פולה ראדקליף (ואני) בני 40

זהו פוסט של מחוות כבוד לספורטאית נפלאה ואהובה, משולב עם הרהורים על הגיל ועל השנים, עם מוסיקה טובה, שמבחינה תכנית נבחרה בקפידה.

אצלי חלפו עשרה ימים.  אצל פולה ארבעה.  לשנינו אני מניח, כמו לכולם, היתה רשימה.

"List:  Things to do before I'm 40"…

Ah, fuck it!

זהו פוסט של מחוות כבוד לספורטאית נפלאה ואהובה, משולב עם הרהורים על הגיל ועל השנים, עם מוסיקה טובה שמבחינה תכנית נבחרה בקפידה.  כי מה היינו עושים בלי מוסיקה טובה?

***

paulabc

(צילום:  עמיחי זיוון, ברלין 2011)

"כנראה שאם אני מסתכלת לאחור וחושבת 'לאן חשבתי שאגיע בגיל 40', אני מחשיבה את עצמי כמי שהיה לה המזל לעבור את הקריירה ואת החוויות שהיו לי…  מבחינת המטרות לעתיד הקרוב אני לוקחת את הדברים כפי שהם באים.  יש לי כמה רעיונות לגבי מה שהייתי רוצה לעשות אבל שוב אני לוקחת את זה צעד אחר צעד וזה תלוי במה שכף הרגל שלי תאפשר לי לעשות" (פולה ראדקליף בראיון ל – Runner's World Wire השבוע).

אני קורא ומהנהן בראשי.  החליפו את המלים "כף רגל" ב"גב", ואני חותם על הציטוט בעצמי.  (להבדיל, להבדיל אלפי הבדלות – לשנינו 2012 שינתה כמה תכניות).

***

פולה ראדקליף מחזיקה בשיא העולם הנחשב לאיכותי ביותר באתלטיקה קלה (עבור גברים ונשים כאחד – והוא גם שיא הנשים המצוי בפער הקטן ביותר ביחס לשיא הגברים).  היא מחזיקה בשלושת התוצאות המהירות בכל הזמנים בריצת המרתון לנשים.  היא האתלטית הגדולה ביותר שלא זכתה במדליה אולימפית  (בראש הרשימה הלא קצרה של אתלטים גדולים שלא זכו בזהב הייתי מציין אותה יחד עם רון קלארק האוסטרלי, שקבע 17 שיאי עולם אך הסתפק במדלית ארד אולימפית בלבד).

תיכף נחזור לדבר עוד קצת על פולה הנהדרת.  לפני כן, פסקה על גיל 40.

***

הטרגדיה בגיל 40 היא שאתה מפסיק להתבונן על עצמך במונחים של "פוטנציאל" ושואל את עצמך איפה אתה.  מה מההבטחה מימשת.  מה פספסת.  מה הספקת.  על מה – בכוונה או שלא בכוונה – ויתרת.

היפה בגיל 40 הוא שאתה מפסיק, או לפחות מנסה בכל כוחותיך המודעים להפסיק, לחשוב על מה שאתה "יכול", "צריך" או "מצפה" לעשות, ויותר, סוף סוף, על מה שאתה רוצה.

הבעיה בגיל 40 היא שאתה לאו דווקא יודע מה אתה רוצה.

בגיל 40 אתה מבין שרוב חייך עסקת בכתיבת קורות חיים, שלא בטוח שאי פעם תשתמש בהם.

במקום לכעוס, אתה מחייך, משועשע מהאירוניה.  בסך הכל, זה פתאום נראה לך הרבה פחות חשוב.

(בכל זאת, אתה מתעקש להמשיך לכתוב).

בגיל 40 אתה עייף. ומפחד.  ועדיין יש ספק.  עדיין מחפש תשובות.  עדיין לא מצליח לחבר.

והדברים שלא הספקת, הטעמים שלא ידעת, השיאים שלא שברת.  הם לא מניחים.

והשורה ההיא של עמוס עוז, על הרכבת שיוצאת מהתחנה "ומי שיאחר יאחר".  האם כבר איחרת?  האם תאחר?

אתה שואל את עצמך אם אתה עדיין מי ומה שהיית, או אולי כבר משהו ומישהו אחר.

בגיל 40.  אפילו כשטוב לך, באמת טוב לך, ואתה כל כך אוהב וכל כך בטוח (בדברים ובאנשים שבאמת חשובים) ומסביבך כל כך הרבה דברים נהדרים להיאחז בהם

אתה מתגעגע, כל כך מתגעגע, למשהו לא מובן ולא ברור.  בעצם… אל עצמך.

"וזה הילד שבך, קוראים לו לחזור, כאילו יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור"

***

לפני כמה שנים, חבר טוב אמר לי בריצת בוקר ב"ואדי" משפט שלא עוזב אותי מאז.  הוא אמר, פחות או יותר, שיש שתי דרכים להסתכל על החיים.  אפשר להסתכל עליהם כאילו שאתה כותב תסריט.  זה מחייב.  זה מתסכל.  זה רקורסיבי (ככה הוא אמר, "רקורסיבי").  אלו חיים מלאי ביקורת עצמית.  התסריט אף פעם לא מספיק טוב, אף פעם לא נגמר.  ואפשר לבחור לחיות את החיים כדמות.  פשוט דמות, שהחיים קורים לה וקורים סביבה.  הטוב והרע, העליות והמורדות, רגעי ההתרגשות והעצב, הרגעים של האהבה והחסד. להפסיק לכתוב ולתכנן.  פשוט להרגיש ולהתבונן. 

הדמויות בסוף הרבה יותר מעניינות.  הן גם לא צריכות להיות מושלמות.

אני עוד לא בטוח.  אבל לפעמים זה עוזר.  (תודה ארז!)

***

"Never set limits, go after your dreams, don't be afraid to push the boundaries. And laugh a lot – it's good for you!"  (Paula Radcliffe)

אני אוהב את פולה ראדקליף.  קשה שלא לאהוב אותה.  היא דמות אוקסימורונית.  המנצחת המיתולוגית שהיא גם המפסידה הטרגית.  כל כך הרבה פעמים הוכיחה שהיא הכי טובה ובכל זאת תמיד נשארה האנדרדוג.  בגלל סגנון הריצה המוזר (ה"כואב לצפייה") עם הראש המתנועע בתנועה "אלימה" כמעט, לכל הכיוונים.  בגלל שהיא תמיד נראתה כמי שמתאמצת, אפילו סובלת.  בגלל שהיא תמיד היתה front runner קלאסית – הובילה באומץ את הקצב, בסט-אפ מושלם לרצות בעלות הסיומת המהירה ששיחרו לטרף (תסריט ידוע מראש, במיוחד באליפויות הגדולות).  בגלל שכל כך הרבה פעמים היו שיבושים ברגע האמת.  איכשהו תמיד זה נראה היה קשה יותר, מנוגד להגיון.  וכל כך הרבה פעמים – לטוב או לרע – ראינו את האלופה בוכה.

בדומה לגיבור נוסף שהגיע השנה לארבעים, היילה גברסלאסי, גם פולה איתנו כבר המון זמן.  מאליפות עולם לנוער במירוצי שדה  ב – 1992 והופעה מכובדת בגמר אליפות העולם בגיל 19, ועד לסוג של (התחלה של) קאמבק ב – 2011 (מקום שלישי במרתון ברלין) היא נגעה כמעט בכל הדיציפלינות.  כמו גברסלאסי, גם פולה המציאה את עצמה מחדש (אם כי בניגוד אליו, אף פעם לא היתה לה מהירות הסיום) – על המסלול, בשדה ולבסוף במירוצי הכביש (ראדקליף מחזיקה גם בשיא העולם ב – 10 ק"מ כביש).  כמוהו, היא התחרתה מול אלופות גדולות בזכות עצמן (גטה וומי, דררטו טולו, קתרין נדרבה, ואחרות).  כמו היילה, היא היתה לדמות סמלית, לנציגה של הספורט.  קל היה להזדהות.

פעמיים אלופת העולם במירוצי שדה, פעם אחת אלופת העולם במרתון (2005), שלוש פעמים אלופת עולם בחצי מרתון (2000, 2001, 2003), שלוש פעמים מנצתת מרתון לונדון (2002, 2003, 2005), שלוש פעמים מנצחת מרתון ניו יורק (2004, 2007, 2008), וגם מרתון שיקגו (2002) – בלי שום ספק רצת המרתון הגדולה בכל הזמנים.  ואיפה היו הפספוסים?  נכון – אתונה 2004 (לא סיימה), בייג'ין 2008 (מקום 23), ולונדון 2012 (שאליו לא זינקה) – החלום שלא הוגשם.  המדליה שחמקה.

ריצת המרתון הראשונה של ראדקליף היתה בגיל 28, בלונדון 2002.  היא ניצחה שם בזמן של 2:18:56ש', תשע שניות בלבד איטי משיאה העולמי דאז של קתרין נדרבה.  בהמשך השנה בשיקגו היא קבעה את התוצאה המהירה בכל הזמנים במירוץ לנשים בלבד (ללא סיוע של פייסרים גברים, שזהו השיא עד היום) – 2:17:18ש'.  וכעבור כמה חודשים, בלונדון, היא קבעה את התוצאה הבלתי-נתפסת:  2:15:25ש'.

כשפולה ראדקליף קבעה את השיא העולמי באפריל 2003, השיא המקביל לגברים היה 2:05:38ש' של חאלד חאנוצ'י (האמריקאי שהיגר ממרוקו).  מאז נקבעו 64 תוצאות (מוכרות לצרכי שיא) שוות או מהירות יותר (על-ידי 41 רצים שונים, 14 מהן בשנת 2013).  לעומת זאת, רק רצה אחת התקרבה בתקופת הזמן הארוכה הזו כדי 3 דקות משיאה של ראדקליף, וגם זה בקושי בחמש שניות (ליליה שובוקובה, 2:18:20ש').  התוצאה המהירה ביותר לשנת 2013 היתה 2:19:57ש'.  מהו ההסבר לזה?  אין הסבר.  העומק שם.  הכסף שם (בגדול!).  הרצות המזרח אפריקאיות שם (הרבה יותר משהיו), רצות המסלול המהירות גם הן שם (בשנה הקרובה אמורות להצטרף גם דיבבה ודפאר, אך ספק אם גם הן תתקרבנה).  פולה ראדקליף פשוט הקדימה את זמנה.

וסגנון הריצה?  נו, לא מה שחשבתם.  במחקרים שבוצעו התבקשו מאמנים מומחים להתבונן ברצים ולדרג על-פי הסגנון מיהם הרצים הכלכליים/המהירים ביותר.  הם נכשלו באופן מוחלט.  לא נמצאה קורלציה.  פולה ראדקליף, עם שיאים של .14:29.11 דק'  ל – 5,000מ' ו – 30:01.09 דק'  ל – 10,000מ', היא כנראה הרצה הכלכלית אי פעם (במדד יחסי).

***

אז זהו.  עשרה ימים עברו.  האמת שהם עשו לי טוב.  איזו ירידה בלחץ.  איזו השלמה.  בגיל 40 אתה מבטיח להפסיק לריב עם עצמך.  מבטיח לנסות.  גם זה משהו.

***

המשחקים האולימפיים סיפקו לאורך השנים כל כך הרבה תמונות נצחון בלתי-נשכחות.  אך מאתונה 2004 תישאר תמונה אחת, אחרת.  תמונה של הרצה הטובה בעולם למרחקים ארוכים, המהירה בכל הזמנים, בלתי-מנוצחת ופייבוריטית מוחלטת, בשיא של שלטונה, בזמן שנועד להיות כולו שלה.

שריריה כורעים וקורסים תחת הלחץ, שישה קילומטרים בלבד מן ההבטחה. אחרי עשרות אלפים.  למרות כל מה שידעה.

מוכרעת.  שבורה.  מתיישבת על המדרכה.  בוכה.

בכינו איתה.

"I am not driven by any bitterness by what happened in Athens. I learned a lot of lessons from it and probably came through it a stronger person in the end". (Paula Radcliffe)

***

בשנה שנולדנו יצא התקליט העל-זמני על הזמן.

"And you run and you run to catch up with the sun but it's sinking
Racing around to come up behind you again"

רקורסיבי, אמרנו.

40?  יאללה, שיהיה 40.

***

אנא קחו את החלקים האישיים יותר בפוסט הזה בפרופורציה הראויה.  יום הולדת הוא בסופו של דבר תאריך שרירותי שבו מותר לאדם לרחם על עצמו קצת יותר מבדרך כלל.

לרצים יש ערך מקצועי – "נגטיב ספליט".  בחצי השני מגבירים, לא דועכים.

***

צ'אק נוריס אף פעם לא היה בן 40.  הוא דילג על החרא הזה.

המבין והמסביר
מי הכי יפה בעיר?

20 Comments

עמיח77 22 בדצמבר 2013

מזל טוב אחי. מלך!

חלפס 22 בדצמבר 2013

פוסט גדול. מזל טוב!

Bondi R(G)unner 22 בדצמבר 2013

יום הולדת שמח. אפילו אם באיחור.
בחיים כמו בריצה אחרי הפסטיבלים והסיכומים עוברים לריצה הבאה.

גם זה מהשנה שנולדת…

http://www.youtube.com/watch?v=CWkdudLsoPY

איציק 22 בדצמבר 2013

מזל טוב נחשון,
מקווה שבמחשבות קדימה ואחורה, להפסיק לכתוב היא לא אחת המחשבות.
אהבתי לקרוא, למרות שתראה שלא הכל מדויק, וזה לא נורא בכלל. יש כנראה דברים גרועים בהרבה מגיל 40, ועדיין יש דברים שנעלמו וחסרים (למי שהזיכרון טרם בגד בו, ובמי לא?).
לגבי רדקליף יש לי יחס של שניות. תמיד ראיתי אותה כרצה גדולה של האירועים הלו חשובים והחשובים, אך לא של ההכי חשובים, קרי, אולימפיאדה. תמיד היא נראתה כאחת שאצלה זה ישתבש, לא יודע למה. אצלה צמיד היתה לי אותה תחושה כמו לגבי אסאפה פאוול, היא לא תזכה. שיא עולם, בבקשה; אליפות, בבקשה; זהב באולימפיאדה, הגורל לא כתב לה את זה וזה היה "ידוע" עוד לפני תחילת האולימפיאדה. תמיד נראה היה שהיא עסתה עיסקה לא מוצלחת במיוחד עם מרפי. חבל עליה, כי להבדיל מפאוול, לגביה יש הרגשה שהגיע לה, אם יש מגיע בספורט. להבדיל ממנה, אצל בן גילה, אצל המלך גבריסילאסי, תמיד היתה ההרגשה שהינה בא הזהב, אפילו כשכבר לא היה לו סיכוי, היתה הרגשה שכמו עוף החול הוא עוד יפרוס כנפיים ויזכה.

אליובל 22 בדצמבר 2013

מזל טוב! טקסט נוגע ללב. וגם השיר בסוף…

יעקב 22 בדצמבר 2013

פשוט יפה

ערן 22 בדצמבר 2013

יופי של פוסט. תיהנה מ- 40!

ariG 22 בדצמבר 2013

מברוכ – shine on…
רצתי לפני כמה שבועות בערב ירושלמי קר ורטוב עם old fart שהפך לDJ למשך שעה – מילא המוזיקה מהמכשיר שבידו, אבל כאשר זה הפך לקטע ווקאלי (וגם לדואט בסוף…), אז הבנתי – he's on the money, והמבט של הילדים מסביב היה priceless
ברור לי שגם בגיל 50 הוא עדיין יכתוב, יקשקש, וגם ירוץ, כחלק מ – , ובדרך לחיים גדולים ומלאים יותר.
I'll just put this here:
http://www.youtube.com/watch?v=b9TT5y5BKG0
ba da da da da…

פז 22 בדצמבר 2013

נחשון מזל טוב!
אנחנו לא מכירים באופן אישי אבל הכתיבה שלך סייעה לי רבות בהכנות למרתונים ותחרויות. יש בה משהו ממריץ, מדרבן, שעוזר לצאת לעוד אימון.
תל אביבי שכמותי הצליח בזכותך להרגיש כאילו הוא רץ בואדי או שובר שיא אישי בגבעת רם. 'סיכומי המרתונים' שלך באתר 'ארוחת הבוקר' היו חלק בלתי נפרד מההכנות למרתון האחרון בו השתתפתי לא מכבר. ולסיכום שכתבתי למגירה אחריו.
תמשיך להיות השראה, עד 120, שתמיד תרגיש שחקן ראשי בהצגה של חייך. ושתחזור למסלול מהר ככל האפשר.
אני בדיוק קורא את האוטוביוגרפיה של פולה ויש בה משהו שקל להזדהות איתו. שיאנית עולם עם מוטיבים טראגיים. גיבורה כמוה שעובדת קשה, שנופלת וקמה ושלא הכל בא לה בקלות.
הרבה בריאות.

נחשון שוחט 22 בדצמבר 2013

תודה רבה. נעים מאד לשמוע. בהצלחה!

באבא ימים 22 בדצמבר 2013

אני קורא על חוויות ויסורי הריצה שלך מזה זמן ומתמלא בקנאה כל פעם מחדש.

סוף סוף הבנתי איך אתה יכול – אתה רק בן 40.

נחשון שוחט 22 בדצמבר 2013

תודה רבה על כל התגובות והאיחולים!

ליאור זך מאור 22 בדצמבר 2013

אהבתי נחשון. מזל טוב. אני חגגתי 40 לפני פחות מחודש.
רדקליף היא ספורטאית הסבולת הכי אהובה עליי בכל הזמנים.
קראתי את הספר שלה כשהוא יצא לפני מספר שני ובעיני הוא אחד הכנים והמעניינים שנכתבו על ידי ספורטאי סבולת ברמות האלו. אכן הסיפור שלה הוא טראגי ברובו, עד כמה שזה אבסורדי עם תוצאות כאלו וקריירה מופלאה כזאת.

austaldo 22 בדצמבר 2013

גיל זה רק מיספר. מה שחשוב זה רק מה שאתה עושה.
אני אמנם לא מכיר אותך, אבל לפי הטורים שאתה כותב אני רק יכול לאחל לך עוד הרבה הרבה הרבה שנים שתמשיך לעשות את מה שאתה עושה.

עפר ויקסלבאום 24 בדצמבר 2013

צ'אק נוריס נולד עם זקן.
שיזדיין.
פוסט מקסים, נחשון.
ריגשת.
עברתי את גיל 40 לפני שלוש שנים.
זה לא נהיה קל או קשה יותר.
תתנחם.
או שלא
whatever, nevermind…

אבנר 24 בדצמבר 2013

חמש שנים אחרי, לארז עדיין אין מושג מה זה רקורסיבי… מזל טוב!

אלכס דוקורסקי 24 בדצמבר 2013

נחשון, ראיתי באיחור. מזל טוב!!! שנים ארוכות של בריאות, ריצה, שמחה וכתיבה משובחת, מרתקת ומעוררת הרבה מחשבה. וכמובן, הצלחה בכל פעליך הרבים.
רק טוב!
אלכס

אלכס דוקורסקי 24 בדצמבר 2013

הייתי שמח לברך גם את פולה, אבל אינני יודע אם היא קוראת כאן.

דורון ט 27 בדצמבר 2013

ראיתי באיחור. מתנצל. מזל טוב מקרב לב. כמי שניחן ביכולת כתיבה מופלאה, ברגישות ייחודית, בעושר של ידע ובסקרנות וששימש לרבים כל כך השראה חיובית ומדרבנת לעסוק בספורט בכלל ובריצה, בפרט, אתה בהחלט בשל לנגטיב ספליט. בגילוי לב, אומר רק שחלק לא מבוטל מהפוסטים שלך, משאיר אותי דומע. לפעמים, כי ממש ממש הייתי רוצה להיות זה שכותב אותם. אבל בדיוק כפי שהם. ואתה כתבת אותם כבר. יום הולדת הוא רק עוד יום של חשבון נפש. ככל חובב ספורט ברור לך שאנחנו למעשה ילדים שמסרבים להתבגר… מזל טוב שוב. תרגיש טוב (אני חזרתי לרוץ. הרי איחלת לי שכך יהיה…).

נחשון שוחט 27 בדצמבר 2013

דורון יקירי, תודה תודה על הדברים שכתבת.

Comments closed