הריצה ההיסטורית של רוד דיקסון

30 שנה לריצה המיתולוגית של רוד דיקסון במרתון ניו יורק - שנותרה בעיניי רבים ריצת המרתון הגדולה בכל הזמנים.

 

"It's midnight in Manhattan, this is no time to get cute,

it's a mad dog's promenade, so walk tall, or baby don't walk at all."  (Bruce Springsteen)

30 שנה ושבוע אחד בדיוק.  ה – 23 לאוקטובר 1983. ניו יורק. הבמה האולטימטיבית.

הריצה הבלתי-נשכחת של רוד דיקסון.

לא, אף אחד לא שיער אז לראות תוצאות של 2:03 במרתון, גם לא 2:05 *

אבל יש הבדל בין זמן מהיר על השעון לבין היסטוריה. דרוש אלמנט אחר, פחות מוגדר, פחות מוחשי, פחות אבסולוטי, כדי באמת לרגש, כדי להמחיש –

משהו פנימי, כי הרי "הדברים הממשיים ביותר הם דברים שאין בהם ממש".

מסע של פרוטגוניסט, התגברות על משבר, תנאים בלתי-אפשריים ותפנית פתאומית,

מחיקתן ושינויין של הנחות, הגדרה מחדש של האפשר.

אישיות.  וכן, הזדהות.

לפני 30 שנה בדיוק כתב רוד דיקסון פרק בלתי-נשכח במיתולוגיה של הספורט ושל היכולת האנושית ברחובות ניו יורק.

 

rod dixon

 

***

"That was his obsession: winning. A 1972 Olympic bronze medalist at 1,500 meters, a onetime 3:53 miler, a hardworking and hard-partying and hard-as-nails competitor, the 33-year-old Dixon saw New York as the capstone of his wide-ranging running career. But only if he won."  ( מתוך כתבת סיכום מרתון ניו יורק של קרייג נף מספורטס אילוסטרייטד, מ -ה – 31 לקאוקטובר 1983)

שנות ה- 70 ועד תחילת שנות ה-80 היו שנות הפריחה של המרתון והריצה למרחקים (The first running boom).

היה זה עידן בלתי-חוזר, שנשטף עם ה-Reaganomics ופופ הסינתיסייזרים של שנות ה-80.  עידן שלצערי הייתי צעיר מדי כדי לחוות ולהבין.

זמני המחאה של פוסט-ויאטנם, השיער הארוך והשפמים.  הרוק אנד רול שפשט אל כל התחומים. זו היתה גם תקופתם של רצי הצווארון הכחול הקשוחים.

שורטס קצרים, נעלי Tiger ו-220 קילומטר לשבוע  על הכבישים, בלי פייסבוק ו"פודיומים". הימים בהם היית רץ נגד כל החרא בעולם, ונגד עצמך. אבל גם בעד. בעד משהו בתוכך.

נכון, לא הכל היה מתוק ונחמד. וגם זה הרי חלק מהעניין.

1983, אם תרצו, היא המתיחה המקסימלית של העידן (רייגן מזמן כבר כאן).  בעולם הריצה, בוודאי, היא סימלה אולי את קיצה, וגם את שיאה האחרון, של גישה תרבותית.

רוד דיקסון, עם ציטוט אחד אל-מותי, היה אחד מנציגיה הבולטים. האיש שהשאיר לנו את המשפט ואת תמצית הגישה:  "All I want to do is drink beer and train like an animal"

***

"I’m one of those people who realize that there are great champions everywhere; every village, every town, every country" (Arthur Lydiard).

 

 בשנות ה-60 (חבורתו של לידיארד – סנל, האלברג, מגי ואחרים) וה-70 (שלישיית רצי הבינוניות האגדית – ג'ון ווקר, דיק קוואקס ורוד דיקסון) הפכה מדינת ניו זילנד הקטנה לאימפריה בתחום הריצה למרחקים בינוניים וארוכים.

הרגל ומסורת.  גופיות הריצה השחורות של ה – Kiwis סימלו עצמה ומצוינות.

רוד דיקסון התחיל כמוביל בשלישיה המצוינת של הקיוויס, כשזכה במדליית ארד אולימפית ב – 1,500מ' באולימפיאדת מינכן 1972.  בהמשך הישגיהם של ג'ון ווקר ודיק קוואקס מעט האפילו עליו

(ווקר היה שיאן העולם ואלוף אולימפי, האדם הראשון שרץ מייל בפחות מ – 3:50דק' והראשון שרץ 100 ריצות מהירות מ- 4 דקות)

באולימפיאדת מונטריאול סיים דיקסון במקום הרביעי המאכזב בריצת ה – 5,000מ' ומשם החל בהדרגה לעבור להתחרות על הכבישים, בהצלחה די יפה.

אל המרתון הוא הגיע בשלב מאוחר לקריירה (נצחון במרתון אוקלנד בניו זילנד ב – 1982, בגיל 32, ההתנסות הראשונה והיחידה שלו לפני ניו יורק).

דיקסון היה אחד הרצים הראשונים שהפגינו "טווח" וורסטיליות נפלאים (וגם אורך קריירה) – ממדליות על המסלול ובאליפות העולם במירוצי שדה ועד למרתון.

***

"The world of marathoning had found a new star, and it was clear that the classic race was evolving. Fast. Evolving into a race where tremendous leg speed over the shorter distances would soon become a requisite for leading performances on the world stage”." (הדיווח של הפרשן כריס ווייט במהלך מרתון ניו יורק 1983.  ולא, הוא לא התייחס לדיקסון)

אלברטו סלאזאר, המנצח בשלוש שנים האחרונות, לא זינק ב-1983.  חסרו גם קרלוס לופש (שעתיד לרוץ את המרתון המהיר ביותר דאז, כמה חודשים לאחר מכן) ורוב דה קסטלה.

בכל זאת שדה המתחרים היה עמוס ואיכותי. הוא כלל מקבץ חזק של רצים אמריקאיים, שלישיית ניו זילנדים (כולל דיק קוואקס, עם תוצאה של 2:10)

אבל שני רצים אחרים השתלטו על המירוץ:  גידאמיס שהנגה הטנזני  וג'ף סמית' הבריטי (רץ בעל איכויות דומות מאד לאלו של דיקסון ועם רקע משמעותי על המסלול, לגביו נאמר המשפט שבכותרת).

הקצב?  שיא עולם מטורף – off the charts…  או התאבדות.

שהנגה הוביל 43:26 לתשעה מייל, ו – 63:12 (!!) לחצי המרחק.  מהיר משמעותית מקצב שיא העולם.

סמית' ניסה להצמד אליו אך הבין בעצמו שזה מהר מדי, הוא פיגר בנקודת החצי בתשע שניות בלבד.

ודיקסון?  דיקסון שינן את העקרון:  במרתון אסור לרוץ לפי תכניות של אחרים, אתה חייב לרוץ את הריצה שלך.

אז רוד דיקסון רץ את המירוץ שלו, מאות מטרים לאחור.

***

“When I came off the bridge and looked up First Avenue I saw Geoff and Shahanga a half mile away and said ‘oh my God, it’s not enough time’. Then I looked at the pace car, and it had 47 minutes left, so I said to myself  ‘stay within your pace, stay within your race.’ Slowly they started to come back to me, but it’s a helluva way to run a race.” (Rod Dixon)

 

במייל ה- 17 המהיר, בירידה מהגשר אל ה – First Avenue, סמית' הוריד את הפטיש.  4:28 למייל.  זהו.  שהנגה הוכרע.  המירוץ נגמר?

האמנם?

ג'ף סמית' הוא לא פראייר.  הוא חזק. והוא ידע איך לנצח.**  הוא גם הוביל בפער גדול (עם כל הבטחון שזה נותן).

כל הסימנים הראו שזה היה היום הגדול שלו.  והוא נלחם עם כל מה שיש לו.

בינתיים, דיקסון מאחור לא מסוגל היה להגביר – גם לא ניסה – ובכל זאת לאט לאט ובסבלנות הוא כרסם.  לאט אבל בהתמדה.

נראה היה בלתי-אפשרי שיספיק.   I was running out of real estate, הוא שחזר- הבנתי ש"עומד להגמר לי הנדל"ן".  (איזה משפט ענק!)

וכל הזמן הזה שינן דיקסון בראשו משפט נוסף, למקרה שבכל זאת יצליח להגיע:  A miler's kick does the trick (מעט אירוני, שכן התוצאות של דיקסון ושל סמית' בריצת המייל היו כמעט זהות).

***

זהו.  כאן מסתיים תפקידן של המלים.  מכאן, צפו בעצמכם בחצי הקילומטר האחרון (לא תצטערו):

תמונת סיום.

2:08:59.

"Look at him, on his knees, his eyes to the heavens".

הריצה המיתולוגית של רוד דיקסון.

***

“That win was the topping off my whole career. New York is the one you have to win.”  (Rod Dixon)

 

 

*  התוצאה הטובה בעולם היתה אז 2:08:13 של אלברטו סאלאזאר – בדיעבד התברר שהושגה על מסלול קצר ב-148מ' – בערך 27 שניות (מרתון ניו יורק 1981).

** ג'ף סמית' סגר מעגל כשניצח במרתון בוסטון, באופן משכנע, ב-1984 וב-1985.  בכל זאת, הוא נכנס להיסטוריה בעיקר בתור המפסיד בריצה ההיסטורית המדהימה מול דיקסון.

 

מקורות בהם נעזרתי לכתיבת הפוסט:

הפרק מספרו של William Cockerell, The 50 Greatest Marathon Races of All Time

הכתבה של Sports Illustrated מ – 1983 – Craig Neff, There Was No Nixing Dixon

יישאר שם הפטיש (סיכום מרתון פרנקפורט)
"תנו לי עוד כאלו מופעים" (לקראת מרתון ניו יורק)

תגובות

  • חלפס

    מעולה!
    מעניין שזליגת רצי הבינוניות המהירים כבר התרחשה אז אבל ההבנה שהם מראש יכולים להביא את המרתון לקצבים חדשים עדיין לא הופנמה.

  • אריאל גרייזס

    איזה יופי. נראה לי חלום לרוץ את המרתון הזה.
    איפה עומדת התוצאה של דיקסון במרתון קשה כמו זה של ניו יורק, ביחס לימינו?

    • נחשון שוחט

      ב - 2011 ג'פרי מוטאי רץ 2:05:06 בניו יורק, עם חצי שני ב- 61:47. כדי להבין, מסלול מרתון ניו יורק הוא קשה (עליות בגשרים ובסנטראל פארק). מוטאי שיפר את שיא המסלול ב- 2:37 דקות! נגיד את זה ככה - ריצה מרשימה לא פחות בעיניי משיא העולם של קיפסאנג. לאורך השנים תוצאת המנצח במרתון היתה בין 2:08 ל - 2:10. מוטאי, אגב, מצהיר שהוא ינסה לשפר את שיא המסלול שוב השנה (אני סקפטי).

      התוצאה של דיקסון היתה מנצחת את רוב המרתונים בניו יורק בין 1984 ל - 2009 (בשנים האלה רק 7 פעמים המנצח רץ מהר יותר) כאשר רק פעם אחת - 2:07:43 ב - 2011- ירדו בניו יורק מ - 2:08 לפני מוטאי.
      http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_winners_of_the_New_York_City_Marathon

      ובהחלט אריאל - לרוץ את מרתון ניו יורק - אחד החלומות.

  • גיסר

    "שורטס קצרים, נעלי Tiger ו – 220 קילומטר לשבוע על הכבישים, בלי פייסבוק ו"פודיומים". הימים בהם היית רץ נגד כל החרא בעולם, ונגד עצמך."

    זה כל מה שצריך

    • ברלינאי

      וחשמלית זנינה ומהירה!

  • איציק

    יופי של כתבה, יופי של סיפור.
    לראות את שני אלה רצים היום נראה קצת הזוי. מבנה הגוף שלהם כל-כך שונה מהמובילים היום וגם סגנון הריצה נראה הרבה יותר נוקשה, ועדין איזו תוצאה ואיזה סיפור...

    • shohat

      תודה על התגובה איציק.
      הייתי מציין שדיקסון בשיאו שווה גמר אולימפי ב1500 גם היום, עם outside chance אפילו למדליה בריצה טקטית.
      לגבי רצים בעלי מבנה גוף כבד יחסית ראינו בשנים האחרונות את מוטראם האוסטאלי הנפלא, סולינסקי האמריקאי וטגנקאמפ. כולם סאב 13 ל 5000. במרתון קשה להם יותר להתחרות עם רצי ה2:06 ומטה.

  • ליאור

    נחשון,

    אני קורא את הכתבה בבוקרו של יום רביעי 4 ימים לפני המרתון הראשון שלי ואני כאן בניו יורק. תודה על הפוסט הנהדר, המילים, תודה על הוויזואליזציה ותגיד לגיסר שהצ'ק ליסט שלו חזק לא פחות מהסיום של דיקסון :-)

    ליאור

    • shohat

      איזה כיף לך. בהצלחה!!

      • ליאור

        תודה!

  • אלכס דוקורסקי

    כיף לקרוא ומרתק לצפות ולהקשיב לרוד דיקסון. הגישה לפיה יש להיצמד במרתון לתכניתך האישית ולא להיגרר לקצבים של הרצים האחרים, הוא כל כך נכון, אך פעמים רבות מאוד קשה ליישום ולביצוע, מה שהופך את ההצלחה - המעידה על משמעת אישית גבוהה ומודעות עצמית (תוצאות האימונים הקשים) - למאוד מרשימה.

    מאוד מרגש לשמוע את דברי ההערכה של דיקסון לסמית', יריבו. וזו הרי, כיבוד היריב, מהות הספורט התחרותי. ללא התחרות, בלתי-אפשרי יהיה לנצח, ומכאן גם ההערכה למי שמאפשר אותה.

    איציק העלה נקודה מעניינת. נדיר מאוד יהיה למצוא היום רצים, בעלי מבנה גוף כמו של דיקסון, אשר קובעים תוצאות כאלה במרתון. מניח שגם באותה התקופה לא מדובר היה בחיזיון נפוץ, אבל יותר מאשר היום, לבטח.

    נחשון, יישר כח גדול על הדברים.

  • אלכס דוקורסקי

    אה, וכמה נכון הוא המשפט המצוטט של ארתור לידיארד. האלופים הפוטנציאליים קיימם בכל מקום...

  • גיסר

    ליאור
    שיהיה בהצלחה
    תרוץ חזק

    • ליאור

      תודה גיסר!

  • ערן ד

    מרתק נחשון, תודה
    נראה מעניין הספר של Cockerell, האם גם המרתון בבוסטון 82 נכלל בו?

    http://www.youtube.com/watch?v=FmzljrUrwKE

  • Zak

    נהדר, תודה!

  • ערנג27

    יא רבאק נחשון, איזה פוסט. הרווחת את הסטייק שלך להיום.

    אם לא היית קיים היינו צריכים להמציא אותך.

  • יעקב

    אדיר! מרגש מאוד הסיום.
    למרתון הבא שלי אני בא עם שפם!

    • ariG

      Movember בפתח. עכשיו רק נותר לרוץ...

  • ariG

    וואלה גדול אתה, איזה כיף, עד כדי כך שאפילו המבוא הקיווי נסבל. , אני מתאר לעצמי שנהנית לא פחות מלכתוב אחת זה..
    אגב- מתי בפעם האחרונה מישהו חזר מפיגור של שתיים וחצי דקות במייג'ור וניצח? נראה לי הזוי שדבר כזה יקרה כיום...

  • YG

    בדיוק השבוע צפיתי בריצה הזו לאחר פוסט בלטסראן לגבי ההופעות הגדולות אי פעם במרתונים.. אני חושב שיש לריצה מקום טוב למעלה, אבל בייג'ינג או בייג'ינג של ז"ל הייתה ריצה יותר גדולה.

    נחשון- מרטין לל בזמנו (נדמה לי ב-2006) לקח מקום שני בלונדון, עם "קיק" מדהים בסיומת בשביל לעבור את( רמאללה?) המקום השלישי. משום מה אני לא מוצא את זה ביו-טיוב. אתה זוכר את זה? זה אחד הרגעים הגדולים גם..

  • יורם אהרוני

    "...חסרו גם קרלוס לופז (שעתיד לרוץ את המרתון המהיר ביותר דאז, כמה חודשים לאחר מכן)". קרלוס לופש קבע את "הישג השיא" במרתון רק בשנת 1985 ברוטרדם (20.4.1985) ולא כמה חודשים לאחר ניו יורק.
    דיקסון הוא דוגמה נדירה לרץ בינוניות ברמה עולמית שעשה הסבה למרתון אך הדבר כמובן נפוץ בהרבה ברמות הישג יותר נמוכות דוגמת רמה ישראלית (יאיר קרני, עמית נאמן, גיזאצ'ו יוסף וכדומה) ואצל נשים (גרטה וייץ, פולה רדקליף ועוד). האם רצי בכירים כיום במרתון אין להם יכולת טובה במרחקים בינוניים? זו שאלה מאד מעניינת. ככל שעולה הרמה, כך גם יש נטייה להתמחות בתחום צר של מרחקים. שיא העולם ב-1500 מ' בשנת 1972 עמד על 3:33.1 (ג'ים ראיין, 1967). ב- 1982 הוא עמד על 3:31.4 (סטיב אובט, 1980), ב- 1992 כבר 3:28.86 (נור א דין מורסלי) ומאז 1998 הוא כמובן 3:26.00 (הישאם אל גרוז'). "הישג השיא" במרתון בתקופה המקבילה: 1972 - 2:08:33.6 (דרק קלייטון, 1969), 1982 – 2:08:18 (רוב דה קסטלה, 1981), 1992 – 2:06:50 (בליינה דינסמו, 1988), 2002 – 2:05:38 (חאליד חנוצ'י) וכיום כמובן 2:03:23
    ככל שעולה הרמה יש להניח כי הרצים יחפשו יותר מהר את הנישה שלהם.
    היילה גברסילאסה קבע תוצאה של 3:31.76 באולם בריצת 1500 ב-1998 וכמובן הגיע במרתון ל-2:03:59, 10 שנים מאוחר יותר. מו פארח מדבר על מרתון באביב הקרוב ובינתיים קבע העונה 3:28.81 ב-1500 ו- 1:00:10 בחצי מרתון שהוא "עם קצת יותר מדי ירידה" (slightly downhill). "דאבל" מרשים של חצי מרתון ו-1500 יש לסטיב אובט ששבוע לפני ניצחונו בגביע העולמי בריצת 1500 מטר בשנת 1977 (3:34:45) ניצח בריצת חצי מרתון ב-1:05:38 אליה נרשם ברגע האחרון רק כי החמיץ מטוס לתחרות אחרת בה התכוון להשתתף.
    אין משהו לזכר לו ריד?
    בקונצרט לרגל 30 שנה לפועלו של בוב דילן הוא בחר באופן מוזר שיר די נשכת של דילן מתחילת שנות השמונים – Foot of Pride
    יש אח ששמו ג'יימס, פנים ושמות לא נשכח
    דמו מעורב, לחייו שקועות
    לשמש הישיר מבטו ואמר כי את הנקמה רק הוא ייקח
    אבל הוא שתיין, ואפשר לערבב מחדש משקאות
    שירי לי עוד שיר על אהבתך אליי, לזר וללבנה
    ועל אהבתך לארול פלין למענו תיפלי על חרב או תחתכי גרון
    בימים אלה של חמלה בהם ההליכה בתלם היא באופנה
    אמרי לי עוד משהו טיפשי לפני שינעץ מסמר אחרון בארון
    אין כל דרך חזרה
    כאשר אתה צועד בגאון
    אין דרך חזרה

    דילן התעסק במוות מתחיל דרכו. כנראה שגם את לו ריד הנושא הזה העסיק.

    • נחשון שוחט

      כמה הערות:
      1. הראשון ברשימת הרצים הישראלים בהקשר הזה צריך להיות דב קרמר, שהחזיק בשיאי ישראל ב - 1,500מ' (3:41.83), 3,000מ', חצי מרתון ומרתון (2:15:45). הוא גם היה אלוף ישראל בטווח מקצועות של 800- מרתון בו זמנית.
      2. ברמת העלית העולמית יש להזכיר את אליהוד קיפצ'וגה: 3:33.20 ל - 1,500, 3:50.40 למייל, 12:46.53 ל - 5,000מ' (+ אלוף עולם), 26:49.02 ל - 10,000מ' (+ ארד אולימפי), 59:25 לחצי מרתון ו - 2:04:05 למרתון. מבחינת טווח על פני כל הקשת - הוא שני רק לגברסלאסי.
      3. בטווח של 800 עד 10,000מ', מבחינת תוצאות, ישנם מרשימים מסטיב אובט, כולל סעיד אוויטה, מו פארה, ואפילו אלן ווב (1:42/27:34). (אני לא טוען בשום אופן שווב היה אתלט בקליבר של אובט - שהיה שיאן עולם ואלוף אולימפי).
      4. 2:07:13 ייתן לפארה שיא בריטי במרתון (1,500, 5,000, 10,000 וחצי מרתון כבר יש לו).
      5. רוב רצי העלית במרתון היום, בוודאי רצי ה - 2:04 ומטה, הם רצים של סאב 13 ל - 5,000מ' מבחינת היכולת (גם אם הם נמנעים מלהתחרות במרחקים הקצרים יותר וקופצים ישר לריצות הכביש). כך שמצד אחד אתה צודק שישנו צורך - אם לא הכרח - ב"התמחות" תחרותית. מצד שני, היכולת הבסיסית הדרושה להצלחה במרחקים בינוניים אכן הפכה ל - requisite להצלחה במרתון ברמה עולמית (כפי שנבא אותו פרשן בציטוט שבפוסט).
      6. גברסלאסי עדיין מס' 1 בקטגוריית "הטווח" (בין שאר הקטגוריות שהוא שולט בהן).
      7. רוד דיקסון נותר למיטב ידיעתי היחיד שזכה במדליה אולימפית ב - 1,500מ' ולהישג בקנה מידה של נצחון במרתון ניו יורק (בתוצאה מעולה לתקופתה).

      • יורם אהרוני

        תודה על התוספת של דב קרמר, הכבוד בהחלט מגיע לו!
        בשנים הראשונות של מרתון הכנרת (טבריה) הייתה התלהבות גדולה ו"כל אחד רצה לרוץ מרתון". לא היה בארץ ידע איך להתכונן לריצה הזו כי בעצם, לפני כן, המקצוע הזה לא היה קיים בארץ. לכן גם ההתקדמות הייתה מאד גדולה בשנים הראשונות: במרתון של עונת 1977/8 (31.12.1977) היה יאיר קרני ראשון בין הישראלים עם 2:39:01 (בגיל 26) ב-1981 הוא רץ 2:17:34. הישראלי הראשון במרתון הכנרת השני היה אלי אביסרור שבאותה עונה ניצח גם בריצות ל-5000 ו-10000 באליפות ישראל. אפילו רצי נוער התחילו לרוץ מרתון: שלמה אזולאי רץ מרתון כבר בגיל 18, ויובל רחמילביץ' ויחזקאל חליפה בגיל עוד יותר צעיר. אני זוכר אפילו שהאיגוד מנע מרץ ה-800 הצעיר עדי חלילי להשתתף באחת השנים. ראשון המתפכחים היה כנראה איליה בר-זאב, במיוחד בעבודתו עם זהבה שמואלי, שאחרי מרתון הכנרת הראשון ב-1977 (חולוצת רצות המרתון בישראל יחד עם אחותה מזל שלום- בן נעים) העביר אותה כמה שנים לריצות בינוניות, לפני שהחזיר אותה למרתון.

  • עפר ויקסלבאום

    יופי של כתבה, נחשון.
    שירה בתנועה.

  • אופיר

    מדהים לראות כמה דיקסון גדול פיזית, בנוי ושרירי לעומת ערימות המקלות שרצות היום. הוא בטח שקל פי שניים וחצי מקיפסאנג, והירכיים שלו עבות בערך פי שניים.

    כיף לראות סרטון על אנשים אמיתיים שמספרים באופן גלוי על המחשבות שלהם והקשיים שלהם. ספק אם נראה משהו כזה מהאתלטים בני זמננו.

    • אלכס דוקורסקי

      אולי דווקא נראה. אבל רק (כנראה) במבט לאחור, שנים לאחר האירועים. דיקסון עצמו מספר זאת רק שנים לאחר המרתון. באותה התקופה, לפני כשלושים שנה, לא חסרו יריבויות ספורטיביות עזות (למשל בין סבסטיאן קו וסטיב אובט).

      • אופיר

        אלכס,

        אתה כמובן צודק בנוגע לרטרוספקטיבה, אבל היה משהו בספורטאים כמו דיקסון, אנושי ואותנטי, כפי שנחשון הפליא לתאר בפוסט. אנשים קשוחים ומשופמים (מדהים כמה הוא נראה צעיר יותר שנים אחרי, בלי השפם) מצד אחד, אבל לא מסתירים אפילו עווית אחת של סבל או של מאמץ על הפנים.

        התחושה שלי היא שעם ההתמקצעות ושטף הקנייתים (המבורך, ברובו), העסק נהיה קצת מכני והדמויות פחות מושכות. כמובן שכל זה לא תופס לגבי גברסילאסי ישתבח שמו לעד.

        וכמובן, לא התחלתי אפילו לדבר על הסמים.

        • shohat

          התושה הזו נובעת בעיקר מ - bias תרבותי ומפערי שפה ותקשורת. רצים מזרח אפריקאים מתקשים להתבטא באנגלית, ורובם גם נוטים להיות מופנמים יותר ומינימליסטיים בהופעות התקשורתיות. אלו רצים שלכל אחד מהם סיפור משלו, אישיות, חוויות ותובנות. אני משוכנע שבאיטן ובאלדורט לא חסרות יריבויות. בקיצור, הבעיה היא אצלנו (הקהל, התקשורת שצריכה להנגיש את הסיפורים) ולא בכך שחסרים סיפורים ודמויות מעניינים. זה חלק מהרושם שאני מנסה לתקן כאן (כלומר, את התפיסה הרווחת א-לה ויינגרטן של אתיופים מול קנייתים, מבלי להתעניין יותר מדי מעבר לכך).

  • אלכס דוקורסקי

    ייתכן שעובר זמן מה (לעתים אולי אף שנים) עד שכל החוויה "מתעכלת", ואז אכן אפשר להוציא זאת החוצה...

  • גיסר

    http://www.bunnhill.com/BobHodge/Rodgers/TrainingLogs/br75traininglog.htm

    plain and simple

    כל בוקר שאתם מתחילים לחשוב...

    תפתחו תלינק

    תמצאו את היום הספציפי

    ותבינו

  • פייביש

    אחלה פוסט נחשון. בנוסף לסטייק הרווחת גם את הגזוז מנטה. להביא לך אייריש קרים?

    כמה נחישות ואומץ צריך כדי לרוץ את הריצה שלך ולא של אחרים מסביבך. ראינו לא מעט דוגמאות בסתיו הזה של כאלו שלא היה להם את האומץ, ברצי עילית אבל לא רק. ענק הדיקסון הזה.

  • דודי

    הוא כל הזמן מדבר על לרוץ את התוכנית שלך. איך מדדו קצבים לפני עידן ה-GPS?

    • נחשון שוחט

      א. בקרת קצב על סמך סימוני נקודות הק"מ/מייל לאורך המסלול.
      ב. רץ מנוסה ומאומן יודע לנטר את רמת המאמץ. "קצב מרתון" מוכר היטב מהאימונים.
      ג. גם היום בעידן ה - GPS, בעיניי זו טעות להסתמך על שעון GPS במירוץ (בהנחה שהמסלול מדוד נכון, הסתמכות על הגרמין רק תטעה).

  • מרתון ניו יורק – התוצאות | למרחקים ארוכים

    [...] של המרתון הזה היתה ללא ספק פריסקה ג'פטו הקנייתית, ש"דפקה רוד דיקסון".  בפוסט על דיקסון מלפני מספר ימים, אחד המגיבים (חברי [...]

Comments are closed.