שיקגו

ביום ראשון הקרוב יתקיים מרתון שיקגו הנפלא. טריגר לזכרונות ואסוציאציות (פוסט אישי).

 

"And having answered so I turn once more to those who
sneer at this my city, and I give them back the sneer
and say to them:
Come and show me another city with lifted head singing
so proud to be alive and coarse and strong and cunning."

(Carl Sandburg, "Chicago")

chicago1

(Photo coutersy of Dave Sizer)

אדם נושא על כתפיו גם, כל ימיו, את צרור זכרונותיו.  ולעתים רחוקות יהרהר, אם הוא הפך להיות מי שהוא גם בזכותם.  גם בגללם.

ביום ראשון הבא יתקיים מרתון שיקגו הנפלא.  מחר בבוקר יעלו חבריי הקרובים, אחיי הג'ינג'ים גיסר ואיתי, על טיסה שאחרי כמה החלפות ולא מעט שעות תביא אותם (כך הם מקווים) עייפים, רעבים ובמצב של הלם אקוטי לשדה התעופה של דטרויט.  באן ארבור הם יחברו ליעקב נציגנו (לענייני אקדמיה וריצה) בארץ הוולרברינס, וביום שישי שלושתם ימשיכו ברכבת אל עיר הרוחות, היפה הגאה והקשוחה.  העיר שקרל סנדברג כתב בה ועליה, העיר שאל קפון שלט ברחובותיה, העיר שפרנק לויד רייט קישט בפלאי ארכיטקטורה, העיר שבה וולטר פייטון דרס הגנות, במתיקות.  רגע, יכול להיות ששכחתי מישהו?

החברים הטובים שלי נוסעים לשבור שיאים ואצלי הזכרונות עולים וצפים.

השנה היתה 1987 והמעבר לשיקגו היה קשה.  גם כשחלפו כבר 26 שנים אי אפשר לשכוח ולייפות, גם אם מאד השתדלתי.  בילדותי עברתי לא מעט בין מדינות והלוך-חזור בין ישראל לארה"ב, אך מעולם תחושת הזרות והגעגוע לא היתה חזקה כל כך, כמו אז בגיל 14, כמו שם.  ומצד שני, שיקגו הממה אותי ביופיה, בחדשנותה, באין סוף ההזדמנויות והאתגרים שהיא סימנה.

לפני חמש שנים חזרתי לביקור, בפעם הראשונה מאז, בקיץ.  קמתי מוקדם בבוקר יום שני, לפני הזריחה.  עליתי על הקו האדום של רכבת ה – EL המוביל אל הפרברים הצפוניים, וממנו אל הקו הצהוב ועד לתחנה האחרונה, של Skokie.  ירדתי מהרכבת ויצאתי לריצה של 30 קילומטר במסלול הזכרון החופשי – לבית היפה ב – Wilmette, דרך מסלול האוטובוס הצהוב שעבר ליד בתים וכבישים פרטיים של פאר וריחוק מתנשא (Kenilworth), אל מבנה בית הספר New Trier האדיר שהנוכחות שלו כל כך בולטת ובלתי משתנה, אל מסלול האתלטיקה (שבינתיים, כך התברר לי, נקרא ע"ש המאמן הראשון שלי, ה – "Doug Chase Track"), אל רחוב שרידן ושפת האגם שאליה הייתי בורח בנסיעה מהירה על האפניים, אכול געגועים וצועק אל הרוח המכה בפנים.  זכרתי איך נהגתי לעמוד שם על קו המים, רואה מולי אגם אינסופי ובעיני רוחי ים, כלומר אוקיינוס – ומה ומי שמעבר לו.  ואת הדמיון שרצה כל כך לעוף, לחצות.

שעתיים וחצי רצתי ברחובות הפרברים הנקיים כל כך, המסודרים כל כך, היפים כל כך.  חיפשתי נקודת אחיזה.  כמו אז בכיתה ט' ("freshman") חיפשתי וקיוויתי שוב להרגיש איזה מגע.  והייתי כאדם החוזר אל סימטאות ילדותו ואינו מוצא בהן דבר.  דבר זולת אותה תחושת הזרות.

זמזמתי לי כמו אז על האפנים, ברכיבה המהירה:  I have become comfortably numb.

ובכל זאת, נשארו כמה זכרונות וחלקם, אפשר, ראשוניים ופורמטיביים יותר ממה שנוח להודות.

chicago

(Photo courtesy of:  Bryce Edwards)

שלג ראשון

זה היה מאנדיי נייט, בעונה שהחלה עם שביתת שחקנים ו"מחליפים".  הברס של סינגלטרי וריצ'ארד דנט התארחו בקנדלסטיק פארק.  סטיב יאנג נקרא להחליף את מונטנה שנפצע כבר ברבע הראשון.  הייתי אצל משפחה של חברים.  כשעל המסך ריצדו הספרות 41-0 וג'רי רייס השווה את שיא הטאצ'דאונס לעונה המארחים שלי התייאשו וכיבו את הטלויזיה.  ואז, דרך החלון ראינו את הפתיתים הלבנים שהחלו לרדת ולהיערם.  זה היה כל כך יפה.  כל כך שקט. כל כך מושלם.  הלבן כיסה פתאום את הלילה.  אבא שלי הספיק להגיע בזריזות כדי להחזיר אותי הביתה.  כשקמנו בבוקר דיווחו בחדשות שזו הפעם הראשונה מזה 15 שנים שבה כמות השלגים גרמה לביטול הלימודים באיזור.  אצלי נשארה תמונת אבא ובן נוסעים בלילה וביחד מתפעלים מהמקום החדש והמוזר הזה.  כמה הוא שונה ממה שידעו, נשמו והכירו.  את השלג הראשון לא שוכחים.

בית הספר ניו טרייר

בחטיבת הביניים ע"ש שז"ר בכפר סבא היו שני מגרשי כדורסל בחצר.  כדורגל היינו משחקים על בסיס העמודים של הסלים.  הכניסה בשעריו של בית הספר ניו טרייר היתה לא פחות מהלם תרבות.  שיעורי הספורט היומיומיים כללו אתלטיקה, שחיה (בבריכת ענק מחוממת) והדרכה בחדר כושר. זה כלל אגף שלם של ארונות אישיים ומקלחות.  בין השיעורים שלמדתי היו סדנאות צילום (כולל מעבדת פיתוח) ורדיו.  פעמיים בשבוע שידרתי בעצמי "רוק פרוגרסיבי" ב – WNTH, התחנה של בית הספר מאולפן החדר היחיד בקומה החמישית.  כשהיתה הזדמנות, השמעתי את "אנה" של משינה, ואף אחד לא הבין – איך יכלו להבין – את פשר הקריאה.

בכל שעה משעות היום עברתי לכיתה אחרת, עם פרצופים אחרים, הולך לאיבוד בתוך ים של 5,000 תלמידים.  כשיום הלימודים הסתיים, העיסוקים הנוספים גם הם התנהלו במסגרת בית הספר, והמשכנו – מי לאחת מבין עשרות נבחרות הספורט ולאימונים היומיים ומי ל – clubs האחרים.  מתקני הספורט, שהתפרסו על מספר קילומטרים רבועים, נדמו בעיניי כשטחים של כפר אולימפי.  מן המבחנים לקבוצת הכדורסל נחתכתי וכך, בלי שהתכוונתי, נהייתי אתלט.

חוויתי ולמדתי כל כך הרבה בשנה האחת הזו.  מעל לכל, אני חושב, למדתי את הקוד של המעמדות החזקים בארה"ב שלפיו כל ההזדמנויות מונחות בפניך ומשם זה רק תלוי בך ובנכונות שלך להשקיע.  נדרשו שנים ארוכות עד שהסכמתי להודות שהוא לא לגמרי נכון הקוד הזה, ועד שהבנתי את מי הוא משרת.  ובכל זאת לבית הספר ניו טרייר יש 23 אליפויות אילינוי בשחיה וקפיצות למים (כן, קפיצות למים), בין השאר.  ועל ה"ההזדמנויות", במקום הספציפי הזה, בטח שאי אפשר היה לקטר.

אני לא יכול לחשוב על דמות של חבר אחד מבית הספר ניו טרייר.  זה לא שלא היו לי חברים, ובכל זאת לא היה לי חבר.  יום אחד באביב סיימתי את האימון, התקלחתי ואיחרתי ל – Late Bus של 6:30.  במקום לחכות שעה לאוטובוס הבא הלכתי ברגל 12 קילומטר הביתה וחשבתי על החברים האמיתיים.

עד היום הוא חוזר אליי בחלומות, מעת לעת, בית הספר ניו טרייר.  חלומות שבהם אני עובר במסדרונות כבמבוך, מחפש את דרכי לכיתה, ואולי בכלל משהו אחר, והולך שוב ושוב לאיבוד.  "אנה ממהרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת".

doug chase track

(Photo courtesy of Michelle Reitman)

דאג צ'ייס

עשו לנו מבחנים:  ניתור מהמקום (vertical leap), ריצת 400מ', עוד כמה תרגילים שאני לא ממש זוכר.  רשמו הכל.  שלושת המאמנים התכנסו ואז החלו בהקראת השמות.  "Shohat – sprinters team".  זו היתה האבחנה שלהם, ככה הם רצו.  כבר אז הייתי משוכנע שלא הבינו, שקרתה טעות.  אזרתי אומץ וניגשתי אל המאמן, Mr. Chase.  מורה להיסטוריה ורץ בעצמו.  Mr. Chase היה מופתע, מאד אפילו.  "שאני אבין, Shohat, אתה מבקש להיות רץ למרחקים?  היו לי עשרות מקרים של תלונות הפוכות אבל פנייה כזו… זו הפעם הראשונה".  מאז הוא אהב אותי, Mr. Chase.  כמה ימים לאחר מכן הוא הוביל אותנו אל ריצת הפרטלק הראשונה שלנו בין בריכות המים הקפואות של מגרשי הגולף של Indian Hill Park.  ושם הייתי לרץ.  "היה לו את זה", ל – Mr. Chase.  עבורי, משם התחיל ה- chase.

 

החיוך שלה

אני מניח שהסתכלתי עליה רוב השיעור, או יותר נכון בהיתי.  לא שהיה שם משהו מיוחד, זה פשוט מה שילדים בני 14 עושים.  ואז לרגע אחד, העיניים שלנו נפגשו.  לא סיטואציה יוצאת דופן כמובן.  התגובה המוכרת היא הסטה הדדית של המבט אל הצד, במבוכה, או ניסיון להסתיר חיוך ביישני בין לחיים סמוקות.  אבל זה לא מה שאני זוכר.  היא היישירה אליי מבט, מלאת בטחון, וחייכה חיוך רחב.  החיוך שלה…

החיוך שלה היה כל כך קר, כל כך אוטומטי, כל כך לא אמיתי, רפלקס שהיא סיגלה לעצמה לאורך השנים.  חיוך מקפיא.  חיוך שמסמן את הקו המפריד בין העולם שלה לבין העולם שלך.  את החיוך הזה לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם.

Rosemont Horizon

רגע השיא של ההופעה היה המיטה.  השיר On the Run, תמונות מיטת בית החולים המתחילה לנסוע לבדה, קולות הצעדים והנשיפות והצחוק המטורף וסצינות ההזיה.  המיטה על המסך מגיעה אל מסלול ההמראה.  ולפתע מיטה נוספת טסה מעל לראש של הקהל בתוך רצף של אורות ופיצוצים.  ה – Intro לתוך  Timeהאל-מותי.  חוויה של פעם בחיים.

איתן

איתן היה המבוגר שבחבורה.  לאיתן היה אוטו.  ובזכותו יכולנו לעשות בערך כל מה שרצינו לעשות.  היינו מהראשונים שעלו על ה – Shockwave (רכבת ההרים החדשה ב – Great America), נסענו לשחק כדורעף על החוף ופעם פעמיים הגענו אפילו לדאון-טאון (ל- loop). נסענו גם למסיבות עם מוסיקה רועשת שבהן לא הכרנו אף אחד.  היו ערבים בהם ישבנו בבייסמנט בבית הוריו וראינו סרטי סטנד-אפ של אדי מרפי בלופ.  שני דברים אני זוכר שלמדתי מאיתן.  הראשון היה אצלו משפט קבוע:  "אנשים הם לא רעים.  דברו אליהם, ותראו".  "תתפלאו", הוא הסביר לנו, "הם רק מחכים לזה.  כולם בעולם הזה חוששים מאחרים.  סתם.  אנשים הם טובים".  השני הוא שפיצה אוכלים ב –Evanston, בג'ינוז איסט.  מסתבר שגם דבר כזה יש:  פיצה שלא שוכחים.  Deep Dish.

(צפו החל מ – 7:30 דק')

  

הפעם ההיא שבה (כמעט) פגשתי את מייקל ג'ורדן

מייקל ג'ורדן היה רחוק עדיין שלוש שנים מאליפות.  פיפן וגרנט הגיעו לעיר.  גם משחק האול-סטאר.  דאג קולינס עדיין אימן.  כאינדיבידואל, ג'ורדן עשה בעונה של 1987-88 כמעט כל מה שאפשר להאמין, ועוד כמה דברים נוספים.  בקטגוריה השניה, עובדה, הוא הספורטאי היחיד שהצליח לגרום לאבא שלי  – ספקן ספורט מוצהר – להגיע לראות, אפילו להתפעל וליהנות (יותר מכל, מההנאה הטוטאלית שלי).

יום אחד באביב החלטנו שאנחנו רוצים לפגוש את מייקל, לפחות לראות אותו מקרוב.  עלינו על האפניים, כרגיל, ונסענו לפרבר הצפוני  Northbrook.  אחד החבר'ה הצביע על בית דו-קומתי מוקף חומה ואמר שזה זה.  אין לי מושג אם האיתור התבסס על ידע אמיתי, על שמועה, על אגדה אורבנית או שהבחור סתם המציא את זה באותו הרגע כדי לעשות עלינו רושם.  מכל מקום, נכנסנו למארב.  לא שהיה לנו מושג מה נעשה אם פתאום נראה את הקורבט האדומה יוצאת דרך השער, כל כך רחוק לא חשבנו.  עברו שעתיים.  התעייפנו והיינו רעבים.  חזרנו הביתה, פתחנו את הטלויזיה וראינו שהבולס משחקים ביוטה.

חתימה

כל ניסיון להפיק לקח קוהרנטי מרצף התמונות והאסוציאציות הרנדומאלי הזה הוא על אחריות הקורא בלבד.  אני מעולם לא הצלחתי.

עד היום, אם תשאלו אותי, אני לא יודע לומר מה אני חושב על שיקגו.  הציטוט מסנדברג שאיתו פתחתי את הפוסט בהחלט מתקרב:  שרה, בראש מורם, גאה וחיה, נוקשה, חזקה ומתוחכמת.

"חיוך כשלה לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם".

סקירה לקראת מרתון שיקגו תועלה כאן לקראת סוף השבוע.

גיסר, איתי, יעקב – אנחנו לא נוסעים אתכם ובכל זאת נהיה שם אתכם.  העיר המדהימה, העצמתית והבלתי-נשכחת הזו פרוסה לרגליכם.  אל תפחדו ממנה.  תהפכו אותה לשלכם.  ותהנו מכל רגע. הסכר ייפרץ.

All last night sat on the levee and moaned

Thinkin' about me baby and my happy home.
Going, going to Chicago… Going to Chicago… Sorry but I can't take you…

מבט נוסף על השיא של קיפסאנג
לקראת מרתון שיקגו

תגובות

  • gisser

    אההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!

  • צביקה

    נחשון יקירי,
    כרגיל תענוג לקרוא.
    חלק מהפוסט שלך משתלב בחוויות שחוויתי באותה שנה בניו יורק - הופעה של הפינק פלויד בג'יאנט סטדיום מייקל ג'ורדן במדיסון סקוואר גארדן, כמאבטח צעיר בבייס אל על שבא לקרוע את העולם.
    שלג ראשון שבגינו הפסיקו את הלימודים בקולג' חוויתי 6 שנים מאוחר יותר.

  • עמיח77

    במילותיו של גיסר: "פשוט נפלא"

  • אד הורטון

    שמע בנאדם, יצא לך אחלה של דבר. נגעת בהרבה נימי נפש וזכרונות שלי, ממקום אחר, מזמן אחר ומאירועים אחרים, ובכ"ז הרגשתי כאילו אתה כותב על דברים שקרו לי וזה השתלב לי במחשבות על אבי, על ילדיי ועל החיים. תודה רבה- היה לי נפלא ומרגש.

  • DT

    נהדר

  • itair

    אם היתה חסרה לנו קצת התרגשות השבוע....
    מעולה!

  • אריאל גרייזס

    מעולה!
    החיוך הזה של האמריקאיות הוא בהחלט משהו מוזר לישראלים. זה מין חיוך של נימוס אבל לישראלי באמריקה אתה בטוח בהתחלה שכולן מתחילות איתך. דווקא נחמד לטעמי, אפילו שזה משהו מכאני

  • שי

    נפלא. תודה.

  • בני תבורי

    כל כך יפה! והישראלי הזה, כשאפילו שילדה יפה מחייכת הוא מתלונן... :)

  • D! בארץ הקודש

    וואו. נחשון. מצויין. עד סוף העמוד הייתי כל כולי בשיקגו בה לא הייתי מימי

  • דורון (אחר)

    יפהפה, והקטע עם החיוך שלה לגמרי הרס אותי.

  • נחשון שוחט

    תודה רבה על התגובות. ריגשתם אותי. זה כמובן רחוק מאד ממה שתכננתי לכתוב אבל פוסטים מהסוג הזה אתה רק מתחיל - ומשם הם משתלטים עליך.

  • רפול

    שוחט, קסום.

  • ליאור

    תודה נחשון. Sweet home Chicago!
    אני חושב שאתה צריך לביים איזה סרט, מה אתה אומר?

  • קובי בכמן

    מדהים

    כמה נחשון שוחט יש?

    הרץ למרחקים ארוכים?

    הסופר?

    המאמן?

    המרצה?

    הפיזיולוג?

    העורך דין?

    החבר?

    הקצין?

    הג'נטלמן?

    זה אדם אחד????

    • shohat

      תודה קובי יקירי. שמח מאד שאתה קורא כאן!

    • אבי ח

      יואוווו
      אנחנו לא מכירים,אבל תביא חיבוק..
      התברר שהמילים שלך היו כלואות במוחי,וגרמתם להם להשתחרר..

      דרך אגב,השמועה מספרת שהוא מאהב לא רע.

  • אופיר

    נחשון, תודה רבה על פוסט סוחף, גרמת לי להצטער על החיים שלא היו לי.

    היית מעניק לילדייך חוויה דומה (במחיר של התלישות והגעגועים שתיארת)?

    • shohat

      תודה אופיר!
      התשובה לשאלה ההיפותטית היא חד משמעית כן, בתנאי שמדובר בתקופה מוגבלת וקצובה. ריאלית, ההסתברות שתהיה הזדמנות כזו לנוכח תחום העיסוק שלי היא אפסית. הסיפור האישי שלי אגב המשיך לשנתיים יפות בניו ג'רזי, לפני שחזרנו לארץ. זה כבר סיפור אחר.

      • Talo

        מקסים ומרגש את כל מי שחווה את החוויה הזאת.
        וזה אפילו עוד יותר מרגש כשאתה חושב תוך כדי קריאה על ילדיך שעוברים את אותו הדבר אל מול עיניך.
        בהצלחה במרתון לרצים.

  • יעקב

    תודה נחשון. יהיה אדיר והפוסט שלך רק מחזק את התחושה הזו.
    נעשה טיול בסקוקי לכבודך.

  • אריאל עוד אחד.

    כרגיל נפלא,זרקת אותי חזרה לבוסטון שנת 1986, מגיע לשנה לארה"ב.
    - סופר את הימים לאחור
    - מתחיל כפרשמן ב- Brookline Highschool
    - מתקבל לנבחרת כדורסל
    - בית ספר תיכון בלי גדרות
    - מתקני ספורט בבתי ספר באזור שעד היום לא ראיתי בארץ.
    - רואה את רומחאל רובינסון כשחקן בי"ב שאח"כ היה במישגן סטייט וזכה איתם באליפות ואפילו הגיע ל NBA
    - קסטה של משינה מנגנת "אנה" בקולי קולות במכונית של הישראלים הגדולים שחונה מול בית - ספר
    - לנסוע לראות אץ הסלטיקס הגדולים של 86 במחנה טרום עונה בקולג' מקומי.
    - קור אימים
    - לחזור הביתה - לפתוח את תיבת הדואר ולחכות למכתב דואר אויר במעטפה בצבע תכלת.
    - ומוחק ימים בטבלת ייאוש.
    בדיעבד אחת השנים הטובות.

    • נחשון שוחט

      תודה שכתבת! באמת הרבה קווים מקבילים (כן, גם המכתבים).
      זוכר היטב את רומיל רובינסון הנפלא ששיחק עם גלן רייס במישיגן, ואת הנצחון הגמר על סיטון הול.

    • אריאל גרייזס

      כל מה שאני קראתי זה "לנסוע לראות את הסלטיקס של 86". כל השאר לא מעניין.. :-)

  • בני תבורי

    ב 82' הגעתי עם חברתי אז, רעייתי כיום, לשיקגו. מבלי שנדע קדם לבואנו דיון רציני מאוד בקרב ראשי הקהילה היהודית בעיר, מי יארח את בנו של המיור תבורי ממלאבס. קהילת שיקגו אימצה ותרמה לכמה שכונות בעיר. יו"ר הקהילה היה אמור לארח, אך מכיוון שדיווחתי שאני מגיע בואן שבו אנחנו גם גרים, הודיעה אשתו כי אינה רוצה היפים אצלה בבית והמשימה הועברה לאחת מסגניות היו"ר.
    סוכם כי הפגישה הראשונה תתקיים בארוחת ערב בסקוקי קלאב. יו"ר הקהילה ואשתו הגיעו במרצדס קונוורטיבל, אחרים הגיעו ברולסים, קדילקים או סתם לימוזינות ואנחנו בשברולט ואן מודל 76' עם תחתית חלודה.
    היה ערב נפלא ואוכל טעים ובסופו של דבר גם מצאנו חן בעיניהם מאוד.
    הקרח נשבר וזכינו לשבוע אירוח באמת חם ומפנק באוונסטון, לא רחוק מהאוניברסיטה. לא ראינו את ג'ורדן אבל ראינו את ג'קסון בראון בהופעה ואכלנו את הרוסטביף של בוץ' מקגוואייר. מת לבקר שם שוב.

    • נחשון שוחט

      בני, סומך עליך שגם את רם עמנואל תעביר לשברולט 76. כמו שצריך!

  • ערן לנדה

    יופי של פוסט נחשון. תענוג לקרוא ולרגע להרגיש כמו טינאייג'ר ישראלי בשיקגו.

  • YG

    נהדר! הזכרון שלי משיקאגו הוא של סיוט בהיבטי מזג האויר, וחלום. הגעתי לשם מארצנו החמה ישר לתוך סופת שלגים/רוח בלתי נתפסת.

    ואז הגעתי ליונייטד סנטר וראיתי אותו.

  • מיקו

    וואו! זרק אותי ללונדון 1987
    הכל אותו דבר רק כדורגל ולא כדורסל
    בדיעבד ה 3 שנים מהיפות בחיי שהשפיעו מאוד על אישיותי
    הרבה יותר ממה שחשבתי

  • דורון

    קסום!

  • סימנטוב

    איזה יופי, תודה

Comments are closed.