הפרדוקסים של המרתון

פרספקטיבה אחרת על אתגרי הריצה למרחקים ארוכים - 8 הפרדוקסים של המרתון

 

הרעיון וההשראה לפוסט זה נולדו בעקבות רשימתו של ג'ונתן בוורלי ב – Runners World, תחת הכותרת The Marathon Mystique, שבה ניסה להתחקות אחר הסיבות שבגללן ה"מרתון" נושא משמעות מיסטית ומהווה אתגר מושך כל כך עבור רבים – רצים מסוגים שונים ונבדלים מבחינת נקודת הפתיחה והיכולת.  מרתון תל אביב יתקיים השבוע, שלושה שבועות אחריו מרתון ירושלים, וקשה להתעלם מן האווירה השונה הפעם.  תופעת ה – Second Running Boom שנסקה בארה"ב מאמצע שנות ה – 90 הגיעה גם לישראל.  ה – Running Boom הראשון התרחש במהלך שנות ה – 70, תקופה שבו נולדו רובם של המרתונים העירוניים הגדולים באירופה ובארה"ב (גם מרתון טבריה שלנו), בהשראתם של רצים כמו פרנק שורטר וביל רודג'רס ורצות כמו גרטה וייץ.  הוא כלל בעיקר רצים בשנות ה – 20 בעלי רקע אתלטי ועם רמה גבוהה יחסית של כשרון.  הוא התבטא בעומק איכותי מרשים ללא מימדי ההשתתפות העממיים ההמונית המוכרת כיום.  ואלו היו מאפייני סצינת הריצה בישראל עד לשנים האחרונות ממש.  ה – Running Boom השני, בהשראת אופרה ווינפרי ואייקונים תרבותיים נוספים, בלתי-אתלטיים בעליל, התבסס על הקריאה ש"כל אחד יכול", על שינויים בתרבות הפנאי ועל הדגשת אתגר הגילוי האישי שאיננו תלוי ביכולת (קחו לידיכם חוברת של Runners World משנות ה – 80 המוקדמות ואחרת מן העשור האחרון וההבדל בתכנים, בגישה ובמסרים ידבר בעד עצמו).  ה – Running Boom השני הביא עימו יתרונות וגם חסרונות.  הוא לא תמיד לטעמם של כולם.  אבל הוא כאן, והוא כאן כדי להישאר.  סימן ההיכר שלו הוא המרתון העירוני הגדול, כאירוע צבעוני ומגוון:  תהלוכה של חלומות מכל הסוגים והגדלים, ספקטרום של סיפורים אישיים ברגע ההבשלה.  יכולים, חווים, מתרגשים, מנצחים.  כתופעה כללית – לדעתי זה נפלא.

בואו נחזור לבוורלי וניגש לעניין.  בוורלי מדגיש ארבע סיבות ביסוד המשיכה "המיסטית" של המרתון – ארבעה אתגרים שהוא מייצג:  "אתגר פיסי", "חידה אינטלקטואלית", "השראה רגשית" ו"מבחן רוחני".  אתגר פיסי?  מבחן רוחני?  באמת טיעון נועז ומפתיע…  אני רוצה להציג כאן רעיון מעט אחר.  אני קורא לו "שמונת הפרדוקסים של המרתון".  הבנת הפרדוקסים מאפשרת פרספקטיבה שמסייעת להתמודדות נכונה, פרופורציונאלית ומפוכחת יותר עם אתגר ההכנה ועם אתגר התחרות עצמה.  אם תרצו – זו רשימה נוספת, אך מעט אחרת, על "מפתחות ההצלחה".

פרדוקס ראשון – פרדוקס הסיכון (האתגר הפיסי):

לומר שהמשיכה של המרתון נובעת מכך שהוא מייצג "אתגר פיסי" זו דוגמה קיצונית לאמירת המובן מאליו.  קשה לחשוב על טיעון בנאלי יותר, ומי יחשוב אחרת?  אבל בואו ניתן קרדיט לבוורלי.  בוורלי מציג טיעון מעניין יותר בניסיון להבין את טיב המשיכה של האתגר.  מדוע הוא מעניין ומרגש כל כך?  בוורלי מצטט את שורות נהדרות מספרו המצוין של ג'ון קרואקר Into the Wild (אם עוד לא ראיתם את הסרט בבימויו של שון פן על סיפורו של כריסטופר מקאנדלס ועם הפסקול הפנטסטי של אדי ודר – השראה שהיא חובה!).  הטקסט במקרה הזה לא עוסק במישרין בריצה אלא בתיאור החוויות של מטפס הרים דווקא:  "התערוררה בי מודעות עמומה" כתב קרואקר "שיכול להיות שאני נכנס למשהו שהוא הרבה מעבר לראש שלי, אך זה רק הוסיף למשיכה של המזימה.  זה שזה לא הולך להיות קל – זאת היתה הרי כל הפואנטה!"

בהמשך לכך, בוורלי מאפיין את רצי המרתון כבעלי אישיות Type T, לפי הסיווג של הפסיכולוג Frank Farley, כאשר ה – T מייצג Thrill:  את אהבת הסיכון.  ההתמודדות עם המרתון ועם האתגר הפיסי שהוא מייצג, מסביר בוורלי, דומה להתמודדות של מטפס הרים, עם הקושי, עם הרגש הנלווה לאי-הוודאות של ההצלחה – עם הסיכון יוצא הדופן וצליחתו.

type t

כאן מצוי הפרדוקס הראשון, האפייני כל כך לתפיסתו הפופולרית של המרתון, וגם להאדרת המיתולוגיה השגויה שבבסיסו  – האתוס של אהבת הסיכון.  רצי ארוכות מנוסים, לאמיתו של דבר, הם לא אוהבי סיכונים, אלא שונאי סיכונים.  הם פריקים של שליטה.  וכך ראוי שיהיו.  כאלה הם חייבים להיות.  המרתון (וגם תחרויות למרחקים קצרים יותר) – אם ניגשים אליהם נכון – לא מייצגים אתגר חד-פעמי של התגברות על סכנה, אלא אתגר רחוק יותר של הכנה.  האתגר איננו להסתכן אלא להסתגל, להעביר את השליטה לידם, לעבור את המטמורפוזה שבדרך, שתאפשר התמודדות מוצלחת עם האתגר.  האם המרתון, יום התחרות, הוא אתגר פיסי משמעותי?  בוודאי, חד-משמעית.  ביום התחרות הרץ תובע מעצמו ללכת את האקסטרה הנוסף, כשהוא מתהלך קרוב מאד אל הסף כדי לממש את כל מה שבנה.  אך התאגר האמיתי מצוי בחודשי ההכנה הארוכים, בבקרים הקרים, במאות הריצות חסרות התהילה.  ההבנה הזו איננה דקדקנות פרשנית-סימבולית.  היא תנאי להבנה המקצועית הנכונה.  התחרות, בסופו של דבר, איננה אלא שיקוף – אחד לאחד – של ההכנה.

וזהו לדעתי, בהיפוך הטענה של בוורלי, קדם המשיכה האמיתי של המרתון:  שאין בו סיפורים.  היחס ישיר.  זהו אתגר מתמשך של צמצום הפער בין "הפוטנציאל" או "הכשרון" לבין מימושו.  זהו אתגר של גילוי עצמי ושל מתיחת גבולות האפשר, והוא נגיש.  הוא לגמרי תלוי בך.

פרדוקס שני – פרדוקס תכנית האימונים (החידה האינטלקטואלית):

היכן שלא תראו רצים, תמצאו שאלות ודיונים.  כולם מחפשים את הסוד, את הדרך, את התשובה.  מיהו המאמן הטוב ביותר?  מהי התכנית הטובה ביותר?  האם לעשות חמש חזרות של 2,000מ' או "פרטלק" של 4-3-2-1 (רגע, "פירדמידה" או "שולחן"?)  באיזה קצב לרוץ את הארוכות (שלא לדבר על "המסכמת")?  מהי הדרך האופטימלית לבצע "העמסת פחמימות"?  איך אני משפר את המהירות?  ועוד אינספור שאלות.  ולמה בקבוצה ההיא מבצעים אימון כזה ואנחנו לא?

כמי שבמשך שנים עוסק בכתיבה ובהנחיה מקצועית – ביחס לשאלות האלו וכמוהן בדיוק – אני האחרון שאזלזל בהן.  בעקרון אני חושב שבוורלי צודק מאד בכך שהוא מדגיש את הפן האינטלקטואלי הנקשר להצלחה במרתון.  אימוני ריצה למרחקים, לאורך השנים, הופכים אותנו גם ל"תלמידים של הספורט".  בתחילת הדרך ממלאים הוראות אך ככל שמתקדמים שואלים יותר שאלות, מעלים ספקות, מנסים להבין.  "צריך להבין את ה'למה' של התרגיל, ולאור זאת את ה"איך" ואת ה"מה" הדגיש המאמן הניו זילנדי הגדול ארתור לידיארד.  ההנחה הזו תואמת לרוב גם את האישיות של מי שנמשכים לריצה:  אנשים סקרנים שמעוניינים להשתפר באמצעות הבנה טובה יותר.

בכל זאת אני טוען שהפרדוקס השני הוא פרדוקס תכנית האימונים.  פרדוקס המורכבות. הנטייה להפוך דבר פשוט למסובך.  אני מנסה ללמד שלפני תכנית האימונים ישנה שגרת האימונים.  ש"תכנית האימונים" המואדרת היא רק אפס קצהו של משמעותו של מאמן טוב.  שהבנה ויישום של מספר עקרונות מנחים, לאורך זמן, מובילה להצלחה ללא קשר לניואנסים של סוגי האימון.  שהמפתח, או "הסוד" לא מצויים באיזו נוסחת קסמים לא מוכרת, או באיזו תיקיה חומה שמישהו מחזיק מתחת לבית השחי.

אחד הציטוטים האהובים עליי, מג'ון ל. פארקר, צריך להיות הכותרת  באותיות bold בראש של כל תכנית אימונים, מודבקת על המקרר ומרצדת מול העיניים:

"What was the secret, they wanted to know; in a thousand different ways they wanted to know The Secret. And not one of them was prepared, truly prepared to believe that it had not so much to do with chemicals and zippy mental tricks as with that most unprofound and sometimes heart-rending process of removing, molecule by molecule, the very tough rubber that comprised the bottoms of his training shoes. The Trial of Miles, Miles of Trials. How could they be expected to understand that?"

לרשום במקום בולט, ליישם, ולהאמין.

פרדוקס שלישי – פרדוקס הקושי/מהירות ("לקרוע את עצמי"):

הפרדוקס השלישי, המנוגד לאינטואיציה (וגם לכל הסיסמאות ששפכו עלינו בצבא) הוא שעבור הרץ למרחקים ארוכים, כדי לרוץ מהר יותר, קודם כל צריך ללמוד לרוץ לאט יותר.  זוהי אמת חיונית, שקשה כל כך לשכנע לגביה וקשה כל כך להפנים אותה בעולם המודרני המקדש את כל מה שמהיר, את כל מה שעכשיו.  אז מחפשים קיצורים:  אימוני אינטרוולים "קורעים" והבטחת השיפור המהיר, תחרויות במסווה באימונים.  הנטייה של רצים מתחילים (ולא רק מתחילים) היא לחשוב שאסור לרוץ קצב איטי מ… כי זה לא מועיל, או כי הם "מוותרים לעצמם", כי השיפור מושג באמצעות ריצה מהירה.

וזהו העקרון הראשון של אימוני ריצה למרחקים:  האומץ להאט.  לעבוד בטווחים הנכונים להשגת ההסתגלויות הפיסיולוגיות הרלוונטיות (בעיקר ריצה בטווח שהוא high end aerobic), להפוך את "הנוח" ל"מהיר" ולא לנסות להפוך את "המהיר" ל"נוח".  לרוץ, בהדרגה, יותר, ובמחזור הבא שוב יותר.  יש מקום חשוב בשגרת האימון לאימונים המהירים יותר, אך גם הם צריכים להתבצע בקצבים רלוונטיים, בגישה של train, don't strain.  והם מהווים אחוז קטן מנפח האימונים.  הם גם משתלבים בעיתוי הנדרש, לנוכח המטרה הספציפית.  הם הקומה האחרונה לבניין שניתן לבנות לגובה, גבוה יותר כל פעם מחדש, באמצעות הסתגלויות אירוביות.

כדי להשתפר בריצה למרחקים, לאורך זמן, צריך כל פעם לחזור לאחור ו"לדחוף מלמטה".  זהו, על רגל אחת, עקרון המחזוריות.

פרדוקס רביעי – פרדוקס הספרטניות (הריצה כעונש):

הרצים הם "מסכנים", "משוגעים".  העולם שלהם מלא בקושי, במשמעת, בסגפנות.  בויתורים.  אורח החיים ספרטני.

נכון?  בוודאי שנכון.  אבל גם לא נכון.  גם כאן יש פרדוקס.  הרצים הם ספרטניים, אבל גם סטואיים.  מכפיפים עצמם למשמעת נוקשה, שדווקא בזכותה הם נהנים מסוג של חופש שאחרים לעולם לא יכירו – "החופש הפרדוקסלי".  הם אולי, בהתבוננות אחרת, אפילו נהנתים לא קטנים.

כך לפחות חשב ברוטוס המילטון, מאמן נבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים של לונדון 1948:

“ואכן, זו אחת האירוניות של החיים המוזרים האלה, שדווקא מי שעובדים הכי קשה, שמכפיפים את עצמם למשמעת הנוקשה ביותר, שמוותרים על תענוגות מסוימים כדי להגשים מטרה, הם גם האנשים המאושרים ביותר.  כשאתם רואים עשרים או שלושים אנשים עומדים על קו הזינוק של מירוץ ארוך בתחרות מסוימת, אל תרחמו עליהם.  מוטב דווקא שתקנאו בהם.  כנראה שאתם מסתכלים על עשרים או שלושים הנהנתנים הגדולים בעולם.  הם שלמים ומאושרים לחלוטין עם הטעמים הפשוטים שלהם, עם גופיהם החזקים, הבריאים והחסונים, ועם הריגוש של התחרות הנקייה שלפניהם.  אלה ימי הנעורים שלהם, כשהם יכולים לרוץ מבלי להתעייף;  אלה ימי הזוהר התוססים שלהם, והם רצים כי הם אוהבים את זה.  החיים שלהם שלמים יותר בגלל התחרות הזו והזכרונות שלהם יהיו עשירים בהרבה.  זו הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לרוץ.  זו הסיבה שבגללה הם רצים.  יש בזה משהו טהור ואצילי”.

 

פרדוקס חמישי – פרדוקס התחרות (ביחד נוכל):

את השיעור הבא למדתי מהמאמן האמריקאי ג'ף ג'ונסון, שהרצה בפני רצים צעירים ערב התחרות החשובה ביותר של עונת המירוצים שלהם – מירוץ אליפות התיכונים.  ריצה היא פעילות שהתחרותיות טבועה בה.  כל אחד מאיתנו מתחרה מול עצמו, אך גם מסתכל כל הזמן אל מי שסביבו – ה"מתחרים" הרלוונטיים, בשאיפה להתקדם ולהשיג את אלו שמעט מהירים ממנו.  ישנם ציוני דרך, benchmarks, מכל כיוון.

אבל קחו את המילה "להתחרות", to compete, במקור הלטיני שלה.  cum = יחד.  petere = לחתור,  to strive.  התחרות היא לא רק תחרות על המדליות, אלא היא האפשרות לחתור למצוינות ביחד.  בזכות המתחרים שלך אתה מוציא את המקסימום האפשרי מעצמך.

לכן, במשחקים האולימפיים האחרונים לא היתה ריצה שריגשה אותי יותר מריצת גמר ה – 800מ' – שיא עולמי אחד מדהים של דיוויד רודישה, ואחריו שובל של שיאים אישיים ושיאים לאומיים בלתי-נתפסים, חד-פעמיים.  אידיאל המצוינות שהוא אידיאל התחרות – התחרות והפירגון.

רגעי השיא האישיים שלי בריצה, היו עם חברים טובים, עם מתחרים שכל כך רציתי לנצח.  ובגדולים והבלתי-נשכחים שבהם "ניצחתי" גם מבלי שניצחתי.  עובדה.

team jerusalem marathon

פרדוקס שישי – ההתעלות הרוחנית-מנטאלית:

הפרדוקס השישי כולל לקח הכרחי שקשור באופו הדוק לתכנון אסטרטגיית הריצה.  בוורלי כתב על היותו של המרתון "מבחן רוחני".  גם זה כמובן נכון.  מגיע השלב במהלכו שבו צריך "לחפור עמוק", שסימן השאלה מופיע ושאז צריך להיות מוכנים לשאת בקושי, להיות מאד מרוכזים כדי לממש את היכולת שבנינו.

גם מתוך ההבנה הזו והחשיבות של האספקט המנטלי, חשוב מאד שלא לשגות בערכת טיבו של רכיב "ההתעלות".  אין במרתון קסמים שמבוססים על טריקים מנטליים.  במרתון גם אין הפתעות – לפחות לא הפתעות בסיסיות.  מצד אחד, התכנון של אסטרטגיית הריצה צריך להיות מאד רציונאלי ומדויק – להתבסס על ניסוי, על כנות ועל משמעת.  מצד שני, אם התאמנתם נכון, ותכננתם נכון, ולא התפתיתם לסטות מהתכנית (זה שאתם מרגישים נפלא בקילומטר ה – 14 זה מצוין, זה לא הזמן לקבלת החלטות)  – הרי העבודה כבר נעשתה וכל תנאי ההצלחה מתקיימים.  אין צורך וסיבה להפריז במשמעותו של רכיב מנטלי חמקמק, אלא רק לשנן את התסריט, ולדעת שאתם מסוגלים.

נכון שיהיה קשה, אך היכולת שלכם לעמוד בקושי הוכרעה כבר מזמן, לאורך חודשים.  נשאר רק לקחת את שלכם.  Why not us?

פרדוקס שביעי – בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים:

ספר של Alan Sillitoe (בעקבותיו סרט) ביקורתי וקודר שהמסר העיקרי שלו בכלל לא קשור לריצה איכשהו הפך להיות הקלישאה האולטימטיבית של הריצה – "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".  עשו לעצמכם טובה ואל תנסו לצפות בסרט הזה כמקור השראה לקראת תחרות…

שוב, נכון ולא נכון.  מי שרץ 120-160 קילומטרים לשבוע בהכרח ימצא את עצמו לא פעם לבדו, ויידע (או שילמד) גם להעריך את הזמן הזה עם הטבע ועם עצמו.

לא נכון, משום שהריצה למרחקים ארוכים היא אחד מסוגי הפעילות החברתיים ביותר שישנם.  כי קבוצות הריצה פורחות והן חלק בלתי-נפרד מהטרנד.  כי בריצה מתפתחים קשרים אמיצים וחברויות  – גם בין יריבים.  וחשוב לא פחות – כי עקרון האימון הקבוצתי group training הוא כבר מזמן עקרון מקצועי מושרש לכל דבר (מהקבוצות יוצאות הדופן של פרסי סרוטי האוסטרלי וארתור לידיארד הניו זילנדי בשנות ה – 60, דרך הקבוצות של באוורמן באורגון, ועד לשיעור החד-משמעי שהעולם המערבי למד מחדש וחזר ליישם בעקבות השיטה הקנייתית והאתיופית).  הסתכלו ותראו:  רצים למרחקים אינם אנשים בודדים.

team kenya

פרדוקס שמיני – הכמיהה אל קו הסיום:

הפרדוקס השמיני והאחרון הוא המייצג מכל – שלא אל קו הסיום אנחנו כמהים, אלא אל עוד ועוד זינוקים חדשים.  הריצה למרחקים ארוכים, בסופו של דבר, היא הכמיהה לעתיד, לפוטנציאל, לעוד ועוד חיים.

 

בהצלחה לכל הרצים במרתון תל אביב!

 

 

 

 

 

 

דיבבולט
טעימות מסופוט - אליפות העולם באולמות

תגובות

  • פז

    קל להזדהות. נעים לקרוא.
    אני חושב שעבור רצים מנוסים, שרגליהם כבר עברו אלפי קילומטרים של אימונים חסרי תהילה ותחרויות צבעוניות יותר ופחות, המרתון ממשיך להלך קסם בגלל הרכיב הלא צפוי שבו. לא צפוי גם אם באת הכי מוכן. לא צפוי כי בהגדרה אתה בדרך לגרד את הסף ורצוי שמהצד הטוב שלו אך לפעמים גם מהצד הפחות טוב.
    הרכיב הלא צפוי הזה לא קיים במרחקים האחרים כי העונש בהם על חוסר משמעת בתחרות וחוסר הכנה לפניה לא כל כך כואב ולא כל כך ישיר.
    למרתון כמו לדרבי חוקים משלו. הוא אכזר, אהוב, מרגש ומיוחד. בגלל זה הוא מרתון. בגלל זה הוא מהלך קסם על רבים כל כך.

  • אריאל גרייזס

    The Trial of Miles, Miles of Trials, הללויה!
    בהצלחה לכל הרצים השבוע

  • austaldo

    לא יודע, אף פעם לא התעמקתי בתוכניות אימונים - אני פשוט יוצא החוצה ורץ איך שבא לי וכמה שבא לי. אני ארוץ ביום שישי בפעם הראשונה במירוץ (רק את ה 10 ק"מ. עצלן, מה לעשות. אתמול באימון רצתי 14 ק"מ ונהנתי מכל רגע) והאמת, אני קצת חושש שזה יקלקל לי את הכיף לרוץ עם כל כך הרבה אנשים מסביב.

    ואני מצטרף להמלצה על into the wild - סרט שהשאיר ציניקן מרושע כמוני עם דמעות

    • אריאל גרייזס

      אללה, גם אתה נשברת? נראה אותך בשישי?

      • austaldo

        נו אתה יודע, סקרנות. לפחות פעם אחת צריך לנסות :)

  • אלכס דוקורסקי

    כל כך מדויק וכתוב מאוד יפה. תודה נחשון.

  • אילנית חזן

    מדויק ביותר! כרגיל נהניתי לקרוא.

  • גיל שלי

    אני עוד אצטרף אליכם בסוף, והכל בגללך

  • אריאל רוזנפלד

    איזה כיף לקרוא :)

    תודה נחשון !

    אריאל

  • דקלה דרורי

    נחשון, תענוג לקרוא

  • שמטוב

    איזו כתיבה, איזה תענוג לקרוא. הרגשתי כמו מישהו שקורא תרגום לרשימה של סופר אמריקאי דגול

    • קובה

      איזה ניתוח מעניין ומעמיק של ריצת המרתון.הנאה גדולה לקרוא אותו.

  • Birdwatching

    "מעולם לא תיארתי לעצמי שהמרתון של ניו יורק יכול להביא לידי דמעות. זה חיזיון של סוף העולם. האם אפשר לדבר על סבל מרצון כמו על שיעבוד מרצון? תחת הגשם המצליף, תחת ההליקופטרים, תחת מחיאות הכפיים, לבושים בשכמיית אלומיניום, פוזלים לעבר מדי העצר שלהם או רצים בחזה חשוף ובעיניים מהופכות – כולם מחפשים את המוות, את המוות של אותו רץ מרתון מלפני אלפיים שנה, שנשא עמו לאתונה – בל נשכח – את בשורת הניצחון.

    גם הרצים האלה חולמים ללא ספק להביא את בשורת הניצחון, אבל הם רבים מידי, ולבשורה שלהם אין עוד כל משמעות: הבשורה היא עצם הגעתם, בתום מאמציהם – בשורה מעורפלת של מאמץ על-אנושי ומיותר, בעצם הם מביאים יחדיו את בשורת הכיליון של המין האנושי, מפני שרואים אותו מידרדר משעה לשעה במהלך ההגעה לקו הסיום: החל בראשונים שמגיעים עדיין קלי תנועה ותחרותיים, וכלה בשברי הכלי שחבריהם סוחבים אותם, פשוטו כמשמעו, לקו הסיום, או הנכים שעוברים את המסלול על כסא גלגלים.

    יש כאן 17 אלף רצים, ואי אפשר שלא לחשוב על קרב המרתון האמיתי, שלא היו בו אפילו 17 אלף איש כדי להלחם. יש 17 אלף אנשים, וכל אחד רץ לבדו, בלי רוח ניצחון, אפילו, רק כדי להרגיש שהוא קיים.
    "ניצחנו!" לוחש המרתונאי היווני כשהוא נופח את נשמתו.
    "I did it" - גונח המרתונאי התשוש כשהוא צונח על הדשא בסנטרל פארק.
    I DID IT! - הסלוגן של צורה חדשה של פעילות פרסומית, של מופע אוטיסטי, צורה טהורה וריקה המאתגרת את עצמה, שהחליפה את האקסטאזה הפרומתאית של התחרות, של המאמץ ושל ההצלחה. המרתון של ניו יורק נעשה מעין סמל בינלאומי של המופע הפטישיסטי הזה, של טירוף הניצחון – לריק, של ההתפעלות ממבצע ללא תוצאות.

    רצתי את המרתון של ניו יורק: I did it !
    כבשתי את אנפורנה: I did it !

    הנחיתה על הירח היא מאותו סוג: We did it ! מאורע שביסודו אינו מפתיע כל כך אלא מתוכנת מלכתחילה במסלול הקדמה והמדע. צריך היה לעשות את זה. עשינו את זה. אבל המאורע הזה לא עורר מחדש את החלום העתיק לכיבוש החלל, ובמידה מסוימת הוא אף רוקן אותו. אותו אפקט של חוסר ערך קיים מחדש בכל ביצוע של תכנית, כמו בכל דבר שעושים כדי להוכיח שמסוגלים לעשות: ילד, טיפוס הרים, כיבוש מיני, התאבדות.

    המרתון הוא סוג של התאבדות הפגנתית, התאבדות פרסומית: לרוץ כדי להוכיח שאתה מסוגל ללכת עד קצה עצמך, כדי להוכיח... מה להוכיח? שאנחנו מסוגלים להגיע. גם כתובות הגרפיטי לא אומרות שום דבר אחר מלבד "קוראים לי כך וכך ואני קיים!". הן עושות פרסומות חינם לקיום. האם יש צורך להוכיח כל הזמן להוכיח את החיים שלך עצמך? סימן מוזר לחולשה, סימן מקדים לפנאטיות חדשה של מופע ללא פרצוף, של ודאות חסרת קץ".

    • נחשון שוחט

      שתי הערות:
      1. היסטורית (לפי כתבי הרודוטוס) הרץ היווני פידיפידס לא נפח את נשמתו בתום הריצה ממרתון לאתונה - זהו פריט שהוסיף רוברט בראונינג בפואמה מהמאה ה - 19 שייצרה מיתוס ובעקבותו אתוס שגוי. הוא גם רץ מסלול ארוך הרבה יותר - מאתונה לספרטה וחזרה. ניתן לקרוא על כך בכתבה המצוינת של איליה בר זאב - http://archive.is/vqntf.
      בעקבות הרשימה של איליה, גם אני כתבתי על זה כאן בדה-באזר: http://debuzzer.sport5.co.il/buzz/?p=8658

      2. טקסט כזה מתנשא יכול לכתוב רק אדם מבחוץ, מבלי שהתנסה וחווה (ובכל זאת הוא "יודע"), המתרץ את חוסר העניין או התמריץ שלו עצמו (זה בסדר, אף אחד לא אמר שכולם חייבים לרוץ מרתון). מה המטרה של הטקסט הזה? איזו עליונות הוא בא להוכיח? "אני מבקר ב(פסבדו)-תחכום אז אני קיים!"? You're not allowed to renounce that which you never possessed.

  • דובי מילר

    ועכשיו כל מה שנאשר זה לנעול, שוב, את האדרנלין ולצאת לריצה...

  • איציק

    נחשון,
    כייף לקרוא ומעוד מעניין.
    עוד לפני ששמעתי את המוזיקה זה כבר יותר טוב ממה שהיה בפעם ההיא ;)
    ואם כבר בויסוצקי מדובר, באנלוגיה לכמיהה לקו הסיום, היה לו שיר לגבי כמיהה לפסגות ההרים שבה הוא שר (בתרגום חופשי וגרוע ביותר): יותר טוב מפסגת ההר יכולה להיות רק אותה הפסגה אותה טרם כבשת. נשמע שכך זה גם עם קו הסיום של ריצת המרתון.

    • איציק

      עכשיו כשהאזנתי, אני מחזק את הטענה בתגובה המקורית!!!

    • shohat

      תודה איציק. ובדיוק! כתבת יפה.
      להרחבה על ההתרשמות/התלהבות מהתקליט הזה של אדי ודר (יקיר המועדון): http://www.bc-running.com/wp/?p=1172

    • איציק

      :-)

  • איציק

    נחשון,
    אווט אף טופיק.
    עובדים עלינו בעיינים. מביאים לנו את האוחוב הזה ומספרים לנו שהוא ספורטאי על. הבחור כל התחרות קפץ כולה פעמים, אחת 2.33 והשניה 2.42 וגמר את התחרות שלו (בעצם כבר בראשונה הוא זכה). הוא התחרה פחות זמן ממה שרץ בולט 100 בשיאו. אפשר ככה להתייחס ברצינות לספורטאי ;)

    • אלכס דוקורסקי

      שמע, ההופעה שלו מאוד מרשימה. אפשר רק לנחש כמה הוא היה בטוח בעצמו אם פתח בגובה שכזה (ועוד עם טייץ ארוכים).

  • צביקה

    נחשון, כרגיל תענוג!!!
    חברים תזכרו שתוכנית האימונים לא נתנה במעמד הר סיני, תקשיבו לגוף והכי חשוב תהנו.
    בהצלחה לרצים ביום ששי הקרוב ובירושלים בעוד כחודש.
    הפעם אני מסתפק בחצי מרתון י-ם (מתעושש משטויות סיבולת אחרות.

  • אריה

    פוסט יפה. הזדהיתי מאד עם רוב הדברים. כנראה מסוג הדברים שכשאתה שם אתה יודע אותם או לפחות יש לך את כל הכלים לדעת.

    חולק מאד רק על פרדוקס הבדידות. יש הרבה יופי בבדידות של הריצה ולא צריך להתכחש אליה. אני אישית מאמין שהטרנד החברתי הוא בעיקר מלאכותי. כשאתה רץ, אתה לבד. לפני, אחרי, בפייסבוק, בבלוגים - כיף מאד לחלוק את החוויות עם רצים אחרים. כשאני רץ, יש לך בעיקר את עצמך אחרת אתה לא ממש רץ את הריצה שלך.

    • אלכס דוקורסקי

      אתה צודק, יש משהו מאוד מיוחד ונעים, שקשה לי לתאר אותו במילים, בריצה לבד בטבע (ופעמים רבות אפילו בסיבובים, חד-גוניים לכאורה, באצטדיון). גם בתחרות, בטח במרתון שעליו כתוב הטור, רצוי להיצמד פחות או יותר לקצב הריצה שלך ולא להיגרר לקצבים מהירים יותר בעקבות רצים נוספים.

      אבל, אם הבנתי נכון, נחשון התכוון למשהו מעט שונה. קבוצות הריצה ומועדוני האתלטיקה יוצרות קשרים חברתיים בלתי-אמצעיים, ששונים מהקשרים שאופייניים לפייסבוק, למשל (אם כי גם בהם אין כל רע, ואפשר להפיק מהאמצעי הזה יתרונות רבים).

      התחרות הינה שלב (מרכזי כמובן) בתהליך האימון, שאליו שותפים, ברגעים הטובים והקשים, גם חברי המועדון של הרץ, מאמנו, משפחתו, חבריו (לא בהכרח רק מהריצה) וכמובן גם יריביו הספורטיביים (כמו שכתב נחשון - בזכות המתחרים אנו מוציאים מעצמנו את המיטב). התמיכה באה לידי ביטוי באופנים שונים. לעתים, גם מילה טובה מאדם קרוב לנו (שוב, אף מישהו שהריצה רחוקה ממנו) עשויה לחולל פלאים.

      וניסחה זאת בצורה יפיהפיה רצה ממועדונו של נחשון (מועדון ארוחת הבוקר ירושלים), שחר מתן, בסיכומה למרתון טבריה: "את החלום הזה לעולם לא הייתי חולמת לבד. הוא נוצר בזכות חלומות של כל כך הרבה אנשים, וכמו שאחשלי אמר יפה כל-כך מי שחושב שריצה הוא ספורט אישי, היה צריך להיות שם היום."

      כדי להבין, צריך לקרוא את כל הסיכום (שאותו צרף נחשון לסיכום שלו עצמו).
      http://www.bc-running.com/wp/?p=3246

      • יאיר

        אני הייתי מוסף פרדוקס 9:
        ככל שרצים יותר היינו מצפים שהגוף יתחשל יותר ויהיה חסין , אך למעשה ההפך הוא הנכון - הגוף נעשה משום מה רגיש יותר לפציעות, אפילו הדקות ביותר.
        כלומר - אם תרוץ פעם -פעמיים בשבוע 5 ק"מ - אתה לא תרגיש שום פציעה.

        תתחיל לעבור לריצות של 20 ק"מ , תגלה כל מיני כאבים עלומים

        • אלכס דוקורסקי

          צודק, גם המערכת החיסונית הופכת לעתים להיות לרגישה יותר וחשופה לוירוסים שונים.

  • ג'וש

    1.מצוין כרגיל.

    2.לא מסכים עם פרדוקס 7.

    3.מסכים עם יאיר בתגובה מאליי.

    4.עד היום אני מחפש את "השיטה" הנכונה להתאמן...

  • ג'וש

    מאליי=מעליי

  • גיל אלון

    נפלא במיוחד.

    יחי ההבדל בין הטור הזה לבין כתבות "8 מיתוסים על.." למיניהן.

    עוד פרדוקס הוא הפער שבין תחושות רגעיות לתמונה הכוללת הנמצאת בירכתי מוחו של כל רץ. פער המתבטא ברגעים של עלטה כשהשעון המעורר מצלצל ולרגע, לקום לריצה נראה הדבר הכי פחות הגיוני. וגם, ברגעים של ה"חפירה העמוקה" במרתון, במיוחד כזה שמשתבש, כשהתחושה הפיזית היא כאב, אך במשך הזמן גם הרגעים האלה משתלבים במארג החוויות וברצון לעשות זאת שוב.

Comments are closed.