איש הנצח

לו הייתי נדרש לתמצת את "האני מאמין" שלי על הצלחה בריצה למרחקים ארוכים לעצה אחת יחידה, זו היתה העצה: Be like Haim. פוסט חגיגי לכבוד המרתון השלושים של חיים זרגרי. רץ שהוא מופת.

 

לפני שמתחילים:

אני רוצה לברך כאן את נגה מקטה ויערה זנגי-רדושיצקי – שני רצים מצוינים שכיבדו את מרתון ירושלים בהשתתפותם וסיימו אותו כראשונים מבין הישראלים.  ההשתתפות של רצים תחרותיים מובילים במרתון ירושלים המלא היא כמעט "אנטי-מקצועית/תועלתנית" בגלל העלות האלטרנטיבית שלה (הפוגה של חודשים מהמרדף לשיפור השיא האישי בעולם שבו אתה נמדד קודם כל לפי התוצאה). בכל זאת, אני משוכנע שזהו אתגר שמשלם את עצמו, ולו מבחינת עצמתה של החוויה האישית הנדירה שהמרתון הזה מאפשר.  ריצה איכותית על המסלול הקשה של מרתון ירושלים היא הצלחה לא מובנת מאליה.  שאפו לנגה וליערה!

ברכות גם לעיריית ירושלים ולראש אגף הספורט אורי מנחם שהעמידו פעם נוספת, לדעתי המאד לא אובייקטיבית*, את אירוע הריצה האיכותי בישראל (* המרתון הזה נשאר מבחינתי "המרתון שלי", עדיין, גם כשאני לא מסוגל לרוץ אותו).

בדף התוצאות של המרתון תמצאו במקום ה – 18 הכללי והרביעי בין הישראלים את חברי הקרוב חיים זרגרי,  בגיל 53, במרתון השלושים שלו, על המסלול הביתי.  2:59:06ש' – את המשמעות והסמליות של ההישג כל מי שהתנסה במסלול הזה וודאי יבין:  סאב שלוש בירושלים לחגיגת עשרים וחמש שנות ריצה והמרתון השלושים.

הפוסט הזה הוא על חיים, אבל הוא לא בשבילו.  הוא בשבילי, בשבילנו שרצים בעקבותיו.  בעקבות איש הנצח שלנו.

haimlogo

(עיצוב:  תני מאי.  קופירייטינג:  אבנר מתן)

***

התסריט מוכר ללא מעט רצים.   את חיים תפגוש ותכיר בריצת החימום של תחילת האימון עם הדבוקה סביב הדשא באיצטדיון בגבעת רם.  בשלב מסוים, אם תתמיד, הוא יזמין אותך לרוץ איתו.  הזמין אותך?  תסכים!  במהלך רובה של הריצה הוא ישתוק, ייתן לך להסביר ולתאר ולספר ולהתלהב.  חיים יקשיב.  יהנהן ויקשיב.  הוא לא יספר לך על מורשת הריצה, ההישגים והתוצאות שלו.  לכל היותר, ברגע מתאים, הוא יספר על הבוקר ההוא בואדי כשהשמיים פתאום נפתחו והורידו עלינו ברד בקוטר 0.5, ואיך השלמנו 18 בכל זאת, וסיימנו מאושרים.  כי יש ריצות שלא שוכחים.  חיים גם לא יעמיס עליך את תפיסת האימון שלו ועצות ידעניות  ויומרניות בלתי-נגמרות.  לא, רוב הזמן הוא ייתן לך לדבר, וישתוק.  אך מדי פעם, לעתים נדירות, בתוך רצף הדיבור של האחרים, חיים ישאל שאלה, אולי יעיר הערה.  בהצטנעות, בתמימות, כמעט בהתנצלות.  חיים דיבר?  שאל?  אל תפספס, יש שם מסר עדין אך חשוב.  תקשיב!  ואז בסוף הריצה, חיים יוציא את התרמוס מהתיק ובעיניים מבקשות-מזמינות-משתפות יציע לך לטעום מהתה האדום המפורסם שלו.  טבעי.  לא ממותק.  תשתה!

לו הייתי נדרש לתמצת את "האני מאמין" שלי על הצלחה בריצה למרחקים ארוכים לעצה אחת יחידה, זו היתה העצה:  Be like Haim.  זהו.  שלוש מלים.  העדות לכך מצויה לא רק ברשימת התוצאות שלו אלא לא פחות מכך בסיפוריהם של עשרות הרצים ששתו בצמאון לאורך השנים – שתו מהחכמה ומהתה של חיים שלנו.

***

אני רוצה לפתח עוד קצת את הנקודה ולהסביר.

ישנם שלושה מודלים של "אימון".  הם לא בהכרח מבטלים זה את זה.  רובנו חווינו או נחווה תמהיל כלשהו ביניהם, בדרך כלל דינמי, משתנה.  המודל הראשון, שכיח וסטריאוטיפי, הוא המאמן-המפקד, האיש החשוב עם "תכנית האימון".  איש מקצוע של ממש במקרה הטוב, פסבדו-מקצוען במקרה הרע (שלאו דווקא נפוץ פחות).  האיש שמסתובב (פיגורטיבית, ולעתים ממש) עם תיקיה חומה מתחת לבית השחי ובה הנוסחאות הסודיות והתשובות. האיש שיודע מתוקף הגדרת התפקיד שלו.  כי התפקיד שלו לדעת, והתפקיד שלך הוא להקשיב.  זהו מודל האימון הקלאסי-הפרוטוטיפי.  המודל הראשון הוא מודל של ניהול ושליטה.  המאמן אומר, החניך עושה.

המודל השני הוא של מאמן "המרפסת הקדמית" (front porch) – מונח שאני שואל מהרץ האמריקאי ג'ורג' מאלי (malmo) שהכתיבה שלו בריחוק של שנים מקריירת הריצה שלו מדויקת וחדה.  הכוונה בהגדרה הזו היא לרץ מנוסה, "שהיה שם", צבר אינספור תובנות ולקחים.  הוא משמש כמנטור.  הוא לא יכתיב לך את תכנית האימונים (פשוט כי זה הפחות חשוב) אלא יישב אתך בפתח הבית עם קנקן לימונדה קרה בסוף ריצת בוקר יום שישי משותפת וייתן לך פרופורציה, פרספקטיבה חיונית.  לא יהיה שם שום אלמנט של אימון רשמי, אתם בסך הכל יושבים ומשוחחים ביניכם, כמו אתמול וכמו מחר.  אך בלי שאתה מרגיש – מתרחש תהליך האימון החשוב והמשמעותי ביותר.  המודל השני הוא מודל של דרך ושיגרה לפני ה"תכנית" וההוראות;  של תפיסה בסיסית;  של טפטוף עצות המתחברות להבנה טובה יותר של התהליך;  של השראה ושל הזמנה לגילוי עצמי.  הוא מודל שאין בו ניהול ותכתיבים אלא שיחה פתוחה.  הוא מודל שמעביר את רוב הכלים והחופש להשתמש בהם לידי המתאמן.

המודל השלישי מעולם לא הוצג באופן מפורש כמודל של אימון.  אך לעתים קרובות הוא מקדם לימוד והפנמה – מעצב תודעה אפילו – באופן אפקטיבי ועמוק יותר משני המודלים הקודמים.  זהו מודל הדוגמה האישית.  הסמל.  מודל חיים זרגרי, אם תרצו, מבחינתי.  וככה הוא עובד:  אתה רואה את חיים (שמעת כבר על הישגיו) ומתרשם מאדם שקט, רגיל, ונחבא אל הכלים.  לא מהיר במיוחד, לא אתלטי במיוחד (בקבוצה שלנו אומרים על חיים:  "400 מטר וחצי מרתון – אותו הקצב").  לא "יודע-כל", לא ביקורתי, לעולם לא כופה עליך את דעתו.  להיפך, הוא מפרגן לך, מתעניין בך, דואג לך, מתייחס אליך כחשוב ובכיר ממנו.  הכל פשוט.  רצים יחד, מתאמנים.  וחידת סוד ההצלחה הולכת ומתבהרת מתוך זה שאתה מתמיד.  אתה מתבונן בו, בפעולות ובהרגלים הקבועים שלו, בגישה השקטה, בקבלה וההבנה של התהליך.  בסבלנות.  כל מה שאתה צריך לעשות זה להצטרף אליו, לחקות אותו, לצבור אינספור תובנות בדרך (עם או בלי שאתה מודע לתהליך הקליטה וההפנמה).  לרוץ איתו, לרוץ כמוהו.  לפעמים הוא ישאל אותך שאלה או יעיר הערה, תמיד באנדר-סטייטמנט שמשדרת התעניינות ולא פסקנות.  ואם תקשיב – תבין לבד את הטעות ובדיוק מה צריך לעשות כדי לתקן אותה.  המודל השלישי הוא מודל מזמין, מלווה, מחבק.  מודל של אתוס ושל אחווה.

כ"שיר הדרך הרחבה" של  וולט וויטמן (בתרגומו של ש' הלקין):  "Allons הדרך לפנינו!  בטוחה היא – נסה ניסיתיה – רגלי שלי נסוה כל צרכה – אל נא אפוא תתעכב!…. קמרדו, הא ידי!  נותן אני לך את אהבתי, היקרה מכסף, נותן אני לך את עצמי קדם להטפה או לחוק;  התתן לי את עצמך?  התלך למסעיך עמי?  הנדבק זה בזה כל ימי חיינו?".   ואמור מעתה:  מודל התרמוס עם התה.

לאור התיזה הזו, ובמובן הזה, חיים זרגרי, אולי, הוא המאמן החשוב ביותר שהיה לי.

***

הצלחה היא לא (רק) תוצר של יישום קפדני של כללים ועקרונות.  לא פחות מכך, היא תוצר של תכונות, של סגולות.  ואלו (בין השאר) הן הסגולות של חיים:  פשטות וצניעות.  פרופורציה.  קבלה של הטוב והפחות טוב, האיטי והמהיר, הקל והקשה – הידיעה שכל דבר בעתו, שצריך סבלנות.  המחזוריות של הזמן, וגם של האדם.  אהבה אמיתית ושלמה לדרך (על עיקוליה ומהמורותיה).  יושר וכנות.  וחברות אמת תמיד.

בעולם ריצה טרנדי שהולך ומתמסחר, כשהפיכת הטפל לעיקר חולשת בכל, גימיקים ואלופי יחס"צ הופכים בקלות רבה מדי למובילי-דעה ולמופת – נחוץ כל כך שאנשים כמו חיים יישארו כסמלים וכסמני הדרך האמיתיים.  הם לעולם לא יכפו את עצמם עלינו.  הם לא ישווקו את עצמם ולא ירדפו אחרינו אל ה"פיד". לא,  האתגר הוא שלנו לחפש אותם.  לרוץ בעקבותיהם ואיתם.  ללמוד מהם.  הלוואי שנדע.

haimzion

(שתי אגדות ריצה:  ציון נגר הנפלא ("איילות"), שרץ 3:09:29 ביום שישי בגיל 64(!), יחד עם חיים.  צילום:  רותי זינדל אוכמן)

***

חיים רץ את המרתון הראשון שלו בתל אביב בשנת 1989, בגיל 28. הוא סיים אז ב – 3:00:45ש', הגשים חלום.  28 מרתונים מאוחר יותר – 25 מהם מהירים משלוש שעות, 17(!) מהירים מ – 2:45, ועם שיא אישי מצוין של 2:35:56ש' – המירוץ השלושים תוכנן למרתון טבריה (לפני כמה שנים היה לחיים רצף השתתפות של 18 שנים במרתון טבריה, כולן ריצות איכותיות).  כרגיל, חיים נכנס לכושר בדיוק בזמן, אך שלושה שבועות לפני המרתון סופת השלגים הגדולה הגיעה לבירה.  השלג לא הפריע אמנם לחיים לצאת לריצה היומית כרגיל, אך דווקא ביציאה השגרתית והבטוחה מהבית לעבודה, בדרך לאוטו, הוא החליק על שכבת הקרח המתעתעת.  חיים אושפז בבית החולים לכמה ימים עם שתי צלעות שבורות ועם קרע בריאה שחייב הכנסת נקז.  הרופאים אסרו עליו לרוץ וחלום המרתון השלושים נדחה (מה שלא הפריע לחיים לצבור 34 קילומטר בליווי ועידוד של רצים-חברים במהלך המרתון עצמו).

אולי לכל דבר יש סיבה.  אולי טוב שכך.  כי אין ראויה מירושלים לארח את הנצחון של חיים.  ואין ראוי מחיים לנצחון האישי הסמלי כל כך בירושלים.

haimfinish

(על קו הסיום.  צילום:  רותי זינדל אוכמן)

חיים זרגרי רשימת מרתונים

***

תודה גדולה לגליה, נעם, רחלי וזיו, על כך שאתם נותנים לנו חלק מחיים, חיים שלכם.

***

ותודה אישית גדולה ממני חיים, על חברות ודוגמה בלתי-נגמרות כבר 12 שנה.  על מי ועל כל מה שאתה.

שלך,

איש בלי נצח

"ולחיי המרתונים שבדרך"

טעימות מסופוט - אליפות העולם באולמות
דגלים?

תגובות

  • ערנג

    כל מה שנכתב ויכתב על חיים נכון, גם אם ישמע כמו קלישאה- כי הכל פשוט מאוד ונכון מאוד.

    אוהב אותך, חיים.

  • ariG

    מה שערן כתב. תודה נחשון. תודה חיים. אשרינו

    • ariG

      שזכינו...

  • מיכאל ספיבק

    איש גדול שתענוג לרוץ בעקבותיו.

    אולי המטאפורה לכמה שעוד יש לי ללמוד מחיים באה לידי ביטוי כשאני מניח את התרמוס שלי ליד שלו..
    :-)

    נחשון - טור מעולה !

  • רובי

    חיים ונחשון -
    תודה.

  • איסי

    כל כך נכון .פוסט גדול על רץ ואדם גדול.
    תודה נחשון תודה חיים.

  • דקלה דרורי

    פגשתי אותו באחת מריצות ההכנה לירושלים. חיים והתה המפורסם. ישר שבה את לבי בשקט ובשלווה שלו. מרגש לקרוא, איש מרשים ביותר.

  • שי רדו

    תודה נחשון על הפוסט, כתבת וביטאת את מה שאנחנו במועדון מכירים ומוקירים.
    איש צנוע ומקסים ורץ דגול

    • duncan

      יא חולה בנצס

  • דני

    נחשון תודה רבה
    זכינו בחבר טוב ואיש ריצה גדול

  • מימון

    חיים לא זקוק לשעון בריצה. ה garmin המשוכלל שלו הוא built-in. לא תלוי בקליטת אותות מלוויינים בחלל. לא צריך לחפש כל כך רחוק מה שהוא יכול לחוש, ולקלוט ישירות. הוא לא זקוק למד דופק כדי לחוש ולווסת את הלמות הלב. אין לו צורך בתוכנית אימון סדורה, לא בקצב מטרה שנקבע מראש ובוודאי שלא בתוצאת יעד. לעולם לא יקרטע בק"מ השביעי ב 10 ק"מ כביש, וה 15X400 מטר באימון, יהיו כולם באותו זמן, על השנייה. הריצה שלו היא סוג של יוגה, של מדיטציה של אומנות לחימה. אומנות של מודעות גופנית, של ויסות חושי, של שליטה עצמית, של ריכוז ואיזון. חיים הוא זן מאסטר עבורי, ולעולם אביט בו בפליאה כפרח נזירות מתחיל

    • נחשון שוחט

      מעולה!

  • אריאל רוזנפלד

    נחשון

    תודה רבה על פוסט מעולה וחשוב.

    חיים הוא בהחלט מקור ההשראה ומודל לחיקוי

    I WANT TO BE LIKE HAIM

    אריאל

  • אריאל גרייזס

    נהדר

  • שחר ד.

    פוסט מצוין נחשון.
    בתור אחד שלא מכיר את חיים, אני מודה לך על הסיפור. בהחלט מעורר השראה.

  • חיים ליבוביץ

    עונג אחד גדול וחשוב הוא להכיר את חיים ולעונג לא פחות גדול היה לקרוא את הפוסט.

    תודה לכל אחד ואחד מכם

  • אבי ח

    לא מכיק את חיים... רק מקנא בכם על החברות..
    בינתיים, רוצה " בי לייק נחשון..."
    אין עלייך...:)

  • אורי מאור

    מעולה נחשון,
    ביטאת בצורה מדהימה את מה שאמרתי (בצורה קצת פחות מדהימה יש להודות)
    לאחד מחברי המועדון שלכם כשרצנו יחד לפני שבוע.

  • פז

    כיף שיש אנשים כאלה.
    ברשימת המרתונים של חיים מרגש לראות את העקביות לאורך כל השנים. כל מי שמתאמן למרתונים בקצבים האלה מבין מיד את המשמעות של לחזור על כך פעם ועוד פעם ועוד פעם.
    יישר כוח. לעוד הרבה שנים וקילומטרים.

  • אילן זיסר

    אפשר לראות את התוצאות של 27 מתוך 30 המרתונים כאן: http://raceview.net/#dds.php?showall=y&query=%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%96%D7%A8%D7%92%D7%A8%D7%99
    חסרים שניים בטבריה (מתישהו זה יתמלא) ומרתון רוטרדם.
    כל בכבוד לחיים. אני לא מכיר אותו אישית וחבל. נראה לי שזו זכות.

  • שחר

    נחשון, מתי כבר כבר תעשה תכנית שבועית בערוץ 5, מתי ??

  • רפול

    נחשון,
    הפלאת לכתוב. חיים הוא אכן המודל שלנו לבנאדם ולרץ.

  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, כתבת נהדר. זוכר את חיים חולף על פניי בקילומטרים האחרונים בטבריה לפני שנתיים. רץ נהדר, וממספר דיבורים חטופים בינינו במהלך המירוצים השונים - אדם מאוד נחמד.
    עוד שנים ארוכות של ריצה לחיים וחזרה מהירה, לך נחשון, למירוצים השונים.
    שבוע טוב

    • נחשון שוחט

      תודה רבה אלכס.

  • itaish

    כיף לקרוא.
    אני חושב שעבור כל מי שעבר תקופת אימונים למרתון, המבט על רשימת התוצאות המעולות הללו שנפרסות על-פני כל כך הרבה שנים,כמעט בלתי נתפס לחשוב על העקביות המדהימה הזו, ועל היכולת להתאמן ברמה כ"כ גבוהה לאורך כזה זמן.

  • יערה זנגי-רדושיצקי

    פוסט מקסים על אדם מעורר השראה!!! כבוד הוא לי להיות מוזכרת בפוסט שכזה...

  • נעם

    הכרתי את חיים בחודשים האחרונים באצטדיון, ובריצת ההכנה בירושלים הייתה לי הזכות לרוץ עם חיים קטע קצר שהספיק כדי להיות מוקסם מהאישיות שלו. גם את התה המפורסם של חיים זכיתי לשתות בתום הריצה.
    כל הכבוד, חיים!

Comments are closed.