November Blue

My heart is dancin', to a November tune. כשנגמר ואתה לא רוצה שייגמר. פוסט שהולך בעקבות שיר.

 

"My heart is dancin', to a November tune"

 

novmeber dreary

 (Photo credit:  julochka.  העצים המצולמים אינם קשורים לאתרים הנזכרים בכתבה.  "The dreary November trees")

שעת בין ערביים על הכביש המתעקל בין קיבוץ ניר אליהו לבית ברל, בין שדות ופרדסים.  עליה מוכרת, מתונה, של כמה מאות מטרים, לפני ההצטלבות של הכביש עם שביל המוביל הפונה צפונה.  זמן טוב לחשוב.  אדמת השבילים מעט לחה, מהודקת.  בימים אחרים היינו נותנים כאן קצבים מהירים.

אין לי זכרונות משמעותיים מנובמבר.  התגייסתי בנובמבר.  השתחררתי בנובמבר.  וזהו בערך. הנוסטלגיות שלי הן כמעט כולן קיציות.  אך בנובמבר ישנה מנגינה ייחודית באוויר.  מלנכוליה מחזורית.

הוא לא חודש נעים במיוחד נובמבר (כל שכן עבור ילידי דצמבר.  ועל אחת כמה וכמה כשהפעם זה כבר 40).  האנגלו-סקסים נהגו לקרוא לו "wind monath".  גם "חודש הדם" לציון שחיטת בעלי החיים.  טי.אס אליוט כתב על Sombre November  – נובמבר הקודר, וסיר וולטר סקוט כתב על שמי נובמבר הקרים המדכאים ועל עלי נובמבר האדומים, היבשים, הנבולים.  במחזור העונות והחיים, נובמבר הוא זמן הסגירה של הגנים.

יש ימים בהם הים של נובמבר, דווקא הים, כל כך רגוע, מהפנט, מקסים.

חושך מוקדם.  ואורות בבתים.  ועייפות אחת גדולה.

וחנוכה.  החג המוזר והשמח מדי הזה עם השירים בשני קולות שאף אחד לא מתאמץ להבין והמסיבות הרועשות בגנים ועם סיפורי מיתולוגיה מנותקים והזויים.  פעם אהבתי כל כך את החג הזה של האופטימיות וה"כולנו אור איתן", רק שכאן ועכשיו נגמרו הגיבורים ונגמר השמן ונגמרו הנסים.  נגמרו הסיפורים.  לכל רציונליזציה יש קצה.  והפילים בסוף מנצחים.

ברדיו של הבוקר, בפקק בדרך לעבודה, נציגים אירניים מלאי שביעות רצון מתרברבים.  אבל אין דבר, בינתיים נעצור לקנות שתיים עם ריבת חלב ברולדין.  גם זה סמלי הרי.  נובמבר מגיע עם האמת האפורה בפנים, מספר לנו את מה שאנחנו כבר הרבה זמן, ממש בכח, מדחיקים.  ומרוב שאנחנו תמיד כל כך צודקים ויודעים, ברגע האמת – מה בכלל אנחנו מבינים?

הבלוז של נובמבר הוא נוסטלגי.  ביסודו הרצון להיאחז, לא לעזוב, להישאר, לא לנשור לקפוא או להיעלם.  להעריך פתאום כל כך את מה שלמדת להתייחס אליו כמובן מאליו.  נובמבר מגיע ומזכיר שהכל בר חלוף. מה שהיה שלך כבר לא. מי שהיית אולי כבר לא תשוב להיות. וכמה שזה מפחיד.

הפיזיותרפיסט המוערך קורא לזה "ירידה בעצבוב בין חוליות L4 ו – L5" ותהרגו אותי אם אני מבין על מה הוא מדבר.  רק שזה מרגיש כהתפרקות כללית.  ולא רק בריצה אלא כחוויה טוטאלית, פיסית ונפשית.  בפעם הראשונה ב"קריירת הריצה" שלי-  אני מרגיש חסר אונים.  לאיש עם התשובות אין הפעם תשובות.  גם לא לשאלה אם זה הפיך, ואם באביב ייפתחו מחדש הגנים.

בינתיים נובמבר.  וככה זה מרגיש – מוכרע, תשוש, נטול אחיזה, חושש.  וכל ההרגשה הזו מתנקזת אל שיר אחד יפה, מתקתק, שכרגיל, אני לגמרי מוציא מההקשר.

נותר רק להיאחז ולהאמין בקסם המחזוריות, ולחכות לאביב.

"Oh lady tell me I'm not leaving, you're everything I dream

I'm killing myself thinking, I've fallen like the leaves"

הקשיבו לשיר…

 

אלופי העולם בעסקנות ובסמבו
כבר לא גימיק!

26 Comments

דקלה דרורי 24 בנובמבר 2013

נחשון אתה מדהים וכתבת כל כך מרגש. אני בטוחה שגם הפעם התשובות תמצאנה בסופו של דבר. גם השלב הלא פשוט הזה הוא בר חלוף.

אבי ח 24 בנובמבר 2013

נחשון אהוב.. אין לי ספק שגם L4 L5 והעצבוב שלהם יהיו בריאים,יחזרו לעצמם לפני האביב..
ואתה אכן תמצא את התשובות.יכול להיות שהגוף מסמן לך לעצור רגע,לפנק אותו במנוחה. בכל מקרה,אתה הרי תמציא את עצמך מחדש עד האביב…
לפני שתתענג לענות על כל השאלות תוכל לרוץ מבלי לכאוב,מבלי להתפרק..
ואתה כבר בן 40?? לא נראה…עוד 20 שנות מילואים,ויעשו לך מסיבת הפתעה:)

ariG 24 בנובמבר 2013

כמו שהיה כיף לחזות ברנסנס אצלך לפני כמה חודשים, ככה מבאס לראות את המהמורה הזו נקרית בדרכך. אתה עוד תראה שזה רק הspeed-bump בעלייה האחרונה של הר איתן…

אופיר 24 בנובמבר 2013

נחשון, רק בריאות.
אמנם מעולם לא רצתי הרבה (או מהר) כמוך, אבל גם אני הושבתתי בגלל איזשהו ענין כרוני עם שרירי הבטן. כרגע אני מגביל את עצמי ל-40 ק"מ בשבוע, ואני מתמוגג על כבשת הרש הזו עד תום. יש כיף גדול בלהעריך מחדש את הזכות לרוץ, בלי שעון, ולחגוג כל ריצה שעוברת בלי כאב.

נובמבר זה הזמן האהוב עלי בשנה: הקיץ הארצישראלי הנורא מאחורינו, החורף לפנינו, והאוויר (אמור להיות) נקי ויבש סוף כל סוף. העצבות היחידה שנוחתת עלי בנובמבר מגיעה כאשר הוא מתחפש לספטמבר, כמו השנה.

ערן רהב 24 בנובמבר 2013

נחשון.
ממש מרגש לקרוא, וכה חודר ללב, גם העונה גם הכאב.
כן נובמבר עונה יפה , גם להתחדשות וגם לריצה.
נהנה מהכתבות שלך

ערן
365 מעלות

אסף THE KOP 24 בנובמבר 2013

אפרופו הכביש שמוביל מני-אליהו לבית ברל… שלט ה"עצור" שתקעו שם הוא פשוט שערורייה. בטח בנסיעה לילית.

עוד לא ראיתי מקומות ש"העצור" הוא על הכביש הראשי והזכות קדימה ניתנת לזה שבא מההסתעפות.

כמה תאונות כבר התרחשו שם ?

itamar 25 בנובמבר 2013

זה באמת שלט מאד מטופש. חוץ מבין 8 ל8:30 בבוקר. פעם היה יכול להיות בכניסה לבית ברל פקק שנמשך עוד על הכביש של כפר סבא טירה.
אם אני לא טועה זאת הסיבה היחידה שיש שם עצור.

DT 25 בנובמבר 2013

הציבו את התמרור לפני שכביש ניר אליהו – בית ברל הפך להייוויי שהוא היום, אז היה הגיון לתת זכות קדימה למי שנכנס לבית ברל, היום זה מגוחך.

כסיפוביץ 24 בנובמבר 2013

מקסים
גם האזור הזה בשרון!

דורון ט 24 בנובמבר 2013

מרגיש סוג של שותפות גורל. רק לפני שבועיים-שלושה ״התענגתי״ על ארוכה של 35 (גבעתיים, פארק הירקון, נמל תל אביב, יפו והביתה) ובערב של אותה ארוכה, אחרי שנת צהריים מענגת לא פחות, לא הצלחתי לקום מהמיטה (בערך שבועיים). גם אצלי זה איזה מיש-מש בין L4 ל – L5. ואני, כל מה שרציתי זה בסך הכל ללהמשיך ליהנות מהאהבה החדשה (יחסית לך בוודאי)הזאת, מהבקרים הקרירים והפרצופים המוכרים בפארק הלאומי ברמת גן (המגרש הביתי של ריצות אמצע השבוע שלי…ומהמתבוננים בעיניים כלות בדקלה דרורי וחבורתה) ומחוויה מתקנת בשאיפה בטבריה.
ביום שישי האחרון עמדתי במשך שעה וחצי בערך (מזינוק ה-5 ועד לאחרוני המסיימים כמעט ב- 10) בעיניים בורקות מדמעות ובגרון חנוק, עודדתי ומחאתי כפיים לכל הרצים במירוץ גבעתיים- למכריי, גם אם רק בפנים מריצות הבוקר (מסלול המירוץ עובר לי מתחת לבית). כל כך קינאתי. בסוף, נערה אחת ניגשה אלי ואמרה לי שהיא כבר מתבוננת בי חצי שעה והמומה מזה שלא הפסקתי לעודד ולמחוא כפיים כל הזמן הזה. אמרתי לה שזה הרבה יותר כיף מהצד השני. חזרתי הביתה. שם כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות.
עצוב לי. עצוב לי שגם לך עצוב. תרגיש טוב. מקווה שגם אני בקרוב.

אלכס דוקורסקי 25 בנובמבר 2013

וואי, דורון, ריגשת ממש. רפואה שלמה וחזרה מהירה לעניינים.

נחשון שוחט 25 בנובמבר 2013

אוי מצטער לשמוע. מקוה שתחזור במהרה ל"צד השני".

דקלה דרורי 25 בנובמבר 2013

דורון,
מקווה שתחלים במהרה, אתה מוזמן להצטרף אלינו לחבורה בריצות הפארק / חירייה – ריצות של כיף

דותן 24 בנובמבר 2013

בנוב' הייתי מ"מ ובנוב' (שלך) הייתי מ"פ וירד כל הזמן גשם והיה קר וקראנו לזה "קללת נובמבר"
אבל יצא לי משם כמה חברים בלב ובנפש ואתה מהם.
הכתיבה שלך ישר לווריד קר וחם והשיר…
הנשמה שלך חיונית בוערת אז האביב הוא רק עניין של זמן
מקווה לבלות איתך עוד ריצטיול של פריחה
פעם אולר תמיד מברג ואין כמו צ'ק נוריס (הנעליים שלו קטנות עליך)

נחשון שוחט 25 בנובמבר 2013

דותן… תודה רבה!

בני תבורי 24 בנובמבר 2013

L4 L5, story of my life…

אריאל גרייזס 25 בנובמבר 2013

מדכא, אבל אני מקווה שלא מייאש. שיהיה בהצלחה

ארז א. 25 בנובמבר 2013

נחשון, ריגשת מאד.
מדהים כמה שאני מרגיש בדיוק כמוך. אצלי זה קצת שונה. שוב נסיון להתאמן למרתון ראשון. שוב פציעה משביתה. שוב מחשבות על לוותר על המרתון, ולחכות להזדמנות הבאה. כמה שזה כואב ומתסכל. ואני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שהכל קשור לנובמבר. שייגמר כבר.
החלמה מהירה, ומקווה שכולנו נחזור לעצמינו בקרוב.

נחשון שוחט 25 בנובמבר 2013

חכה חכה. מאיזו פציעה אתה סובל? יש כל מיני סוגים של נובמבר. תראה אם בסיטואציה שלך דווקא הפוסט הזה יותר עוזר – "שפריץ חרוזים על ניהול משברים".

http://www.bc-running.com/wp/?p=660

itaish 25 בנובמבר 2013

נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב.. (אם יש לחורף קול הוא נשמע כמו מיכה שיטרית לדעתי)
רק בריאות

מנחם לס 25 בנובמבר 2013

אני לא מכיר אותך ולא יודע מי אתה, אך במקרה נכנסתי לפוסט שלך; הכוונה היתה להיכנס לזה של אריאל על הפטריוטס, משחק שחזיתי בו. אז העיניים נפלו על L4-L5. אם הבעייה שלך היא כפי שהיתה לי בין L4 ו-L5 וזה SPINAL STENOSIS, אז לפני 4 חודשים עברתי ניתוח בין שתי החוליות הללו. שלושה ימים אחרי הניתוח כבר שחיתי (היום "מדביקים" את החתך בניתוחים שונים; לא תופרים יותר!) , ושבועיים אחרי התחלתי לרוץ. מאז הניתוח לא הרגשתי כאב גב אפילו פעם אחת.

shohat 25 בנובמבר 2013

תודה רבה על העצה והבעת העניין. אני מאד מעריך את זה. בעוד כמה ימים יש לי תור אצל אורתופד ונשמע מה הוא מאבחן וממליץ.

מנחם לס 26 בנובמבר 2013

אבל כמובן אני בן 76…

פז 26 בנובמבר 2013

אפתח בהשתתפות כנה בצערך וכאבך.
רפואה שלמה לחוליות אך גם לנפש שלפעמים מתקשה להירפא לא פחות מהגוף.
כנראה אני מרוכז בעצמי כי עד כמעט סוף קריאת הקטע הייתי בטוח שאתה כותב על משהו בסגנון Post Marathon Blues אותו דכאון ומצברוח ירוד שמגיע לעיתים אחרי מרתון.משהו שאני חווה עכשיו בעוצמות מוגברות ושייחסתי בכתיבתך לסוף עונת המרתונים של הסתיו.
באחת הפציעות הקשות של פולה רדקליף בכף הרגל היא התקשרה לאביה ואמרה: "ייתכן שלא אוכל לרוץ יותר. אין לי מה לעשות בלי הריצה". הוא ענה לה בפשטות: "יש עוד הרבה דברים לעשות חוץ מלרוץ" (קשה לנו לפעמים להאמין). הפציעה הזאת היתה כמה שנים לפני לונדון 2003והסוף ידוע.
כל מילות הנחמה לא יועילו אך מאחל לך שתעבור את התקופה כמכה קלה בכנף.

נחשון שוחט 26 בנובמבר 2013

תודה רבה פז!

לא נשאיר אותך בלי התייחסות לפוסט מרתון בלוז. מה שנכתב באופן אותנטי –

http://www.hasolelim.com/topic.asp?TOPIC_ID=305&FORUM_ID=5&CAT_ID=1&Forum_Title=%EB%EC%EC%E9+%2D+%F4%E5%F8%E5%ED+%F8%E9%F6%E4&Topic_Title=Post+Diem+Blues

וכדי לצאת מהבלוז, נסה את הקטע הבא – "התחדשות" –
http://www.bc-running.com/wp/?p=159

יעל 27 בנובמבר 2013

רפואה שלמה, ואם אפשר גם מהירה.

Comments closed