אתלטי השנה 2014

קיים, אני חושב, אלמנט של "צדק מתקן" המתאפשר באופן נדיר, כאשר ישנה סימולטניות בין הישגי שיא או שליטה מוחלטת של אתלטים במקצועות השדה, לבין שנה שבה לא מתקיימים משחקים אולימפיים או אליפות עולם. רנו לבילאני וולרי אדאמס הוכרזו אתמול כאתלטי השנה לשנת 2014.

 

בערב הגאלה השנתי של התאחדות האתלטיקה העולמית שנערך במונאקו אמש, הוכרזו רנו לבילאני וולרי אדאמס כאתלטי השנה לשנת 2014.

קיים, אני חושב, אלמנט של "צדק מתקן" המתאפשר באופן נדיר, כאשר ישנה סימולטניות בין הישגי שיא או שליטה מוחלטת של אתלטים במקצועות השדה, לבין שנה שבה לא מתקיימים משחקים אולימפיים או אליפות עולם (שאז הזרקור מופנה למקצועות המסלול הפופולאריים יותר, לזוכים בכמה מדליות וכו').  בחמש משש השנים האחרונות, אתלט השנה היה אוסיין בולט, בשילוב של איכות, דומיננטיות, כריזמה ורייטינג שהקשה על הקייס של כל מתחרה אחר – גם קובעי הישגים היסטוריים כמו רודישה או אשטון איטון נדחקו מעט ממרכז הבמה (רודישה אמנם זכה לכבוד בשנת 2010, השנה הקודמת שבה לא התקיימו משחקים אולימפיים או אליפות עולם).  מקצועות השדה בעיקר נדחקים בתודעה הציבורית לשוליים.  גם היסטורית, מדהים לראות למשל שסרגיי בובקה מעולם לא זכה בתואר הזה.

מכל מקום, קשה להתווכח עם הבחירות הפעם – שדי מדברות בעד עצמן –  ויפה ששני האתלטים האלו זכו לזרקור הזה ולהערכה שמגיעה להם.

אני חושב שזו בהחלט תמונת השנה שסיפקה האתלטיקה, כולל מחיאות הכפיים של בובקה וכמובן הספרות, 6.16, הספרות.  זו גם היתה הרי התגובה של כולנו:  תפסנו את הראש, ואז מחאנו כפיים.

תקציר ההישגים של שני האתלטים הנהדרים האלו, והנימוקים לבחירתם:

רנו לבילאני (צרפת) – 

לבילאני נבחר לפני שני הפינאליסטים האחרים מוטאז בארשים, הקופץ לגובה הקטארי ודניס קימטו הקנייתי, שיאן העולם הטרי במרתון.

מקצוע הקפיצה לגובה הראה את הרמה והעומק התחרותיים הגבוהים ביותר השנה.  העומק התחרותי הקשה לבסס דומיננטיות מובהקת.  מספר קופצים איימו על שיא העולם (התקרבו, אך לא מספיק).  בארשים היה הקרוב מכולם (2.43מ') וגם הפגין עקביות בעונה מאד ארוכה, אך קפיצת השיא ההיסטורית לא הגיעה (עדיין).

דניס קימטו היה לאדם הראשון שרץ מרתון בפחות מ – 2:03ש' כשניצח במרתון ברלין, אך הוא לא סיים את המרתון הנוסף שבו השתתף, בבוסטון, והשיא שקבע הוא חלק ממגמה מתמשכת המשייכת אותו לחבורת חוד איכותית במיוחד.  אפילו הקייס שלו לתואר רץ המרתון הטוב בעולם כיום נתון לויכוח. ריצת השיא שלו, מדהימה ככל שתהיה (ועסקנו בניתוח שלה כאן בפירוט) אינה מעוררת את אותה התחושה של חד-פעמיות היסטורית.

לעומת זאת, שנת 2014 של לבילאני מדברת בעד עצמה, בשילוב של עקביות, דומיננטיות והישג היסטורי שמעטים צפו אותו.  בשלוש מלים:  גבוה מסרגיי בובקה (ועוד בתחרות ההזמנה על-שמו).

לבילאני ניצח 21 מ – 22 תחרויות בהן השתתף השנה, וזאת במקצוע הנתון להשפעות משתנות, המצריך דיוק טכני וריכוז ושבו בכלל לא מובן מאליו שהקופץ הטוב ביותר ינצח.

בינואר הוא קפץ לגבהים של 6.04מ' ו – 6.08מ' (פעמים שיפר את השיא הצרפתי).

בפברואר הוא קבע את שיא העולם החדש – 6.16מ', ואז נפצע בנסיון לעבור גובה של 6.21מ'.

כאשר חזר מפציעה, הוא ניצח בחמש תחרויות ליגת יהלום, מתוך שש בהן השתתף (הישג חסר תקדים בקרב הגברים). הוא הגן על תארו כאלוף אירופה כשקפץ 5.90מ', 20 ס"מ גבוה יותר מהקופץ הבא אחריו.  הוא הוסיף לכך נצחון ב – IAAF Continental Cup.

לבילאני הוא הקופץ במוט הראשון הזוכה בתואר אתלט השנה – פרס המחולק מאז שנת 1988.

 

ולרי אדאמס (ניו זילנד) – 

השליטה של ולרי אדאמס במקצוע הדיפת כדור הברזל נמשכת ברצף מאז 2010 (56 נצחונות רצופים).  היא גם האלופה האולימפית.

השנה היא ניצחה בכל 14 התחרויות בהן השתתפה, כולל כל שבע תחרויות ליגת היהלום (באחרונה מהן הדפה למרחק של 20.59מ'), אליפות העולם באולמות (20.67מ') ומשחקי הקומונוולת'.

לשתי האתלטיות הנוספות שהגיעו למעמד של פינאליסטיות – גנזבה דיבבה האתיופית (ששברה שיאי עולם באולמות אך הפגינה יכולת הרבה פחות מרשימה בעונת התחרויות העיקרית) ודפני סחיפרס (שהרשימה מאד באליפות אירופה) לא באמת היה סיכוי מול הרקורד של אדאמס, ועצם ההגעה למעמד של פינאליסטיות הוא מחוות כבוד יפה כלפיהן.

 

Hall of Fame:

רשימת האתלטים שנבחרו ל – Hall of Fame של ה – IAAF –

Valeriy Brumel
Glenn Davis
Heike Drechsler
Hicham El Guerrouj
Marita Koch
Robert Korzeniowski
Janis Lusis
Bob Mathias
Wilma Rudolph
Shirley Strickland de la Hunty
Lasse Viren
Cornelius Warmerdam

הישאם אל גארוז' זכה בתואר אתלט השנה בין השנים 2001 עד 2003.  הוא נשאל אתמול מה ההסבר שלו לכך שעד היום לא היה איום ממשי על שיא העולם שלו ל – 1,500מ' – 3:26.00 והשיב שהוא בהחלט חושב שאסבל קיפרופ מסוגל לרוץ מהר יותר, אך יעץ לו לכוון את סדר העדיפויות שלו לכך.  לאסה וירן?  טוב, זה באמת שם שמחייב פוסט נפרד, בהזדמנות.

עוד דיבבה?

והנה בשורה נוספת מערב הגאלה.  גנזבה דיבבה הגיעה מלווה באחותה הצעירה אנה, בת 18 בלבד ודוברת אנגלית רהוטה.  האחיות סיפרו שגם אנה מתאמנת בתקוה להמשיך בצעדים של אחיותיה.  אחרי האחיות הגדולות (אך לא הבכורות) אג'יגאיו, טירונש וגנזבה – האם תהיה סנסציה נוספת לבית דיבבה?  (שמות החיבה של שתי הבנות שלי הם טירונש ואג'יגאיו, אז תבינו שיש לי חיבה למשפחת הרצות הנפלאה הזו).

 

lavilleniejump

 

Photo courtesy of Graham Alton @ flckr.

 

 

 

 

אחרי ווסט ברום (עונש קולקטיבי)
קרלסן-אנאנד II, משחקים 10-9: קרלסן מתקרב לניצחון

17 Comments

איציק 22 בנובמבר 2014

האם לא היתה שנה בה בובקה היה דומיננטי (אי מסופק), או שכל שנה היה מישהו שבאמת היה דומיננטי יותר?
קפיצה לגובה אכן נבחרת איכותית מאוד מתפתחת וכל אחד מרגיש שהוא יכול לשבור את השיא של סוטומאיור. ההרגשה שמבחינה פסיכולוגית השיא כבר לא מהווה מיכשול, וקניראה זה עדיין בעייה של יכולת, בתקווה שבקרוב גם זה לא יהווה מיכשול ותגיע התחרות שבה זה ישבר.
ולרי אדאמס עם כל הדומיננטיות המרשימה עדיין רחוקה כמעט 2 מטר משיא עולם. כנראה לא אכלה מספיק ממה שהבנות ההן אכלו.

נחשון שוחט 22 בנובמבר 2014

איציק, תוכל להכנס ללינק ששמתי היכן שכתוב "מאז 1988" לראות את רשימת הזוכים לפי שנה. אם ניקח את השנים 1991 עד 1994, בהן היה בובקה בשיאו האבסולטי, באותן שנים זכו קארל לואיס (באליפות העולם 1991 זהב ושיאי עולם ב – 100 וב – 4* 100, ותחרות הגמר ההיסטורית מול מייק פאוול ברוחק שבה שניהם קפצו רחוק משיאו של בימון), קווין יאנג (שיא עולם בגמר האולימפי המחזיק עד היום, לעומת כשלון מוחלט של בובקה במשחקים), קולין ג'קסון (שיא עולם בגמר אליפות העולם) ונורדין מורסלי (שיאי עולם ב – 1,500 ו – 3,000). עניין של מזל ותזמון, וכנראה שההצלחה האולימפית היתה חסרה לו. אם היו נותנים פרס על חשיבות היסטורית והצלחה לאורך הקריירה, הוא היה מקדים את הרוב הגדול של הזוכים בין 88 ל – 97

איציק 22 בנובמבר 2014

אתה רואה את האירוניה… בובקה לא היה מספיק ראוי לפרס. כדי להיות ראוי לפרס היה צריך לשבור את השיא של בובקה…

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 בנובמבר 2014

בהחלט.
אגב, גדול שחקני הפוטבול בכל הזמנים (דורפן יאשר) מעולם לא זכה ב – MVP (חמש פעמים שונות זכו בכבוד הקוורטרבקס שמסרו לו).
באן.בי.איי- ג'ורג' מיקאן, ג'רי ווסט, ג'ון האבליצ'ק, אלג'ין ביילור, ועוד (לקובי לקח 12 שנים).
יש מגבלות ברורות (לעתים יש גם מידה של שרירותיות) בבחירות האלו, בוודאי כשבוחנים חשיבות היסטורית ובוודאי באתלטיקה כאשר משווים בין מקצועות רבים וכל כך שונים.
באופן חלקי אני מסכים עם יורם. יש זכיות אמיתיות וחשובות הרבה יותר וזה עיסוק לתקשורת, לעסקנים, לאוהדים, עוד הזדמנות לכיבודים.
אני רק לא חושב שזה שלילי.

shohat 22 בנובמבר 2014

התגובה מעל היא שלי.

יורם אהרוני 23 בנובמבר 2014

בובקה נבחר פעמיים לאתלט השנה על ידי טרק אנד פילד ניוז, ב-1988 וב-1991. אני מניח שהבחירה בשני המקרים בקרל לואיס כאתלט השנה על ידי IAAF מוטה בגלל הסיבה שלואיס זכה באותן שנים ביותר ממדליה אחת באליפות גלובאלית (משחקים אולימפיים, אליפות עולם). העובדה שתוכנית התחרות באתלטיקה אפשרה ללואיס לזכות ביותר ממדליה אחת ואילו לבובקה רק באחת, היא כנראה זו שגרמה לכך שיש החושבים שלואיס היה ראוי יותר לתואר. יכול בהחלט היה להיות שגם בקפיצה במוט הייתה סוג של תחרות קבוצתית ואז כנראה שבובקה היה זוכה בעוד הרבה מדליות. בעבר הרחוק הייתה גם תחרות של קפיצה לרוחק במוט, אמנם לא במשחקים האולימפיים אבל כן באליפות ארה"ב (לאחרונה נערכה ב-1915), וכמו שהייתה תחרויות של קפיצות לגובה, לרוחק ומשולשת מהמקום, גם במשחקים האולימפיים, אפשר היה לחשוב גם על תחרות של קפיצה במוט מהמקום או מהרצה מקוצרת. מאחר שמקצוע הקפיצה במוט עבר הרבה שינויים ממוט עשוי ענף עץ אגוז, למוט במבוק, למוט מתכת, למוט פיברגלס וכיום למוט מסיבי פחם, אפשר היה לעשות תחרויות במוטות שונים. השיא במוט במבוק לא נשבר מאז 1942. אם היו תחרויות במוטות מחומרים שונים יתכן שבובקה היה בעל מספר המדליות הרב ביותר בהיסטוריה. למה מתעמלים ושחיינים יכולים לזכות בשמונה מדליות באליפות אחת בעוד קופצים במוט ושחקני כדורסל רק באחת? למה בצד התחרות הקבוצתית בכדורסל אין גם מקצועות אישיים (תחרויות קליעה, תחרויות אחד על אחד וכו') ? ללא ספק הבוחרים בספורטאי ה… מושפעים ממספר המדליות ולא לוקחים בחשבון שתוכנית התחרויות מאפשרת לספורטאים מסוימים לזכות ביותר מדליות מאשר לאחרים.

יורם אהרוני 22 בנובמבר 2014

מה זה משנה את מי בוחרים לאתלט השנה? באתלטיקה יש בחירות אמיתיות. ראשית, מי שהכי טוב הוא המנצח בתחרות. את זה קובעים אלה שמפעילים את מכשירי המדידה. בדרך כלל הם שופטים בצורה הוגנת, נכון שלא תמיד. שנית: יש לא פעם צורך לבחור את מי לשלוח לייצג את המדינה (או המועדון) בתחרויות. אלה בחירות אמיתיות. בחירות של אתלטי התחרות, השנה, העשור, היובל, המאה וכו' בדרך כלל מעידות יותר על הבוחרים מאשר על הנבחרים. במלאת 50 למדינת ישראל נבחרו אתלטי היובל. לא הסכמתי לצרף את קולי לבחירה למרות שהוצע לי. יתר על כן, ידעתי מראש מי ייעלב על כך שלא יבחר ואכן היו שניים שתקפו קשות את הבוחרים על כך ששמם נפקד מרשימת עשרת אתלטי היובל. אני זוכר שכאשר הוענק לראשונה פרס ישראל בתחום תרבות הגוף, מחה יוסף יקותיאלי נמרצות על כך שהפרס הוענק ליהושע אלוף. אולי כתוצאה מכך הוענק הפרס ליקותיאלי יותר מאוחר. הבחירה בשמעון מזרחי לזוכה בפרס הצריכה כבר הערכות מוקדמת כולל מינויו של טל ברודי כיושב ראש הועדה. בכלל לראות מצעד "מסוממים" בראשית מריטה קוך נבחרים להיכל התהילה, לא ממש עושה לי טוב.

סימנטוב 23 בנובמבר 2014

היר היר!

אורי גודלבורט 22 בנובמבר 2014

ליורם:
אתלטי היובל בישראל נבחרו על ידי ועדה ציבורית שכללה 25 איש מהטובים ומהמבינים בתאלטיקה. אני עמדתי בראשה אבל כמובן הצבעתי עם קול אחד בלבד מבין ה-25. מה הגאווה (?) שלך על זה שלא רצית להשתתף? אתה מומחה יותר גדול? או אתה יודע יותר טוב מכולנו, שיובל מדינת ישראל אינו מועד מתאים לכבד אתלטים גדולים? הסתדרנו טוב מאוד עם יריב אורן ז"ל, דודיק אייגר, אורי אפק, אריה הלוי, גלעד ויינגרטן, שמואל ללקין ומאמני אתלטיקה כמו מנחם קורמן, איתמר פדן, כמדומני גם מיכאל לובן ואחרים, ללא עבר כאתלטים ברמה שהיתה עלולה להכליל אותם כאתלטים נבחרים. רוגל נחום בין הגברים ואסתר רוט בין הנשים נבחרו לאתלטים המצטיינים של 50 שנות המדינה (זה היה לפני עידן אוורבוך). אתה יכול להוכיח שיש עם זה בעיה? למישהו אחר מגיע? או שאתה פשוט פוסל לשם הפסילה? אחריהם "באו" לפי מספר הקולות חנה שזיפי וזהבה שמואלי ומרים סידרנסקי ואורית קולודני. אני חושב שזו בחירה מצוינת – כמו גם יובל ושניצר ודני קרסנוב ודוד טבק ודודיק קושניר בין הגברים. רשימת ה-10 שנבחרו בין הגברים וה-10 בין הנשים נמצאת בגיליון "עולם הריצה" שנדפס אז (למי שקורא כאן, אני מציין שמדובר באתלטים פעילים בין 1948 ל-1998 – 50 שנים ראשונות של המדינה). עוד יותר משונה, יורם, ה"יתר על כן", שידעת מראש שאורי זוהר (מנוחתו עדן) או יאיר פנטילט יחוללו צעקות רבות – לא הבנתי מה הרבותה בכך ש"ידעת מי ייעלב".

בבחירת חתן פרס ישראל הראשון לחנ"ג על די הועדה בראשות ד"ר עודד בר-אור אתה לא מצוי ולא כדאי לך ליצור "היסטוריה משוערת". הבחירה של יקותיאלי בפעם השנייה לא היתה "בגלל" הראשונה אלא בגין זכויותיו הרבות. אני עבדתי אצל עודד בר-אור ז"ל ויקותיאלי היה מכר המשפחה (שלא תהיה טעות, לא הייתי מעורב בהענקת פרס ישראל לספורט בשנים ההן). לסיכום, המתקפה הסיטונית שלך על הבחירות הללו מוזרה בעיני. אם יש לך אפילו שמץ של הוכחה, שההליכים שיצאת מגדרך "להנמיך" היו פסולים, כדאי שתציג אותה, במקום להצהיר כאן הצהרה פסקנית-לכאורה, שבחירות מעידות על הבוחרים יותר מאשר על הנבחרים, דברים חסרי שחר.

יורם אהרוני 23 בנובמבר 2014

אורי, כל בחירה היא מוטה. בבחירת אתלטי היובל מן הסתם בוחרים מבוגרים יותר העניקו יותר קולות לאתלטים מהעשור הראשון למדינה ובוחרים צעירים יותר העניקו יותר קולות לאתלטים שהצטיינו בשנות התשעים, כי לא זכו לראות בפעולה ולא הכירו אישית אתלטים משנות החמישים. במקום לבחור אתלטים ראוי הרבה יותר לכתוב על ספורטאים מצטיינים בתקופות שונות תוך הדגשת ההבדלים בתנאים בהם פעלו ואז לדוגמה זמן של 31 דקות בריצת 10,000 מ' בישראל בשנות השישים מתקבל בפרופורציה הנכונה לעומת זמנים מהירים הרבה יותר כיום. עושים אצלנו הרבה רעש מכך שלא מזכירים בעולם מספיק בטקסים את י"א חללי מינכן אבל כמה יודע היום הציבור על פועלם ? רונן דורפן עשה כתבת תחקיר מעולה על מרק סלבין המתאבק אבל מה יודע היום הציבור על עמיצור שפירא? לא הגיע הזמן שלפחות איגוד האתלטיקה יזום כתבה מקיפה על פועלו של עמיצור?

אלכס דוקורסקי 23 בנובמבר 2014

הנכד של עמיצור שפירא (בן 14), מייקי, משחק כדורסל ורץ יפה שלושה ק"מ במירוץ קרית שמונה. קבע שם 10:20. לא יודע אם יהפוך לאתלט בבגרותו או שמא יבחר בכדורסל או בתחום אחר, אבל מדובר בספורטאי מצטיין.
http://www.igolan.co.il/pdfonline/ עמוד 74.

אצטדיון האתלטיקה במכללת אוהלו שבקצרין קרוי ע"ש עמיצור שפירא.

בני נוה 22 בנובמבר 2014

הקפיצה של לאבילנו נראית כמו קפיצה של 6.20. זה נראה לי משהו חד פעמי שהוא לא יתקרב אליו.

איציק 22 בנובמבר 2014

הוא כבר עשה את זה פעם, כאשר פסלו לו את הקפיצה כיוון שהרף לא נפל אבל קפץ על העמודים ולא נשאר על התומכות. כנראה שהוא יכול לפחות לחזור על התוצאה.

אלכס דוקורסקי 22 בנובמבר 2014

נדמה לי שהגובה אז היה 6.08. ובכל מקרה, אין לדעת איזה כושר יפגין בשתי העונות הקרובות, על 2 התחרויות הגדולות שבהן. בדיוק כפי שמעטים יכלו לחזות את גורלה של העיר שלה-וילאני קבע בה את שיאו…

אלכס דוקורסקי 22 בנובמבר 2014

מעניין שבין כל חברי "היכל-התהילה" של התאחדות האתלטיקה הבין-לאומית, 48 במספר (נכון להיום), רק אחד מעולם לא זכה במדליה אולימפית. מדובר במצטרף "הטרי", קופץ המוט מארה"ב (ממוצא הולנדי), קורנליוס וורמרדאם. "ההולנדי המעופף" הצטיין בקפיצה במוט בתחילת שנות הארבעים, כאשר המחקים האולימפיים לא התקיימו עקב מלחמת העולם השניה. בעזרת מוט הבמבוק שלו, הוא קבע שיאי עולם רבים, כאשר האחרונים שבהם – 4.77 באצטדיון ו-4.79 באולם – החזיקו 15 ו-16 שנה, בהתאמה, בטרם נשברו.

יתר האתלטים זכו במדליות זהב אולימפיות,למעט רצת המרתון הנורבגית הגדולה, גרטה וייץ. היא זכתה בזהב באליפות העולם הראשונה בהלסינקי, והיתה שניה לג'ואן בנויט המקומית במשחקי לוס אנג'לס, שנה אח"כ.
http://www.iaaf.org/athletes/hall-of-fame

ניתאי 23 בנובמבר 2014

הוא ניסע לקפוץ 6.21 אחרי ה6.16?
אני זוכר שבבוקה היה משפר ס"מ ס"מ כי היה מקבל כסף על כל שיא עולם, אז הוא נפל על הראש?

shohat 23 בנובמבר 2014

ניסה. הנסיון לא ממש התרומם.

https://www.youtube.com/watch?v=EQJpf5QOtsM

Comments closed