"אתגר אטביסטי" (בעקבות האנטר ס. תומפסון)

"אתגר אטביסטי" הוא בעצם השאיפה לחידושו של משהו שידענו, הכרנו, שהתרגלנו אליו ואהבנו, שהיה כמעט מובן מאליו אך חלף ונעלם.

 

זהו הביטוי החדש האהוב עליי, לפחות השבוע:  "Atavistic endeavor".

הקדמה:

שחר סיימה "אימון דגל" חזק ומבטיח במיוחד וחזרה אל הרכב שהמתין לה בצינה של הבוקר.  מצב הרוח שלה היה מצוין – התחושה הזו של הבשלה ומוכנות שרק רצים יוכלו להבין –  עד שהיא גילתה כעבור כמה דקות של אופוריה שהאוטו מסרב להניע.  שעתיים לאחר מכן היא עדיין עמדה שם בחניה וחיכתה להופעת האביר עם הכבלים שיחלץ אותה.   ברגע של אמפתיה, מרחוק, שאלתי את שחר איך יכול להיות שהצפייה שיעזרו לבחורה במצוקה בתל אביב באמצע החורף הפכה להיות "אתגר אטביסטי".  ואז הבטחתי לה את הפוסט הזה, בהקדשה.  זה בשבילך שחרינו!

***

hunter s thompson 2

האנטר ס. תומפסון היה חלוץ עיתונאות הגונזו.  זאת אומרת שהוא היה סוג של בלוגר עוד לפני שהמציאו את הבלוגים.  הוא היה חולה על ספורט (ועל פוליטיקה, כלומר הוא אהב לנגוח בפוליטיקה, וגם בכל מה שפוליטיקלי קורקט) והוא שילב בכתיבה שלו תשוקה, רשמים וחוויות אישיים וגם אירוניה מושחזת וציניות בועטת.  הקו בין המציאות לדמיון לעתים קרובות התערפל, וכך גם הקו בין הדיווח העובדתי לבין הסיפור האישי.  בין אם זה סופרבול, הקרב על התואר העולמי באגרוף או פרשת ווטרגייט – תומפסון קודם כל חשף את עצמו ואת האני מאמין שלו – את ההתלהבות וגם את הזעם.  כעיתונאי וכסופר הסגנון שלו היה לדוגמה לחיקוי עבור רבים.  והאנטר ס. תומפסון בהחלט היה טיפוס מעניין (חתיכת אנדר-סטייטמנט).

אחד הביטויים האהובים על האנטר ס. תומפסון (ולצורך הענין נוכל לתת לו גם את הקרדיט על המצאתו) היה "atavistic endeavor".  זהו ביטוי שמרגע שנחשפתי אליו אהבתי אותו במיוחד, בגלל שהוא מתמרץ סוג מסוים של התבוננות.  כך על החיים וכך גם על הספורט.

"אטביזם" הוא מונח מתחום הביולוגיה במקור, ובפרט תורת האבולוציה.  Atavus בלטינית הוא אב קדמון.  אטביזם היא תופעה שבה תכונה גנטית שהיתה נפוצה בעבר, בשלב אבולוציוני מוקדם יותר, מגיחה מחדש לאחר שנעלמה (או שלא היתה גלויה על פני השטח).  בתחום מדעי החברה והאנתרופולוגיה, האטביזם מתאר חזרה של חברה אנושית לדפוס התנהגות או חשיבה שהיו מקובלים בעבר ונעלמו.  לעתים קרובות מקושרת תופעה אטביסטית ל"נסיגה אבולוציונית" ונתפסת כשלילית או כנסיגה למנהגים ברבריים (למשל תינוק שנולד עם זנב, דולפין שמצמיח רגליים, או אימוץ של דפוסים עברייניים או נורמות מלחמה פרימיטיביים).

אני חושב שהגירסה של האנטר ס. תומפסון, לעומת זאת, היא דווקא גירסה חיובית. היא מתארת את הנסיגה האבולוציונית כמשהו שהוא לעתים יפה ואפילו רומנטי.   האתגר האטביסטי (atavistic endeavor) הוא בעצם השאיפה לחידושו של משהו שידענו, הכרנו, שהתרגלנו אליו ואהבנו, שהיה כמעט מובן מאליו אך חלף ונעלם.  האתגר האטביסטי, או החוויה האטביסטית הם מעין תזכורת למשהו יפה ששכחנו או השארנו בעבר.  זו תחושה שהעולם החדש והאמיץ לעתים רץ מהר מדי קדימה ומותיר מהות חשובה מאחור.  ואולי לא מיותר לנסות לחפש אחריה בכל זאת, להחזירה ולו באופן חלקי גם אם נדמה שהיתה וחלפה.

הנה כמה דוגמאות:

כשאתה אוסף את בת הזוג שלך לדייט, אל תסמס לה מלמטה "אני כאן, את יורדת?" אלא כבד אותה, כבה את המנוע, עלה במדרגות, חכה שהיא תפתח לך את הדלת ולרגע שתפגוש את עיניה.  כי בשניות האלה שתעמוד שם בין צלצול הפעמון לבין פתיחת הדלת, תרגיש את כל ההבדל.  ואם אתה בר מזל, באמת בר מזל, ההרגשה הזו תלווה אותך למשך כל החיים.

אתגר אטביסטי, למשל, זה לקיים פגישה או ארוחה במסעדה עם קשב מלא למי שקבעת להיפגש אתם, במקום לטלפון החכם.

חוויה אטביסטית היא ללכת להצגה יומית.

להבין שמכתב שנכתב בעט אדומה על דף שורות צהוב ונחתם במעטפה של דואר אוויר לעולם יכיל געגועים ואמת שאף אי-מייל לא יוכל להכיר.

הסטיישן-וואגון כביטוי האולטימטיבי של ערכי המשפחה (נסיעה משפחתית ממיאמי לבוסטון בגיל 8 היא בסך הכל הכנה לא רעה לסדרת נגמ"שים.  אבל זה מה שעשינו – כל כך פשוט – העמסנו את הדודג' אספן האדומה ונסענו צפונה ככל היותר.  והיה כיף  חיים).

גוגואים ו"שלוש מקלות" בהפסקה הגדולה (אף אחד לא ישכנע אותי שקאנדי קראש מייצג התקדמות אבולוציונית).

לחבריי הרצים, שימו לב, זה חשוב:  אתגר אטביסטי הוא למצוא רצים חובבים שלא מעלים תמונות של שעון הגארמין לפייסבוק, שלא מבלבלים את המוח (לעצמם או לסביבה שלהם) על "פודיום" ו"מיקום בקטגוריה" ושבאופן כללי שומרים על חוש פרופורציה.

ואתגר אטביסטי לכותבים הוא לזכור שלא גורע מכבודך – אלא ממש להיפך – לציין ולתת קרדיט כשאתה מסתמך על רעיון שקראת אצל מישהו אחר.

וכמובן, מעל לכל, הרגע הזה שבו אתה חוזר מחנות התקליטים ברחוב ויצמן, כולך נרגש, מוציא בעדינות את התקליט החדש של הלהקה האהובה, שאותו מיהרת לקנות ממש ביום שיצא, מניח אותו על הפטיפון ומאזין בפעם הראשונה.   אחחח, מוסיקה ביוטיוב אולי נשמעת לא פחות טוב, אבל היא לא מרגישה ככה.  כמו נשיקה ראשונה.

***

אפשר לטעון שהספורט כפי שאנחנו מכירים אותו הוא בעצם כולו תופעה אטביסטית.  בסוף המאה ה – 19 קם אדם בשם פייר דה קוברטן עם חזון של חידוש המשחקים האולימפיים.  (דה קוברטן עצמו, אגב, התייחס אל הספורט כמוצא מועדף ליצרים לוחמניים פרימיטיביים-אטביסטיים, כלומר כתחליף רצוי לאטביזם שלילי). האידיאל הספורטיבי והמעמד של הספורטאים המצטיינים כאייקונים, גיבורי תרבות ומושאים לחיקוי הם תופעות שהתפתחו במהלך המאה העשרים, בזיקה אל תרבות עתיקה שאבדה (השפעת תקשורת והכסף הגדול נכנסו לתמונה מאוחר יותר).  אלופי הריצה של המאות ה – 18 וה – 19 למשל, נחשבו למי שעוסקים בעיסוק נחות, בעיקר על רקע משחקי הימורים ולרוב חיו חיים די עלובים.  כך שהאידיאל הספורטיבי כולו יכול להחשב כאטביזם מן הסוג היפה והאופטימי.

אך הפוסט הזה איננו עוסק בניתוח מהותו של הספורט, אלא הוא בעצם הזמנה לפרש חלק מהתגובות הרגשיות שלנו כאוהדים לפי קריטריון האתגר האטביסטי.  בואו ננסה, לדוגמה.

כל תזכורת שאנחנו מקבלים על שחקנים כמו לארי בירד, ג'יימס וורתי', טוני קוקוץ' וגם ברד ליף עם הלואו-פוסט והחוצפה.

בעידן שנשלט על-ידי קוורטרבקס שמנהלים התקפת no huddle משך משחק שלם וזורקים פצצות של 60 יארד לרסיברים גבוהים, חזקים ומהירים מאי פעם, והיארדים והטאצ'דאונס נערמים במתקפה אווירית מרשימה, האם אי פעם נשוב לראות את ה – fullback הקלאסי כמו לארי זונקה או ג'ון ריגינס מעמיס על הגב שלו את הקבוצה ומוביל אותה לסופרבול?  לא שזה האידיאל האסתטי שלי, ממש לא, אבל בכל זאת בשביל הגיוון.  (מונטה קלארק, שהיה מאמן האופנסיב ליין של הדולפינס, אמר בראיון לסרט:  "When Csonka goes on safari, the lions roll up their windows.").

אחד הטריגרים לפוסט הזה היה תגובה של רץ העבר האמריקאי בוב הודג' (שלישי במרתון בוסטון 1978) לסיפור על יוקי קוואוצ'י ועל מנהגו להרבות בתחרויות, ללא פריודיזציה נראית לעין.  הודג'י כתב שיש להעריך את ה – avatistic endeavor (ברמיזה לכך שגם הוא וחבריו חיו בדיוק לפי אותה הגישה לפני שנים).

ומה לגבי המיילר הבריטי הגדול הבא (ויסלח לי מו פארה), שאנחנו מחכים לו מאז אמצע שנות ה – 80?  הגנים של קו ואובט אולי רדומים, אך לא ייתכן שהם נעלמו.

וביורן בורג.  כן, ביורן בורג.  עולם הספורט כולו יפה יותר כשיש בו ביורן בורג.

וחולצה צהובה נקיה, ממש נקיה, בטור דה פראנס (לא, אל תתחילו איתי בכלל).

משחק כדורגל בימק"א – צפייה מהמגרש או מן הגדרות/הגגות מסביב.  לא, אני ממש לא אוהד בית"ר אבל נדמה לי שלא צריך להיות אוהד בית"ר כדי להעריך את מה שהיה שם.

והנה לכם החוויה האטביסטית של השבוע- אוהדי ליברפול אשכרה מדברים אליפות.

hunter1

מגרש פתוח תכנית הספורט הטובה בטלויזיה
כמה מילים על אי.די.בי

23 Comments

ג'וש 17 בדצמבר 2013

גם למדתי מושג חדש (לאיזה חידושים יש לצפות מבלוג ספורט?)וגם נהנתי מהטקסט.
מאוד.

shohat 17 בדצמבר 2013

תודה רבה. איזה כיף!

איציק 17 בדצמבר 2013

גוגואים, שלוש מקלות ותקליטי ונילה… מה עוד צריך… גדול

איציק 17 בדצמבר 2013

נ.ב.: עם גוגואים ושלוש מקלות הפסקתי, אך פטפון ותקליטי ונילה יש ויש, ותקליט ג'אד מתנה, זו אחלה מתנה שיש… הרבה יותר טובה מדיסק.

איציק 17 בדצמבר 2013

ג'אד==ג'אז

red sox 17 בדצמבר 2013

נחשון – פוסט נפלא.
אני חושב שרוב הדוגמאות שהבאת הן של "רטרו" מהסוג הפשוט יותר, הנוסטלגי. אטביזם אמיתי הוא כפי שהגדרת אותו בפתיחה: "החייאה מחדש של תכונה או דפוס התנהגות שאבד במהלך האבולוציה".
למשל סטפן אדברג ששיחק כמו רוב בני דורו חבטת גב יד בשתי ידיים ופיתח במהלך הקריירה בק-הנד יד אחת איקוני.
למשל טים דאנקן שמקיים את האמנות האבודה של הקליעה עם הקרש.
למשל אבבה ביקילה שרץ יחף כמו אבות אבותיו (שבמושגי אבולוציה של הריצה זה ממש כמו להיוולד עם זנב).

וכל זה סתם תירוץ לצרף שיר נפלא על הטוב שבשמירה על הטוב:
http://www.youtube.com/watch?v=UoZMeRwIctQ

shohat 17 בדצמבר 2013

דוגמאות מעולות. במיוחד לגבי הבק-הנד של אדברג. אני מודה שזהו סוג הדוגמה שחיפשתי ולא עלתה לי לראש. אז תודה, זה בדיוק הפרינציפ. לגבי ביקילה יש לציין שהוא רץ 2:15 יחף (לא באופן מתוכנן אלא זרק את הנעלים שלא התאימו לו) וכעבור 4 שנים שחזר את הנצחון האולימפי עם 2:12, הפעם בנעלים.

matipool 17 בדצמבר 2013

חס וחלילה מדברים על אליפות . כרגע רק רוצים להישאר בטופ 4 .
את המילה אליפות אפשר להזכיר רק אם נהיה עדיין רלוונטיים בפברואר .

לארי בירד , ביורן בורג , תקליטי ויניל ( בהוד השרון של תחילת האייטיז היינו נוסעים לרעננה לקנות את התקליטים ) , גוגואים , 3 מקלות , אליפות של ליברפול – או יה . חזרתי לשנים הטובות והמאושרות בחיי אז באייטיז . עשית לי את היום .

מנשה 18 בדצמבר 2013

ןלי יש אתגר אטביזי לקיבוץ של פעם…לקיבוץ השיתופי לפני שהרסו לנו אותו…..סתם געגוע ומחשבה בזמן שקראתי ולמדתי מושג חדש.

עדי אבני 18 בדצמבר 2013

אחלה פוסט, שוחט. היה כיפי לקריאה ומאתגר.
אני חושב, אבל, שקצת חטאת בתיאור האטביזם. אני רואה את זה, גם אצל תומפסון, יותר כ״פרא האציל״ הרומנטיציסטי של ז׳אן ז׳אק רוסו ופחות כסובלימציה או עידון של רגשות חייתיים, כמו שתיארת במקרה של ידידינו פייר.
מלבד זה- הנאה צרופה.

אילנית חזן 18 בדצמבר 2013

כל מילה בסלע! ואכן למדתי מילה חדשה. תמשיך לעניין…

shadow 18 בדצמבר 2013

פוסט מעולה

משכים עם מנשה מתגובה 5

געגועים עזים לקיבוץ של פעם.

shadow 18 בדצמבר 2013

משכים = מסכים

אריאל גרייזס 18 בדצמבר 2013

נהדר, נחשון!
את תומפסון אף פעם לא ידעתי בדיוק איך לאכול, קראתי את "פחד בלאס וגאס" בגיל טיפה מוקדם והוא לא התלבש לי בדיוק, עם הזמן למדתי לאהוב אותו וגם גיליתי כתבות ספורט נפלאות שלו (הוא כתב ל-ESPN תקופה, אם אני זוכר נכון). התובנה שהוא היה בלוגר עוד לפני שהיו בלוגים היא משהו שאף פעם לא חשבתי עליו ומאוד נכונה.

Adis 18 בדצמבר 2013

יופי של פוסט נחשון

אהבתי במיוחד את ההתייחסות לאתגר אטביסטי של הרצים החובבים
הייתי אומר אפילו שטרנד הריצה הסוחף את כולם לאחרונה הוא בעצמו תופעה אטביסטית

רוקט 88.2 18 בדצמבר 2013

פוסט מקסים ומחכים.
האלבום שלי היה cloud 9 של ג'ורג' הריסון המנוח.
יום יום, יום יום הגעתי לחנות בקומה השנייה של המרכז המסחרי בתקווה שהתקליט הגיע. ובסוף הוא בא. והיה שווה כל רגע.

צביקה 18 בדצמבר 2013

נחשון
כל יום או במררה שלך כל פוסט לומדים דבר חדש.
גדול!!!

אלכס דוקורסקי 18 בדצמבר 2013

ממש ככה. מעורר מחשבה.

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 18 בדצמבר 2013

צפייה במשחק כדורגל בימקא (והיו לי רבים כאלו) היא חוייה שהולכת איתך לקבר. כתבת יפה כי באמת היו כמה אופציות לצפות במשחק במגרש המיתולוגי הזה. למרות שהיו לי חברים עם דירות או גגות ברחובות שמקיפים את ימקא מהם יכולתי לצפות המשחקים, אין על הריגוש של לראות משחק בימקא אחרי שהתפלחת בצורה זו או אחרת למגרש.
בתוך המגרש, הקרבה לשחקנים היתה משהו נדיר. אני אפילו זוכר שהחלפתי כמה משפטים עם אלי מיאלי אחרי עוד החמצה מזעזעת. עד היום אני זוכר את התירוץ שלו להחמצה :"באתי לשים לו קטנה". היום כבר אין אף מגרש שמאפשר לך לנהל שיחות עם שחקנים תוך כדי המשחק.
כמה שאני מתגעגע לימקא!

אלכס (החיקוי) 19 בדצמבר 2013

הצלחת להעביר את האהבה שלך לביטוי השבוע בצורה יפה למדי.
אני חושב שזה גם מונח השבוע שלי, ברשותך.
:)

נימיציון 21 בדצמבר 2013

לא נוטה להגיב בד"כ אבל – כל כך כל כך יפה. נכון. נוסטלגי.

תודה

עמי 21 בדצמבר 2013

+++
(תגובה מאוד לא אטביסטית לצערי…)

Comments closed