סטיב בארטמן וקללת העז

(הפוסט נכתב במקור ביום 15.10.11 ומועלה כאן בהשראת פוסט "רשימת הקריאה" של אריאל גרייזס לכבוד פתיחת עונת הבייסבול). השבוע לפני […]

(הפוסט נכתב במקור ביום 15.10.11 ומועלה כאן בהשראת פוסט "רשימת הקריאה" של אריאל גרייזס לכבוד פתיחת עונת הבייסבול).

השבוע לפני שמונה שנים, כמעט הוסרה קללת ה”Billy Goat”.  כמעט.

הסיפור (האמיתי) הזה מוקדש לכל הפעמים שבהן עשיתם משהו שנראה טבעי ומובן מאליו, ושניות לאחר מכן תפסתם את הראש בייאוש ובתדהמה ושמעתם את קולכם מהדהד:  “מה עשיתי? מה עשיתי?”.  הסיפור הזה מוקדש לכל הפעמים שבהן הרגשתם שטעות שלכם הוצאה לגמרי מפרופורציה, שניצלו אותה כדי להלביש עליכם את כל העוולות והתוצאות, קשורות או לגמרי לא, ומה זה בעצם חשוב.  הסיפור הזה מוקדש כדי להמחיש כמה ערכו וגורלו של הרגע תלויים בהקשר ובכרונולוגיה, במושג הפשוט אבל החמקמק שנקרא תזמון.  אז בפעם הבאה שמשהו ישתבש או כשתרגישו שהכל יצא הפוך ממה שרציתם ותכננתם, זכרו את סטיב בארטמן.  זכרו את הסיפור שלו.

מה שאתם רואים בה הוא בסך הכל עוד אוהד בייסבול, רגיל לגמרי.  כמוהו ישנם עוד מאות אלפים אם לא מיליונים, שמגיעים למגרשי “הספורט של אמריקה” ונוהגים לפי כל כללי הטקס.  מהבירה והנקניקיה ועד לשאר פרטי התקן:  האזניות לשמוע את ה – play by play של השדרים, הכובע המציין את הנאמנות לקבוצה הביתית והכפפה כמובן… בשביל הסיכוי של אחד לכמה אלפים שאולי יתמזל מזלך לתפוס איזה foul ball, כדור שנחבט וצולל לעברך ואם תתפוס אותו לעיני המצלמות תזכה לרגע חטוף של תהילה ולסיפורי מורשת למשך חיים שלמים.  162 משחקים לעונה, לא כולל הפלייאוף, וברובם הסיכוי הזה לתפוס כדור מעניין הרבה יותר מהמשחק עצמו.  בכל אופן, התמונה שאתם רואים היא תמונתו של סטיב בארטמן, תושב שיקגו, האוהד הפרוטוטיפי.

אבל כשהרגע של בארטמן הגיע, והוא הגיע, ועוד איך שהוא הגיע – הוא היה כל דבר חוץ מפרוטוטיפי.

הרקע:

ה – Chicago Cubs זכו ב – World Series (סדרת הגמר של ליגת הבייסבול) בפעם האחרונה בשנת 1908!  אוהדי ה – Cubs יכולים להעביר לאוהדי הפועל תל-אביב (עם כל הכבוד לעלי מוהר ז"ל) סדנא בדחיית סיפוקים ועל החולצה שהיא "לא מציאה".  קבוצה פופולרית, הסמל של העיר (יותר מה – White Sox המזוהה עם הצד הדרומי) שהמוטו שלה הפך ברבות השנים ל- “אולי בשנה הבאה”, והכינוי של הקבוצה?  ה – Lovable Losers (“המפסידנים שכולם אוהבים”).  הפעם האחרונה שבה הקבוצה הגיעה ל – World Series (כלומר, ניצחה סדרת אליפות ה – National Leauge כדי לעלות לגמר נגד אלופת ה – American League) היתה בשנת 1945.  ה- Cubs שיחקו אז  ב – World Series נגד ה – Detroit Tigers והאירוע המיתולוגי מהסדרה הזו לא אירע על המגרש אלא דווקא ביציע.  אחד מאוהדי ה- Cubs שישב במקום הקבוע שלו ב – Wrigley Field היה איש בשם בילי סיאניס, הבעלים של ה – Billy Goat  Tavern (“פונדק העז”).  יחד איתו ישבה… העז שלו, שאותה הביא אתו "בשביל המזל".  כפי שניתן היה לצפות, תלונות של אוהדים על הריח גרמו לסילוקם של בילי והעז.  בילי החציף פנים והצהיר:  “Them Cubs, they ain’t gonna win no more”.  “העלבתם את העז שלי? לא תנצחו לעולם משחק ב – World Series!”  וכך, באותו הרגע נולדה “קללת ה- Billy Goat” (“קללת העז”), שניה בעצמתה המיתולוגית רק ל”קללת הבמבינו” של אוהדי ה – Boston Red Sox (אבל זה כבר סיפור אחר, דרמטי ואנושי לא פחות).  העובדה ההיסטורית היא שמאז ועד היום, ה – Cubs לא חזרו ל – World Series, ובשיקגו עדיין מחכים שתוסר “קללת ה- Billy Goat”.

Enter Steve Bartman:

באוקטובר 2003 זה כמעט קרה.  כמעט…  סטיב בארטמן היה שם, והוא אפילו לא הביא איתו עז.

ה – Cubbies, אחרי שנות תסכול ארוכות, הגיעו סוף סוף לסדרת הגמר של ה – National League, רגע לפני הנשף הגדול.  אנחנו קופצים למשחק מספר 6 בסדרה בין ה – Cubs לבין ה – Florida Marlins, סדרת הטוב משבעה, שהמנצחת בה עולה ל – World Series.  ה – Cubs כבר הובילו 3-2 בסדרה.  והם הובילו 3-0 במשחק,  אל תוך אמצע האינינג השמיני.  אם נעצור כדי לתרגם את זה לעברית – זה אומר שנדרשו חמישה outs (פסילות רצים) כדי לסגור עניין ולעלות ל- World Series, האופוריה כבר היתה באוויר של Wrigley Field הנצחי. הכל תקתק באופן מושלם.  הפיצ’ר Mark Prior היה בעיצומו של ערב מושלם.  הוא אפשר שלושה Hits בלבד עד לאותו הרגע, וחובט אחר חובט חזרו לספסל בתסכול.  משחק קרוב למושלם, על סף הכניסה אל ספרי ההיסטוריה.  כשלואיס קסטילו מפלורידה התייצב לחבוט, הכל נראה היה תחת שליטה.  קסטילו הצליח לחבוט בכדור, שסטה בבירור אל מחוץ לגבולות המגרש (מה שנקרא foul ball).  במצב הזה לפי החוקים, כידוע, אם הכדור מגיע ליציע אז הוא נספר כ”סטרייק” (אא”כ הספירה כבר בשני סטרייקס, ואז בעצם הספירה לא משתנה).  אבל אם שחקן של הקבוצה המגינה מצליח לתפוס את הכדור בעודו באוויר, גם כשהוא מעבר לקווי המגרש, אז החובט נפסל. במקרה הזה,  Moises Alou היה בדרך לתפוס אותו ולפסול את קסטילו.

וכאן הגיע הרגע של סטיב בארטמן.  לא, הוא לא היה שם לבדו, אלא חלק מקבוצה של אוהדים, שכמו כל האוהדים בכל המגרשים ברחבי אמריקה, בסיטואציה דומה, מייד קפצו מהמושבים שלהם, דחפו אחד את השני והושיטו יד קדימה כדי לתפוס את הכדור, כי הנה הרגע הגדול שלהם הגיע.

הבעיה של סטיב בארטמן לא היתה בכך שהוא שונה משאר האוהדים.  הבעיה שלו היתה… שהוא הצליח.  וארורה תהיה ההצלחה הזו.

הנה, ככה זה נראה:

stevebartman

בארטמן תפס את הכדור בצהלה, ומייד ראה את מויזס אלו מתחתיו, משתולל מכעס.  חצי שניה אחרי התפיסה הוא כבר התחיל להבין.  להבין מה שקרה, להבין מה שהוא עשה.  וככל שחלפו הדקות, הימים, החודשים, זה הלך ונהיה יותר רע.  ארורה תהיה ההבנה הזו.  הרגע הגדול של סטיב בארטמן היה ההתגשמות של הקללה…

את ההמשך אתם הרי יכולים כבר לנחש.  קסטילו לא נפסל, ובדקות הבאות עשו ה – Cubs את כל הטעויות האפשריות.  הזורק פריור הפסיק לדייק, החובט קסטילו היה הראשון להגיע לבסיס, אחרי Walk (ארבע זריקות לא מדויקות), ואחריו הגיע רצף של 11 חובטים נוספים. שחקן הגנה משובח בדרך כלל (אלכס גונזאלס) פספס דאבל-פליי קל שהיה סוגר עניין, ובסך הכל ה – Cubs אפשרו 8 runs, שהורידו לטמיון את הסדרה כולה.  המשחק נגמר ב – 8-3 למארלינס, שהמשיכו לנצחון במשחק השביעי ששוחק למחרת בשיקגו, ומשם גם לנצחון על ה – Yankees ב – World Series.  מאז ועד היום, ה – Cubs לא ניצחו עוד משחק פלייאוף  (פעמיים הפסידו בסוויפ, בשאר השנים לא הגיעו לפלייאוף).

וסטיב בארטמן?

את אותו הערב הנורא הוא העביר כשעשרות אלפי האוהדים שרים לו במקהלה ”Asshole, Asshole", מספר פעמים נזרקו לעברו כוסות שתייה וחפצים נוספים, צוות בטחון ליווה אותו אל מחוץ לאצטדיון בזמן שאוהדים המשיכו לקלל ולנסות לתקוף אותו, ושש ניידות משטרה הוצבו לשמור על הבית שלו ושל משפחתו לנוכח האיומים.  אתם יכולים בוודאי לנחש מה עושה התקשורת האמריקאית מסיפור כזה.  בשבועות הבאים אי אפשר היה לפתוח טלוויזיה בארה”ב בלי לראות את התפיסה ואחריה את המבע ההמום על פניו של סטיב בארטמן, כשהוא הבין למה הוא בעצם נקלע.  ברגע אחד הפך סטיב בארטמן מבן אדם לסמל: למושא של זעם ופורקן לתסכול האוהדים במקרה הרע, לקלישאה אירונית במקרה הפחות רע.

קבלו כמה דוגמאות משעשעות:

 מבוקש

חוק מרפי מעודכן

מצאנו אותו

ג’ב בוש, מושל פלורידה (מדינת המארלינס המנצחים), שכיאה לנצר למשפחת בוש לא יפספס הזדמנות לזרות מלח על הפצעים… נתן הצהרה פומבית שבה הציע לבארטמן מקלט מדיני בחצי האי הפרחוני.

ובארטמן? ההתנהלות שלו, במלים פשוטות, מדהימה, ההיפך ממה שהייתם מצפים בארה”ב של ריקי לייק וג’רי ספרינגר, שבה סיפור אישי “טוב” (כלומר, כזה שעובר מסך) הוא האוטוסטרדה אל העושר והגאווה.  דבר ראשון, האיש פשוט הוריד פרופיל ונעלם.  גדודים של עיתונאים נשלחו כדי לאתר אותו.  המעטים שהצליחו למצוא אותו לא הצליחו לגרום לו לשתף פעולה.  בהמשך הגיעו ההצעות הכספיות, כולל הצעה של מאות אלפי דולר כדי להופיע בפרסומת במהלך שידור הסופרבול, 25,000 דולר כדי לחתום על תמונה, ואפילו סתם הזמנה להגיע למשחק של ה – Cubs  לסולחה.  הוא דחה את כל ההצעות, ואת מאות המתנות מאוהדי המארלינס הוא הורה להעביר לעמותה לחקר סכרת נעורים.  התמונה שלו מכסה את פניו ביציאה מהאצטדיון נותרה התמונה הפומבית האחרונה.

כדי לסגור את המעגל, נמכר הכדור שבארטמן תפס במכירה פומבית תמורת מעל 113,000 דולר.  הוא נקנה עבור רשת המסעדות של השדר המיתולוגי של משחקי ה – Cubs , Harry Caray.  ב – 26 לפברואר 2006 הוזמן מומחה לחבלה כדי לפוצץ את הכדור, ומה שנשאר ממנו הוכנס לסיר מים רותחים כדי לשמש רכיב ברוטב הפסטה.  ככה סוגרים חשבון, שיקגו-סטייל.

באפריל 2008 פורסם ציטוט ממויזס אלו:  “You know what the funny thing is? I wouldn’t have caught it, anyway”

ספרו את זה לסטיב.  ספרו את זה לסטיב.  וגם אתם, בפעם הבאה שאתם חושבים לעצמכם “זה לא פייר”, .אז ספרו את זה לסטיב.

הפוסט נכתב בעקבות צפייה בסרט הדוקומנטרי המצוין של אי.אס.פי.אן. Catching Hell.  מומלץ בהחלט!

הפרומו לסרט (כולל וידיאו של התפיסה):

 לצפייה בסרט כולו, שכולל גם את הסיפור המעניין לא פחות, של ביל באקנר וקללת הבוסטון רד-סוקס (הקישור הוא לחלק הראשון) :

Slow Twitch (פוסט היכרות)
בעקבות השיא של מקאו (לקראת המרתונים של האביב)

תגובות

  • אריאל גרייזס

    מה שמשותף לבאקנר ולבארטמן זה שהאוהדים הרסו את החיים שלהם פחות או יותר בעקבות מה שקרה, הם הפכו לשעיר לעזאזל לכל האוהדים למרות שבסופו של דבר הם היו אחראיים רק לחלק מאוד מינימלי מאותה קריסה.
    לפני באקנר היו עוד כמה וכמה מהלכים שהרד סוקס יכלו לסגור בהם את המשחק וגם אחריו היה עוד משחק שבו הסוקס הפסידו. אצל בארטמן זה ממש חולני, כי אפשר לחשוב הוא אשם בכל מה שקרה אחר כך.
    בשני המקרים, האנשים האלו לא סלחו לאוהדים. באקנר אפילו אמר את זה שהרסו לו את החיים, במקרה של בארטמן - שהיה אוהד קאבס שרוף, דרך אגב, זה די ברור שזה מה שקרה.
    וסתם הערה לסיום - קללת הבמבינו בסוף הוסרה, בעזרתו של תיאו אפשטיין שהובא לרד סוקס להיות המנג'ר והביא אליפות באמצעות רכישות חכמות תוך שנתיים. תיאו אפשטיין הוא היום המנג'ר של.. הקאבס

    • נחשון שוחט

      הוסרה ועוד איך. אחת הדרמות הבלתי נשכחות! הסרט ממחיש מאד יפה את מה שאתה אומר לגבי תסמונת ה"שעיר לעזאזל".

  • ירח אדום

    פוסט נהדר.ראיתי את הסרט בESPN-מרתק ומומלץ.
    בסוף הסרט נשאר רק לרחם על ברטמן...
    אריאל- התחילה העונה מה עם פוסט שבועי?

    • אריאל גרייזס

      פוסט שבועי? אם אני אצליח לעשות פוסט חודשי אני אהיה מרוצה..

  • SOONER

    ישנה כמובן גם קללת מרקל (אין שום קשה לאנגלה), שרובצת על הקאבס עוד משנת 1908...והיא, היא הבעייתית מכולן...

  • אורי הברווז

    בחיים לא ראיתי ניתוח כל כך מפורט של מהלך ספורט כמו בסרט הזה. חוויה.
    אה ולמרות שהקאבס הם הקאבס, כל מי שמגיע לשיקגו באביב-קיץ-תחילת הסתיו חייב ללכת לריגלי פילד.

  • רמי מורנל

    סרט מדהים .מבחינתי הוא גם היה אשם בפציעה של די רוז בפלייאוף שעבר . שילמו 113 אלף דולר בשביל לפוצץ את הכדור באיזו מסעדה ,הזוי לגמרי

Comments are closed.