Slow Twitch (פוסט היכרות)

Slow Twitch Muscle Fibers הם סיבי השריר האיטיים, האדומים.

צפופים ברשת של נימים, מיטוכונדריה ומיוגלובין, הם הסיבים המצטיינים בנשיאת החמצן וניצולו, מתכווצים במתח שאיננו גבוה אך למשך זמן ארוך.  לא מקפיצים אותנו אל השחקים, לא מטיסים אותנו בקצבים מסחררים, אלא מקיימים את ההבטחה:  "לעולם חיים, לעולם קדימה".  הסיבים האדומים הם התכונה המגדירה של הרצים למרחקים:  תכונה פיסית, שהופכת עם הזמן לתכונה פסיכולוגית;  תכונה של ביוכימיה, אך גם של אהבה.

רצי הסיבים האדומים – ה – Slow Twitch –  הם, אם תרצו, ה"סטוקטונים" של עולם הריצה.  בלי coast to coast של יוהרה דרך ארבעה שחקני הגנה, בלי צעד ראשון דמיוני ובלי הטבעות טומהוק בשיא העוצמה.  הסטוקטונים מנצחים בזכות התבונה, המשמעת והניסיון.  אם נחדד את השוואה: מינימום טעויות לאורך מקסימום זמן, ואסיסט בהקפצה לשחקן שבתנועה בדיוק בעצמה הדרושה ואל היד הנכונה.  כל כך בסיסי, כל כך פשוט, שתמיד נותר להתפלא איך זה שאף אחד חוץ מג'ון לא ראה.

אנשי ה – Slow Twitch הם אנשים של תהליכים.  של עקביות, של יסודיות, של עבודה סבלנית ומסודרת.  את פרצי המהירות, האדרנלין והכח הם שומרים כרזרבה, לשימוש אך ורק בתזמון מחושב היטב.  עד אליהם יעברו מאות בקרים ואלפי קילומטרים נטולי תהילה, אבל עמוסים במחשבה ודמיון.  אצל הסטוקטונים הדרך לנצחון זהירה, מדודה ומתוכננת. היא נבנית לאיטה.

אנשי ה – Slow Twitch מתבססים על שרידות עדיפה. הקצב לא נראה או מרגיש מרשים בהתחלה אבל ככל שהמירוץ מתמשך כך הקושי גובר והולך. ה – dunkers וה – slashers נמוגים, אבל הסטוקטונים משוחררים, נהנים, מחייכים.  היכן שהשאר נשברים, הם רק מתחילים.

דחיית סיפוקים – זהו השיעור הראשון של הרץ למרחקים.

Slow Twitch לכן איננה תופעה פיסית בלבד אלא גישה כללית לחיים.  היא דרך לחוות ולהתבונן על תהליכים.  היא מלמדת אותנו מדי יום.  בעיקר על עצמנו.  ואלו שיעורים חיוניים.

חווית ה- Slow Twitch  מחייבת הכרה בסיסית שלך וליכולת שלך יש גבולות, והגבולות מאד ברורים.  אם מתנגשים נגדם ראש בראש – אז מפסידים, ובהכרח מפסידים.  מצד שני, חווית ה – Slow Twitch היא גם חוויה מתמשכת של שיפור ושל גילוי, של מחזוריות ושל התחדשות.  וכתוצאה ממנה, הגבולות שלנו נקבעים מחדש ומתייצבים במקומות שאפילו לא העזנו לדמיין.

Slow Twitch היא מקלחת שדה עם בקבוקי ליטר וחצי ליד שער הבסיס הנטוש מתחת לעין כרם -הדרך הסמלית והיחידה לפתוח את היום.  אחרי ריצת הבוקר, כמובן.  Slow Twitch זה להסתכל על הנהגים הכלואים בכלובי הרכבים היפניים, בפקקים שמובילים למשרדים, תמיד למשרדים ותמיד כל כך ממהרים.  ולדעת שבעוד כמה דקות נצטרף אליהם ונהיה כמוהם, אבל להתעקש שלפני כן יש לנו כמה דברים לעשות.  לא פחות חשובים, לפי עולם המושגים שלנו לפחות.

Slow Twitch זה להתחבר למוסיקה פנימית, לקצב שהופך טבעי, מוכר, הכרחי לא פחות מהחמצן. Slow Twitch הוא מזג האוויר המתחלף, ואיתו הצעדים שנפתחים.  Slow Twitch   הוא רצף של בקרים קפואים בואדי ואחריהם אופוריה של תחילת האביב.

וברגעים אחרים, Slow Twitch זה לשבת בבית בערב עם כוסית של אייריש קרים, כשברקע מתנגן אנטוניו קרלוס ז'ובים.

Slow Twitch הוא חיפוש המשמעויות בפרטים, אבל מתוך מטרה להבין את התמונה הגדולה יותר.  דיברנו כבר על תהליכים.  Slow Twitch הוא רצון מתמיד ללמוד, לנתח ולהבין.

ו – Slow Twitch זה לדעת שכשאתם רואים כמה עשרות אנשים עומדים על קו הזינוק, במילותיו של המאמן האולימפי ברוטוס המילטון, אל תרחמו עליהם, מוטב שתקנאו בהם, כי הם מפיקים את המירב מעצמם, מהגוף הבריא שלהם.  וברגע הזה בדיוק, בפשטות שבו, ביצר הילדותי הבסיסי לרוץ ולהתחרות, הם כל כך חופשיים ומאושרים.

Slow Twitch זה לאהוב את רוג'ר ווטרס ואת דיוויד גילמור בדיוק, אבל בדיוק, במידה שווה.  ולהבין שהחיבור בין ניגודים הוא שמייצר את הגאונות השלמה.

Slow Twitch זה לדעת שאם התאמנת עם מישהו משך שנים, אחרי כל מה שעברתם וגיליתם ביחד, אז הוא חבר שלך לכל החיים.  אתה אוהב אותו וצריך אותו ותתגעגע אליו תמיד.

Slow Twitch זה להבין את הריצה כמערך של פרדוקסים (על זה אני מבטיח שעוד יגיע פוסט נפרד) וכך אולי גם לא מעט הקשרים אחרים בחיים:  המפתחות להצלחה הם לא מה שאנחנו חושבים, ולעתים קרובות הם לגמרי הפוכים.

והפרדוקס הגדול מכולם הוא שבסוף לא אל קו הסיום אנחנו שואפים, אלא אל עוד ועוד זינוקים חדשים.

Slow Twitch זו התשוקה לגלות ולדעת.  זו התשוקה לפוטנציאל,  לעוד ועוד חיים.

Slow Twitch  זה לא לרוץ לאט, אלא לרוץ מהר לאורך זמן!

Slow Twitch הם מבחנים של קילומטרים.  וקילומטרים של מבחנים.

והנה תיכף מתחילים.

ג'ון סטוקטון רץ מייל בתיכון בארבע דקות ושלושים ושלוש שניות.   (עכשיו אתם יודעים.)

*****

threethiops

שמי נחשון שוחט.  אני מקווה שלאורך זמן נשוחח כאן לא מעט – לפעמים תסכימו איתי ולפעמים תתווכחו, תעבירו ביקורת ואפילו תכעסו.  זה בעצם הקטע.  אז לפני כן, כדאי אולי שאציג את עצמי גם בדרך יותר שיגרתית, בכמה משפטים.  כמה עובדות ונתונים שממש (לא) חיוני להכיר כדי ליהנות מהבלוג הזה:

את החברים הקרובים שלי אתם עלולים לשמוע קוראים לי גם "שמנטול" (בהתאמה להתדרדרות תקופתית בכושר) או "אדי" (ע"ש אדי מרפי או אדי ודר, לפי מצב רוח או העונה, ובשני המקרים אין שום קשר לכשרון, והרוב יטענו שלהיפך, תכלס די בצדק).

אני נשוי ליעלה, אהבת נעוריי שהיא גם אהבת חיי.  תמצית הסיפור:  כשהאהבה האולטימטיבית של גיל 15 חוזרת אחרי כמה שנים כדי להציל אותך, ובאותה עוצמה, אתה מבין שהיא אמת בסיסית ותכלית קיומך.  לילדים שלנו, אהובי נפשי, קוראים אריאל, דורון וליאור.  וכמובן שאני מתכנן להם קריירות ספורטיביות מזהירות.  אבל בעיקר שימצאו משהו לא כל כך חשוב וקריטי, שהם מאד יאהבו ויתעקשו לעשות, בלי צורך להסביר.  עניין של סדרי עדיפויות.

במקצועי אני עו"ד (מבחינתי פרט מלא לבטים בקורות החיים), אני כותב דוקטורט במשפטים (איך מתקדם?  נו, Slow Twitch, כמו שהסברתי) ואני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.  אבל בינתיים, כמו שג'ון לנון הבטיח, החיים מתרחשים.

הבית האינטרנטי שלי (שימשיך להיות בית ראשון) הוא אתר "מועדון ארוחת הבוקר"  – האתר של קבוצת הריצה המשוגעת בעולם (ובין המשוגעות בישראל).  אנחנו רצים חובבים די אדוקים ושרוטים (ואם מי שמפקששים את המסר קוראים לנו "אליטיסטים", אנחנו לאו דווקא נעלבים).  בשנים האחרונות כתבתי הרבה מאד בנושאים הקשורים לריצה, בכמה מקומות.  גם כתיבה מקצועית שכוונה כלפי רצים השואפים להשתפר ולהבין את העקרונות והדגשים מאחורי האימונים, גם כתיבה חוויתית המכוונת אל "הנפש", וגם סקירה ופרשנות של אירועי אתלטיקה ומירוצים.  הכתיבה כאן תהיה למעשה הניסיון המשמעותי הראשון שלי לפנות אל קהל קוראים כללי ורחב יותר – אל קוראים שאינם בהכרח שותפים לאובססיה הזו לריצה.  יתכן שיהיו מעט פערי שפה, אבל מצידי יש הרבה סבלנות ורצון להסביר וגם לשמוע ביקורת, הערות ודעות אחרות.  בסך הכל, ה – mojo הוא אותו ה – mojo, חוצה מקצועות וענפים.

יש בי צריבה חזקה של ספורט אמריקאי מהילדות.  גרתי במיאמי בתקופה של דן מרינו (ואהדתי את ג'ו מונטנה, איך לא).  גרתי בשיקגו בתקופה של מייקל ג'ורדן (לא! נו, נראה לכם?  ברור שהערצתי את ג'ורדן, ושכל אירוע ספורטיבי נשגב שהייתי עד לו מאז נשפט בהשוואה לרגע ההוא במשחק מספר 2 בסדרת הגמר מול הלייקרס.  ועוד לא מצאתי השוואה שהצדיקה את עצמה).  גרתי גם בניו ג'רזי ולמדתי לאהוב מאד את ניו יורק אבל לא את קבוצות הספורט שלה.

זכרון ילדות מעצב היה היום שבו כמעט פגשתי את מייקל ג'ורדן (תזכירו לי לספר לכם על זה פעם.  אי אפשר הכל בדייט הראשון).

אה כן, אני מכור לבדיחות צ'אק נוריס.  (אגב, כשצ'אק נוריס מספר בדיחות צ'אק נוריס, הוא מספר אותן על תבורי).

איך הגעתי לדורפן?  "חלפס" הביא אותי, ועוד כמה חברה' מהקבוצה.  נכנסתי וראיתי, לפני שנתיים, שיש איזה מבולבל שכותב על "מסע האליפות של הפורטי-ניינרס", הרמתי גבה אבל ברור שנשארתי.  ובמו פיו הוא גאל אותנו מעונשו של אלכס סמית'.  והשנה כבר סופרבול.  ובדרך קראתי, נהניתי והחכמתי.  מדי פעם גם הגבתי.  בעיקר מאד התרשמתי, מהכתבות, מהתגובות, מן האווירה.

ואיך דורפן הגיע אליי?  אני חושב שזה התחיל מפוסט שכתבתי אחרי שפטריק מקאו קבע את שיא העולם במרתון ברלין 2011, על שאלת הסיכוי לראות בזמן הקרוב תוצאה של שעתיים במרתון (בתגובה לפוסט של רונן).  כדי לסגור מעגל, אעלה את הפוסט כאן לבית החדש בהמשך השבוע (עם כמה עדכונים והתאמות על מה שקרה מאז).  אוטוטו אנחנו במרתונים הגדולים של האביב, ולא הייתי יכול לבקש זמן מתאים יותר להתחיל לכתוב את הבלוג.

את ההזמנה להצטרף אל צוות הכותבים המוכשר של דה-באזר ראיתי כמובן כזכות וכבוד ונותר רק לקוות שאצדיק את ההזמנה ואעמוד בסטנדרט.  לפני שבועיים נפגשתי עם תבורי שסגר את הדיל (ויש לציין את המשקל הלא מבוטל שהיה לפוסט המצוין שלו על שמוליק קראוס ז"ל).

על מה נדבר כאן?  על אתלטיקה קלה בעיקר, המלכה היפהפייה של הספורט שרוב הישראלים ועיתונאי הספורט שלהם בגדו בה ונטשו אותה, והם לא יודעים מה הם מפסידים.  בזמן המשחקים האולימפיים ישנה אמנם התעוררות מסוימת, לרוב די שטחית יש לומר, מתלהבת (לאו דווקא מהדברים הנכונים), מנותקת לגמרי מהרקע וההקשר, אבל חוץ מזה יש עוד כל כך הרבה לספר.  נעלה כאן חדשות מאירועי אתלטיקה בולטים; נציע הרחבה, ניתוחים ופרשנויות;  יהיה מן הסתם bias גלוי וחזק למרחקים הבינוניים והארוכים (מהסיבה הפשוטה שבהם אני מנוסה ומבין), אבל יהיה מקום של כבוד גם לאבירי הסיבים הלבנים;  ולפעמים נדבר גם הצד החווייתי והפנימי של הריצה או על ההיסטוריה והמסורת של הענף.

פוטבול, כדורסל, אפניים וכיוצב'?  בהחלט, מדי פעם (תבורי הבטיח שמותר).  אבל בגדול, אני כאן על תקן הנציג לענייני ריצה.

לסיום  אזכיר את המוטו לחיים מהסרט לורנס איש ערב:  "כל בני האדם חולמים, אך לא באופן שוויוני".

וזו נראית לי נקודה טובה שממנה אפשר להתחיל.  עם אופטימיות, סבלנות ועם סיבים אדומים.

מסתבר שזה קרלסן
ומה עם ציפי פרימו מחולון?

33 Comments

בני תבורי 3 באפריל 2013

נחשון,
ברוך הבא!
כתבת נהדר על גאונות שהיא חיבור של ניגודים וזו גם דוקטורינת ההגנה שלי למשפט הבא: מבחינתי, ההחתמה שלך אצלנו זו ההחתמה של סוארז בליברפול.
תמיהה אחת פעמיים: אייריש קרים? אייריש קרים??

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

בני, כל מי שקרא את הפוסט אמר: "יא דפוק, תוריד כבר את האייריש קרים הזה". אבל לפעמים נכון להתעקש גם על המגרעות.

שחר דמרי (גמל) 3 באפריל 2013

slow twitch זה לא קראגר?

אופיר 3 באפריל 2013

ברוך הבא, רשמית. איזה כיף יהיה לקרוא על אתלטיקה כשאין כדורגל וכולם פה מברברים על ספורט אמריקאי (WTF??).

ננצל כבר את ההזדמנות לדין מקצועי: האם נושא אחוז הסיבים האדומים בשריר הוא לא בגדר מיתוס שהופרך זה מכבר? או לכל הפחות יכולת ההסבר שלו מוגבלת מאוד?
אחד הדברים המטרידים כשקוראים על פיזיולוגיה של המאמץ, הוא שכל אחד מהמדדים שבשלב מסוים היה ה-דבר (VO2MAX כדוגמא קנונית) מתברר מעט אחר כך כגורם משני, או תוצר לוואי ולא גורם בפני עצמו. הרושם שלי הוא שכל הנושא עדיין די בחיתוליו, קצת כמו חקר המוח. עד כמה אני טועה?

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

אופיר, התשובה הקצרה לשאלה המעניינת שלך היא "כן ולא", או בעצם "לא וכן".
נושא חלוקת הסיבים בשריר הוא לא מיתוס שהופרך ולא הסבר משני, אלא גורם פיסיולוגי משמעותי. קיומם של סוגים שונים של סיבי שריר (למען האמת הסיבים הלבנים/מהירים נחלקים למספר סוגי משנה) – זו עובדה מוסכמת. כך גם שהחלוקה בין סיבי שריר איטיים למהירים נקבעת גנטית ולא ניתנת לשינוי באמצעות הסתגלות אימונית. וכך גם התפיסה היסודית לתורת האימון האירובי שסיבי השריר המהירים עשויים בכל זאת לסגל באופן חלקי, לאורך זמן, תכונות מסוימות שיאפשרו להם להשתתף במאמץ האירובי (כמפתח משמעותי מאד לשיפור בריצות הארוכות). עכשיו, החלוקה הקלאסית בין ספרינטרים/קופצים לבין רצי ארוכות ובינוניות בוודאי תופסת, וחלוקת סיבי השריר היא גורם מאד משמעותי המגדיר את היכולות/מגבלות של האתלט. עד כאן ה"לא".
מהו ה"מיתוס" שכביכול "הופרך" (או בוא נגיד ש"מותן" או "סויג")? לאורך עשרות שנים נהוג היה להבחין באופן די ברור (להוציא דוגמאות יוצאות מן הכלל) בין רצי בינוניות לבין רצי ארוכות (בוודאי רצי מרתון). המחשבה היתה שאצל רצי הבינוניות נראה חלוקה די שווה בין סיבי שריר מהירים לאיטיים, ואילו אצל רצי הארוכות יהיה אחוז מאד גבוה של סיבי שריר איטיים. ובהחלט רצי המרתון המצטיינים היו בדרך כלל רצים "איטיים" יותר באופן יחסי (נגיד רצים של 28 דקות ל – 10,000מ' ברמה העולמית הגבוהה). פרופ' טים נוקס קרא תיגר על התפיסה הזו בשנות ה – 80 וטען שאותם הרצים המצטיינים ב – 10,000מ', עם אימונים מתאימים, יהיו גם הרצים הטובים ביותר במרתון ולמעשה שהרצים בעלי החלוקה הפחות או יותר שווה בין סוגי הסיבים יש את הפוטנציאל הגבוה יותר. נראה שהוא צדק. בהדרגה ראינו את ריצות ה – 5,000מ' וה – 10,000מ' הופכות מהירות יותר, וה"מהפכה" הזו הגיעה למרתון בגדול בעשור האחרון, כאשר פול טרגאט והיילה גברסלאסי סימנו את הדרך. אחריהם הגיע סמי וונג'ירו ז"ל (שבגיל 19 רץ 26:41 דק' ל – 10,000מ' ומייד עבר להתמחות במרתון). הרצים המצטיינים במרתון כיום הם רצים בעלי יכולת של סאב 27 דקות ב- 10,000מ' (שנמשכו אל הכסף הגדול שנכנס למירוצי הכביש) וזה לדעתי ההסבר העיקרי לקפיצת האיכות המשמעותית שראינו בשנים האחרונות במרתון.

אופיר 3 באפריל 2013

תודה רבה על התשובה המפורטת.

אריאל גרייזס 3 באפריל 2013

נחשון, בהמשך לשאלה הזאת – האם יכול להיות שאנחנו מפספסים כרגע מימד שלם של מהירות בריצה? אם ניתן להפוך את הסיבים הלבנים לאירוביים, האם לא ניתן לקלת רצים עם אחוז סיבים לבנים ממש גבוה (בהקצנה – הבולטים והבלייקים של העולם) ולהפוך אותם לרצי מרתון ממש מהירים?

תינוק 3 באפריל 2013

יפה מאד, סוף סוף מישהו כותב כאן על דברים אחרים חוץ מהבכי ויזות של דורון על ממצבור ושל פרוסנר על חיפה

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

ישנה פרה-דספוזיציה גנטית, והיא לא מבוטלת. גברסאלסי לא יהפוך לבולט ובולט לא יהפוך לגברסלאסי. ניסוי שיוכיח אחרת יסמן מהפכה אמיתית בתיאוריה הפיסיולוגית. ואיך אתה חושב שבולט ובלייק יגיבו על הרעיון? זה לא בגלל שהם "עצלנים" אלא בגלל שהגוף שלהם בנוי גם לשאת סוג אחר של עומסי אימון.
כדי לפרט מעט יותר את ההסבר הפיסיולוגי הבסיסי (והפשטני). הסיבים המהירים נחלקים לסיבים מסוג IIA, IIB (וגם IIC אם רוצים לדייק, זה פחות חשוב). סיבי IIA הם איפשהו באמצע, כלומר הם יותר עמידים בפני עייפות, כוללים נפח קפילריות גדול יותר ויותר מיוגלובין ואנזימים אירובים. הם פעילים במיוחד בפעילות אנאירובית ממושכת (ריצות בינוניות) ומסייעים גם לפעילות אירובית. מחקרים מלמדים שישנה הסתגלות אימונית שמייצרת שינוי בתכונות הסיבים המהירים – סיבי IIB הופכים עם הזמן דומים יותר ויותר לסיבי IIA. עבור רצי ארוכות, ההסתגלות המתמשכת הזו היא חשובה מאד. אבל, וכאן אני עונה לשאלה שלך – ספרינטר/קופץ/הודף שיש לו אחוז גבוה מאד של סיבי שרירי מהירים (80 אחוז נניח) לא יוכל להפוך אותם לסיבים איטיים. האם יוכל לאמן את עצמו כך שיוכל להשלים בכבוד מאמץ אירובי? בהחלט. האם רמת הביצועים שלו תהיה קרובה באיכותה? ממש לא, והנפילה תהיה בולטת יותר ככל שמשך המאמץ מתארך.
בשביל הפיקנטריה, אחרי שפרש מפוטבול רוג'ר קרייג רץ כמה מרתונים, (ונהג להתגאות בכך ששילב ריצות למרחקים באימונים שלו). הוא קיווה לרוץ 3:30 כדי להכנס לבוסטון, השיא שלו נשאר 3:54. ומדובר כמובן באתלט על.

אריאל גרייזס 3 באפריל 2013

זה נשמע מעניין ומוזר כאחד. העובדה היא שמישהו כמוני, שאף פעם לא היה אתלט והתחיל לרוץ אחרי גיל שלושים הצליח לרוץ באמצעות תוכנית אימונים די סטנדרטית (תוכנית טובה אבל בלי לעבור את השמונים וחמש קילומטרים שבועיים) לרוץ מרתון יותר מהר מאתלט כמו קרייג (אני לא יודע באיזה גיל זה היה האמת) היא מאוד מוזרה. האם יכול להיות שיש פה יותר מאשר גנטיקה נטו? האם יכול להיות שאימון אנאירובי, נניח, מגיל צעיר מאוד, כמו אצל קרייג, ייצור התמחות וסיבים לבנים במידה שלא ניתן להפוך אותה אחר כך?

איציק 3 באפריל 2013

אם כך, מה השילוב המנצח למתמחה בקרב 10? הרי הוא צריך גם יכולת ארובית וגם אנארובית.

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

9 מתוך 10 מקצועות הם בין הספרינט/כח מתפרץ הטהור (מאמץ מאד קצר, שאינו מבוסס בעיקרו על ייצור אנרגיה במסלול אנאירובי, אלא במסלול קריאטין פוספט) לבין האנאירובי. המקצוע היחיד הדורש יכולת אירובית משמעותית הוא ה – 1,500מ' ורב מצטייני הקרב 10 מאד חלשים בו (יחסית לרמה עולמית כמובן, קשה לתאר כמה התבאסתי כשאשטון איטון קבע תוצאה מהירה מהשיא האישי שלי ב – 1,500). רוצים לנחש בכמה בריאן קליי (אלוף אולימפי בקרב 10 מ – 2008) רץ מרתון? (לא באמת חשוב). בכל אופן, אנשי הקרב 10 הם אתלטים של סיבים לבנים. ביג טיים.

איציק 3 באפריל 2013

תודה,
כלומר הכינוי שלהם כאתלטי על הוא מוגזם. במקרה הטוב הם אתלטי על אנארוביים. האם תחרות מעיין קרב 10 אירובי בעולם (לא אולימפי)? אם כן, מה היא מכילה בתוכה?

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

ישנם כמובן הטריאתלונים למיניהם, את זה כבר ידעת. אני לא בקי בתחרויות הגימיק השונות של שילוב בין יכולות שונות. אם אתה מחפש שילוב קלאסי בין מהירות וכח לבין יכולת אירובית משובחת תמצא אותה למשל אצל… מתאגרפים. חלקם רצים לא רעים בכלל. לא ברמת רצי-על כמובן, אבל בעלי יכולת בהחלט מרשימה.

איציק 3 באפריל 2013

תודה

ש. בן ד. 3 באפריל 2013

"המלכה היפהפייה של הספורט שרוב הישראלים ועיתונאי הספורט שלהם בגדו בה ונטשו אותה"

כ"כ נכון, כ"כ עצוב.
אבל עצובה יותר העובדה שהחינוך נטש אותה…

shohat 3 באפריל 2013

אני לא יודע כמה קרייג השקיע באימונים למרתון. הוא לא שחקן הפוטבול היחיד אגב. יש להניח שתאורטית יכול היה לרוץ משמעותית מהר יותר (אחרי קריירה כראנינג בק הגוף די מוכה וכואב ולא נראה לי שקל להתאמן). לרוץ מרתון ברמה תחרותית בוודאי שלא היה מסוגל. התוצאה שלו היא משנת 2004.

פאקו 3 באפריל 2013

נחשון, ברוך הבא! על פי הפוסט הראשון, מצפה בהחלט לבאים אחריו.

צור שפי 4 באפריל 2013

+1

צדק אתי 3 באפריל 2013

ברוך הבא .אם אתה רוצה להישאר לאורך זמן יש רק תנאי אחד והוא לא לעצבן את בעל הבלוג .אם תעצבן אותו תמצא עצמך בחוץ לא משנה כמה אתה מוכשר .(ע"ע ד"ר מנחם לס)
זה הטיפ הקטן שלי אני מקווה שלמרות הטיפ הזה תדע לשמור על אוביקטיביות ולבקר כשצריך אפילו את בעל הבלוג.
כחובב א"ק וכאלוף הישיבות התיכוניות בעברי (בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת) אשמח מאד להיות חלק ממגיבי הבלוג.
אם כי אני מוכרח לציין שבתור אחד שהיה מאוהב שנים רבות בא"ק קצת ירד לי מזה .
הסיבות העיקריות.
1. תחושת מיצוי : מהמקצועות הקיימים כיום.
ת'כלס שיאי העולם בגדול כמעט בלתי שבירים וזה נהיה גרוע יותר ויותר משנה לשנה. ולכן הצעעתי הראשונה קצת לגוון .אחת לכמה שנים לעשות משהו חדש כמה ריצה ל 150 מטר או 300 מטר.
ריצה לק"מ מדוייק (כולל באולימפיאדה) וכיוצ"ב.

ככה יהיו לנו יותר שיאים ויותר אטרקציות.
2. תחושת הסמים :אינך יודע כבר מי לוקח ומי לא לוקח אחרי אמסטרונג מי ערב לנו שבולט לא מסומם ?לצורך כך אני חושב ברצינות ביני לבין עצמי האם לא כדאי להפסיק עם מסכת הצביעות הזו .מה הצעתי ? הצעה מהפכנית ויהיו שיגידו לו מוסרית.
אני מציע פשוט לא להתערב.אלא לומר בפירוש כי היות וידוע לנו שיש סמים בספורט וכן ידוע לנו שלא ניתן למנוע זאת.החלטנו לא להתערב בכך.במקביל להתמקד בהסברה ולתת פרס מיוחד למי שיוכח מעל לכל ספק סביר כי הוא מגיע להישגים יוצאי דופן וברור לחלוטין שהוא לא משתמש בסמים . בנוסף לנהל מערך הסברה רחב ובו להסביר כמה הסמים מזיקים לבריאות.

אופיר 3 באפריל 2013

במקרה יצא לי כבר לקרוא את המשנה של נחשון לגבי חלק 2 (הסמים). תיכף תקבל אותה במלואה ותראה איך עו"ד מנסח כתב אישום…

צדק אתי 3 באפריל 2013

אני מחכה בקוצר רוח.
בנוסף מעניין אותי מאד מה נצרך בעיקר רץ ה 400 מטר.
שהוא מצד אחד ספרינט ומאידך צריך יכולת סיבולת גדולה מאד.

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

אהלן. תודה על קבלת הפנים ואשמח אם תשתתף בתגובות ודיונים (כולל השמעת ביקורת).
ביחס לבקשה הראשונה שלך – "גיוון" – אני ערוך לצ'פר אותך במיידי – אוסיין בולט במירוץ ל – 150מ' בישורת, בחוף קופקבנה בריו דה ז'נירו (מלפני שלושה ימים). מה שנקרא "ביקשת – קיבלת" (ואל תפספסו את מסיבת הריקודים בסוף): http://www.youtube.com/watch?v=w3f_StDCFfM
בשאלת התרת השימוש בחומרים אסורים באופן רשמי (או העלמת עין) דעתי שונה, ועוד נדבר על זה כאן מן הסתם… אבל עזוב, זה כבד מדי לפוסט היכרות (יהיה זמן).
בנושא הדרישות מריצת ה – 400מ' כללתי בפוסט מלפני כמה ימים קישור לעצות של קלייד הארט, הנחשב (בוודאי מבחינת הישגי הרצים שלו) לגדול המאמנים במקצוע. אתה מוזמן לקרוא כאן ולהמשיך אל הקישור המקורי – http://debuzzer.sport5.co.il/buzz/?p=27038

צדק אתי 3 באפריל 2013

תודה רבה על תגובתך המהירה.
אעיין בכך בנחת ובהנאה תוך כדי לגימת קפה טוב.
…לאחר העבודה.

צדק אתי 3 באפריל 2013

קראתי בעיון.
1.אשר ל 150 מטר זה היה יפה מאד אך כמו שיורם אהרוני אומר (אגב כדאי שתהיה איתו בקשר בפוסטים זה יכול להפרות את כולנו)
זה לא מעניין כל עוד זה לא אולימפיאדה.
דווקא מה שהראית מעיד על הפונטציאל האדיר אם זה יהיה "על אמת"
2. תודה רבה על ריצת ה 400 מטר .לפי מה שהבנתי זו עדיין ריצה שלפחות בפוטנציה שייכת לאצנים אם כי אתה אומר שקשה להוציא זאת מן הכח על הפועל.
לאור זאת מעניין אותי מה באמת הוא המרחק "הסופי שבו רץ המרחקים הבינונים יגבור על האצן.בהפנייה הקודמת נאמר שבריצת 450 מטר רודישה ינצח בוודאות את בולט.ואני שואל אותך האם אתה מסכים עם זה ? אם תביא הצעה לבולט שיש לו שנה לנצח את רודישה תמורת מיליארד יורו ב 450 מטר האם הוא לא יצליח בכך ?

בקיצור המרחק שבו האצן הבינוני מנצח את האצן זה משהו מעניין.
אם הייתי יודע את השיא העולמי ב 500 מטר למשל ,אני חושב שהייתי יכול לתת את התשובה בעצמי.

צדק אתי 3 באפריל 2013

לא מוסרית ולא "לו" סליחה

אופיר 3 באפריל 2013

טוב, אני לוקח את החירות (ומקווה שנחשון לא יכעס) להעתיק לכאן טקסט שנחשון כתב בנוגע לסמים בספורט בעודו מגיב מן השורה, בתגובה לפוסט של רונן על לאנס ארמסטרונג כאן
http://debuzzer.sport5.co.il/dorfan/14737

כמה הערות קצרות בנושא התרת שימוש בחומרים אסורים. פרופ' טים נוקס (פיסיולוג דרום אפריקאי חשוב) כתב בזמנו מאמר שבו הרהר אם בעוד 50 שנה לא יסתכלו על הניסיון להילחם בסימום בספורט בצורה משועשעת כמו שאנחנו מסתכלים היום על הניסיון להילחם ב"מקצוענות" בזמנו. הטיעון ש – let's level the playing field – בואו נאפשר תנאים שווים לכולם (ואז הכל בסדר?) ואחיו הגדול, הטיעון הליברטריאני (כל אחד אחראי לגופו ולבחירותיו, אנשים בגירים רשאים לנהוג כרצונם) נשמעים לא פעם… היות שתופעת השימוש בחומרים אסורים כל כך עמוקה, וישנה תחושה שאנחנו צופים במחזה של צביעות ושקרים (ובעיקר משקרים לעצמנו) אז הטיעונים האלה כמעט אטרקטיביים. כמעט…
במגבלות של המדיה הזו, בוא נחשוב למה לא. 1. אתיקה היא אתיקה. אותו טיעון אפשר להעלות ביחס להפרות רבות שקשה להילחם בהן. הפשרה על העקרון ממשיכה לתבוע מחיר. 2. הנזק/הסיכון הבריאותי, שהוא משמעותי וחד-משמעי, והולך ומחמיר במערכת שמתירה לפתח ולנסות שיטות חדשות. 3. אפשרות הפיקוח היא מדומה – תאפשר חומרים מסוימים מבוקרים, תמיד יחפשו את השכלול (היתרון) הבא, אז בעצם לא תשיג לא שוויון בתנאים ולא שליטה ברמת הסיכון. 4. הטיעון הליברטריאני כושל כי ברגע שאתה מתיר, השימוש בחומרים אסורים ומניפולציות הוא לא רשות (או בחירה) אלא חובה, תנאי יסוד לעצם היכולת להשתתף ולהתחרות ברמה רלוונטית כלשהי (אפילו ברמת סף כניסה). 5. ערכי הספורט – במקום תחרות של יכולות אתלטיות, תראה באופן מוצהר ומודע תחרות בין מעבדות. האם זה ידהים או ירגש אותנו בכלל? האם זה אידיאל שאנחנו מוכנים לוותר עליו? לדעתי אסור לעשות זאת. 6. הטיעון שהוא בעיניי החשוב מכולם – אין אפשרות מעשית להגביל את התחולה לספורטאים מקצועיים. השימוש בחומרים האסורים יחלחל למטה, בהכרח. הוא ישפיע גם על הספורט החובבני. והכי גרוע – תחשוב על ילד כשרוני בן 14. כדי להגיע לסף כניסה (מילגה למכללה? כניסה לפרוייקט לאומי?) הוא יצטרך להתחרות על מקומו. ההשפעה תהיה על רף הכניסה. כל נכונות לוותר במחשבה שתהיה שליטה על מקצוענים תחלחל, נרצה או לא נרצה, גם לרמות הכניסה/נוער/חובבים. וז תהיה מציאות מסוכנת ועצובה.

איך נלחמים? בינתיים הפרשות הגדולות ביותר לא נבעו מבדיקות (בטח לא תו"כ תחרויות) אלא מפעולות חקירה קלאסיות, לא מדעיות (מתפיסת הציוד הרפואי בפרשת פסטינה של 1998, דרך המסמכים והחשבוניות בפרשות באלקו ופוארטו, ועד לאחד-עשר העדים נגד ארמסטרונג. להסתמך רק על הבדיקות זה לחפש את המטבע מתחת לפנס. הספורטאים והצוותים המסייעים להם מקדימים תמיד את הבודקים, ומצליחים די בקלות להערים עליהם.

צדק אתי 3 באפריל 2013

אופיר תודה רבה.הבאת לי הרבה נקודות מעניינות מאד למחשבה.
אין ספק שהנושא מורכב .אני מניח כפי שראיתי שאמר לנו נחשון כי עוד נדבר ונדון בכך .
זה נושא מעניין שמצריך איזו שהיא חשיבה מחוץ לקופסה.
שוב תודה.

עורב סגול 3 באפריל 2013

ברוך. הבא נחשון. כתוב יפה ומעניין.

אופיר 3 באפריל 2013

נחשון,

יורם אהרוני (שאני בטוח שייצג כאן את עצמו לעתים קרובות) סיפר איך עשה בשעתו 3:05 במרתון על אימונים של 30 ק"מ בשבוע בערך, שזה כשלעצמו הישג פסיכי לאור זה שאפילו המאמן הכי פוסט-מודרניסטי ינחה את המתאמנים שלו לכפול מזה לכל הפחות.

הנקודה היותר מעניינת בסיפור שלו היתה שביופסיה העלתה ששני שליש מסיבי שריר הירך הקדמי שלו היו לבנים.

Your take??

נחשון שוחט 3 באפריל 2013

א. שזה הישג יפה מאד. ב. לא הייתי בונה על זה תיאוריה.
חוץ מזה, יורם הוא אנציקלופדיה מהלכת לאתלטיקה קלה ודעותיו מעניינות תמיד.

פראליה 3 באפריל 2013

כמי שקורא כל מילה שלך שנים וכמובן כמו רבים, עזרת לי מאד בהכנה למרתונים, שמח מאד שהגעת לאכסניה מכובדת זו, אין ספק שהיא ראויה לך ואתה ראוי לה.

מקווה שתוכל לעזור לחבר בין שני העולמות שכמעט לא נפגשים כאן, בין קוראי ומביני הספורט לעושי הספורט, חיבור שמאד עוזר להבין את הפרטים הקטנים שבונים את הספורטאי ותורם מאד להבנה הרחבה של הספורט.

עומר ח. 4 באפריל 2013

המון בהצלחה נחשון. הטקסטים שלך שימשו לי בעבר כהשראה לפני ריצות מרתון ובמהלך האימונים וכיף גדול שאתה עכשיו בדה-באזר.

Comments closed