Why not us?

סיכום מעט אחר לסופרבול. (עם לקח שחורג מעבר לפוטבול). למה לא אנחנו בעצם? למה לא אתם?

russell_wilson4

(Photo by:  Mark Runyon | Pro Football Schedules)

ראיון ה – post-game של ראסל ווילסון הוא הרגע שיישאר מסופרבול 48, אחרי שהכל ינותח וייכתב.  הראיון הזה, שורה אחת ממנו, יישארו בגלל שהם מתמצתים את הייחוד ואת האופי של קבוצת הסיאטל סיהוקס.  והם יישארו בגלל שיש בהם מנה גדושה של מוטיבציה, מן מוסר השכל של סרטים אמריקאיים פרוטוטיפיים עם גיבור מתחלף – מסילבסטר סטאלון ועד לוויל סמית' – על נצחון האנדרדוג, על היכולת של אדם לקחת את גורלו בידיו.  להאמין, לקרוע את התחת, ולשנות את תנאי המשחק.  כולנו צריכים מינון מסוים מן המוטיבציה הזו.  בשביל זה אנחנו צריכים את הגיבורים הבלתי-צפויים.

"Why not you, Russ", ווילסון סיפר, הוא המשפט שאבא שלו נהג לומר לו שוב ושוב כשהיה ילד.  למה לא בעצם?  למה לאחרים מגיע ולך לא?  תמיד תדע שגם אתה מסוגל.  "Why not us", ווילסון סיפר, הוא המשפט שאמר לחבריו לקבוצה בתחילת העונה.  וזהו בעצם הסיפור של הקבוצה הזו.

Why not us יכול להיות הקטע של העיר סיאטל (או אם תרצו, גם של ה"Twelfth man"' – , הקהל שמדברים עליו בלי סוף) בהתרסה כלפי הערים הבכירות והנוצצות.  Why not us זה להגיד, היי, אנחנו לא ניו יורק או סן פרנציסקו אלא אלטרנטיבה לא פחות טובה.  הם עשו את זה בסצינת הרוק, והשנה, 34 שנים אחרי הזכייה היחידה של הסיאטל סופרסוניקס (ואחרי טראומת המעבר של הקבוצה מהעיר) הגיע זמן הספורט.

Why not us הוא פיט קארול שכמאמנה של USC הושפל על-ידי ג'ים הרבו ונשאר עם המשפט "What's your deal" – מה קטע שלך? – ועם הצורך לסגור מעגל.  היריבות בין סיאטל לסן פרנציסקו עמדה במרכז העונה הזו לא רק בגלל שאלו כנראה שתי הקבוצות הטובות ביותר בפוטבול כיום, אלא גם בגלל הסאב-טקסט של הקבוצה המפוארת והגדולה שרוב השנים היתה רגילה להתעלל ביריבתה.  בעידן של הרבו וקארול – זה נהיה אישי. וה"למה לא אנחנו" קיבל ביטוי עוד יותר מוחשי.

בואו נישאר עוד רגע עם הרבו (במיוחד כשאנחנו מבינים היום שגמר ה – NFC היה בעצם המשוכה הכי קשה עבור הסיהוקס).  ריצ'ארד שרמן מנהיג ההגנה של סיאטל (שהתחיל את קריירת הקולג' כווייד רסיבר) ודאג בולדווין התופס שיחקו עבור הרבו בסטנפורד.  יום הדראפט של שנת 2011 הגיע, היום האולטימטיבי שבו חלומות מתגשמים או מתנפצים.  הרבו מאמן הפורטי-ניינרס.  חשבו על השחקנים שלו יושבים מול הטלויזיה במתח.  אם "Coach" שהם הקריבו את הגוף שלהם בשבילו, שמכיר אותם כל כך טוב ושצריך לדעת להעריך – אם הוא לא יבחר אותם, אז מי כן?  דמיינו את עצמת הצפייה והתקווה. הדארפט הגיע … והרבו דילג על שרמן, יותר מפעם אחת, עד שסיאטל בחרה אותו בסיבוב החמישי בלבד.  בולדווין לא נבחר בכלל והוחתם כ – free agent.  חושבים שהמשפט Why not us עבר להם בראש?  חושבים שהוא נחקק שם?  בולדווין היה הרוקי הראשון בתולדות ה – NFL (מאז האיחוד עם ה – AFL) שהוביל את הקבוצה שלו בתפיסות וביארדים למרות שלא נבחר בדראפט.  הוא נבחר ל- All Joe Team של העיתון USA Today, המציין את השחקנים הטובים ביותר שחומקים מתשומת הלב התקשורתית – "hard workers and over-achievers" .  משחקנים כאלו בנתה סיאטל את האתוס של הקבוצה.  מהאתוס היא שאבה את הגישה שהיתה למקור עצמתה.

Why not us הוא ראסל ווילסון, כמובן.  נמוך מדי.  לא מוסר קלאסי.  לא מוסר של מספרים גדולים.  ככל שהוא מצליח, עדיין מעורר הסתייגויות מכל עבר.  כבר נהיה קלישאה לכתוב על הקונטראסט בינו לבין פייטון מאנינג  – פרוטוטיפ הקוורטרבק הכל-אמריקאי הנערץ.  הדיון המקצועי ביתרונות ובחסרונות של ווילסון כקוורטרבק הוא לא הפואנטה של הפוסט הזה.  הפואנטה היא Why not me?.  עם הגישה הזו, של "היי, תנסו אותי", ראסל ווילסון הפך sack כמעט וודאי בגמר ה – NFC למסירה (באוויר) של 60 יארד אל דאג בולדווין – אולי המהלך החשוב ביותר בפלייאוף כולו.  Why not me זו הידיעה שעכשיו תורך, שאף אחד לא ייקח את זה ממך, ושעכשיו המבחן, עכשיו השאלה היא כמה אתה רוצה את זה.  הם ילחצו עליך, הם ירדפו אחריך, הם ינסו להפיל אותך, הם יגידו לך שזה שלהם, יראו לך שוב שככה זה אמור להיות, שככה זה תמיד היה.  ישנם מנצחים ויש מי שלא מנצחים.  "Good effort, good hustle, good season".  נכון?  התסריט ידוע מראש, בתסריט הם תופסים אותך ואתה נופל. אתה רוצה את זה?  אז יגיע רגע שבו תצטרך להוכיח להם את ההיפך.  You gotta step up and take it.  זה בדיוק מה שווילסון עשה.

אף אחד לא צפה את החד-צדדיות של הסופרבול הזה.  הסברים בדיעבד ישנם בלי סוף.  אחד מהם, אני חושב, הוא שקבוצה אחת החליטה שמעכשיו היא קובעת את הכללים, הופכת את התסריט.  וכמה שחשבו שזה לא מעשי, רק התחזקו הבטחון וההחלטיות.  כשהם התפרצו כבר לא היה סיכוי לעצור אותם.  Why not us.

מעבר לפוטבול, ה – "Why not you" המהדהד של ראסל ווילסון הוא משהו שנוכל לקחת איתנו.  הוא יצטרף לאחד מציטוטי המוטיבציה החזקים ביותר שאני משתמש בו בהקשר הריצה, של הכותב המוכשר Duncan Larkin.  לפני כמה שנים לארקין כתב בבלוג שלו פוסט אדיר בשם Summer of the Caveman, כשהמסר הוא שלא לתת ל"כשרון" לכאורה, להגביל אתכם ואת החלומות שלכם, של ה – mindset ההכרחי להצלחה.  אני מצטט את הפתיח במלואו, בלי לגעת–

"There are two types of people in this world:  those who are spoiled brat prima donnas

and those who are invisible men who work their asses off.  Be the latter. The former types ride around in MGs, the latter folks, in VWs with Lincoln Logs for gas pedals.  The former types get hometown send-offs, free XBOX 360 breakrooms at climate-controlled, artificial altitudes with unlimited Gatorade;  they get Second-Coming of Pre. Sports Illustrated articles X 2, Olympic ring tattoos for their 20th place showing behind Bekele and a million Canova-coached Qatarian transplants, and get engaged to beautiful women from the beautiful bloodlines of the beautiful white Senators. The latter types are the cavemen, the former, well they are the beautiful people who have evolved from the cavemen into perfect beings. Never forget this. The latter are Elia Kazan'ed during races and poo-poo'ed by the running gentry atop Mount Boulder.

They truly are invisible men. They aren't supposed to do what they do. They belong behind a cubicle wall, aging into obscurity and oblivion–pushing up small poppies in their mid-size plot overlooking the superterrifichappyfunmall. They are the ones who are supposed to read the magazines and sit in the stands–watching life pass by for the beautiful people: grazing cattle, nothing more.

Those on the track vs those that aren't  supposed to be on the track.  Period.

Fuck what's suppose to be. Fuck it.   Time for the Summer of the Caveman".

אז היי, בעצם, שומעים?  למה לא אנחנו?

למה ארז לא? - דורון גולן
מסך עשן

35 Comments

ariG 4 בפברואר 2014

נחשון, גדול. AHMF, בלו קולאר, c–t, the path less taken, וכו' וכו'.
ואיזה כיף לך שכתבת את הפוסט הזה. כ"כ ברור שנהנית מכל דקה ודקה.

אריק האדום 4 בפברואר 2014

איך אני אמור להמשיך את יום העבודה שלי כרגיל אחרי הפוסט הזה? בא לי להתקשר לבוס ולהגיד לו "למה לא אתה? למה לא אתה תקפוץ לי" ולקום וללכת…

חלפס 4 בפברואר 2014

פוסט גדול ושיר גדול!

נחשון שוחט 4 בפברואר 2014

אז ניתן קרדיט על בחירת השיר… לחלפס! (גם בשביל זה צריך חברים טובים).

עמיח77 4 בפברואר 2014

שיר גדול ופוסט גדול!

ליאו 4 בפברואר 2014

אחלה פוסט. כשהקשבתי לראיונות לאחר המשחק ובתקופה האחרונה בכלל של שחקני סיאטל דווקא ארל תומאס עשה עלי את הרושם של המנהיג והרוח האמיתית מאחורי הקבוצה. לאחר הנצחון הוא אמר (פחות או יותר) כשאתה כל הזמן מוכן אתה לא צריך זמן להתכונן. וזה מה שקרה בסופרבול. קבוצה מצויינת, עבורי היא גרסה מהנה יותר של הבד בויס המקורי מדטרויט

גלן 4 בפברואר 2014

אחלה.

סימנטוב 4 בפברואר 2014

מעולה כרגיל, תודה!

יהודה 4 בפברואר 2014

לפעמים זה לא תלוח בנו.למשל פסיכומטרי שקובע ציון לפי שקלול שגם מי שכותב אותו לא יכול לפתור וכו.

אלכס דוקורסקי 4 בפברואר 2014

נהניתי מאוד לקרוא! המסר חורג מהפוטבול לחיים.

itaish 4 בפברואר 2014

פוסט מעולה, תודה. אהבתי את המסר מאוד.

גיל שלי 4 בפברואר 2014

מעולה. אנקדוטה – ראסל ווילסון מאוד מזכיר לי את צ'רלי וורד. וורד היה הקווטרבק הפותח של פלורידה סטייט ולקח איתם אליפויות. כשיצא לדראפט הוא הודיע שאם לא ייבחר בסיבוב הראשון, הוא מסיר את מועמדותו. הוא טען שאם לא ייבחר בסיבוב הראשון זה בגלל שהוא שחור ונמוך, ולכן הוא לא מעוניין.
אוהדי הניקס יודעים שוורד אכן לא נבחר בסיבוב הראשון בפוטבול, אבל כן נבחר בסיבוב הראשון בכדורסל. אני מאמין שוורד היה יכול להיות כמו דרו בריז או לפחות כמו ראסל ווילסון, אם רק היו נותנים הזדמנות לקווטרבק נמוך, ואל תספרו לי על דאג פלוטי

itaish 4 בפברואר 2014

בחירה רעה צ'ארלי. החותם היחיד שהוא השאיר בליגה היה התאקל שהוא קיבל מפיג'יי בראון שהוביל לקטטה המפורסמת שגמרה לנו את הפלייאוף של 97. עוד זיכרון שגורם לי לחשוב שטים הארדווי ג'וניור הוא חפרפרת. מזל שהניקס גרועים כל כך שלא נגלה את זה בפלייאוף הקרוב.

גיל שלי 4 בפברואר 2014

הוא נבחר במקום ה28 אם אני זוכר נכון, באותו דראפט נבחר גם מונטה וויליאמס במקום ה21 או משהו כזה (מצטער מסתמך על הזכרון אין לי כח לבדוק בוויקיפדיה), בקיצור, יחסית לבחירות הנמוכות, אלו היו בחירות מוצלחות.
אל חשש, אין מצב שיהיו בחירות דומות בניקס בזמן הקרוב

itaish 4 בפברואר 2014

דווקא הניקס הביאו לאו-פרופייל רוקיז לא רעים בשנים האחרונות. שומפרט, לנדרי פילדס, ווילסון צ'אנדלר. הם לא הבעיה. ואם לעשות פראפרזה על ראסל ווילסון, להיות אוהד ניקס (מלידה) זה יותר why us??

גיל שלי 4 בפברואר 2014

אהבתי.

shohat 4 בפברואר 2014

חזק.

shohat 4 בפברואר 2014

גיל, באמת מעניין הסיפור על וורד, ואולי היום היה נבחר גבוה. נראה מה יהיה עם ג'וני פוטבול בדאפט הקרוב. הדילוג על וורד מוביל לשאלת טריוויה נהדרת: מי היה השחקן היחיד שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט בשני ענפים? התשובה המפתיעה היא… סקוט בורל.

red sox 4 בפברואר 2014

נכון, אבל צ'ארלי וורד היה הייסמן ווינר וגם נבחר בדראפט בשני ענפים *אחרים* (כדורסל ובייסבול). פעם הוא גם טען שהיה יכול להיות טניסאי מקצוען אם היה רוצה בכך. אני מאמין לו.

גיל 4 בפברואר 2014

לדעתי, היתרון הגדול של סיאטל היה שהם לא מתבססים על שחקן אחד, כולל וילסון, וכך יש הרבה פחות לחץ על כל שחקן להצליח. יש להם שחקנים מעולים בכל עמדה (בייחוד בהגנה) מה שאומר שאם כל אחד עושה את העבודה שלו אז הקבוצה תרוויח. וילסון לא נדרש להציל את המולדת כמעט אף פעם וזה מפחית הרבה מהלחץ עליו.

מיכל 4 בפברואר 2014

אחלה פוסט ממש נהנתי לקרוא!!

אבל שני דברים-

1. כמאמן קולג' קארול היה מצליח יותר מהרבו, זכה במספר אליפויות ארציות דבר שהרבו מעולם לא עשה.

2. בימי הזוהר של סן פרנסיסיקו היו לה מעט מאוד מפגשים עם סיאטל מכיוון שהסיהוקס היו אז ב AFC.

:)

shohat 4 בפברואר 2014

אני מקבל את שתי ההערות (אני גדלתי על ה 49ers בבית עם הראמס הסיינטס ואטלנטה. כן זה לא בדיוק היה מערב). אין ספק שנסחפתי בתיאור יחסי הכוחות ההיסטוריים. מאז 2002 ההוקס מובילים 14-12 בראש לראש. בכל זאת השישית של הניינרס היתה מתקבלת כתואמת יותר ל"סדרי העולם" לעומת הראשונה של סיאטל. תודה!

אריאל גרייזס 4 בפברואר 2014

לגבי 1, ההשוואה הזאת היא לא חוכמה גדולה כי סטנפורד היא אוניברסיטה עם סטנדרטים אקדמאיים מאוד גבוהים וגם לא נחשבת פאוור האוס ולכן הרבה יותר קשה לגייס אליה. USC, לעומת זאת, הסטנדרטים האקדמאיים שלה הם, ובכן, אין ממש כאלו, וכידוע קארול סיים את התקופה שלו שם כשידוע איך הוא גייס שחקנים.
אני חושב שבהתחשב במגבלות שהיו על הארבו בסטנפורד, הוא מצליח לא פחות, ואולי יותר, ממה שקארול הצליח ב-USC. קארול גם הצליח להפסיד אליפות עם מה שנחשבה לאחת מקבוצות הקולג'ים הגדולה בכל הזמנים

גיל 4 בפברואר 2014

אני לא ממש מסכים. קארול הגיע לקבוצה במאזן שלילי שיש ממנה הרבה ציפיות ולכן הלחץ עליו גדול יותר והוא בנה אותה להיות אימפריה. הארבו לעומת זאת הגיע לקבוצה עם שאיפות צנועות שהוא אמנם שיפר, אבל ההצלחה האמיתית שלו הייתה כשהיה לו את לאק בתור ק"ב. קארול בנה ק"ב איכותיים והוציא מהם יותר ממה שהם באמת שווים כי ראינו את ליינארט וסאנצז' במקצוענים. אני חושב שכל קבוצת פוטבול גדולה מגייסת בצורה לא חוקית אבל בלי קשר, חשוב לדעת מה עושים עם הכישרון שיש לך.

אם כי מעניין שהארבו מעולם לא הפסיד במשחק חוץ לUSC.

איתי קלופשטוק 4 בפברואר 2014

תודה !

גיל 4 בפברואר 2014

לגבי קארול צריך לזכור שני דברים: הוא לקח קבוצה כושלת כמו USC והפך אותה לאימפריה, ולקח קבוצה עם מאזן שלילי תוך שלוש שנים לאליפות. יותר מזה, בניגוד להארבו שמשדר עצבנות, פיט קארול הרבה יותר קליל ובעל חוש הומור. האימונים אצלו כייפים. הוא מיישם כל מיני שיטות חדשות לאימון ונראה ששחקנים מתים לשחק עבורו (אולי זה גם אצל הארבו אבל קשה לדעת). הוא האנטיתיזה לביליצ'ק ולמחשבה שצריך להיות כל הזמן רצינים וכבדים בספורט.

red sox 4 בפברואר 2014

אחלה פוסט, מתמצת בדיוק את הרוח של הקבוצה הזו.
האליפות של הסופרסוניקס הייתה ב79', 34 שנים אחורה.

נחשון שוחט 4 בפברואר 2014

תודה. תיקנתי.

אריאל גרייזס 4 בפברואר 2014

אחלה פוסט, נחשון, כרגיל. רק למה אני מרגיש כמו בטטת הכורסא?

צחי סלייטר 4 בפברואר 2014

מעולה. נתת השראה, בלי ספק.

יואב בורוביץ' 5 בפברואר 2014

טקסט מצוין

נחשון שוחט 5 בפברואר 2014

תודה יואב.

מיכאל ספיבק 6 בפברואר 2014

נחשון,

כרגיל – תענוג !
השורה האחרונה של לארקין נכנסת בזה הרגע לפנתאון המשפטים שאני אצטט לעצמי באותן ריצות קשות במיוחד.

(כבר רואה את התסריט של להתחיל ריצה בגשם ואז לסנן לעצמי – Fuck what's suppose to be. Fuck it. )

תודה,
מיכאל

דורפן 8 בפברואר 2014

באיחור. יפהפה

נחשון שוחט 10 בפברואר 2014

עדכנתי בפוסט את הקישור הישיר ל – Summer of the Caveman, שהורד מהאתר לפני כמה שנים ולאחרונה הוחזר מחדש. זה הלינק: http://roadsmillslaps.tumblr.com/post/66377489055/summer-of-the-caveman

Comments closed