הגדולות יותר – עם 20-30 קבוצות – מדובר בקהל גדול מאד.
מערך התמריצים הוא קודם כל חברתי (הקבוצה כמסגרת מאד רלוונטית), הישגי (הילד מגלה שהוא טוב בזה, ומשם באה מוטיבציה), "מעמדי" (הרץ/קופץ הטוב בבית הספר/מקום כך וכך בליגה, וכו') וכמובן הכיף והאתגר – בארה"ב, עובדתית, זה מאד משמעותי. וזה עובד.

המודל הוא של השתתפות ילדים בכל הרמות, היחשפות לספורט, יצירת תמריצים לעצם ההשתתפות, כשלא כולם צריכים להיות "מנצחים".
המצטיינים שיבלטו ינותבו בהמשך אל אגודות האתלטיקה ואל רמת אימון יותר מקצועית. ממאות משתתפים יבלטו העשרות שמתאימים למסגרות המקצועיות יותר, שיגלו את הכשרון שלהם וחלקם ירצו לפתח אותו.

העניין הוא שבלי המסגרת הזו – אין תמריץ אחר להתחיל לעסוק באתלטיקה, ובודדים, ממש בודדים, מתחילים בכלל.

גם בארה"ב, כפי שאתם בוודאי מתארים, הילדים רוצים להתקבל לנבחרות פוטבול, בייסבול, כדורסל, אפילו כדורגל (ועוד ענפים) לפני האתלטיקה (חלקם משתתפים באתלטיקה בנוסף לספורט עיקרי). ובכל זאת, יש ניתוב מאד משמעותי של כשרונות. ההבדל הרלוונטי הוא שההשתתפות בספורט שם היא חלק מובנה, לעתים עיקרי, מהמעמד החברתי.

יש בארץ רצים מוכשרים מאד בגיל 18, שאם היו בארה"ב היו זוכים לתהילה, ממש לתהילה, בחברת הגיל שלהם. שם הם היו כוכבים, וכאן הם צריכים לנסוע במיוחד להתאמן עם בני 30+.

לכן אני חושב שיצירת מסגרת מתאימה ורלוונטית עבור בני נוער (גיל תיכון) – וכמובן ייקח זמן לבנות את זה ולייצר אטרקטיביות – היא תנאי ליצירת שינוי מהותי. עד שזה יקרה, יצמחו באופן די שרירותית כשרונות יחידים.

דוג' אחרונה – לאליפות ישראל לנוער במירוצי שדה מזנקים 20 רצים מדי שנה, אולי מעט יותר. וככה נראית תחרות איזורית ממוצעת כמעט בכל מקום בארה"ב – http://ww3.hdnux.com/photos/01/32/34/370466/3/628×471.jpg

בעיניי, בתור מי שחווה את זה, אין מקום אחר לחפש את התשובות. והצד האופטימי הוא שאני משוכנע שאם רוצים, לא כל כך קשה לייצר מודל כזה (על בסיס אותם עקרונות, הבדלים תמיד יהיו) גם בישראל.

אבי ח 8 ביולי 2013

נחשון יקירי
פוסט מדהים של חבר שמכל מילה רואים את האהבה לספורט בכלל ולאתלטיקה בפרט…
או שאני רגשן בגלל תאילנד…:)
אם ניקח את מה שאתה אומר, ונתחיל להסתכל על חצי הכוס המלאה( גם אם במקרה הזה, קצת פחות מחצי…) אז החיים של כולנו יהיו טובים יותר. פחות עם אגו, ופחות עם קנטרנות זולה,
הלוואי שהיתה לנו, בבתי הספר אפשרות ללמד יותר אתלטיקה… הן מבחינת מתקנים, הן מבחינת השתלמויות שהיו ממקצעות אותנו להעביר את השיעורים האלה. זה חייב(!) להיות הבסיס עד גיל מאוחר יחסית.. מכאו, כל תרבות הספורט שלנו תשתנה…
אוהב את כולך…

נחשון שוחט 8 ביולי 2013

תודה תודה יקירי. מסכים לכל מה שכתבת.

נר הלילה 9 ביולי 2013

יפה ומרגש.

צביקה 10 ביולי 2013

נחשון,
כרגיל, עונג צרוף לקרוא את המאמרים שלך.
וכמו שכבר כתבתי במקום אחר – איזה סיכוי יש להגדיל את "העומק" בענף אם באף בית ספר אין מסלול ריצה נורמאלי או בור קפיצה לרוחק רחמנא ליצלן. הרי במרבית בתי הספר הילדים רצים על כביש ובכלל לא קופצים או הודפים כי אין איפה. איך נגדל אתלטים אם לאף מורה אין את הידע ו/או המוטיבציה להשקיע ביסודות הבסיסיים של האתלטיקה (וכתוצאה מכך אנחנו סובלים מנחיתות אתלטית גם במקצועות הכדור). הרי כולנו יודעים שהסיבה היחידה שבתיכון התלמידים מועילים בטובם לרוץ היא אותה בחינת גמר מצחיקה בהתעמלות שבלעדיה לא מקבלים זכאות לבגרות.
כמו שכבר כתבת בעבר השינו חייב לבוא מלמטה. קרי, בבתי הספר אבל הוא חייב להיות מוכתב מלמעלה. כלומר, ממשרד החינוך. אבל איך הוא יגיע אם בכל קיצוץ בשעות לימוד מקצצים דבר ראשון בשעות חנ"ג. איך הוא יקרה אם במערכת השבועית מוקצים רק 2 שיעורים לטובת חינוך גופני – הרי חינוך תורני או כל מקצוע שקר אחר חשובים יותר.
בקיצור נקווה לטוב.

יוני (המקורי, מפעם) 14 ביולי 2013

איך כתבת? זו השנה של טייסון גיי…

Comments closed