משפטי השבוע (אסוציאציות חופשיות)

על האלבום החדש של מקרטני והקשר האקטואלי, השיר המייצג ביותר את שנות ה - 80, מהלך פוטבול אדיר, ה - Beatle האהוב מכולם, ועל אורכידאות כמשל.

 

 

new

 

1.

מגישה צעירה בגלגל"צ, חמישי בערב, בסיום התכנית הנהדרת לכבוד אלבומו החדש של סיר פול, סיכמה כך:  "האלבום הזה חשוב לביסוס מעמדו של פול מקרטני כאחד מגדולי היוצרים של הרוק".

כן, תחשבו על זה…

כמו שהקריירה של מייקל ג'ורדן במדי הוויזארדס חשובה לביסוס מעמדו כפנומן כדורסל (וספורט בכלל).

כמו שהמקום השלישי של היילה גברסלאסי בחצי מרתון ה- Great North Run השנה חשוב לביסוס מעמדו כגדול הרצים למרחקים.

כמו שמנת הסלמון חשובה לביסוס מעמדה של מסעדת הסטייקים הניו יורקית פיטר לוגר כמסעדת-על (בדקתי, ישנה בתפריט מנה כזו.  בהתחלה רציתי לכתוב חזה עוף, אבל אין).

כמו שהתפקיד של אל פצ'ינו ב – Heat חשוב לביסוס מעמדו כגדול שחקני הקלנוע של דורו.

כמו שהטור של שלמה ארצי בידיעות (אני משתדל לקרוא אותו אבל ממש מתקשה, לעתים רחוקות אני מצליח להבין מה הוא רוצה) חשוב לביסוס מעמדו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר על התרבות הישראלית.

כמו שמחנה שנלר חשוב לביסוס מעמדה של ירושלים כעיר בעלת חשיבות היסטורית.

אפשר להמשיך את המשחק הזה בלי סוף (ובשביל הטעם הטוב חסכתי מכם את הבדיחות הפרטיות ואת הגירסאות הפחות פוליטיקלי-קורקט, והיותר ארסיות).

אם תרצו, המגישה בגלגל"צ גם תמצתה, באמצעות "משל האלבום החדש של מקרטני", את הטעות הבסיסית של הפרקליטות בפרשת ליברמן.  אחרי ששנים בונים נרטיב של שחיתות אולטימטיבית וחוצת גבולות (שוחד והלבנת הון במאות אלפים) לא מגישים לבית המשפט תיק גבולי ומחורר, באופן מאולץ ובאיחור.  ספיח.  שאריות קרות.

בפסיכולוגיה ובפוליטיקה הריאליסטיות של המשפט, גם זו סיבה טובה מספיק לזכות.

(בתמונה:  עטיפת האלבום החדש של מקרטני, New).

2.

"The eighties fucking ruled man, but then that Cobain P*$%^*^  came and ruined it all" (Randy the Ram, The Wrestler)

מצעד שירי שנות ה- 80 של יום שישי היה פרץ נעים של נוסטלגיה.  יותר נכון, הרבה סוגים של פרצים נעימים של נוסטלגיה.  (ביניהם גם תמונות שאליהן, ברגע אחד, הייתי חוזר, כדי לבקר וגם קצת לעודד את הילד החמוד אך מעט מפוחד שאני זוכר משם).

שיר העשור מבחינתי יכול להיות אחד, ורק אחד.

Sounded sad upon the radio, moved a million hearts in mono.

 

 

לא רק כי זה שיר יפה, שיר מיוחד, שיר שנשאר ומעורר תחושת זכרון נושן ונעים לאורך הגב, געגוע למי ומה שפעם היית.   אלא גם כי זה שיר שממש מגדיר תקופה, או לפחות את תחילתה.

3.

"The play 70 chip and the name John Riggins will be forever linked with the most dramatic touchdown run in football history".

אם כבר חזרנו לשנת 1982-1983, אז אני נזכר גם שהייתי אז ילד בכיתה ד' במיאמי.  Come on Eileen עם כמה להיטים נוספים, היה קורס המבוא שלנו ל  -MTV.  ניצניה של תרבות חדשה, של תפיסה חדשה, של שפה חדשה.

היתה עונה של שביתה, ואחריה, הדולפינס חזרו אל הסופרבול.  במיאמי היה חם ונעים, עוד יותר מתמיד.

לא הבנתי אז שום דבר בפוטבול אבל את מה שג'ון ריגינס עשה לנגד עינינו, ואת ניפוץ חלומותיה של עיר במהלך אחד, הבנתי היטב.  אי אפשר היה שלא להבין.

הנחת העבודה היתה פשוטה: אם אתה מצליח לבודד את ריגינס מול קורנרבק, כל קורנרבק.  הוא יוכל לרוץ 40 יארד אל ה- endzone גם אם הקורנרבק נתלה לו על הירך כל הדרך.

וזה בערך מה שהיה.  ככה זה נראה:

מהלך עצום.  מסוג המהלכים שהם בעצם "דף בספר" ומסבירים את המיוחד במשחק הזה.

4.

יונתן גפן כתב בטור שלו לפני כמה שנים על התחושה המדכאת בגלל שמתו כבר שניים מהביטלס, וגרוע מכך, הוא הדגיש:  "מתו שני הביטלס הלא נכונים".

האלבום החדש (המעניין והבכלל לא רע, משמיעה ראשונה) של פול מקרטני עורר אצלנו בקבוצה מחדש את השאלה הנצחית:  אז מיהו ה"ביטל" שאתה הכי אוהב?

חלפס (שאתם מכירים מכאן – בוודאי מוסיקולוג כשיר ממני) הציע שמהתשובה לשאלה הזו אפשר ללמוד לא מעט על אופיו של אדם.

הנה, כך לדוגמה:

ג'ון – אישיות.  ציניות.  התרסה.  מרדנות.  אלה שרוצים לקבוע את הכללים עבור עצמם (וכעבור זמן, גם עבור אחרים).  בעלי נטייה לחשיבות עצמית.  השיר המייצג:  And Your Bird Can Sing

פול – איכות ומצוינות, בשילוב קונפורמיזם.  אומרים אמת, אבל גם נוטים לרצות.  אנשים שאוהבים "המנונים" ולהיות "נכונים". גם אנשים שמייחסים ערך אינטרינזי לאיכות ולדיוק. (עלולים להיות בוקים, או גרוע מכך – חובבי פופ).  השיר המייצג:  Hey Jude.

ג'ורג' (נדמה שהבון טון כיום הוא לבחור בג'ורג') – אנשים שאוהבים להרגיש מיוחדים.  גם בטעם שלהם.  המיוחדות כתכלית. תמיד יסתייגו מבחירת הרוב, ידגישו את האלטרנטיבה.  הם עשויים להיות מיוחדים אותנטיים, שלמים עם דרכם וצנועים, או בגירסה הגרועה אנשים "מעניינים בשביל להיות מעניינים", מעניינים יומרניים (שזה ההיפך ממעניין.  זה מעייף). אגב, לעתים נמצא אצל אותו האדם את שתי הגירסאות גם יחד, מבלי שהוא עצמו מסוגל להבחין, ביחס לדעותיו והעדפותיו, מהו מה.  השיר המייצג:  Something.

רינגו – חלפס הציע כאן "אנשים עם הומור עצמי".  ואני מתקן:  אנשים עם הומור עצמי על חשבון המהות, ולא לצידה.  השיר המייצג:  Octopus's Garden.

אני, לא קשה לנחש, מאז ומתמיד הערצתי את פול מעל כולם (ככל שהתבגרתי חדרו יותר אלמנטים של ג'ון ושל ג'ורג' – ייצוג למה שהייתי רוצה להיות, ולו מעט, יותר ממי שאני באמת, ציפור חופשית.  אל תטעו:  כל מי שהוא "פול" לעולם יקנא ב"ג'ון").

מאד מאד אוהב את ג'ורג' אבל זוכר גם ששני ה – Claims to fames שלו הם בסופו של דבר סולו הגיטרה האל-מותי של חברו הטוב אריק קלפטון ב – While My Guitar Gently Weeps, והשיר הענק שאותו קלפטון כתב בעקבות הרומן עם האשה שלו (Layla).  במחשבה שניה, אלו בעצם רק סיבות נוספות לאהוב אותו.

5.

אני קורא בהנאה רבה את "שתיים דובים" של מאיר שלו הנהדר.  על אורכידאות:

"אז שתדעי לך שמבחינת משפחת תבורי ומשתלת תבורי זאת הכרזת מלחמה.  זה העד-כאן שלנו.  הקו האדום.  אם יש צמח אחד שכולנו מסכימים שהוא לא נסבל, זה אורכידאות.  אפילו דליה לא סובלת אורכידאות, למרות שזה מתאים לה לאהוב אותן.  אני לא מדברת על סחלבי הבר הקטנים של סבא זאב, שאותם בכל מקרה אף אחד לא רוצה לקנות, אלא אורכידאות-אורכידאות.  הצמח הכי פלסטיקי, הכי קיטשי, הכי מפונק, הכי נובורישי, הכי מתנשא, הכי פוזאי, הכי שופוני, הכי תאהבו אותי, הכי לא מכאן שיכול להיות".

גאון מאיר שלו.

האורכידאות כמשל.

6.

"Back then long time ago when grass was green"

 

הכבוד של זולוטולוב
הניצחון על פולהאם - דומיננטיות

30 Comments

אורית 9 בנובמבר 2013

נחשון אתה כותב נפלא.פשוט ענק. נהניתי מאוד כמו תמיד. נשיקות . אורית

אורית 9 בנובמבר 2013

נחשון אתה כותב נפלא. נהניתי כמו תמיד לקרוא. צחקתי על הדוגמאות בהתחלה (חבל שלא המשכת ברשימה). נשיקות. אורית. צביקה שקרא לצידי בטח יתייחס לבד

נחשון שוחט 9 בנובמבר 2013

תודה אורית וצביקה. איזה כיף לי שאתם כאן!

אבי ח 9 בנובמבר 2013

אפשר להמשיך את המשחק הזה בלי סוף (ובשביל הטעם הטוב חסכתי מכם את הבדיחות הפרטיות ואת הגירסאות הפחות פוליטיקלי-קורקט, והיותר ארסיות).

תמשיך… פליז..
זה עושה לי נעים באיזור החלציים וחיוך ענק על השפתיים…

עוד.. עם בדיחות פרטיות…:)

נחשון שוחט 9 בנובמבר 2013

נמשיך בפורום המתאים- נעשה ביחד רשימה שזר לא יבין.

צביקה 9 בנובמבר 2013

תעעוג כתמיד.
כבוגר פיטר לוגר, אין על הסלמון שלהם…סתם סתם

Amir A 9 בנובמבר 2013

בתור מי שבגיל 10 הקירות בחדר שלו כבר היו מכוסים במאות תמונות של הביטלס שנגזרו מעיתונים (אחרי הכל לא היו אז מחשב או עיתוני מוזיקה זמינים. כל תמונה מטושטשת של הביטלס שהופיעה במעריב או ידיעות היתה חגיגה), השאלה של פול או ג'ון היתה חשובה במשך הרבה שנים כמעט כמו השאלה על משמעות החיים. כשאתה צעיר אז ג'ון היה כמובן הבחירה המועדפת. בתור נער מתבגר היה קל יותר להתחבר למישהו שנתפס כמורד וחתרן ולא למישהו שגם סבתא שלי יכולה להנות מהשירים שלו. אבל עם השנים שני דברים השתנו: אתה לומד יותר להקשיב למוזיקה עצמה ולא לכל החרטא שמסביב. וכשאתה עושה את זה אתה מגלה עד כמה מקרטני הוא מלחין ענק. היכולת שלו לשים את התו הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון היא לא תאמנה. הדבר השני קרה לי אחרי גיל ה-40 כשהצטרפתי ללהקה שמנגנת בפאבים מקומיים. רק כשהתחלנו לנגן שירים של הביטלס הבנתי עד כמה מקרטני הוא נגן בס ענק. חבל שבגלל הגאונות שבלחנים ובגלל החשיבות וההשפעה של הביטלס אנשים מפספסים את העובדה שהבנאדם יודע לנגן על הבס.

סימנטוב 13 בנובמבר 2013

מצטרף תיארת את תחושותיי בול, בצעירותי זה היה לנון בעשר פלוס האחרון זה פול ובענק.

red sox 9 בנובמבר 2013

אבחנה מדויקת לגבי העמוד של שלמה ארצי. פעם כתב שם מישהו שלא תמיד היה לו מה לומר, אבל תמיד הבנת מה הוא מנסה להגיד. היום כותב שם מישהו שיש לו הרבה מה לומר על הרבה דברים, אבל אתה לא מבין כלום.

יורם אהרוני 9 בנובמבר 2013

בהקשר לשאלה את מי מהביטלס הכי אוהבים. נזכרתי בקטע מ"מילקווד" של דילן תומס:
מרת אורגאן מורגאן (אשתו של נגן האורגאן): …לפעמים פרד מוצא חן בעיני יותר, לפעמים ארתור. מי מוצא חן בעיניך, אורגאן?
אורגאן מורגאן: אוו, באך בלי שום ספק. באך תמיד טוב בשבילי.
מרת אורגאן מורגאן: אורגאן מורגאן, אתה לא הקשבת אפילו למילה אחת ממה שאמרתי. זה העוגב שאתה עוגב עליו כל הזמן…
קול א': והיא פורצת בדמעות ובאמצע יבבתה המלוחה היא משפדת במומחיות דג סנדל קטן ומשקנאת אותו בשלמות.
אורגאן מורגאן: ואחר כך פלסטרינה
קול ב: אומר אורגאן מורגאן

matipool 9 בנובמבר 2013

אחלה טור אבל לדה נירו יהיה מה להגיד על הבחירה שלך בפאצ'ינו ( ובוא נמחק לשניהם את 10-15 השנים האחרונות ) .
מצעד שנות ה-80' היה ענק מבחינתנו בזמן אמת . עורר הרבה דיונים ושאלות וכבר לא היינו אז ילדים ( בני 22 ) . זו הייתה יציאה מבריקה של תמיר קמחי וקובלנץ . כמה התחבטתי ביני לעצמי עם הבחירות שלי ובסוף בחרתי את גאווה של יו-2 שחדר אלי בעוצמה מטלטלת כשהייתי בן 16 .
די מדהים שהעיר ליברפול הוציאה שני דברים כל כך נעלים ונשגבים ( הדבר השני הוא מועדון הכדורגל של ליברפול כמובן ) . קצת מוזר שאין לביטלס אפילו קצה מבטא סקואזרי .

פאקו 10 בנובמבר 2013

יציאה יציאה, רק חבל שהשיר שלקח במצעד הזה היה מסוף שנות ה-70 (The Wall).

פאקו 10 בנובמבר 2013

ואגב שיר העשור שלי היה Will you של הייזל אוקונור.

matipool 10 בנובמבר 2013

צודק לגבי The wall .
האמת שגם מקום שני שלי היה יו -2 ( במקום בו לרחובות אין שם ) ושלישי היה כל נשימה שלך של פוליס שהפתיע וסיים במקום השני במצעד .

עדי אבני 9 בנובמבר 2013

ענק, נחשון. קראתי עם חיוק שלא נמחק לי מהשפתיים, ונגמר לי מהר מדי.
כמה הערות:
א. תמיד אהבתי את השיר הזה של דיקסי מידנייט ראנרס. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על המלים. ממזר הבחור..
ב. ביטלס- כמו הרבה התחלתי כג'ון. כשעמדתי על דעתי זה היה ג'ורג'. כנרה גם שאני עומד בקרטריון של המיוחדג'ות, או המיוחדג'ות וואנבי שהצבת. וsomething ו-here come the sun הם הרבה יותר שיא יצירתו מליילה, לדעתי.

כסיפוביץ 10 בנובמבר 2013

אצלי השאלה בין אם זה ג'ון או פול תמיד הסתיימה בתשובה אחת-
גימי פייג.

אופיר 10 בנובמבר 2013

+++
למרות שאני סאקר של הגרסה המעונבת שלו: דיויד גילמור.

חלפס 10 בנובמבר 2013

1. המחמאות לנני. אני בסך הכל אמרתי שזה כמו שמרתון טבריה 2011 הגידר את חיים זרגרי כרץ מרתון משובח
2. אמור לי מיהו הביטל האהוב עליך ואומר לך מי אתה לא רלוונטי היום כשכל היפסטר יגגל את הניתוח של נחשון

בני תבורי 10 בנובמבר 2013

נהדר!

ליאור 10 בנובמבר 2013

נחשון, אני חושב שאת כל הקרדיט שהיה לך בגלגל"צ שרפת במחי פוסט אחד :-) מה תגיד עכשיו לדלילה?

אבל בתכלס אתה צודק. אני עם האריסון…

נחשון שוחט 10 בנובמבר 2013

תגובה מעולה שקיבלתי לפוסט הזה (מבלי לחשוף את זהות המגיב): "הפוסט הזה חשוב לביסוס מעמדך ככותב רציני". טושה!
(צריך להיות גם קצת רינגו כדי ליהנות מעקיצה כזו).

אלי יאני 11 בנובמבר 2013

גם אם שני החבר'ה הלא נכונים היו מתים והנכונים היו חיים, גפן היה מתעקש ששני החבר'ה הלא נכונים עדיין חיים.

נני 11 בנובמבר 2013

ג'ורג' מרטין, נחשון- ג'ורג' מרטין.

נחשון שוחט 11 בנובמבר 2013

1+

ש. בן ד. 12 בנובמבר 2013

נחשון,
נפלא כתמיד.

שתי התייחסויות:
1. השלאג (קצפת) בפיטר לוגר יכול להתעלות גם על הסטייק.

2. אני תמיד הייתי עושה את המשחק של הביטלס על הפינק פלויד…

shohat 12 בנובמבר 2013

תודה.
פינק פלויד היא ללא ספק הלהקה המשמעותית בחיים שלי. שאלת ווטרס/גילמור טעונה הרבה יותר ועבורי קשה הרבה יותר. בפוסט הזה שנכתב לפני כמה שנים ב"יקירי מועדון ארוחת הבוקר" (אמנם מעט מסורבל) הסברתי את המקום העצום שיש ליצירה של ווטרס אצלי, בעדיפות על גילמור. http://www.bc-running.com/wp/?p=487
היום הייתי משיב אחרת, כלומר לא משיב. ראשית משום שגילמור הוא בעיניי גאון לא פחות מווטרס (בוודאי מוסיקלית). שנית כי היום אני כבר פחות כועס ודווקא האיזון של גילמור מתיישב יותר טוב. שלישית כי הניגודיות החזקה ביניהם – באישיות ובסגנון – יצרה את ההשלמה שייחדה כל כך את פינק פלויד. רביעית כי לגילמור יש את הקלאסה, מבין השניים. אני לא מתכחש לאמת החזקה שיש מבחינתי בפוסט על ווטרס. רק שהיום הייתי מסוגל באותה קלות לנמק בחירה בגילמור, ובגילי כבר לא כל כך רוצה לבחור.

ש. בן ד. 13 בנובמבר 2013

אין כמו לקרוא על אהבה של אדם למוסיקה, הדבר היחיד שמתעלה על כתיבת ספורט איכותית.

הפינק פלויד הם אולי הלהקה החשובה מבחינתי בהיסטוריה המוסיקלית שלי (למדתי כבר לא לדרג את את האהבות שלך…) מכיוון שהם שינו הרבה מאד ממה שאני חושב על מוסיקה.

כשהייתי צעיר יותר תמיד הייתי בוחר בסיד בארט משתי סיבות:
1. הדמות שהוצגה בשירים של הלהקה ובעיתונות המוסיקה.
2. האלבום הראשון של הלהקה (The Piper at the Gates of Dawn) שתמיד היה הגילטי פלז'ר שלי…

היום נראה לי שהייתי בוחר בגילמור, אני לא יודע מה זה אומר עלי…

shohat 14 בנובמבר 2013

"למדתי כבר לא לדרג את האהבות שלך" – משפט חכם. אהבתי.

סימנטוב 13 בנובמבר 2013

נהדר, מאוד נהניתי לקרוא.

יעל 14 בנובמבר 2013

תענוג של פוסט!

השלאג יכול להתעלות על מנת הסלמון. לסטייק אין מתחרים…

Comments closed