משפט, שיר ותמונה

משפט, שיר ותמונה, ואיך הם יעזרו לכם במרתון.

tveriabcpack

(התמונה ממרתון טבריה 2013.  מימין לשמאל, על השטיח:  איתי רז, קובי רוטר, עמיחי זיוון, דורון פייביש).

"קאסידי עמד שם זקוף בזמן שמשב רוח קריר שיחק בתלתל השיער שעל מצחו, וידע שלרגע אחד תהיה שלווה בתוך כל ההמולה המתרגשת, רגע של שקט רגוע לפני סערה לא קדושה.  יהיה שבריר של שנייה של קושי להאמין, שהנה זה עומד לקרות… בעוד חלקיק שניה;  סוף סוף זה יקרה אחרי החודשים, הקילומטרים, ערפילי הבוקר המוקדמים;  סוף סוף זה יקרה אחרי האינטרוול השמיני או התשיעי אי שם בדרך, שכבר נשכח, ששבר פעם נוספת את הלב.  הוא יישען קדימה, מתוח, עם הרצים האחרים בזמן שהאורות הלבנים יצרבו את גבם ולשבריר נוראי של שנייה הוא ירגיש כאילו שאין טיפה אחת של כח ברגליו.  ואז הלב שלו כמעט יתפוצץ למשמע יריית הזינוק"  (ג'ון ל. פארקר,  Once a Runner).

הרגע הזה, שבו אתה מתייצב באיזור הזינוק, מקפץ במקום במתח, בודק שוב ושוב בשעון כמה דקות נותרו.  זה מוזר, אבל ממש בו זמנית אתה מתפלל שהזמן יקפא, שהירייה לא תגיע, שאולי הכל יתבטל בכלל… ומצד שני שהזמן ירוץ קדימה, "נו כבר, למה לא מתחילים?!".  הכל, רק שההמתנה תסתיים.  קבלו ספוילר:  בסוף מזנקים, תמיד מזנקים.  ואחרי הקילומטר הראשון העצבני מגיעה תחושת הקלה.  מכאן, אתם באלמנט שלכם.  ליום הזה התכוננתם.  מכאן אתם יודעים.

בבוקר של יום שישי הקרוב יתקיים מרתון טבריה.  הפוסט הזה, בשינויים קלים מן הפרסום המקורי במועדון ארוחת הבוקר, מיועד למי שירוצו אותו.  בתחתית אוסיף הפניה לכמה קישורים נוספים של עצות לימים האחרונים.

העבודה מאחוריכם, וכמוה ההתלבטויות וההתייעצויות ביחס לזמן המטרה, גם ניסויי הכלים האחרונים.  עכשיו זמן המתח והצפייה, השיחות עם עצמכם (וכמובן עם השדים).  המתח והצפייה לקראת הזינוק גם הם בסופו של דבר הרי חלק מההתמכרות…  את הימים האלה כדאי לנצל לפיתוח כמה כלים פשוטים שיוכלו לסייע להצלחה במירוץ.

אחת הדרכים, העצה שאני נותן כאן, היא זו:  קחו אתכם לדרך משפט, שיר ותמונה.

משפט..

ללאסה וירן, שהיה אלוף אולימפי ושיאן עולם בריצות ל – 5,000מ' ו – 10,000מ', היה משפט:  "הם יכולים לעשות מה שהם רוצים למשך חמישה וחצי מייל" הוא אמר… "אבל חצי המייל האחרון הוא שלי".  זה נשמע מאד יהיר, נכון? סוג של טראש-טוק, אבל כדאי לנתח את זה קצת אחרת: יותר משוירן התכוון להיות יהיר או להתגרות ביריביו, אני חושב שהוא בעיקר דיבר אל עצמו.  הוא שינן לעצמו בראש את התסריט המדויק שהוא מתכוון לממש.  הוא התחייב.  הוא הרגיל את עצמו לצפייה, וברגע האמת הוא חזר אל המשפט הזה, ברוב הפעמים, במירוצים הגדולים ביותר, בהצלחה גדולה (וירן זכה בתואר אולימפי כפול- 10,000מ' ו – 5,000מ', גם באולימפיאדת מינכן 1972 וגם באולימפיאדת מונטריאול 1976).

lasse-viren-onitsuka-tiger

נורדין מורסלי, שיאן ה – 1,500מ' האלג'יראי האגדי, הציג משפט משלו:  "כשאני מתחרה, הראש שלי מלא בספקות. מי יסיים שני? מי יסיים שלישי?".  נו, אם כבר מדברים על יהירות… אבל שוב, המשפט הזה, שהוא לדעתי נפלא, בא להגיד:  "אני יודע מה אני שווה.  אני יודע מה עשיתי באימונים, כמה אני מוכן ומה היכולת שלי.  אז לגבי עצמי ומה שאני הולך לעשות, אין לי שום ספקות. אין סיבה לספקות.  את הספקות אני משאיר לאחרים".

עקרון "זניחת הספקות" נכון עוד יותר עבורנו, ששואפים למצות את הפוטנציאל האישי, בריצה מבוקרת ועל סמך משוב שקיבלנו מהאימונים – שההצלחה בהם היתה בעצם האתגר האמיתי, היומיומי.  ההצלחה שלנו באמת תלויה מכאן רק בנו, וזה הזמן להסיר את הספקות.

mourceli

רץ אחר, המצוטט בספרם של דיוויד מרטין ופיטר קו, הותיר אחריו את המשפט:  "When I'm gone, I'm gone".  תסריט המירוץ, עם נקודת הפריצה אל הנצחון שהוא העביר בראשו עשרות פעמים.  וכך בדיוק עשה חברי הטוב אביחי גודמן, שסיפר בסיכום המרתון הראשון שלו בברלין 2005 (בתיאור ובמירוץ שהיו לנכסי צאן ברזל בדברי ימי הקבוצה), איך ידע שבקילומטר ה – 32 בדיוק הוא יוציא את החולצה מהמכנסיים ויעביר הילוך.  במרתון עצמו, כמו כולם, היו לו רגעים קשים, הוא שרד את ה – bad patches – שכל רץ מרתון מנוסה מכיר, אך כשהגיע הרגע לממש את התסריט, את המשפט שבראש, הוא היה מתוכנת לעשות בדיוק את מה שהוא שינן וצרב אל ה"דיסק".  הצופה מהצד ראה עשרות רצים עם פנים מיוסרות נאבקים לשמור על הקצב ורץ אחד שפתאום הפך קליל, ורץ בקצב אחר מכל התחרות שמסביבו.  מדהים.  התסריט הזה הוכן מראש.  הוא תורגל פעם אחר פעם באימונים.

אז הדבר הראשון שאני מציע לכם הוא לקחת אתכם לדרך משפט כזה, משלכם.  משפט שידליק אתכם.  משפט שיסכם את התכנית שלכם (מעבר ל"זמן מטרה", שהוא טכני מדי, סופי מדי, ולא מספיק נגיש ברגעים שבהם אתם צריכים משהו ש"ידבר" ולא רק "יאיים").  קחו אתכם משפט שיבטא את התסריט הריאלי של מה שאתם מוכנים לעשות ומתכוונים לעשות.  עם המשפט הזה תלכו לישון בלילות שלפני המרתון.  את המשפט הזה תשלפו כל פעם שיצוץ הרגש (השד) שנקרא חשש או פחד.  עם המשפט הזה תעמדו על קו הזינוק.  המשפט הזה יהיה צרוב לכם בהארד-דיסק.

איזה משפט לבחור?  יש אין סוף וריאציות…  זה יכול להיות ציטוט, וזה יכול להיות משפט דירבון עצמי ובטחון במלים הכי פשוטות שלכם.  העיקר הוא שתדברו אל עצמכם.  אגב, לפעמים אפשר לרוץ גם "נגד" משפט (כלמר להוכיח שהוא לא נכון.  אבל זה כבר נושא אחר…)

על ה"התסריט", פתח סוגריים –  

אמרנו שהמשפט מבטא תסריט.  ולכן, כדי שמשפט יהיה מועיל (ולא מזיק), התסריט צריך להיות "נכון", כלומר עליו לעמוד בכמה תנאים.  תסריט נכון הוא תסריט שיש בו שלושה אלמנטים:

 1) מוכנות – כלומר שהתאמנתם.  שאתם מוכנים למשימה.  אף טריק מנטאלי לא יוכל להחליף את המוכנות.  המשפט/התסריט נועד לעזור לממש את מה שבניתם בחודשים הארוכים של האימונים, את מה שאתם מסוגלים.  התסריט חייב להיכתב על-פי רמת המוכנות ורצוי בהתאם לתרחיש שתורגל בסימולציות באימונים (כגון ריצת קצב המטרה בשליש האחרון של ריצה ארוכה, או אימוני מפתח נוספים והמשוב שהם סיפקו).

2) ריאלי – כלומר, על התסריט לשקף אסטרטגיה נכונה.  מילות המפתח כאן הן מאוד פשוטות:  כנות, ומשמעת.  הטעויות של רצי ארוכות, ורצי מרתון בפרט, מהג'וגר ועד גדולי האלופים, נובעות כמעט תמיד מאחת משתי הסיבות הללו:  חוסר כנות בהערכת היכולת שלהם (קביעת מטרה יומרנית מדי); או באופן נפוץ עוד יותר, חוסר משמעת:  כשהם לא דבקים בתכנית המירוץ ובתסריט.  ההרגשה הטובה בחלקים המוקדמים למירוץ (קילומטר 14 למשל) היא מאד מסוכנת, היא משכרת ומשקרת.  היא מניסה את השד של הפחד אבל מזמינה את השד של הגאווה.  וכמו שאמר המאמן מרק ווטמור:  "Don't be greedy.  Bad things happen when you get greedy" .  אז תהיו כנים, וממושמעים.  תהיו ריאליסטים, נחושים אבל גם זהירים.

3)  הבטחון –  שעליו בעצם אנחנו מדברים.

המשפט שתקחו אתכם יחבר בין שלושת האלמנטים האלה.  הידיעה שאתם מוכנים,  תכנית הריצה הריאלית והנכונה שקבעתם לעצמכם, והבטחון המוחלט שלכם – כן, כמו וירן ומרסלי, בטחון שעל גבול היהירות – שאתם הולכים לעשות את זה.  הגעתם עד לכאן? מה יש? מגיע לכם!

השיר:

כתבתי כמה פעמים בעבר ש"חייב להיות שיר".  היו כבר מקרים מעט מביכים שבהם קוראים או חברים, אחרי שקראו, כתבו לי שהם לא יודעים מה לעשות…  אין להם שיר (אני לא ממציא, נשבע לכם).  רציתי לתת טיפ להורדת הלחץ, ייצרתי לחץ חדש: "איזה שיר לבחור?  איך?  מה יהיה אם אין לי שיר?".

השאלה "איזה שיר" היא כמון הרבה פחות חשובה.  כלומר, זה ממש לא משנה, כל זמן שיהיה.

זה יכול להיות שיר שהדליק אתכם במהלך אימון חזק או בנסיעה חזרה ממנו באוטו (טום פטי:  Felt so good, like anything was possible, hit cruise control, and rubbed my eyes).  זה יכול להיות שיר של מצב רוח.  זה יכול להיות שיר סימבולי, שמדבר אליכם במיוחד, או שיר סתמי לגמרי, שבסך הכל מקפיץ את האדרנלין (אין שום בעיה עם קיטש, אגב).  זה יכול להיות שיר שמלווה אתכם מהילדות, או שיר שבמקרה קלטתם שתי שורות ממנו ברדיו בדרך למירוץ.  זה יכול להיות נדוש כמו שיר הנושא של רוקי (אני בשום אופן לא מזלזל), שיר קצבי של מוג'ו, שיר אופטימי ("miracles will happen as we dream") וזה יכול להיות גם שיר מתוחכם וקודר (פעם רצתי את 12 הקילומטרים האחרונים למרתון עם "you'll be coming down now baby" של ברוס ספרינגסטין ("it all falls apart with no warning")  ותתפלאו, אבל זה עבד ועזר לדחות את ההתפרקות.  מצידי, תרוצו עם שיר שנדבק לכם בלי שהתכוונתם מקלטת של הילדים ופשוט מסרב להשתחרר (הרצים ההורים מבינים).  זה יכול להיות שיר בקונטקסט של המסלול או שיר שאין שום קשר בינו לבין ריצה.  אבל קחו אתכם שיר, חייב להיות שיר.

למה?  מה אנחנו הולכים לעשות עם השיר?  מה ההבדל בינו לבין המשפט?

אז הפונקציה של השיר היא לאו דווקא Pump me Up של החימום והאדרנלין.  דווקא כאן אני פחות דואג.  כשאתם מתאספים אל קו הזינוק, עם כל האווירה והרצים סביבכם והמתח שבאוויר, אדרנלין הוא הדבר האחרון שחסר לכם.  פעמים רבות יש ממנו בעודף, והקילומטר הראשון מהיר מדי בעשרים-שלושים שניות.

המטרה של השיר היא לספק מפלט, לאפשר "דיסוציאציה".  תיבה של פזמון, מקצב, שאתם יכולים לברוח אליהם כשצריך.  המטרה של השיר הוא לשמש אתכם באותם "משברונים" שבדרך, ה – bad patches, שאין רץ שלא עובר אותם במהלך מירוץ.  הרץ המנוסה יודע שהרגעים שבהם קו הסיום נראה רחוק ביותר הם לא בהתחלה, אלא דווקא בהמשך.

ה – bad patches, בחלק הגדול מהמקרים, חולפים.  אפשר לעזור להם לחלוף.  אפשר להתמודד איתם ברגע שיודעים שלא רק אתם עוברים אותם אלא גם הרצים שלידכם, כמעט ללא יוצא מן הכלל (אמנם בלו"ז משלהם).  כדי שה – bad patches יחלפו צריך להתנתק מהמחשבה עליהם, לגרש את הספק והבהלה הזמנית שהם מעוררים.

שיטה אחת היא "הפוך על הפוך".  ברגע של קושי דווקא להגביר מעט את הקצב ל – 200 מטר, לראות שהרצים לידכם לא כל כך מרוצים מההגברה הזו, ואז להאט בחזרה עם תחושה מעט יותר טובה, לראות שהשד באמת לא כל כך נורא.

בשביל להתמודד עם ה – bad patches אני מציע לכם את השיר.  מקצב, פזמון מוכר, שורות שחוזרות על עצמן, שאתם יכולים לנגן לעצמכם בראש, עד שהקושי יחלוף.   הפזמון יאפשר לכם להתנתק מהקושי, להתכנס למקום אחר, מוכר, פשוט להמשיך לזוז קדימה למקצב.  להתרכז מבלי להתרכז.

נסו למשל:  "קחי אותי אל הקרקעית, הכי גבוה שאני יכול…"

תמונה:

המשפט הוא התסריט.  השיר הוא חבר לדרך.  והתמונה היא הסיכום – הסיכום שאתם קובעים מראש לעצמכם.  התמונה היא תמונת הנצחון.  זו "הויזואליזציה".

את התמונה אתם צורבים לתודעה ובשבילה אתם רצים:  זו יכולה להיות תמונה של הנפת ידיים על קו הסיום, או של ריקוד הנצחון.  זו יכולה להיות תמונה של החיבוק שאחרי, כולל בדיוק עם מי אתם הולכים להתחבק (שותפים לאימונים או בני המשפחה שתמכו ומחכים, בדיוק בשעה/לפי חישוב הזמן שהגדרתם להם).  זה יכול להיות מקטע הסיום על המסלול שבו תשחררו שאגת נצחון, ואת כל שחרור המתח והסיפוק.  זו יכולה להיות מסיבת הבירות או הבשרים המדהימה,שלא תרשו לעצמכם הרי להגיע אליה מבואסים.  ועוד תמונות שהדימיון והצפייה שלכם יוכלו להמציא.

התמונה היא מה שאתם רוצים וכעת גם יכולים.  וכן, בתמונה הזו בהחלט יכולים להיות גם "מספרים".  הספרות שבהן טמון האושר של הרצים. הבשורה שהן מביאות, ההגשמה שהן מסמלות.  חסרות כל משמעות למתבונן מבחוץ, ובכל זאת תמונה כל כך משמעותית עבורכם.  זר לא יבין, איך יוכל להבין?

מה נשאר?  שלוש – ארבע שעות לעבוד בשביל התמונה (מי יותר ומי פחות)?  ובשבעת הקילומטרים האחרונים, כשאתם עייפים, אבל התמונה קרובה, מה?  30 דקות?  45 דקות?  בשביל המאמץ הנוסף והסופי הזה תוותרו על התמונה?  מה, אחרי כל הבקרים הקפואים, החודשים של האימונים, הריצות הארוכות, האינטרוולים שלא שברו אתכם, הרוחות והגשמים?  שכולם עכשיו חוזרים, אתכם, עוזרים לכם, אם רק תבטחו?  עכשיו תפסידו את התמונה?  אין מצב!

בכל מירוץ, לכל רץ, יש את הרגע הזה – "רגע ההחלטה" – הרגע שבו צריך לחשוק שיניים, לסבול קצת, להיזכר למה אנחנו עושים את זה, מה הבטחנו לעצמנו, מה באנו להשיג, ועכשיו, כשזה עומד למבחן, כמה באמת אנחנו רוצים את זה.  "את זה" זה התמונה.  ולכן גם היא צריכה להיות שם אתכם, ברגע ההחלטה.

 אז קחו אתכם לדרך משפט, שיר ותמונה.

בהצלחה לכל רצי מרתון טבריה!  (כמה שהייתי רוצה להיות שם אתכם על קו הזינוק שוב, אתם יודעים).

כמה פוסטים נוספים עם ריכוז של עצות לימים האחרונים:

"ההגדרה החמקמקה של זמן המטרה למרתון" (הפוסט ממליץ על תהליך רציונאלי סדור לקביעת "זמן המטרה כטווח" ו"נקודת החלטה" – זהו המפתח לקביעת "התסריט).

"שבוע למרתון!  לקט של עצות לסיום שלפני ההתחלה" – עצות לקביעה ומימוש של אסטרטגיית מירוץ נכונה

"ההכנה המנטאלית למרתון"

ברגעים מסוימים רחוק יותר
על מרתון טבריה

תגובות

  • נטע

    מעולה, נכון למרתון או לכל תחרות סיבולת. אגב במרתון ברלין (ובארוכות לפני.) השתמשתי בעצה של עשר אחרונים מקפלת את החולצה-ובד בענק !!! לקחתי עצות חדשות , אשתמש בישראמן! תודה נחשון

  • נילי אברמסקי

    זו אינה עוד כתבה אלא יצירת אומנות. תודה נחשון !

  • YG

    מעולה! כרגיל..

    עמיח 77 נראה סובל סובל.. זה לא ימנע ממנו לפתוח מבערים ולהראות בקילומטר ה-38 מחוייך כאילו הריצה רק החלה. וכמובן לפזם בפעם ה-112 את "גלגלי האוטובוס מסתובבים".. :-)

  • ariG

    !!AHMF

    http://www.youtube.com/watch?v=jQ2RikLLyfM

    ... ובמעבר חד - אין הדבר תלוי אלא בי(מס' עבודה זרה י"ז ע"א):

    אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נ"ד): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נ"א): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו ל"ד): "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת...

  • אדם

    טור נפלא. נשמע לי כמו משהו שצריך לאמץ באופן כללי

  • אלכס דוקורסקי

    כתבת נהדר, נחשון. בהצלחה לחברי מועדון ארוחת הבוקר ולכל הרצים.
    שבוע טוב

    • נחשון שוחט

      בהצלחה אלכס!

      • אלכס דוקורסקי

        תודה רבה!

  • אלכס דוקורסקי

    הגדרת בצורה מאוד מדויקת את השימוש הנעשה בשיר, פזמון, מקצב וכו', כדי להתמודד עם מצבים לא פשוטים במהלך התחרות.
    ויקטור קפיטונוב, האלוף האולימפי במירוץ אופני הכביש במשחקי רומא 60 (הקדים את האיטלקי ליביו טרפה במאבק מאוד צמוד), סיפר לאחר המירוץ כי בכדי להתמודד עם החום הכבד ששרר באותו היום הוא דיקלם לעצמו בשלבים הקשים של הרכיבה מעין חמשיר קצבי רק כדי לשמור על ריכוז. הדבר אכן סייע בידו, בייחוד באותם הרגעים בהם הרגיש שראשו מתחיל "להתערפל" עקב החום (מתוך ספר הסוקר בקצרה ספורטאים רוסים גדולים).

  • חצי מרתוניסט בינתיים

    חבל שאי אפשר לעשות לייק לפוסטים שלך או משהו כזה אבל רק רוצה לציין שאני, בתור רץ חובבן מאזור ירושלים (הר איתן אימפריה :) ), נכנס וקורא את כל מה שאתה כותב. לוקח המון טיפים, וסתם מוטיביציה וחשק.

    תודה !!!

    תחזור במהרה מהפציעה.

  • עידוקוליס ליפשיץ

    לא תהיה איזו מילה על איש הברזל אילת של סוף השבוע הבא?

  • מנחם פורת

    נחשו,
    פוסט מעולה. מאמץ את הדברים בחום רב.
    בדיוק מה שצריך לפני המרתון.
    תוספת קטנה- כאדם מאמין אני מכניס במשפט ובשיר דיבור עם בורא עולם, הגברת התחושה שהוא נמצא איתי ודוחף אותי קדימה.
    כמובן שיש אלפי שירים/ טקסטים/ פסוקים שהלחינו להם מילים, יש לי שירים בעיקר של ר' שלמה קרליבך שמלווים אותי עוד מימי המסעות בצבא וממשיכים גם עכשיו באימונים ובתחרויות.
    תודה שאתה שותף לכולנו גם כשאתה לא עומד איתנו על קו הזינוק.
    החלמה מהירה

    • shohat

      נהדר! מקורות ההשראה מגוונים, זה אותו העקרון של מתן המשמעות האישית שלך לטקסט והשימוש בו כדי להתמקד. אהבתי.

    • אלכס דוקורסקי

      מנחם, בהצלחה במרתון! רצתי לצידך את הק"מ ה-21 בבית שאן, וסיימת מעולה (בכל פעם שניסיתי להתקרב, הגברת ובסופו של דבר הקדמת אותי על קו הסיום). ממש נהניתי מסוף הריצה.

  • צביקה

    כרגיל תענוג.
    אפרופו משפט, למרתון הראשון שלי הגעתי ישר עופרת יצוקה ובחיתוך מצב יחידתי ערב המרתון אחד המפל"גים זרק בצחוק משפט "שלא ייסע במילא הוא ליסיים את המרתון שימשיך לעבוד" אחקי כמה שטויות של צעיר נתפסו לי בערך כל השרירים בק"מ ה-30 ומשם עד לקו הסיום הדהד לי בראש רק המשפט של הגאון. כמובן שהטלפון השני בקו הסיום (אחרי אשתי) היה לנבלה.
    בהצלחה לרצים אחכה לכם על קו ה-32 ק"מ לעודד ולתת שירותי ליווי לחברים שזה המרתון הראשון שלהם.

    • shohat

      סיפור נהדר צביקה. לסוג הזה התייחסתי כשכתבתי שאפשר לפעמים "לרוץ נגד משפט". יש לי סיפור כזה משלי, דווקא לא על מרתון מוצלח - לפחות לא שלי, אשמור אותו להזדמנות אחרת (אולי). לפעמים זה יכול להיות מאד חזק.

  • משהל

    תודה, יופי של כתיבה. קיימת נטייה לרצים (השגיים, אלו שלזמן הריצה יש משמעות עבורם) להתייחס לגוף כמכונה ובהתאם לנהל את חיי הריצה שלהם בפרספקטיבה צרה של מספרים: הקצב, המרחק והזמן, וכמו שאיליה אומר (ואני לא מדייק בציטוט אבל מכוון לדעתי לרוח דבריו) - תאמר לי מה הסח"ח הנוכחי שלך ואומר לך את תוצאת התחרות שלך. הפוסט שלך מדבר על האקסטרא, על החלק המנטלי, שבדרך הלא קלה של ניסוי וטעיה אני לומד כי בלעדיו לא ניתן לנצח: ללאסה וירן את המתחרים שלו, ולנו, הפלבאים, את התוצאה הקודמת שלנו.

  • סימנטוב

    יופי של כתיבה, תובנות נהדרות לחיים, אתה כ"כ מוכשר תודה!

  • איתן

    נחשון, תודה רבה. המאמר נהדר, כרגיל, ומגיע בדיוק בזמן. לגבי השיר שמתנגן בראש, הנה סיפור קטן שלי ממירוץ בהר איתן השנה:

    "כשנכנסתי לרכב בשעה 2 לפנות בוקר והדלקתי את הרדיו על 88FM ידעתי שהולך להיות אדיר. ההתחלה של Enter Sandman נוגנה, אז הגנבתי חיוך. אחרי 3 שניות הבנתי שזו הרצועה של "לילה של אלבומים" ושלפתי את גרסת המטאל שלי, שכוללת נענוע של הראש קדימה - אחורה, תיפוף על ההגה ומידי פעם שאגה של משפט בקול נמוך ועבה במיוחד. "מטאליקה". 1991. כמה זיכרונות... אבל זה לא העניין.
    בשעה 3 בבוקר דור ואני קצת איבדנו כיוון. אפילו הוויז התקשה לזהות את המיקום. 5 דק' קודם היה מחסום משטרתי שבדק אם אנחנו בדרך למסיבה ורק רצה לוודא שאנחנו לא שתויים. כמה זיכרונות... אבל זה לא הסיפור.

    "אולטרה הרי ירושלים" הוא מירוץ אדיר (מקצים ל- 60 ק"מ, 40 ק"מ , 20 ק"מ ו - 10 ק"מ). בשם המירוץ לא נכלל ספונסר. לא הייתה מוזיקה מעצבנת בכל תחנה. לא היו צלמים כל 100 מטר. לא היה צפוף. לא היה חנוק. לא היה דביק. (בסיום, אולי קצת).
    מה היה? מסלול שטח מאתגר. עליות וירידות. עליות וירידות. נוף עוצר נשימה של הרי ירושלים. ארגון מושלם החל מסימון המסלול ועד עמדות חלוקת המים. אווירה אינטימית והכי חשוב... היה "צינור". עלייה אכזרית של כ- 700 מטר בשיפוע לא הגיוני. כולם עוברים להליכה. חלק לזחילה. אבל זה ממש לקראת הסוף וכשהדופק מגיע ל- MAX אני פתאום שומע את "מטאליקה" באוזניים (ואני בכלל רץ בלי אוזניות) ואני משייט לקו הסיום. מסיבה!"

  • גדעון

    נחשון יפה מאד. מודה שמשתמש בחל מהעצות לא מעט זמן וזה מאד מסייע. לקחתי מכאן כנה נקודות מעניינות. הכתיבה יפה מאד. יישר כוח.

  • סימנטוב

    נפלא. כבכל קריאה אני שוכח מהריצה ומריץ את התובנות בהשלכה לחיים.

    • סימנטוב

      הרגשתי צורך להוסיף :)

      • shohat

        תודה פעם שניה! תמיד נחמד.

  • אלי

    אתה חיים נחמן ביאליק של עולם הריצה
    יפה ומקסים, כייף לקרוא
    תודה

Comments are closed.