רגע אחד בספורט – דררטו טולו ואלנה מאייר

פוסט בהשראתו של נלסון מנדלה על רגע אולימפי דרמטי ומרגש.

 

TuluMeyer_0

(Photo courtesy of NYRR Media)

 

“Sport has the power to change the world … It has the power to inspire. It has the power to unite people in a way that little else does.   Sport can create hope where once there was only despair.  It is more powerful than government in breaking down racial barriers."  (Nelson Mandela)

הפוסט הזה איננו על נלסון מנדלה ומעשיו, אלא על רגע אחד בספורט.  רגע אחד שגם מבלי שהיו בו הכוונה והמודעות – ואולי דווקא בשל כך – היתה בו מלוא עוצמתה של האותנטיות.  והיו בו אופטימיות ותקוה.

נלסון מנדלה שוחרר ממאסרו בשנת 1990, ועם הצעד הזה, כידוע, נפתחה הדרך להסרת החרם הספורטיבי על דרום אפריקה שהוחל לאחר המשחקים האולימפיים ברומא 1960.  בברצלונה 1992 חזרו ספורטאי דרום אפריקה להתחרות במשחקים.

ריצת גמר ה – 10,000מ' לנשים בברצלונה היתה לריצה היסטורית במספר מובנים.  19 דקות אל תוך הריצה הגבירה אלנה מאייר הדרום אפריקאית (אז בעלת התוצאה המהירה בכל הזמנים בחצי מרתון) את הקצב ונפרדה מן הדבוקה.  רק אחת ממתחרותיה, רצה אתיופית צעירה (20) בשם דררטו טולו  נענתה לאתגר ודלקה בעקבותיה.  השתיים פתחו פער גדול מן הרצות האחרות.  מאייר הכתיבה את הקצב המהיר כשטולו צמודה אליה.  כך עברו להן הקפה אחר הקפה, כשמדי פעם מאייר מסובבת את ראשה לאחור' עיניהן של השתיים נפגשות והן מנסות לקרוא זו את מחשבותיה של זו. סמוך לפני הכניסה אל ההקפה האחרונה, כשמאייר מותשת מן המאמץ, טולו חלפה על פניה ולא הותירה לה סיכוי.  טולו סיימה בזמן של 31:06.02 דק' ומאייר מעל 5 שניות אחריה. 

דררטו טולו היתה בכך לרצה האפריקאית השחורה הראשונה לזכות במדלית זהב אולימפית.  אלנה מאייר זכתה במדליה האולימפית הראשונה וההיסטורית עבור דרום אפריקה ארצה, לאחר הסרת החרם.

אך שיאה של הריצה הזו הגיע לאחר שקו הסיום נחצה והדו-קרב הוכרע.  לאחר חיבוקים ראשונים של טולו עם מאמניה וכשהיא בדרך לחגוג את נצחונה, ניגשה אליה מאייר כדי לברך ולנשק.  שתי הרצות יצאו להקפת נצחון משותפת באצטדיון שעל המונטז'ויק.  טולו הושיטה את ידה אל מאייר והשתיים רצו כשהן מחזיקות זו בידה של זו ומנופפות לקהל, מנופפות לעולם – לעולם חדש שרצה כל כך להיאחז בתמונה שהוא ראה.

דררטו טולו המשיכה מן המעמד הזה לאחת הקריירות המפוארות של רצה למרחקים בכל הזמנים.  היא זכתה בזהב שוב בסידני 2000 והוסיפה גם מדליית ארד במירוץ לאותו המרחק במשחקי אתונה 2004.  בנוסף היא ניצחה שלוש פעמים באליפות העולם במירוצי שדה.  טולו הצליחה גם במעבר למרתון וזכתה בנצחונות יוקרתיים במרתונים של לונדון (2001), טוקיו (2001) וניו יורק (2009, בגיל 37, לפני פולה רדקליף).  את המקל היא העבירה לבת דודתה טירונש דיבבה, שלימים היתה לאלופה גדולה לא פחות ממנה.  מאז אותה הריצה בברצלונה זכו רצות אתיופיות בשלוש מדליות זהב אולימפיות נוספות בריצת ה – 10,000מ' (מתוך 5 אפשריות) ובשבע מדליות בריצה הזו בסך הכל.

עבור אלנה מאייר ריצת הגמר בברצלונה היתה ונותרה פסגת התהילה.  היא המשיכה להצטיין בעיקר בריצת חצי המרתון, בה זכתה באליפות העולם (1994) וגם שיפרה שלוש פעמים נוספות את התוצאה המהירה בכל הזמנים/שיא העולם (1997-1999).

באטלנטה 1996 ניצח רץ שחור בשם Josia Thugwane את המרתון האולימפי לגברים עבור דרום אפריקה.

היפה ביותר בהקפת הנצחון המשותפת של טולו ושל מאייר היה הספונטניות שבה.  לאף אחת משתי הרצות לא היתה אג'נדה פוליטית.  שנים רבות לאחר מכן, שתיהן מספרות שהן לא חשבו על המשמעות של הרגע, הן לא ניסו להעביר מסר או להיות לסמל.  הקפת הנצחון שלהן היתה ביטוי לשמחת נצחון פרטית משולבת עם הערכה עצומה כלפי היריבה.  הספורט דווקא לא גויס כאן לשרת את הפוליטיקה, אלא הוכיח שהוא מעבר לה, שהוא מקדים אותה, שהתקוה שהוא מייצר שקופה, טבעית וחזקה יותר.  מכאן העצמה של הרגע.

Derartu Tulu and Elena Meyer

***

בכל זאת אני רוצה לסיים את הפוסט הזה עם שני משפטים של נלסון מנדלה עצמו, עם שני לקחים שהוא הותיר.

הראשון:

‘Because if I hate, I would not be a free man.’ “  (בתשובה לשאלה הכיצד אין בו שנאה כלפי מי שכלאו אותו)

והשני:

"It always seems impossible, until it's done"

***

בכתיבת הרשימה נעזרתי בכתבות הבאות:

Alan Abrahamson, Remembering Nelson Mandela (@ 3wire.sport)

Duncan Larkin, The Victory Lap (@ Running Competitor)

Peter Gambaccini, Nelson Mandela Brought South Africa's Runners  Out of the Shadows  (@ Runner's World).

איך נסעתי להולנד כדי להפסיד פעמיים/יעל גורן
השמיים התבקשו לחכות

11 Comments

אריאל גרייזס 7 בדצמבר 2013

יפה, נחשון

אלכס דוקורסקי 7 בדצמבר 2013

היטבת לתאר, נחשון. אכן רגע אופטימי. ניתן להעריך שלא מעטים מספורטאי דרום אפריקה (הלבנים) התנגדו למדיניות ההפרדה של ממשלתם (ולא רק עקב החרם, שבעקבותיו נמנעה מהם הזכות להתחרות בזירה הבין-לאומית תחת דגל ארצם). אחד מהם, אגב, היה רץ המרחקים הנודע, ברוס פורדיס, שזכה תשע פעמים בקומרדס וניצח שלוש פעמים את לונדון-ברייטון. טים נואקס בחר להציג את שגרת אימוניו כדוגמא להכנה מתאימה למרחקי אולטרה.

http://en.wikipedia.org/wiki/Bruce_Fordyce

shohat 8 בדצמבר 2013

תודה אלכס. ככל הידוע לי, פורדייס יהיה אורח כבוד במרתון ירושלים השנה וגם ירצה. ספורטאי מעולה.

אלכס דוקורסקי 8 בדצמבר 2013

בהחלט הרצאה שמעניין יהיה לשמוע אותה. תודה על העדכון.

איציק 8 בדצמבר 2013

נחשון, אני מסכים עם כל מה שכתוב בפוסט פרט לציטוט הפתיחה, במיוחד המשפט האחרון בו. לספורטאים רבים אין בעיית חברות בינם לבין עצמם. יעידו על זה מיקי ברקוביץ' ושאר שחקני מכבי של שנות ה-70. היתה להם כבר אז חברות מאוד קרובה עם שחקני צסק"א ושחקני נבחרת ברה"מ (שזה כמעט אותו דבר באותם הימים). זה לא שבר שום גבולות פוליטיים. שום פעילות ספורטיבית, לדעתי/לזיכרוני, לא גרמה לשום שינוי, אפילו הקטן ביותר. זה גרם לצילום מרגש, זה מאוד אותנטי ואנושי, אך הממשלות לא מושפעות מכך וגם לא נוצר עקב כך שום לחץ ציבורי משמעותי. כל הניסיונות לתת לספורט משמעות של מנוף לשינוים זה יפה בנאומים של פרס או מנדלה אך אין להם שום אחיזה במציאות. אולי חבל שכך, אבל זה המצב.

shohat 8 בדצמבר 2013

אני די מסכים שהציטוטים מן הסוג הזה מוגזמים. הספורט יכול לעורר תקוה ומחשבה נוספת. לבדו הוא לא מייצר בדרך כלל שינוי. אין ספק שבמשפט הזה יש wishful thinking.

shohat 8 בדצמבר 2013

אולי משפטים כאלו פחות מיועדים לתאר מצב ויותר מנסים לשכנע אותנו להתבונן כך – לראות את הספורט כמסמל הזדמנות.

מני 9 בדצמבר 2013

אני מסכים איתך נחשון. לא מספיק להביט על המציאות בעיניים ביקורתיות ו"מפוכחות", חלק מהשינוי יבוא מציפייה חיובית וגישה אופטימית. היטבת להביא רגע משמח בספורט והזמנת את כולנו לקחת חלק בהזדמנות שהמומנט הזה מספק.
תודה!

ש. בן ד. 8 בדצמבר 2013

לדעתי ההשפעה של הספורט בשילוב השחורים הייתה משמעותית מאד והובילה בסופו של דבר לשילוב שלהם ביתר המקומות בחברה (מבלי להוריד כמובן מגדולתם של הפוליטיקאים השחורים).

טומי סמית' וגון קרלוס, מוחמד עלי, ג'קי רובינסון והשביתה של שחקני ה-AFL באולסטאר שנערך בניו-אורלינס עשו שינוי מאד משמעותי בחברה האמריקאית.

Comments closed