"האורות של החמאם"

האורות של החמאם תמיד חוזרים אליך. אתה לא משתחרר מהם לעולם. האורות של החמאם נוכחים גם בספורט. פוסט של מוטיבציה עצמית בכניסה לקשת של "הסיבוב השלישי", כמיקרוקוסמוס לחיים.

האורות של החמאם הם האורות של חמאם אל מליח כמובן – מחנה האימון הישן והמיתולוגי של החלק השני לטירונות צנחנים (של פעם).  "האורות של החמאם" הם הרגע הזה במסע שבו נראים מרחוק האורות של הבסיס ומעוררים זיק רגעי של אופטימיות.  "האורות של החמאם", כפי שכל מי שהלך במסעות האלה יודע, הם אורות שככל שאתה מתקרב אליהם נדמים כמתרחקים.  "האורות של החמאם" הם האופטימיות המתחלפת ברגעי משבר שבהם אתה נאחז בשארית כוחותיך כדי להמשיך להאמין.  להאמין שהאורות הארורים-מבורכים האלה באמת קיימים.   "האורות של החמאם" הוא מצב קוגניטיבי שבו משהו הוא באותו זמן גם קרוב ומוחשי וגם בלתי-מושג, שבו נקודה מסוימת היא גם הקרובה ביותר וגם הרחוקה ביותר.  "האורות של החמאם" הוא הרגע במסע שבו העייפות משתלטת, הקור משתק, הרצועה של הפק"ל או האלונקה משפשפת, היבלת ברגל צורחת ומדממת ואתה, עם עצמך, רדוף שדים וסיוטים אבל נחוש מאי פעם להגיע.  "האורות של החמאם" הם חוויה פורמטיבית.  הם נשארים אתך לתמיד.

"האורות של החמאם" הם הריצה הארוכה של השבוע החמישי לפני המרתון, השבוע העמוס ביותר והקשה ביותר, שבו אתה כבר יכול להישבע שכשאתה יוצא לריצה אתה פוגש את עצמך חוזר מהריצה הקודמת.  הכושר שם – אתה כבר מרגיש ויודע –  אבל העייפות כבר מאיימת להכריע וכל מה שאתה רוצה הוא להגיע.  העבודה לא נגמרה.

"האורות של החמאם" הם הסיבוב השלישי בריצת המייל, כפי שכל רץ מייל תחרותי מכיר וכפי שהיטיב כל כך ג'ון ל. פארקר לתאר (אצטט את הנוסח המקורי, ואוסיף תרגום חופשי שלי.  המקור עדיף בבירור):

"He walked into the turn of the third lap. Here the real melancholy began, when the runner might ask himself just what in the hell he was doing to himself. It was a time for the most intense concentration, the iciest resolve. It was here the leader might balk at the pain and allow the pace to lag, here that positions shifted; those whose conditioning was not competitive would settle to the back of the pack to hang on, the kickers would move up like vultures to their vantage points at the shoulders of the front runners. It was a long, cruel lap with no distinguishing feature save the fact that it had to be run. Every miler knows, in the way a sailor knows the middle of the ocean, that it is not the first lap but the third that is farthest from the finishing line. Races are won or lost here, records broken or forfeited to history, careers made or ended. The third lap was a microcosm not of life, but of the Bad Times, the times to be gotten through, the no toys at Christmas, sittin at the bus station at midnight blues times to look back on and, however weakly, laugh at if you can. The third lap was to be endured endured endured.

"הוא פסע אל תוך הקשת של הסיבוב השלישי [ושינן] שזה הרגע שבו מתחילה המלנכוליה האמיתית; כשרץ עשוי לשאול את עצמו מה לכל הרוחות הוא עושה לעצמו. זה היה הזמן לריכוז האינטנסיבי ביותר, לנחישות קרה כקרח. זה המקום שבו המוביל עשוי להיחלש לנוכח הכאב ולאפשר לקצב ליפול, זה המקום שבו משתנים מיקומים; אלה שהכושר שלהם לא מספיק לרמה התחרותית, עובדים לסוף הדבוקה ומנסים להיאחז מאחור, ה"קיקרים" עוברים קדימה כמו נשרים הנעים לעבר נקודת התצפית שלהם, מאחורי הכתף של הרצים המובילים. הסיבוב השלישי הוא סיבוב ארוך ואכזרי ללא סימני חשיבות מיוחדים חוץ מהעובדה שאין ברירה אלא לרוץ אותו. כל רץ מייל יודע, כמו שמלח מכיר את לב הים, שלא הסיבוב הראשון, אלא דווקא השלישי, הוא הרחוק ביותר מקו הסיום. כאן מנצחים או מפסידים את המירוץ, כאן שוברים שיאים או מפסידים אותם להיסטוריה, כאן בונים קריירות או מסיימים אותן. הסיבוב השלישי היה מיקרוקוסמוס לא של החיים, אלא של הזמנים הקשים, הזמנים שצריך לשרוד אותם, הימים ללא צעצועים בכריסטמס, של בלוז הישיבה בתחנת האוטובוס באמצע הלילה, הזמנים שמסתכלים אליהם לאחור ובחולשה, צוחקים עליהם, אם מסוגלים. את הסיבוב השלישי צריך היה לשרוד, לשרוד, לשרוד".

"האורות של החמאם" הם הקילומטר ה – 32 במרתון (הנקודה שבה פרנק שורטר שאל פעם את קני מור:  "תגיד, למה פידיפידס לא יכול היה למות כאן?)

Photofest

(Photo courtesy of Jonathan Reyes at Flickr)

"האורות של החמאם" הם כריס פרום בעליה האכזרית של ה – Col du Glandon בקטע ה – 19 של יום שישי , כשכל הפרשנים כבר כתבו שהטור הוכרע, אבל ספרו את זה לשרירי הארבעה-ראשי שלו שצריכים היו עדיין לטפס משך יומיים על שרשרת של הרים אכזריים.  בלי זיופים.  (ראיתם את ההקלה העצומה על פניו של פרום בסוף הקטע ה – 20?  בדברים האלה, לא צריך לשאול, מספיק להסתכל על הפנים).

"האורות של החמאם" הם אנדי מארי, כן אנדי מארי, במערכה השלישית, עם 77 שנים על הכתפיים ומלוא משאו של כבודה הרמוס של האימפריה הבריטית, במערכה השלישית כשדוקוביץ' חוזר בעקשנות משלוש נקודות משחק.  איך אפשר לדמיין בכלל מה עובר לבן אדם ברגעים האלה בראש?

"האורות של החמאם" הם מוחמד עלי, איפשהו במהלך 14 הסיבובים של חילופי מהלומות חסרי-רחמים מול ג'ו פרייזר בחום של 38 מעלות במנילה, כשהוא נותן את כל מה שיש לו, וחוטף את כל מה שאפשר (או אי אפשר) לחטוף, ופרייזר מסרב ליפול.

"האורות של החמאם" הם הסנאפ ההוא שגו' מונטנה לקח – עוד לפני שהוא היה "ג'ו מונטנה" – על קו השישה יארד של דאלאס, בדאון שלישי, 58 שניות לגמר ה – NFC.  "האורות של החמאם" הם הפליי שהשתבש, קו האופנסיב ליין שנשבר, הסגירה המושלמת של פרדי סולומון שעבורו שורטט התרגיל ושאליו אמור היה מונטנה לזרוק, אד "too tall"  ג'ונס (אם שם אי פעם "רמז" על משהו) ושני שחקני הגנה נוספים שהתקרבו במלוא המסה שלהם בקצב מסחרר, וקו החוץ שעוד חצי שניה סוגר את הסיפור.  ואז מונטנה בגדולתו.  לדוויט קלארק.  The Catch. היסטוריה.

"האורות של החמאם" הם הרגע שאחרי חודשים ושנים של הכנה, של מוטיבציה, של חלומות, מגיע ומחייב אותך לענות על השאלה – כמה אתה רוצה את זה, באמת רוצה את זה.  ולדעת, בצורה הברורה ביותר, שאתה יכול.  שהאורות באמת שם.

"באופק נוצצים האורות הרחוקים

לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים

ואת חכי בפתח והדליקי את האור

בן אדם חוזר אלייך מן הכפור"

(א.    בנאי)

אתמול שלחתי למנחה שלי פרק רביעי מתוך שישה. וזה התירוץ לפוסט.

האורות של החמאם תמיד חוזרים אליך.  אתה לא משתחרר מהם לעולם.

מו פארה - יותר מיוחד ממה שחשבתי
זכות השאגה האחרונה

תגובות

  • חלושעס

    עבורי הדיוטי פרי הוא האורות של החמאם...

    • עמיח77

      חחחח יא זין

  • לימונצלו

    בשורות טובות !!!

  • גיל שלי

    מעניין שלנו בגולני לא היה שום חמאם. אני זוכר שבאנו אליכם ללש"ב, ושזה די קרוב לבזק.
    אז מונטנה הפך את טו טול לשחקן קולנוע?

    • נחשון שוחט

      בגולני לא מתרגשים מהאורות של בזק. האורות של בזק מתרגשים מגולני.

    • Aliti

      כמי שיצא לו להתאמן (לפני שנים רבות מאד)עם גולני, ובהמשך להיות באותו אתר עם הצנחנים, שמתי לב לצורה שונה ששם המקום נהגה בשתי החטיבות. הגולנצ'יקים קראו לו פשוט "אל מלאח" בעוד שאצל הצנחנים, כפי שנחשון מתאר - "חמאם אל מליח".

  • מתן גילור

    נחשון, הפסקה הראשונה שלך מזכירה לי קצת את הפסקה הראשונה של פוסט שכתבתי לא מזמן:
    http://matangilor.wordpress.com/2013/07/12/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D/

    כנראה שכל הלוחמים מרגישים במסעות בדיוק אותו הדבר...

    • נחשון שוחט

      טקסט מעולה! תודה.

  • יעל

    לא צריך תירוצים לפוסטים כאלה :-)
    איזה יופי שאתה כותב! הנה עוד מטבע לשון שרוב האנשים סביבי לא יבינו כשאעשה בה שימוש...

    בהצלחה עם עשרת הקילומטרים + 195 מטרים האחרונים.

    • נחשון שוחט

      תודה יעל!

  • ראובן

    האורות של החמאם הם הנורות שמתחממות במוח כתוצאה מהחפירות שלך.

    • לו ריד

      מתוק!
      אם מתחממות לך הנורות, כנראה הדגם לא משהו..

  • אסף ליבנה

    יפה כתבת נחשון. חמאם אל מליח - מעורר נוסטלגיה אבל לא געגועים

  • אבנר

    נחשון הייתי בטוח שזה על ההכנה שלך למרתון - איך פתאום הדוקטורט נדחף פה?

    • חלפס

      הוצאת לי את המילים מהפה

  • מצויין

    פשוט מצויין וזהו

  • שלו

    נהנתי

  • ariG

    וואלה ריגשת, ושמח לשמוע על ה4/6. עכשיו אתה לגמרי בדרך חזרה מהטיילת, וכבר פותח צעדים בואך גן סאקר (-:

    הגליק הגדול כאן הוא הלינקאז' בין רגעי החמאם לרגעי הגל מקל, וכמה קרובים הם זל"ז לעתים.

    והצלע השלישית? הלא היא, בעיני, אוסף זמני הgloryless, או "זמני הטים דאנקן" בלשון הקודש. אותם אימונים ואלפי זריקות קרש-סל, הגן סאקר, היער שלא נהיה פחות תלול מפעם לפעם אבל כן פחות מאיים, הסיפור הנוסף עם הילד לפני השינה גם אחרי יום מחורבן בעבודה... הלא הן כל אותן גיחות עם הרבה פחות תהילה מהארוכה של שבוע 5 אבל הbig fundamentals בדרך לשם....

  • גיא

    משורר...
    אתה כותב נפלא נחשון
    על ספורט ועל בכלל
    לא חזרתי ממסעות לחמאם, אבל כשקראתי אותך הרגשתי כך...

  • Yinon

    Toda - nehedar. What do you study? Goodluck

    • נחשון שוחט

      תודה. אני לומד משפטים (תיאוריה של דיני ראיות/ הוכחת עובדות במשפט).

  • חמי

    זה ימים אלה ממש בליגת העל
    בתקווה שיש בכלל חמאם בסוף

  • יורם אהרוני

    לפני כ-30 שנה שנה, רכשתי עבור חדר הכושר של הקיבוץ אופני כושר של חברת טאנטארי שהיו מצוידים במד ואטים. אם הייתם מקפידים לדווש על 60 סל"ד, אפשר היה לדעת מלוח התצוגה מה ההספק ובמהירות דווש גדולה יותר היה אפשר להסתכל בטבלאות שהיו מודבקות על האופניים בלוח מעל "הגלגל הקדמי". האימון האירובי שלי בחדר הכושר היה 15 דקות דיווש: 5 דקות דקות על 150 ואט, 5 דקות על 200 ואט ו-5 דקות, שהיו עבורי כנצח, על 250 ואט. הדקה הקשה ביותר עבורי לא הייתה הדקה ה-14 אלא דווקא הדקה ה-13. אחרי הדקה ה-14 הרי באה הדקה האחרונה, אבל מה אחרי הדקה ה-13? עוד דקה שהיא לא הדקה האחרונה...

  • יוסי

    תודה נחשון, נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט אחרי המעקב בטור דה פראנס לצפות ולהרגיש את מה שעוברים הרוכבים בטיפוסים הקשים, להזכר באימונים המתישים לקראת המרתונים וכמובן ההתנהלות בחיי היומיום ,התשובה תמיד אנו רצים למרחקים ארוכים ותמיד תמיד נחשוב על האורות של החמאם

  • אריאל גרייזס

    נהדר, נחשון. מה עושים עם הקיץ הזה, מה? הורג לי את הכושר

    • עמיח77

      קונים אופניים.

    • נחשון שוחט

      בבוקר. וב(סביבות) ירושלים. (בדרך כלל לאט יותר)

  • רוג'ר

    כתוב נפלא ומעורר התרגשות...

  • אבי ח

    כל מילה שאוסיף על מה שכתבו תיראה שמנונית ומייגעת..
    האדם שבך נפלא אפילו יותר מהכתיבה..
    רץ לנגב את הדמעות, למרות שאורות בית סחור דומים לחמאם...
    חזק עם הרגליים...נשארו עוד שני פרקים:)

Comments are closed.