על הקוד החדש נגד סימום בספורט

לאחר תהליך רביזיה שנמשך שנתיים, לפני ארבעה ימים אומץ הקוד החדש של WADA. אילו חידושים מעניינים הוא מציע?

 

בשבוע שעבר, בין ה – 12 – 15 לנובמבר, התקיים ביוהנסבורג הכנס השנתי של הארגון למלחמה בסימום בספורט  – WADA.  מן הסתם כנסים מן הסוג הזה מהווים בראש וראשונה photo opp עבור המכובדים הממונים על העסק.  הזדמנות עבורם להתחכך עם גורמי תקשורת, לשחרר הצהרות לוחמניות, לעסוק בפוליטיקה ובפופוליסטיקה, להבטיח הבטחות ורודות ובאופן כללי להאדיר את שמם ופועלם.  אך בל נשגה בציניות מוגזמת.  ה – WADA נמצא בחזית האתגר הקשה כל כך שלא להכנע לתופעת הסימום בספורט, בעידן שבו מנשבות רוחות פוסט-מודרניות של הנפת הדגל הלבן.  אינני יודע עד כמה המסרים הנחושים וההחלטיים שיצאו מיוהנסבורג יתממשו – זה בהחלט מבחן – אבל אני שמח על עצם קיומם, על הטון, על כך שעולם הספורט טרם אמר נואש, ועל כך שמחפשים דרכים לשכלל את הלחימה נגד התופעה.

לכנס היתה הפעם שורה תחתונה ולכן, למרות שאני לא מרבה לכתוב על הנושא, מצאתי שיהיה עניין בהבאת עיקרי הדברים, בתוספת מספר הערות.

בסיום הכנס אושר, ברוב מוחץ, קוד חדש מטעם WADA.  הקוד מהוה את המסמך המשפטי שממנו נגזרות סמכויות האכיפה והענישה בתחום הסימום בספורט (הן האכיפה במדינות השונות, בפיקוח המוסדות הבינלאומיים, והן על-ידי התאחדויות ענפי הספורט השונים, כגון ה – IAAF, ה – UCI וכו').  הקוד מגדיר בין השאר את החומרים האסורים, את הסנקציות שניתן להטיל, את הפרוצדורות שאליהן מחויבות המדינות המשתתפות, את כללי שיתוף הפעולה אליהם מחויבים הספורטאים, ועוד.  הקוד המקורי נכנס לתוקפו בשנת 2004, ותוקן לאחרונה בשנת 2009.  בשנתיים האחרונות, כשהפרשות הדרמטיות ורחבות ההיקף של השנים האחרונות ברקע – כולל הטלטלה בעקבות פרשת ארמסטרונג –  נדונו לא פחות מ – 4,000 הצעות לשינויים בקוד.  שינויים רבים אושרו בשבוע שעבר, והקוד החדש ייכנס לתוקף בראשון לינואר 2015.

בפוסט הזה, אני לא מתיימר לנתח ולשפוט את החידושים באופן ממצה.  בוודאי שאני לא מתיימר לרדת לרזולוציות הנמוכות של הפרוצדורות.  ישנן כמה בשורות, וישנם כמה מסרים, שאנשי WADA ניסו להעביר – ובהם אני רוצה להתמקד.

מן הסתם הכותרות, ללא יוצאת מן הכלל, רצו אל העונש.  העונש הוא השורה התחתונה, וכולם רצים אל השורה התחתונה.  זהו מטבע הדברים השינוי שעורר את מירב ההתעניינות והשיח.  עונש ההשעיה בגין עבירה ראשונה הוכפל משנתיים לארבע שנים, כאשר המסר, בגדול, הוא "נתפסת – תפסיד אולימפיאדה".  ברמת הכותרת- אחלה הרתעה.  שבחים מכל עבר.

אבל רגע.  לא כל כך מהר…  החמרת הענישה אפקטיבית להעברת מסר ציבורי של עמדה תקיפה, אך אני חושש שעל הספורטאים ומערך התמריצים שלהם היא משפיעה הרבה פחות משנדמה.

קודם כל אני טוען שבפני עצמה, להחמרת הענישה, בתחום הזה, יש ערך מוסף מועט יחסית (אם בכלל) בהגברת ההרתעה.  מדוע?  הביטו בשלט הזה למשל, הוא די קולע לנקודה:

deterrence

 

 

אם התחשמלות למוות איננה מרתיעה, מה הטעם בקנס?  הדוגמה מוקצנת כמובן, אבל הרציונאל שלה תופס גם לגבי נהיגה בשכרות, כתיבת SMSים בנהיגה, שכחת תינוקות במכונית לוהטת, ושאר התנהגויות שבהן ההסתברות לתוצאה טרגית גבוהה יותר מכל איום בענישה.

כך גם הספורטאים בתחומים שבהם ישנו ניסיון של ממש להילחם בסימום (אני לא מדבר על פוטבול או כדורסל, שם אין אפילו מראית עין של מלחמה) רואים לנגד עיניהם את לאנס ארמסטרונג, מריון ג'ונס, טים מונטגומרי, טייסון גיי שהתווסף השנה.  גם זכרונות מבן ג'ונסון.  הם רואים את התהילה שהופכת לקלון, את מחיקת הזכיות והשיאים, את אבדן חוזי הפרסום ואת שרשרת התביעות שמגיעה בעקבות כל האמור, את ההשפלה לנצח נצחים.  נכון, צריך לומר, לצערי, שהם רואים לנגד עיניהם גם את ג'סטין גאטלין (שריצה אגב ארבע שנות השעיה, לפני שחזר לזכות במדליות) ואת האתלטים הרבים שנתפסו והצליחו לצאת מזה בעונשים קלים עד מגוחכים בעקבות תירוצים מוכנים מראש.  אבל ככלל, הגיוני לזהות את מקור הקושי:  תמריצי הזכיה כל כך אדירים, שהם מאפילים כמעט על כל שיקול אחר, וכשאתלט בוחר לרמות על-פי רוב הוא רואה לנגד עיניו אלטרנטיבה בינארית – להיתפס ולהפסיד הכל, או לא להיתפס/לחמוק עם תירוץ.  לפיכך, אם עונש ההשעיה במקרה של תפיסה הוא שנתיים או ארבע – אני מסופק עד כמה זה מהוה בכלל שיקול.

אין להבין מדבריי אלה שאני מביע דעה נגד הצעד של החמרת הענישה.  הצעד הזה מוצדק בעיקר ממונחים שאינם הרתעתיים – של עמדה בלתי-מתפשרת ובלתי-תלויה ביחס לקיום כללי ה – fair play ותוצאות הפרתן.  זו דיאלקטיקה של גמול, אם תרצו.  או יותר חשוב – של האינטגריטי של הספורט.  מסר חד ופשוט:  נתפסת מרמה במודע – איבדת את הזכות להתחרות.

אני רוצה לדבר על החלק השני בנוסחת ההרתעה.  הרתעה אפקטיבית – או תמריץ שלילי רציונאלי – אינם מבוססים על "הנזק" אלא על "תוחלת הנזק".  כלומר, לא על העונש בלבד, אלא על הכפלת ההסתברות להיענש במידת העונש.  ביחס לעבירות פליליות רבות, מחקרים מוכיחים בבירור כי רכיב "הסיכוי להיתפס/להיענש" הוא הגורם המשמעותי והחיוני להרתעה, לא  פחות מידת העונש.  אם מתמקדים במידת העונש בלבד, התוצאה היא ענישתם בחומרה של בודדים שנתפסים באופן שרירותי.  היא אינה משנה את הנחת המוצא של העבריינים הרבים, שיש להם יסוד להניח שלא ייתפסו.  אני חושב שהאבחנה הזו מאד רלוונטית לנושא השימוש בחומרים אסורים לשיפור הביצועים בספורט, בעיקר משום שבמישור הזה מצויה הבעיה – בשיעורי הצלחה נמוכים של גילוי ואכיפה, וב"פור" שיש ל"מרמים" על פני הבודקים. 

עוד בנושא הענישה, מעניין שאיגוד האתלטיקה העולמי, ה – IAAF, מיהר לברך על השינויים בקוד, אך גם להוסיף הסתייגויות ביחס לסעיף הענישה.  הכותרת החגיגית על החמרת הענישה לארבע שנים מתעלמת מ – loopholes די משמעותיים.  ראשית, לפי הקוד החדש, העונש יופחת, בין השאר, במקרים בהם הספורטאי יטען, ויוכיח לפי מאזן הסתברויות, שהוא נטל את החומרים "ללא כוונת מירמה".  הסייג הזה, יש להדגיש, מובן לכל משפטן, וכמעט מתבקש.  ניתן לטעון שהכלל גם מחמיר ואף בעייתי מבחינה חוקתית, שכן הוא משחרר מן הצורך להוכיח את כוונת המירמה מעבר לספק סביר, כנהוג בדיני עונשין  (עבור המדקדקים:  יש אמנם הגיון בקביעת "חזקה עובדתית" לפיה הימצאות חומר לא טבעי המשפר ביצועים בגופו של הספורטאי מעידה על קיומה של כוונה לרמות.  זו חזקה דרושה והגיונית, מתבקשת מאליה.  חזקה כזו ככלל מעבירה אל הספורטאי את "נטל הבאת הראיות" לסתירת החזקה.  יחד עם זאת, ברגיל הנטל הוא לספק ראיות ובאמצעותן לעורר ספק סביר, ולא נטל השכנוע.  לכלל חוקתי זה ישנם חריגים – לדעתי הצנועה מוטעים – כך למשל אישר ביהמ"ש העליון בישראל את חוקתיותה של הוראה המורה כי אדם שנתפס כשהוא נושא סכין נדרש להוכיח לפי מאזן הסתברויות שנשא את הסכין למטרה כשרה, ולא די לו לעורר ספק סביר.  הדיון בנושא זה מורכב ולא כאן המקום להכנס אליו)  מכל מקום, לנוכח טבעה הבעייתי של המטריה, החשש שמעלים אנשי ה – IAAF הוא ברור.  בהצהרה שפורסמה מודגש שבכ – 95 אחוזים מן המקרים בהם נתפסים אתלטים, ההגנה שלהם מבוססת על הכחשה גורפת בתוספת טענה כי החומר ניתן להם ללא ידיעתם על-ידי גורם מטפל כלשהו.  זוהי "דרך המלך" להתחמק מאחריות, והקושי הראייתי להפריך טענה כזו גם הוא מובן וברור (כאשר ההפללה מבוססת על בדיקה פיסית ולא על עדויות).  אני לא בא להצדיק את הביקורת של ה – IAAF (משפטית ועקרונית, אני סבור שאין מנוס מדרישה להוכחת המודעות של הספורטאי) אלא רק להבהיר שהכותרת של "נתפסת – אין אולימפיאדה" ספק אם תמומש בחלק לא מבוטל מן המקרים.  יש לצפות שבמקרים רבים תהיה הקלה (לדוג' ראו המקרה המפורסם של לשון מריט, שריצה עונש השעיה קצר יחסית, וגם הסטיגמה לא ממש דבקה אליו לנוכח חוסר היכולת לשלול את ההסבר, המוזר אמנם, שסיפק).

ה – IAAF מוסיפה ביקורת גם לנוכח האפשרות להפחתת העונש מארבע שנים לשנתיים כאשר הספורטאי מודה במעשים (גם לאחר שנתפס וכשקיימת הוכחה חותכת).  סעיף זה נועד לתמרץ שיתוף פעולה, וישנן אפשרויות להקלה משמעותית עוד יותר כלפי ספורטאים שישתפו פעולה ויסייעו בחשיפת המירמה.  כאן אני סבור שהמגמה דווקא נכונה.  המאבק לא יהיה יעיל כל זמן שיתמקד בספורטאים הבודדים הנתפסים ולא בשורש הבעיה – המאמנים והרופאים המקיפים אותם.

נקודת הביקורת השלישית היא שנזנח הסעיף של "נסיבות מחמירות" כגון ריבוי עבירות, שימוש בחומרים אסורים ממספר סוגים שונים, או ראיות לקיום doping conspiracy (רשת של סימום) באופן שאפשר החמרה נוספת בענישה.

ככלל, ה – IAAF מעלים חשש שתוצאת ההחמרה בענישה לא תמומש למעשה ברמה המצופה.

gatlin

 

 

עד כאן נושא הענישה.  עכשיו נעבור למספר חידושים שבעיניי מעניינים וחשובים לא פחות, ושלפות ברמת הצהרת הכוונות, מעידות על הפקת לקחים נכונה ועל התאמת המדיניות והכללים למקורות האמיתיים של הבעיה.  אם יש תקוה לשיפור מהותי, הרי שהיא מצויה בשילוב בין רמה מתקדמת וגבוהה יותר של בדיקות לגילוי (כאן הדגש הוא על הפספורט הביולוגי שעליו מבוססות הבדיקות – היתרון הוא שבדיקות אלו אינן מחפשות עדות לשימוש בחומר מסוג מסוים, אלא מאפשרות הפללה על יסוד איתור של שינוי בלתי-סביר בנתונים הביוכימיים, כגון ברמת ההמטוקריט) עם שינוי -או לפחות גיוון – במוקדי האכיפה.

אלו שינויי המדיניות הבולטים המשתקפים בקוד החדש:

1)  הרחבת מעגל האכיפה – הקוד החדש יכלול, לראשונה, סמכות של הטלת סנקציות כלפי המעגל התומך – מאמנים, רופאים וכיוצב', כשותפים לביצוע העבירות.  הוראה מעניינת קובעת שעצם ה – association מול רופאים או מאמנים שהורשעו בעבירות של סימום במהלך 8 השנים הקודמות תוגדר כעבירה.  הלקח של הרחבת האכיפה מעבר לספורטאי, אל המעגל המספק בעצם את הכלים, הוא לקח חשוב מהפרשות הגדולות של השנים האחרונות, והכרחי לאכיפה יעילה.

2)  עידוד שיתוף פעולה ומסירת מידע – בהמשך לכך, הקוד החדש כולל אפשרויות להקלות משמעותיות בענישה, עד כדי חנינה, לאתלטים שייתפסו אך יספקו "סיוע ממשי" (substantial assistance) במסירת מידע מלא.  גם כאן נוכחים לקחי פרשת ארמטרונג, שהופלל בעדויות חבריו.  ישנה הבנה שהדרך ליצירת שינוי היא בשבירת "קוד השתיקה".  ושוב, הכוונה, אני מניח, היא להגיע מעבר לספורטאים, אל המעבדות והספקים.

3)  הרחבת מאמצי האכיפה שלא באמצעות בדיקות – מההצרות בכנס, עולה שרבים מן המאמצים מוקדשים לחיזוק מאמצי האכיפה באמצעות איסוף מודיעין וחקירות במודל הקלאסי, כולל באמצעות שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה (משטרה) במדינות השונות.  אינני יודע בדיוק כיצד זה מיושם במסגרת הקוד, אך זו ללא ספק הצהרת מדיניות חשובה.  זהו גם הלקח המשמעותי ביותר מן הפרשות הגדולות:  בארי בונדס, מריון ג'ונס, לאנס ארמסטרונג, ורבים אחרים, יכלו לומר בלי להסס, כל השנים:  "נבקדתי שוב ושוב, ומעולם לא נכשלתי בבדיקה".  המציאות המדומה הזו התנפצה לרסיסים בראיון של לאנס ארמסטרונג אצל אופרה וינפרי.  והגלגל לא יחזור כבר לאחור.  העובדה היא שכל הפרשות הגדולות:  פסטינה (שהחלה מתפיסת ערכות של עירויי דם ברכב), באלקו, פוארטו, וכמובן פרשת ארמסטרונג – בכולן החשיפה נבעה לא מבדיקות אלא מתוצאות של פעולות חקירה "קלאסיות" – ראיות פיסיות, ראיות נסיבתיות ועדויות.  ב – WADA הבינו, בקיצור, ש"לא על הבדיקת שתן בלבד" תיבנה ההצלחה.

4)  הארכת תקופת ההתיישנות – תקופת ההתיישנות תוארך מ – 8 ל – 10 עד 14 שנים (בהתאם לסוג העבירה).  גם התיקון הזה משמעותי, כשהוא משולב עם שמירת הדגימות לצורך בדיקתן מחדש.  ההנחה כאן ברורה.  בכל זמן נתון מצויים המרמים ב"פור" על הבודקים.  הבודקים מחפשים חומר מסוים, מוכר, המעבדות והספורטאים כבר שני צעדים קדימה, משתמשים בחומרים חדשים או בטכניקות הסוואה שהבדיקות עדיין לא מסוגלות לגלות.  הארכת תקופת ההתיישנות נועדה לאפשר צמצום של היתרון הזה, גם בדיעבד.  מעניין לציין בהקשר הזה, למשל, את ההוראה של סדרת המרתון מייג'ורס (המקנה בכל שנה סכום זכייה של חצי מיליון דולר למנצח).  השנה הוספה תניה מפורשת שרץ שיורשע בעבירת סימום, גם שנים לאחר שניצח, יידרש להחזיר את כל כספי הזכייה.

בשולי השינויים החדשים בקוד, עמדה במרכז הכנס גם מחלוקת בין WADA לבין ה – IAAF בנוגע לסוגיית מדיניות הפיקוח של התאחדות האתלטיקה הג'מייקנית.  מטעם WADA הופנו טענות קשות, והצהרות על כוונה לקיים ביקורת בתקופת הזמן הקרובה ולהדק את הפיקוח מצידם (גם ביחס לקניה).  ראש ה – IAAF מיהר להגן על שתי המדינות הדומיננטיות כל כך בענף שעליו הוא מופקד.

מה ייצא מכל זה?  נותר להמתין ולראות.  ולקוות.

המעוניינים לקרוא עמדה מפורטת שלי בשאלת הסימום בספורט:  כיצד הפך לאנס ארמסטרונג (רק לאחר שנתפס) ליקיר המועדון?  (נכתב בינואר 2013)

 

 

משפטי השבוע (אסוציאציות חופשיות)
November Blue

תגובות

  • אריאל גרייזס

    מעניין מאוד. אני חושב שהנקודה שלך על הסיכוי להתפס היא מאוד נכונה. ענישה מוחמרת, למרות מה שאנשים חושבים, לא מיצרת הרתעה בדרך כלל, אלא אם היא באה עם סיכוי נמוך שלא תצליח להתפס.
    וסתם תהיה - כשדורשים ממישהו להחזיר את כספי הזכיה, איך בדיוק יכולים לאכוף את זה? הוא גר באתיופיה וזכה במרתון לונדון, מה אפשר לעשות, לשלוח לו הוצאה לפועל?

    • נחשון שוחט

      שאלה טובה.

      באופן כללי, סכומי הכסף שבהם מדובר הם דמיוניים לגמרי במושגים של האנשים האלה. חצי מיליון דולר. או קיי, ב - 10,000 הראשונים קנית את הכפר. מה עכשיו? במקרה של וונג'ירו, חוסר היכולת להתמודד עם השינוי הזה, והניצול של הסביבה (posse לכל דבר) נגמרו בטרגדיה איומה.

      לשאלה שלך אין לי תשובה טובה.

    • נחשון שוחט

      תודה עמית. מאד מעניין!

  • איציק

    אנחנו מגיבים רבות על כך שאיגודי הספורט הם מושחטים מהיסוד, חובבי קוקטלים וטובות הנאה. עד כמה מהיכרותך עם מוסדות אלו, גם הם שייכים לחבורת הקוקטלים, וכנס זה הוא סך-הכל מהשפה אל החוץ, ועד כמה הם באמת רציניים כך שיש תקווה להאמין שיהיו השלכות חיוביות לתוצרי הועידה הזו?

    • נחשון שוחט

      היי איציק. אני אופטימיסט מטבעי. אני לא ממהר להניח קונספירציות. מצד אחד, אני לא נאיבי. ברור שפועלים אינטרסים, בחלקם זרים. ברור שהיו cover-ups ולא ניתן לשלול שגם ישנם. ברור שפוטנציאל השחיתות קיים. אך ראוי להיות זהירים. אני לא מטיל ספק בכך שמתקיים מאמץ מאד משמעותי, אמיתי, להילחם בתופעה ולא למראית עין - בתקציבים גדולים מאי-פעם, בשילוב מומחים, בהובלת אנשים רציניים וברובם ישרים. אנשים שהמקצועיות והיוקרה שלהם עומדת למבחן. ובהחלט לא מעט שמות גדולים נפלו בשנים האחרונות. אני לא חושב שהכל מושחת מן היסוד. אני לא חושב שהכנס או החקיקה הם מן השפה אל החוץ. אני כן חושב שלעולם לא נדע ולא נוכל לדעת את הכל. וגם, בהינתן משאבים מוגבלים, ישנה השאלה היכן ממקדים אותם (עשויה להיות מעורבת כאן פוליטיקה). לכן, המקום של הספקנות הוא בריא, אבל אני באופן אישי מסתייג מגירסת הציניקן הקיצונית.

      נקודה נוספת היא שברור שישנם ענפי ספורט שפועלים הרבה יותר בנחרצות נגד התופעה, על חשבון היוקרה שלהם (אופניים ואתלטיקה) לעומת אחרים שבהם הגישה נעה באופן מוצהר בין עצימת עין לבין סלחנות.

      חשש השחיתות/אינטרס-עצמי, חזק יותר בהתאחדויות המדינות ובאמצעי הפיקוח והבדיקה (וגם האכיפה) שהן מפעילות, לעומת הגורמים הבינלאומיים.

      ונדרשת כמובן הסתייגות: ה"דעה" שלי בעניין הזה אינה טובה או מבוססת משלך. אין לי שום היכרות אישית או ניסיון עם צורת הפעולה וקבלת ההחלטות של הגופים האלה, לטוב או לרע. כך שה"דעה" מבוססת התרשמות מהתפתחויות ומדברים שאני קורא ומנטייה אישית. בהיעדר ידיעה/סיבה קונקרטית לחשוד, אני מעדיף להניח תקינות ולא להאשים.

    • אורי

      לא יכול לומר בוודאות מה קורה בFIFA, כי המקורות שלי לא מכלי ראשון ועיתונות/אתרים קוראים כולם. יש להניח שהם קצת פחות גרועים מאוסף התיאורים שמרביתם לשלילה. אבל לגבי IAAAF הכרתי במשך 10 שנים את המתרחש שם טוב מכל אדם בארץ ולמרות השנים שחלפו מאז, אני חושב שאני יכול עדיין לפענח רבים מההליכים שם. צדיקים בסדום הם לא, חובבי הנאות יש גם שם והנשיא המנוח נביולו היה נהנה גם מכל מיני שיירות נספחיו ו"ליוויי אופנועים" אבסורדיים. זה חלף מהעלם עם לאמין דיאק. בכל מקרה, בשום פנים לא יהיה מתאים לתאר את עיקר עשייתם במסגרת של "מושחטים מהיסוד, חובבי קוקטיילים וטובות הנאה".
      זהו גוף שעושה כנראה יותר מאמצים, יותר שנים, מכל פדרציית ספורט עולמית להילחם בבעיה. זו אחת הסיבות שהממצאים צצים בעיקר באתלטיקה, לא ששחקני הבייזבול לא שמעו מימיהם על סטרואידים וכיו"ב.

      • shohat

        עבור הקהל: המגיב מעליי (כבוד גדול עבורנו) הוא פרופ' אורי גולדברוט, בעבר יו"ר איגוד האתלטיקה בישראל, המעורה בנעשה באתלטיקה העולמית ומכיר דמויות מפתח מעורבות, כנראה, יותר מכל אדם אחר בישראל. תודה אורי!

  • יואב דובינסקי

    מעניין מאוד. הייתי בלונדון וראיתי בטלויזיה ובסטרימינג מספר מסיבות עיתונאים של ז'ק רוג והוא תמיד דיבר על נושא הסימום כתחום בו לא הגיע להישגים שהציב לעצמו כנשיא הוועד האולימפי.

  • חלפס

    ואני לא מבין למה אין עונש הרחקה לכל החיים.

    • נחשון שוחט

      בשנות ה - 90 היה נהוג עונש של ארבע שנות הרחקה. ברוב המקרים שהוטל, אתלטים הצליחו לפסול אותו כעונש לא מידתי בהתאם לדיני העבודה האירופאים (המקרה המפורסם ביותר היה תביעתה המוצלחת של קתרין קראבה). גם היום, ישנם חששות שבתי המשפט לא יאשרו הטלת עונש של ארבע שנות הרחקה על עבירה ראשונה, אם כי אנשי WADA מפגינים בטחון שבתי המשפט יקבלו הפעם את עמדתם.

  • ariG

    נחשון תודה. אמנם לא ההפוגה מיום העבודה לה ייחלתי...

    לעניין ההרתעה, כתבתי בזמננו על עונש מוות, אשר הוכח לגביו במספר מחקרים על פני תקופות שונות שאינו מרתיע יותר ממאסר עולם במידה ההשפעה על רמת הפשיעהע.

    לעניין השיניים ו הכוונות של wada, כאוהד קבוצת פובול אוסטרלי שהושעתה בעונה שעברה, חטפה קנסות וסנקציות אישיות חסרי תקדים, והכל ללא הוכחה כלשהי,, רק מפני שהליגה עצמה ככ פחדה מwada ושלוחתה asada , זהו גוף עם שאיפות אמיתיות שמעמדה התחזק מאד, לפחות באוסטרליה.

    ד.א.לגבי החוקים הרבים, הבעיה הכי גדולה במה שקרה באוסטרליה הייתהסר הבהירות והפעריםח בין החוקים של wada לבין ההנחיות של asada לגבי מה ' מותר, מה 'לא אסור, ועוד.

    נחמד שיש 4000 חוקים אבל איך אוסטרלי מצוי אמור להבין קודיפיקציה סבוכה ש כתבו כמה מדענים שוויצרים...

    • shohat

      תודה אריאל על הפרספקטיבה המעניינת הנוספת.

  • אדם

    מה יקרה אם כל אתלט יהיה מחויב להגיש רשימה של רופאים ומאמנים האחראים לו ובמידה ניתפס כל אחד מרשימה זו לא יורשה יותר להיות בצוות של אתלט כלשהו?
    הרי לאנשים אלה זו משכורת, לא הצ׳אנס לזכות בהכל ופגיעה אפשרית שכזו עשויה להוריד משמעותית את אלמנט הסימום.
    מצד שני, אני מרגיש שאני מפספס משהו בנקודת מבט זו אך לא יודע מה

  • א.ב

    כתבה מאד מעניינת
    והתמונה שהוספת ממחישה את העניין בצורה מעולה.
    למרות שלדעתי ניתחת אותה באופן לא נכון.
    הספורטאים מסתכלים על הסימום ואומרים אם אני לא נוגע בהם אני מת מבחינה ספורטיבית, מכאן שאני מוכן לספוג כל קנס מה גם שהסיכוי להיתפס כנראה לא גבוה במיוחד...

  • נחשון שוחט

    היי אדם, אסביר מדוע הרעיון הזה לא מעשי, מבחינות רבות.

    1) אחריות פלילית (או מעין-פלילית) היא אינדיבידואלית ולא קיבוצית. זהו עקרון מאד בסיסי שביסוד המשפט במדינה דמוקרטית-ליברלית (ביחס לשאלה מתי ובאילו תנאים מותר למדינה לפגוע בזכויות הפרט). ממש כפי שלא מספיק שתהיה מנהל בחברה כדי שתוטל עליך אחריות אישית למעילה שבוצעה על-ידי מנהל אחר, או מספר חברי הנהלה.
    2) כדי להתפלסף עוד קצת - אחריות מבוססת על "עקרון האשמה". עצם ייחוסם של אשמה ו"גמול" מבוססים על הנחת הבחירה. כלומר, שאדם בחר באופן מודע לבצע עבירה. זה מה שצריך להוכיח. ישנן סיבות רבות (שלא אכנס אליהן) מדוע בשום אופן לא ניתן לוותר על הדרישה הזו.
    3) ההנחה ביסוד הטיעון שלך היא שישנה הסתברות גבוהה שמי שנמצא בצוות המקצועי/רפואי המלווה את הספורטאי מעורב ומיודע ביחס לחומרים אסורים שהוא נוטל. קודם כל, זו איננה הנחה הכרחית. בהחלט סביר שבסביבתו של אתלט יש מידור ו"הפרד ומשול". אין סיבה שספורטאי לא יקיף את עצמו בצוות מקצועי נקי מרבב, ברמה האתית הגבוהה ביותר, וייעזר מאחורי גבם ביועץ סתרים. בפרשות באלקו ופוארטו היה קשר ישיר ובלתי-אמצעי בין ספורטאים לבין מעבדות/רופאים. ויקטור קונטה מפרשת וד"ר פואנטס - שניהלו את רשת הסימום - דווקא לא היו חלק מן הצוות הקבוע של הספורטאים שנעזרו בהם. לכן, הם גם לא היו מופיעים ברשימה שאתה מציע. לא רק שלא היית פותר בכך את הבעיה אלא יתכן שהיית מעניש את הגורמים הלא נכונים.
    4) עכשיו נניח שההנחה ההסתברותית שלך נכונה. הכרעה משפטית אינה מבוססת על הסתברות. קח למשל כדוגמה את "פרדוקס המסתנן": ישנו איצטדיון רודיאו ובו 1,000 מקומות. היציעים מלאים (1,000 צופים). בבדיקת הקופות מתגלה שנרכשו רק 400 כרטיסים, כלומר 600 מבין 1,000 הצופים הסתננו. הנהלת הרודיאו מגישה תביעה באופן רנדומלי נגד אחד הצופים וטוענת שהוכח ברמה של 6/10 שהוא הסתנן (תביעה אזרחית) - ברור שתביעה כזו תידחה על הסף. הדוגמה הזו ממחישה את העקרון שהוכחה משפטית - כל שכן במטריה מעין פלילית ולצורך הטלת ענישה - חייבת להיות מבוססת על ראיות קונקרטיות להוכחת האחריות האישית/הספציפית.
    5) ההצעה שאתה מציע בסבירות גבוהה, תרחיק דווקא את אנשי המקצוע הישרים מכל עיסוק בתחום, מחמת הסיכון.
    6) ושוב, בהנחה שמי שמרמה הוא גם מתוחכם, סיכוי גבוה שהרשימה שהספורטאי יגיש תכלול את כל מי שאין לו סיבה להסתיר, ותחסיר את מי שיש סיבה להחסיר.

    והיו דברים מעולם...
    "Lance has not had a professional relationship with Dr. Ferrari since 2004, but he remains friends with the doctor's family and sees them every once in a while. Lance last saw Dr. Ferrari about a year ago," Armstrong lawyer Mark Fabiani said in an email. אפריל 2011.
    מישל פרארי היה רופא קבוצת USPS עד שנת 2004, אז נשפט באיטליה. לפי הדו"חות של USADA אמרסטרונג שילם לו מעל מיליון דולר לאורך השנים, ופרארי בעצם ניצח על כל אופרציית הסמים של לאנס וחבריו לקבוצה גם אחרי שנת 2004 ולקראת/במהלך הקאמבק של 2009.

    http://www.cyclingnews.com/news/usada-lance-armstrong-paid-ferrari-more-than-dollar-1-million

    • אדם

      אם נניח לשנייה את הצד המשפטי בצד אז איזה מאמן ילך לאמן אתלט שניתפס על סמים במצב זה?
      הרי במצב זה יהיו שתי אפשרויות, או שאכן היה שימוש מודע או שהאתלט הלך מאחורי גב המאמן. בהנחה שסנקציה שכזו תקטין עד מאוד את המאמנים המשתתפים בסימום, נותרה רק הלקיחה בסתר. אם אני מאמן בחיים לא הייתי הולך לאמן אתלט שנתפס במצב שכזה.

      בקשר לטענת הבחירה: מכך אני מבין שאם רופא מניח מזרק עם סטרואידים על השולחן אומר לאתלט עשה מה שבא לך והולך הוא אינו נושא באחריות על כך?

      תודה רבה על התשובה.

      • נחשון שוחט

        צריך להבחין בין השאלה "אם נתפס" לבין השאלה מה דרוש להוכיח כי ש"ייתפס". אני מסכים בהחלט שאם מאמן היה שותף לסימום במודע, עליו להיפסל ויש לאסור על קשר מקצועי איתו - בפוסט ציינתי את זה כאחד הדגשים החשובים בקוד/מדיניות של WADA. בדוגמה שהבאת - הנחת מזרק סטירואידים על השולחן - בוודאי שזה יספיק להרשעה של אותו רופא (קשה לחשוב על מעורבות מובהקת מזו - במעשה - אספקה - ובמודעות).

  • ariG

    אי רואה את השלט בעיניים אחרות.
    בקמפיינים של פרסומות לתאונות דרכים הראו תאונות בהן אימא מתה ונשאר תינוק בוכה במושב האחורי, וכן שוטרים הבאים לבשר לאלמנה על הסטאטוס החדש שלה. המסקנה היתה שהקמפיינים לא יעילים כיוון שהאדם מדחיק מראות/איומים כאלה - לי זה לא יקרה וכו' (הדבר נכון גם לגבי סרטי שואה היותר "לייט" יותר שהותירו רושם רב יותר)...

  • ש. בן ד.

    תודה על העדכון נחשון.

    3 שאלות שעלו לי בראש בעקבות הפוסט:
    1. מה מידת ההשפעה של WADA על ליגות מקצועניות? לדוגמא: ב-NBA בדיקות הסמים הן מקלות (בלשון המעטה), האם יש להם סמכות לשלול משחקן כזה משחק באולימפיאדה?

    2. מה המשמעויות של הדרכון הגנטי, והאם הוא לא הפתרון שדיברת עליו בהגברת אחוז הנתפסים?

    3. עד מתי ימשיכו עם בדיקות השתן? כבר הוכח פעמים רבות מידי שבדיקת השתן אינה יעילה כמו בדיקת דם אך עדיין ממשיכים עם "המסורת" הזאת עם התעלמות מוחלטת מהראיות בשטח.
    לדוגמא: בשנתיים האחרונות יש מאבק גובר בסצנת האיגרוף (בעיקר הודות לפלויד מייוות'ר) של בדיקות אולימפיות (ללא התראה מוקדמת) בדגש על בדיקות דם. המאבק הוביל לכמות גדלה והולכת של מתאגרפי עלית שנתפסים בעבות הבדיקות, גם כאשר הם אלו שדרשו בחוזה את הבדיקות (מה שמצביע על זה שלא ידעו שניתן לתפוס אותם לאחר כ"כ הרבה פעמים שלא נתפסו בעקבות בדיקת השתן).

    • נחשון שוחט

      היי.
      על השאלה הראשונה אין לי תשובה בשליפה. השאלה המעניינת היא מה רמת האוטונומיה של התאחדויות הספורט השונות ומה רמת הפיקוח של WADA. שאלה מעניינת שאני לא יודע לענות עליה כרגע.

      ביחס לשאלות הנוספות, ר' הסבר כללי ברשימה של מולי אפשטיין. http://www.wingate.org.il/Index.asp?ArticleID=6100&CategoryID=460
      מי שרוצה להעמיק - כולל בהתייחס לעקרונות הפיזיולוגיים שעליהם מבוססות הבדיקות, היבטים משפטיים, וניתוח מידת אפקטיביות, אני ממליץ לקרוא פוסטים של ד"ר רוס טאקר, באתר ה - science of sport. חלק מהפוסטים תורגמו לעברית ע"י תומר גמינדר (חיפוש פשוט בגוגל). מורכב מדי כדי להכיל כאן, ובתשובה מהירה. העקרון, שוב, הוא שבבדיקות האלו לא מחפשים את הסימום עצמו, אלא שינויים לא טבעיים/סבירים במדדים פיזיולוגיים, שהם עצמם ההוכחה הנטענת לסימום. ההליך של ביסוס ואישור ממצא כזה הוא מאד מורכב, ותמיד מועד לתקיפה מדעית + משפטית. אבל זו בהחלט הבשורה החדשה.

      לגבי שאלת בדיקות השתן, הרי שכאן השאלה היא מה בודקים/מחפשים. אני לא מתיימר למומחיות בנושא הזה כמובן, אבל האבחנה בין סוגי הבדיקות היא פשטנית מדי. יש חומרים שמצליחים לגלות ויש חומרים שקשה יותר לגלות. אגב, בדיקת הפספורט הביולוגי עצמה מבוססת על שילוב בין בדיקות דם לבדיקות שתן. התאמת הבדיקות והקצאת המשאבים (כי הבדיקות גם יקרות) היא עניין לשיקול-דעת מומחים, ע"ב עלות-תועלת.

      מקוה שזה עושה קצת סדר.

      • ש. בן ד.

        תודה, כרגיל, על התשובה ועל המלצות הקריאה - יש לי עכשיו הרבה על מה לעבור בסופ"ש...

  • תום

    WADA ושאר ארגונים על-מדינתיים המנסים לתפוס לעצמם סמכויות של מדינות ריבוניות זה הן הסכנה האמיתית. הם לא מסתכנים רק בלחטוף על הראש מבתי המשפט והאיחוד האירופי, חלק מהאנשים שהם רודפים הם מאוד עשירים מבלי הרבה להפסיד. מתישהו כל העסק הזה הולך להיות ממש לא יפה.

  • אנא נלך אנא נבוא? | למרחקים ארוכים

    [...] הפוסט הקודם שלי, מלפני כשבועיים, התייחס לקוד החדש של WADA. [...]

Comments are closed.