אבות ובנים

איש מביט בבנו, אך יש שעולם שלם מביט באותו הבן, פוסט בהשראתו של ניק מונטנה.

 

"אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ
וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מָה שֶׁהָיָה
וּמָה שֶׁהִנּוֹ וּמָה שֶׁיִּהְיֶה כְּשֶׁהוּא
עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ"

(השורות היפות ניטלות בהשאלה משירו של נתן יונתן, במחילה על הוצאתן מן ההקשר הנורא שלאורו הן נכתבו).

איש מביט בבנו.  אך יש שעולם שלם מביט באותו הבן, עם אותם הזכרונות והכמיהה ועם אותה הצפייה – שיהיה מה שהיה האב, שיחזיר את מה שהאב כבר אינו.

והבן, מה?

***

nickmontana

(Photo by:  Adam Geaslen for ESPN)

התמונה על המסך נראית מוכרת.  אתה רואה את הקוורטרבק ניגש אל ה – huddle עם אותו המבט הבוטח והחייכני, עם אותו קור הרוח, עם אותה שפת הגוף ממש, עם אותן הכתפיים שביניהן אותן האותיות.  MONTANA.  התמונה מחזירה אותך 25 שנים לאחור, צמרמורת עוברת לאורך הגב ואתה מתמלא צפייה.  מה שהיה וכבר מזמן איננו, ואולי בכל זאת כאן כדי לחזור?  מה שהיה הוא שיהיה?

קוראים לו ניק מונטנה.  הוא הקוורטרבק הפותח של ה – Green Wave של אוניברסיטת Tulane.  לאחר שנתיים ראשונות לא קלות בהן מיעט לשחק, תחילה בוושינגטון סטייט ואחר כך באיזה ג'וניור קולג' חסר משמעות בקליפורניה, מונטנה הבן הצליח לזכות בתפקיד הקוורטרבק הפותח של טוליין.  העונה, כ – Junior, הוא הוביל אותם להצלחה סבירה (5-7, עם הזמנה צפויה ל -Bowl Game בהמשך השבוע, לראשונה מאז 2002).  אחיו הגדול של ניק, נייט, סיים לפניו קריירת קולג'ים פושרת, ובזכות האב נהנה בקיץ מן האפשרות להשתעשע ברעיון (לפחות בזימון למחנה ה – Rookies) שאולי ה – 49ers יאמינו בזכות אבות.  זה לא קרה מן הסתם, ולא סביר שיקרה, אז בואו נחזור בינתיים אל ניק.

 הסרט רץ קדימה.  יציאה מן ה- huddle למהלך.  מהלך שמתחבר לעוד מהלך, בסוף למשחק.  משחק מתחבר למשחק.  לא רע, אבל הולך ומתבהר גם הפער.  נכון, הוא מונטנה, אבל במועדון האקסקלוסיבי של הקוורטרבקס,לא לוקח זמן רב להבין, הוא  בסך הכל Average Joe.

בשבת, במשחק סיום העונה הרגילה נגד רייס, מונטנה הצליח להוביל את התקפת קבוצתו ל – 123 יארדס בסה"כ.  ה – Green Wave הפסידו 17-13.  ברבע הרביעי היו למונטנה כמה הזדמנויות להוביל דרייב לנצחון.  הוא השלים רק אחת משש המסירות האחרונות שזרק.

***

ובינתיים, שוב בקליפורניה, בחור בשם ג'רי רייס ג'וניור, בשנתו האחרונה במכללות, סיכם קריירה ב – UCLA ועבר ל- UNLV, כשהוא משאיר אחריו סטטיסטיקה של 9 תפיסות ל – 69 יארד.  לא במשחק.  לא בעונה.  בסך הכל.

ה – crossing route הקלאסי ומסירה מדויקת, מתוזמנת היטב. הד מהעבר שלפתע מתעורר.  Montana to Rice.  רגע של אשליה לנוכח קריאת השמות.  תמונה שלא תחזור.

והבנים, מה?

***

לפעמים זה עובד.  סיפורי ההצלחה המפורסמים מוכרים.  לא צריך להזכיר כאן הרי את "אלבום המשפחה" של ארצ'י מנינג ובניו (ששניהם התעלו עליו ובזכותם רובנו יודעים בכלל על קיומו).  ריק בארי הנפלא גידל לא פחות מחמישה בנים ששיחקו באן.בי.איי. (אמנם אף אחד מהם לא הצטיין כמוהו).  שני בניו של האווי לונג מצליחים היום באן.אף.אל.  ובנו של בילי קונצ'לה הקנייתי, שהיה פעמיים אלוף עולם ב – 800מ', החליף את שמו מגרגורי ליוסף סעיד קאמל וניצח אליפות עולם ב – 1,500מ' עבור בחריין (עם בונוס של מדליית ארד ב – 800 באותה האליפות).  אקסל מרקס, בנו של אדי "הקניבל" – גדול רוכבי האפניים בכל הזמנים – היה רוכב סולידי בדבוקה ומשך קריירה מקצוענית מכובדת של 14 שנים, רובה בעיקר כ"דומסטיק".  מעולם הוא לא ניצח קטע בטור דה פראנס אבל הוא כן זכה במדליית ארד אולימפית. ועוד.

כן, בהחלט.  לפעמים זה עובד.

***

בכל זאת אני חושב על מרכוס ג'ורדן, בנו (השני) של האחד והיחיד, שהיה שחקן סולידי שלתקופה קצרה הראה ניצוצות באוניברסיטת Central Florida, עד שנשבר.  ושיא תהילתו על כך שהתעקש לנעול נעלי Air Jordan ובכך גרם לחברת אדידס לבטל את הספונסרשיפ של כל קבוצות הספורט של האוניברסיטה.

בכל זאת אני חושב על פטריק יואניג ג'וניור, שהלך בעקבות אביו הענק, אל ה – Hoyas, וחלם להמשיך משם אל ה – Knicks.  הוא נבחר בסיבוב השני בדאפט ע"י סקרמנטו ובסופו של דבר הגיע אל הניקס וגם שיחק בשני משחקי קדם-עונה וזכה לתשואות הקהל במדיסון סקוור גארדן, אך בליגה ממש הוא לא זכה לשחק, וכיום הוא טועם טעמים יווניים בקבוצת אריס טריקלה.  אתם יודעים מה, גם אם החלום הגדול לא הוגשם, מבחינתי את שלו הוא עשה –

והשבוע, אני חושב גם על ניק מונטנה.

***

אם הייתי המנהל הלוגיסטי של קבוצת הפוטבול של Tulane הייתי מזמין עבור הקוורטרבק הפותח חולצה חדשה,  עליה כתוב פשוט Nick או Nicky M, או כל שם אחר שיבחר.  רק לא מונטנה.  זה פשוט שאין קוורטרבק שיכול לשחק עם משקל כזה על הגב.

***

בסוף הפוסט הזה מתחבר להרהורים אחרים, פרטיים, לא בהכרח קשורים – שאולי בכלל צריך לחשוב מחדש על המלים של השיר.  ננסה:

אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ
וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מָה שֶׁהוא איננו

ושלא יהיה ושאף פעם לא היה.

שבילים שבהם לא פסע

מקומות עליהם לא שמע

חלומות שלא העז לחלום
מחשבות שלא שיער

 ויכולות שלא ידע.

איש מביט בבנו

ורואה פלא בלתי-תלוי

מיוחד בזכות עצמו

עולם ומלואו

המחכה לגלות ולהתגלות.

אפשר גם כך.

doronjump

 

ועוד דוגמה אחת:

אנא נלך אנא נבוא?
רגע אחד בספורט - דררטו טולו ואלנה מאייר

תגובות

  • red sox

    יפה כתבת נחשון (וגם הפתעת לטובה עם אזכור של אקסל מרקס).
    עוד כמה "בנים של" צעירים שאני עוקב אחריהם מיומם הראשון בקולג': טים הארדאווי ג'וניור (כרגע בניקס), גלן רייס ג'וניור (בוויזארדס), גלן רובינסון ה-3 (במישיגן, שיתף פעולה עם הארדאווי ג'וניור עד העונה האחרונה), סת' קארי (סיים בדיוק בשנה שעברה ואלוהים יודע איפה הוא היום). גם אבא של AJ פרייס היה שחקן אבל למיטב ידיעתי די זניח.

    יש בNBA עוד המון "בנים של": וולטון וביבי, שצ'רביאק ובריאנט, דאנליבי וקארי, לאב וסמית' ועוד רבים.

    * פוסט שכזה לא יכול להיות שלם בלי להזכיר את אחד מאירועי הבייסבול הביזאריים מכולם: קאל ריפקין ובנו חובטים בק-טו-בק הום ראנס במדי סיאטל.

    ואם כבר להוציא שירים מהקשרם:
    http://www.youtube.com/watch?v=jV795CNRqb0

    • shohat

      נהדר. תודה על כל התוספות! לא את כולם הכרתי.

      • red sox

        בכיף.
        בוודאי תשמח לדעת שבהשראת הפוסט שלך הג'טס העלו הערב למחצית השנייה את מאט סימס. נו, הבן של פיל (וגם אח של כריס ששיחק בטמפה וכמעט מת פעם על המגרש בגלל שפוצצו לו את הטחול או משהו כזה).
        הילד הסריח את המגרש, או כמו שקוראים לזה בג'טס: עמד בציפיות.

        • shohat

          אם הבן של פיל סימס משחק בג'טס אז הילדים של טירונש דיבבה וסילשי סיהין ירוצו בשביל קניה?

        • ש. בן ד.

          כריס היה ק"ב סולידי לתקופתו.
          אחרי הפציעה שלו התחילו לדבר על המנהג ב-NFL לא להתלונן על כאבים. אותו ויכוח שהיה בשנה שעברה עם רוברט גריפין.

          ואם כבר ספורטאים בנים, אז באגרוף יש שפע של מתאגרפים מקצוענים שהם בנים של. אני אפילו זוכר שעשו פעם באחת התכניות טופ-10 מתאגרפים כאלה...
          הנה רשימה די מקיפה: http://boxrec.com/media/index.php/Category:Children_of_Famous_Boxers

    • רונן דורפן

      לא קל ריפקין אלא קן גריפי

      • red sox

        נו, כמובן. ועוד רשמתי "במדי סיאטל"...
        לריפקינים יש מספיק שיאין משלהם, הם לא צריכים טובות מאף אחד.

    • אורי הברווז

      גם ג'ק אלוויי, הבן של ג'ון, היה הבטחה באריזונה סטייט ולא סיים אפילו את העונה הראשונה שלו.

  • בלעם

    את ההצעה שלך לכתוב את השם הפרטי יישמו במנצ'סטר יונייטד ובנבחרת הולנד על איזה ג'ורדי אחד. שחקן לא רע, אבל לא משהו שמתקרב לכישרון של האבא.

  • ariG

    מגניב, תודה! צ'זרה ופאולו מאלדיני מוסרים ד"ש.
    ואם כבר העזנו לצאת מארה"ב, אז הcombo המוצלח ביותר ה שאני מכיר הוא מהפוטבול האוסטרלי- surprise...
    לgary ablett קראו God כאשר הייתי ילד, לא פחות, כאשר הוא מגדיר מחדש מה אפשר ומה אי אפשר לעשות על המגרש.
    הוויכוח היחיד לגבי זהות השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים הוא האם gary ablett jnr , שחקן שונה מאד, כבר התעלה על אביו או לא ( אחרי עוד תואר mvp שהתווסף לארון המפוצץ אשתקד..).
    אגב, בליגה האוסטרלית יש בדראפט father-son rule- לפיו לקבוצה בה שיחק אב מעל 100 משחקי ליגה יש זכות ראשונים על הבן. חוק נהדר למשפחה, לאוהדים, למועדון...

    • red sox

      לא שמעתי על החוק הזה. נהדר.

    • נחשון שוחט

      יופי של כלל! תודה אריאל.

  • בליקי

    הרי זה לא הגיוני שבנים יגיעו לרמה של אבות כאלו אייקונים.

    זה פשוט סטטיסטיקה, והעובדה שמאגר הגנים משחק פה תפקיד (יכולות אתלטיות ונתונים, או חוש קצב נגיד?) אינה משנה הרבה. לכו תביטו כמה בנים של זוכי נובל זכו גם בפרס נובל, זה כמעט אותו הדבר בעיניי.

    • נחשון שוחט

      מסכים. ההסתברות מאוד קלושה והגורמים המשחקים תפקיד הם הרבה מעבר לגנטיקה. הרעיון בפוסט הוא לתאר את חוסר ההגינות לנוכח הצפיות האדירות מ"בנים של", שהן ברוב המקרים לא ריאליות (וכאוהדים, קשה לנו כל כך להמנע מהן).

      תודה על ההתייחסות.

      • No One Important

        אני צופה בדי הרבה פוטבול ומעולם לא ראיתי בשום מקום ציפיות מניק מונטנה , אולי זה בגלל שאבא שלו הוא לפחות כלפי חוץ בן אדם די צנוע וגם לו תופס איזה עמדת פרשן בכיר

        בכל מקרה ראיתי את המשחק של טוליין( כי הימרתי עליהם) ומונטנה הוא פשוט ק"ב לא טוב.

        • נחשון שוחט

          מונטנה צנוע ובעל חוש פרופורציה - אני מסכים. צפיות לעומת זאת, הן דבר חמקמק, לפחות בחלקו סובייקטיבי. איזה צפיות? למי?
          ניק מונטנה לא סומן על-ידי הפרשנים כפרוספקט יוצא דופן - ובמובן הערכת הפוטנציאל האובייקטיבי אתה צודק לחלוטין - אך מקריאת הכתבה הבאה למשל, כולל התייחסויות של שני ההורים והירהור ב"טעויות שעשו עם נייט", אני חושב שאפשר להבין שצפיות ישנן (באופן טבעי) - גם של הבחור מעצמו, גם של הסביבה. ג'ו מונטנה בעצמו מתייחס לקושי שמתווסף בגלל ההשוואה הבלתי-נמנעת אליו:
          "I feel bad for him, with that part of it," Joe said. "It's hard, expectations-wise."

          http://www.sfgate.com/collegesports/article/Nick-Montana-chases-his-dream-4910346.php

          תודה על התגובה!

  • איציק

    יפה, גם בארץ דוגמאות לא חסר, כדון הבנים של מ.י.ק.י., בן רייס ושון דאובן בכדורסל. גם הבן של תנחום כהן מינץ שיחק, לא בהצלחה כמו אביו אבל סביר. בכדורגל אני חלש בהרבה ולכן נזכר רק בבן של אבי כהן ז"ל, שגם הוא לא הגיע לרמת אביו אך גם לא היה כישלון, ובבן של ויקי פרץ שאיכשהו היה תקווה גדולה אך התמסמס.

    • איציק

      ויש גם את הבת של אירנה לנסקי שעדיין מוקדם לומר איך היא בהשוואה לאמא.

    • red sox

      תנחום כהן מינץ שיחק במכבי. הבן שלו שיחק (גם) בהפועל. נשמע לי כאילו התעלה בהרבה על הקריירה של אביו.

      • איציק

        אם זה מנחם אותך... :-)

        • איציק

          נ.ב.: זה היה יותר מתאים כתגובה בפוסט של טל...

    • matipool

      בכדורגל הישראלי יש המון דוגמאות .
      יצחק ועידן שום ( בערך כמו יוהן קרויף וג'ורדי ) .
      אופיר וטל בן חיים ( הבן מוכשר מהאבא ) .
      אבנר גולסה ( חלוץ העבר של הפועל כפ"ס ) ואייל .
      השוערים לבית נוסובסקי .
      כאמור אבי ז"ל ותמיר כהן , ויקי ועומר פרץ ואלו רק דוגמאות שעלו לי בשליפה .
      בכדורסל יש גם את מוטי ושון דניאל .

  • ariG

    הרשימה לא מלאה ללא משפ' נואה האהובה. אמנם עברו מהכדור הירוק לזה הכתום, אבל שניהם מצליחים, ויותא מכך- משחקים באופן ייחודי להם, paying to their strengths.
    וכן, יש לי bias כלפי יאנק מאז שראיתי אותו מחזיר כדור מהבייסליין דרך הרגליים בריצה לאחור, ( לפני ווילנדר ,והחבר'ה שעושים את זה היום כדבר שבשיגרה)

    • איציק

      אכן היה כדור לתפארת. בכלל הוא היה מהיותר אטרקטיביים בסבב... רק לנדל היה יותר אטרקטיבי ממנו :-)

      • ariG

        לנדל... סבא שלי ז"ל (שבסוף מת על מגרש הטניס) תמיד היה אומר לי להסתכל עליו ועל רמת הריכוז שלו... משעמם אבל מכונה. ההיפך הגמור מנואה... אבל אם לבחור שחקן אחד מתקופה זו שהיה כיף לצפות בו ( גם בלייב), אז סטפן אדברג...('צטער, בוריס, לאהוב גרמני כילד יהודי בשנות השמונים פשוט לא בא בחשבון)

        • איציק

          זו היתה בדיחה :-)
          לנדל שחקן ענק אך לא מלהיב בעליל.
          אדברג אכן היה משהו שכייף ליראות. שחקן פחות גדול מאדברג שמאוד אהבתי היה גוראן איבניסוביץ' והכרטיס החופשי לומבלדון היה לפנתאון.

          • ariG

            ברור שבדיחה... אבל אם בלנדל עסקינן - אז א"א שלא להזכיר את גמר ווימבלדון 1987 של Cash מולו. אני זוכר את עצמי כילד יושב על הריצפה בחדר של ההורים ורואה את הגיבור הלאומי מנצח את המכונה.
            לגבי אותו וויילד קארד של איבניסביץ והמשחק ההוא מול ראפטר - גוראן היה בין השחקנים האהובים עליי (עצם זה שבא לשחק בטורנירים בארץ הוסיף לו הרבה נקודות) - סרב אדיר, חוש הומור וכו'.
            הייתי כמובן בעד ראפטר באותו משחק (aussie aussie aussie) אבל מעולם לא הזדהיתי עם ה"יריב" כמו עם איבניסביץ באותו משחק. הוא ביקש שוב ושוב מהballboys את אותו כדור, נישק אותו... ראפטר ביניים העלה את ה backhand lob לרמה אחרת באותו משחק, ללא הועיל. a game for the ages...

    • אלכס דוקורסקי

      חושב שגם הסבא במשפחת נואה, אביו של יאניק, היה ספורטאי טוב. כדורגלן.

  • austaldo

    היילה גברסילאסי הגדול אמר פעם שהילדים שלו מפונקים ומעדיפים לשבת לראות טלוויזיה... אבל לפעמים הילדים כן מצליחים. צ'יפ ג'נקינס היה שותף ברביעיית השליחים שניצחה ב 4X400 מטר בברצלונה 36 שנה אחרי שאבא שלו צ'ארלס ג'נקינס ניצח ב400 מטר במלבורן (וזכה בזהב גם בשליחים). נסטיה ליוקין ניצחה את הקרב-רב בבייג'ינג 20 שנה אחרי שאבא שלה זכה בזהב על המתח בסיאול (היא אגב סיפרה שהמדלייה של אבא שלה היתה מונחת על השידה בחדר שלה מאז שהיא החליטה להיות מתעמלת).

  • אופיר

    במתמטיקה: לינדנשטראוס האב והבן, דה-שליט האב והבן, ובטח עוד הרבה דוגמאות מצוינות נוספות.

    אני מתעב הורים שדוחפים את הילדים שלהם לתחומי הענין שלהם, לפעמים כדי שיגשימו את החלומות שלהם. רבאק, שיבחר בעצמו את נתיב חייו.

    • איציק

      זה לא מוצדק, אבל לתאב... הם לא עושים זאת צרוע לב כי אם מטעות.
      אתה יודע כמה פעמים באים אלי הורים להתיעץ לאיזה הנדסה לשלוח את הילדים (ללא קשר אם הם מהנדסים או לא). כשאני מתחיל לבדוק מתברר שהילד לא רוצה בכלל הנדסה ו-2X2 בלי חבר טלפוני לא יצליחו לעולם. מצד שני הם מתים על ספרות או היסטוריה, מעולים ביחסים בין אישיים. את ההורים זה לא מעניין, אלו לא מקצועות, זה טוב בשביל תחביב, הנדסה זה מקצוע. זה שהילד ישנא את הלימודים, יהיה חלש ועד לפנסיה (אולי) יסבול בעבודה עם שכר לא משהו (כי הוא לא טוב בזה) זה לא משנה. מהנדס זה מקצוע. כלום לא עוזר, שום הסבר. אלו הורים אקדמאים, שלו מחפשים שהילד ימשיך אותם. הם לא יותר טובים מאלו שרוצים את ההמשך. גם אותם אין סיבה לתאב, הם חושבים שהם עושים את מה שנכון. אני יותר עצוב בשביל הילדים...

      • אופיר

        איציק, זה כל כך טיפשי, בחיי.

        לא שאני בעד הגישה הניו-אייג'ית הזאת שמעודדת את ה-"ילד" להמשיך לחפש את עצמו בגיל 35 (החיפוש נמשך לנצח אצל כולנו, אבל בינתיים צריך להתפרנס), אבל הדרך הבטוחה לסדר לילד שלך חיי אומללות היא לדחוף אותו לעשות איזה תואר "שימושי" מופלץ בתחום שלא מעניין אותו, ולהבטיח שעד אחרון ימיו הוא ירדוף אחרי התלוש שלו באיזה משרד אפרורי.

        אני חשבתי יותר בכיוון של ג'ורדן שדוחף את הילדים לכדורסל רק כדי לראות אותם נכשלים - מה שכמובן נותן לו עוד חיזוק לאגו העצום, או על הבן של הייזנברג (מאי הוודאות) תקוע בשלג בקולג' בניו-המפשייר, מנסה לרצות ללא הואיל את אבא שלו, שרצה שהילד יהיה פיסיקאי.

        • איציק

          עדיין אני לא חושב שזה נעשה משינאת הבן. הם פשוט כל-כך נהנו ממה שעשו שרוצים שהבן יהנה גם. זו טעות חמורה אך לא סיבה לתאב אותם... זו סיבה להיות עצוב בישביל הילדים (וגם בשבילם).

          • נחשון שוחט

            מה שבעיניי עוד יותר גרוע מהורה שדוחף את הילד לקריירה בהתאם לרצונות שלו, הוא לדחוף את הילד לתחביב שהוא למעשה של ההורה ולא של הילד. ובמציאות שלנו, מקום נוסף ומועד הוא השירות הצבאי.

            בכל ההקשרים הללו - קריירה, ספורט, תחביב, צבא, וכו' - ברוב המקרים יש הרבה יותר אפור משחור. הקו המבדיל בין דאגה אמיתית לטובתו של הילד ורצון לאפשר לו חוויות חיוביות (מניסיונו ובהבנתו של ההורה, גם אם יש בהן bias) לבין יצירת צפייה שהילד מנסה לרצות, לא תמיד לטובתו - הוא קו מאד לא ברור. הרוב הגדול של ההורים פועלים מתוך אהבה ורצון אמיתי בטובתם של ילדיהם, למיטב הבנתם. וכל ההורים - כן, כל ההורים - טועים, ולא מעט.

            המסר שניסיתי להעביר בפוסט הזה - שכתבתי במידה רבה אל עצמי - הוא שכהורים אנחנו צריכים לדעת לשחרר, לתת לילד לצאת למסע משלו ולגלות את הכשרונות ואת התשוקה שלו. כמובן, זה מסוג הדברים שהרבה יותר קל לכתוב מליישם.

            תודה על התגובות!

  • אלון

    את הבן של גלן רייס זרקו מגורגיה טק ואת הבן של קן בארלו (פעם במכבי) זרקו מפרדו. שניהם על עבירות משמעת.
    הבן של סטוקטון בקושי ראה מגרש בגונזגה.
    סאני פארקר אבא של ג'אברי שיחק בנבא וגם אבא של וויגינס מקנזס שיחק בנבא.
    ג'רלד הנדרסון סניור וג'וניור.
    אבא של ג'לן רוז (שמעולם לא הכיר בו כבן) נבחר ראשון בדראפט.

  • א.ב

    מה עם אחד השחקנים הטובים בNBA כיום ? ? סטף קארי ?
    וחברו לקבוצה קליי תומפסון

  • סיכום אליפות העולם באולמות | למרחקים ארוכים

    […] בדיקות הסמים המחייב לצורך אישור השיא).  אפרופו אבות ובנים, את ה – anchor leg (הלג הרביעי והאחרון, המאד מרשים, שנמדד כ […]

Comments are closed.