By George 1 – וולטר ג'ורג'

על וולטר ג'ורג' - מגיבורי תקופת הפרה-היסטוריה של הריצה. אלוף האלופים של המאה ה - 19.

 

כך פועלת תיאוריית משק כנפי הפרפר בדה באזר:  דורפן מתקשר לשירות לקוחות של חברה גדולה ונתקל באיש שירות לקוחות מאד לא יעיל בשם ג'ורג'.  דורפן (כנראה, כמו כל אדם מאז הניינטיז שנתקל באנשי מכירות לא יעילים בשם ג'ורג') נזכר בג'ורג' קסטנזה.  מן הסתם, בהמשך לכך (ובלי שהוא כתב את זה) בג'ורג' סטיינברנר. ומשם אסוציאצית ג'ורג' כבר רצה ומאיצה מהירותה.  אז דורפן כותב חידון מקסים על "אנשים ששמם ג'ורג'" ומדליק את כולנו.  וכך האסוציאציה מפיצה את עצמה, מתרחבת ומתרבה.  פתאום יש רגע של חסד לכל הג'ורג'ים, ו – By George, she's got it.  ומבחינתי, שכרגיל לא מצטיין במיוחד בחידון, אני מרגיש שחסרה שם שאלה מס' ארבע שתים-עשרה ושלושת-רבעי (חכו, עוד מעט יגיע ההסבר).

אז גם אני מוצא את עצמי נשאב – הרי לא הייתי יכול לעזוב את זה גם אם רציתי – לכתוב שני פוסטים, על שני ג'ורג'ים. אבל לא סתם ג'ורג'ים.  הראשון, הנוכחי, על וולטר ג'ורג' – תייגו אותו תחת טריוויה היסטורית.  מאיפה כל העסק התחיל בעצם.  השני, הפוסט הבא שייכתב בהתאם למצב הרוח, יהיה על ג'ורג' מאלי (בעצמו חובב של ג'ורג' קסטנזה).  אותו אפשר יהיה לתייג תחת "מקורות ידע והשראה" ("מאלמו" הגיח באופן די קבוע אל הפוסטים שלי במהלך השנים).

ג'ורג' שלישי, ברנרד שו כתב:  "אתה רואה דברים כפי שהם ושואל למה.  אבל אני חולם על דברים שלא היו ושואל למה לא".

ולכן, נתחיל מוולטר ג'ורג'.  האלוף של התקופה הויקטוריאנית.  רץ-העל הראשון.

gbshaw

 

בשנת 1878 עמד שיא העולם לחובבים בריצת המייל על 4 דקות, 24 וחצי שניות (כך מדדו ורשמו אז).  שיא "המקצוענים" עמד על 4:17 ורבע.  וולטר ג'ורג' היה אז צעיר אנגלי בן 19, שוליה לכימאי, שהספיק להתנסות במעט תחרויות, על בסיס אימונים מינימליים. מושג מקצועי של ממש – לא היה לו.  אבל הוא רשם במחברת הרישומים הפרטית שלו שהוא ירוץ מייל ב – 4:12 דקות.  הוא גם רשם את הספליטס (זמני ביניים) שהעריך שיידרשו לשם כך:  59, 2:02, 3:08.  נועז?  כן, בהחלט אפשר להגיד…

45 שנים מאוחר יותר, בשנת 1923, העמיד פאבו נורמי הפיני המעופף את שיא העולם על 4:10.4 דק'.

בחצי המאה כמעט שבין הרישום הנועז במחברת ועד לנורמי, רץ אחד ורץ אחד בלבד היה "אלוף האלופים" – The Champion of Champions.  הוא הרץ שהדיון בהיסטוריה של התפתחות הריצה למרחקים ארוכים כעיסוק ספורטיבי רציני כמעט תמיד יתחיל ממנו.  הרץ הזה היה וולטר ג'ורג'.  וזו תמצית הסיפור שלו.

שיאי ריצת המייל – מעקב והכרה:

בגלל שאדבר כאן על "שיאים" ועל "הפעם הראשונה" ושאר ביטויים כאלה, חשוב שקודם נשים את הדברים בהקשר ההיסטורי.

רובכם מכירים את שני רגעי השיא המיתולוגיים של ריצת המייל (ואם שכחתם, אתם מוזמנים לקרוא כאן תזכורת).  ב- 6.5.54 רוג'ר באניסטר היה לאדם הראשון שרץ מייל מהר מ – 4 דקות.  בהמשך אותה השנה, במשחקי האימפריה בואנקובר, ניצח באינסטר את ג'ון לנדי האוסטרלי בריצה שכונתה ה- Race of the Century.

לפני כמה שנים צצה טענה חדשה, בהחלט מפתיעה, מפיו של היסטוריון הספורט פיטר ראדפורד.  ראדפורד גילה תיעוד לריצות של מייל בפחות מארבע דקות, כבר במאה ה – 18.  לטענתו ג'יימס פארוט רץ את ריצת המייל הראשונה המתועדת בפחות מארבע דקות כבר בשנת 1770.   לקריאה נוספת.

אך נניח את הדיון הזה, המרתק כשלעצמו, בצד, ונחזור אל המעקב הרשמי אחר שיאי המייל.  המעקב החל באמצע המאה ה – 19. אז גם החלו לראשונה להתחרות באופן מסודר, על מסלולי ריצה מדודים באופן תקני.

הכרת השיאים הרשמית של ה – IAAF החלה בשנת 1912 בלבד.  עד אז, תועדו שיאים בנפרד ביחס לקטגוריית "חובבים" לעומת קטגוריית "מקצוענים".

ה"מקצוענות", במונחי התקופה, נחשבה לעיסוק נחות ושללה את האפשרות להשתתף באליפויות הרשמיות.  הריצה המקצוענית התבססה על הימורים (בדומה למירוצי סוסים).

Walter_george_jpg

 

חזרה לוולטר ג'ורג'

בשנת 1882, בגיל 23, וולטר ג'ורג' קבע שיאי עולם לחובבים בכל המרחקים משלושת-רבעי מייל ועד לריצת 10 מייל.  היו חסרים לו 37 יארד בלבד לשבירת שיא ריצת השעה.  הוא זכה ברצף של אליפויות אנגליה במירוצי שדה.  באליפות האתלטיקה הוא ניצח את תחרויות החצי מייל, מייל וארבעה מייל  – כולן באותו היום.  ב – 1884 חזר על ההישג והוסיף לו גם את האליפות בריצת ה – 10 מייל כמה ימים לאחר מכן.  הוא רץ 10 מייל ב – 49:29דק'.

עד לשנת 1884 שיפר ג'ורג' את שיא החובבים למייל שלוש פעמים, והוריד אותו מ – 4:26 עד ל – 4:17 ושתי חמישיות.  מי שכתבו עליו מזכירים גם ריצת אימון בשנת 1885 שבה רץ 4:10.2 דק'.  המסלול נמדד ונמצא ארוך בשישה יארד.

בזמן שלג'ורג' לא היו מתחרים בקרב החובבים, בקרב המקצוענים שלט באותה התקופה וויליאם קאמינגס הסקוטי.  שיאו (משנת 1881) היה 4:15 וחמישית השניה.

שני אתגרים נשארו לוולטר ג'ורג':  לנצח גם את קאמינגס כדי לפתור את השאלה האחת שנותרה פתוחה, והדברים ההם שרשם אז במחברת ההיא, שבע שנים לפני כן.

ג'ורג' – קאמינגס 1 – 

ביום ה – 31 לאוגוסט 1885 נאספו כ – 30,000 איש(!) באיצטדיון לילי ברידג' (שליש מייל להקפה, מסלול מלבני) כדי לצפות בתחרות הגדולה בין ג'ורג' לבין קאמינגס.  כשג'ורג' הגיע לאיצטדיון הוא נאלץ לטפס בסולם מעל לקהל כי לנסות לחצות דרך ההמון היה מסוכן מדי.  ההימורים העדיפו את קאמינגס.  אבל ג'ורג' פתח מהר.  58 גבוה לרבע המייל הראשון. 2:01 בחצי המרחק.  קאמינגס נשאר צמוד אליו.  בכניסה לרבע האחרון, ב – 3:07.5 כשהקהל בשיא הצפייה, ג'ורג' המשיך ללחוץ.  200 מטר לפני הסוף קאמינגס הבין שהוא הפסיד ועבר להליכה.  ג'ורג' ראה את זה ועבר להליכה גם כן (כי הדבר החשוב היחיד היה הנצחון), עד שהבחין שקאמינגס חוזר לרוץ שוב.  ג'ורג' ניצח בזמן של 4:20דק', למרות ה"הפסקה".  גם זה סוג של נצחון.  אבל אנטי-קליימקס.

קאמינגס החזיר לג'ורג' כשניצח אותו בתחרויות למרחקים של 4 מייל ו – 10 מייל בהמשך אותה השנה.

ג'ורג'  – קאמינגס 2 – 

בדיוק שנה מאוחר יותר, ב – 23.8.86 התקיים ה – Rematch, ה -Mile of the Century המקורי.  הפעם בפני 20,000 צופים שצרו על המסלול.

ג'ורג' וקאמינגס רצו מהר, וכתף אל כתף:  58.25, 2:01.75, 3:07.75.  הפעם קאמינגס פרץ קדימה והוביל בעשרה יארד.  פרץ, אבל מוקדם מדי.  ג'ורג' תפס אותו בכניסה לישורת האחרונה וניצח את הריצה בשיא עולמי של 4:12.75דק'.

אחד הצופים תיאר דממה מוחלטת שנפלה באיצטדיון בצפייה לפרסום הזמן הרשמי.  ועם ההודעה על התוצאה הוא תיאר את השאגה:

‘Such a roar thrills me now as I write this… thousands broke loose from every quarter and rushed madly across the ground towards the victor’.

הפעם הבאה שהעולם יראה תוצאה כזו תהיה רק ב – 1915, כשנורמן טייבור האמריקאי יקבע 4:12.6.  והבא אחריו היה נורמי.

וולטר ג'ורג' קיים את התחזית/החלום שלו, והקדים את העולם בשלושים שנה.

 

אימונים ותפיסה – 

תורת אימון בריצות למרחקים בינוניים וארוכים לא היתה קיימת.  קאמינגס, לפי התיעוד, התבסס על הליכות ארוכות, ריצה קלה של מייל אחד ליום, ופעם-פעמיים בשבוע ריצה של מייל מהיר.

ג'ורג' צוטט כמי שהגדיר פילוסופיית אימון שהתבססה על "beer and enjoyment".  הוא נהג לשתות, וגם לעשן.

מבחינה מקצועית, בשנים הראשונות האימונים שלו התבססו על תרגיל שכונה 100-up: בעצם מעין ריצה במקום  תוך הרמת הברכיים לגובה החזה בשיא המהירות, כמאה פעמים.  הוא ביצע את התרגיל הזה כל יום.  בנוסף הוא ביצע תרגילי גמישות למיניהם.

בהמשך הקריירה שלו, החל מ – 1882, הוא נהג לרוץ פעמיים ביום – ריצות איטיות של 1-2 מייל וריצות מהירות של 400 עד 1200 יארד + תרגילי ספרינט.  הוא המשיך לבצע באדיקות את "תרגיל המאה".

בין האימונים הוא נהג  לעשות אמבטיות במי מלח  – brine.

במושגים שמאז נורמי, בוודאי של ימינו, אלו כמובן לא היו ממש אימונים.  ואפשר רק לדמיין לאילו תוצאות ג'ורג' וקאמינגס היו מגיעים אילו גם ידעו להתאמן.

בספרו מ – 1968 מסכם Lovesey את החשיבות ההיסטורית של ג'ורג' להתפתחות אימוני הריצה:  "George's contribution to running was that his intellectual approach to training brought a sense of purpose to the sport".

ואולי הוא פשוט סיפק דוגמה היסטורית שהציתה את החלום.  הוא היה אחד מגיבורי תקופת הפרה-היסטוריה של הריצה.

בשנת 2010 הוא נבחר ל – Hall of Fame של האתלטיקה הבריטית.

מקורות:

לצורך כתיבת הפוסט נעזרתי במקורות האלה:

Tim Noakes, The Lore of Running, בפרק Learning From the Experts   (ספר ההדרכה הראשון שהייתי ממליץ עליו, ולו רק בזכות הפרק הזה).

מקורות שונים באינטרנט (הצפויים…) המסתמכים על הספר   Hadgraft, Rob (2006). Beer and brine : the making of Walter George, athletics' first superstar

נוקס הסתמך בעיקר על ספרו של Lovesey:

Peter Lovesey, Five Kings of Distance

על תרגיל ה – One Hundred Up אפשר לקרוא כאן (כולל הסברים של וולטר ג'ורג').

טבלת התפתחות שיא העולם בריצת המייל

 

 

 ועוד ג'ורג' – 

בדיוק היום, 13 שנה לפטירתו –

 

 

 

 

החד גדיא של עופר
השיעור של סנדרלנד

19 Comments

יורם אהרוני 29 בנובמבר 2014

כרגיל כתיבה מעולה על אחד האתלטים הגדולים של התקופה שקדמה למשחקים האולימפיים המודרניים. שתי הערות : א) לא מנצחים את הריצה אל מנצחים בריצה (במירוץ); 2) כתיבת זמנים מהמאה ה-19 כמו 4:12.75 היא אולי נוחה אבל אין מה לעשות, לא מדדו שם בדיוק של מאיות השנייה ולכן יש לרשום בצורה מסורבלת 4:12 ו-3/4. בכתיבה משמאל לימין זה קל יותר…

יורם אהרוני 29 בנובמבר 2014

עוד שתי הערות למאמר המצוין: 1) עדיף לכתוב חובבים ולא חובבנים. בישראל הייתה במשך הרבה שנים התאחדות לספורט חובבים ואף אחד לא קרא לה התאחדות לספורט של חובבנים. חובב הוא מישהו העוסק בפעולה כתחביב: חובב צילום, חובב מוסיקה וגם אתלט חובב, כלומר אתלט שהאתלטיקה אינה מקור פרנסתו. חובבן מתאר מישהו שאופן התנהלותו אינו מקצועי. המילה חובב מתארת תכונה חיובית בעוד שלחובבן יש הקשר שלילי, משהו הנעשה ברשלנות. 2) שתי הריצות בין ג'ורג' וקאמינגס נערכו באותו האצטדיון, לילי ברידג'. היו שם שני מסלולים: מסלול רגיל של 440 יארד ומסלול מלבני של שליש מייל (536 מטר). ב-1885 נערכה הגרלה, קאמינגס זכה בה ובחר במסלול המלבני. הריצה החוזרת, ב-1886 נערה במסלול הרגיל של 440 יארד. לפי מה שכתוב בספר התפתחות השיאים של IAAF, ג'ורג' הדביק את קאמינגס כאשר נותרה חצי הקפה, וקאמינגס התמוטט כ-70 יארד לפני הסיום ולא סיים את הריצה.

shohat 29 בנובמבר 2014

יורם תודה על התגובות ועל התוספות.
א. אני מסכים בנושא התרגום ל"חובב". האמת שכתבתי "חובבנים" ובהגהה תיקנתי ל"חובבים". אם נשאר חובבן איפשהו, אחזור ואתקן.
ב. תודה על השלמת המידע בנוגע לאיצטדיון. על ההגרלה ובחירת האיצטדיון המלבני קראתי ולכן ציינתי זאת. לגבי 1886 לא ידעתי ששינו המסלול. נוקס בכלל כותב על סטאמפורד ברידג' משום מה. הפסקת הריצה של קאמינגס בישורת האחרונה אכן מתועדת. כנראה שבריצות ראש בראש שעל התוצאה שלהן מהמרים ההפרש או התוצאה של המפסיד לא היתה מספיק מעניינת. נקודה נוספת לזכות "החובבים".

פה איתמר 29 בנובמבר 2014

סיפור יפה כתוב יפה.
תודה נחשון.

שחר ע. 29 בנובמבר 2014

פוסט מרתק תודה

D! פה 29 בנובמבר 2014

פוסט מעולה, נחשון.

אלכס דוקורסקי 29 בנובמבר 2014

נחשון, תודה רבה. כתוב בצורה מרתקת, כרגיל.
קראתי את הכתבה ב"גארדיאן" של פיטר ראדפורד. לא הייתי דוחה על הסף את קביעתו כי כבר במחצית השניה של המאה ה-18, חלק מהרצים התקרבו ל-4 דקות למייל (ואולי אף קבעו בדיוק את התוצאה הזו), אך כמובן שזה עניין שנוי במחלוקת, ומהווה נושא לדיון בפני עצמו, כפי שציינת.
חלק מנימוקיו אכן משכנעים. הבולט שבהם הוא המתאם בין תוצאותיו של רץ בריטי למרחקים של 10 ו-12 מייל ב-1729 וארבע שנים אח"כ.

מצד שני, טיעון לפיו מהירות סוסי המירוץ לפני 250 שנה לא נפלה מאלה של היום, ולגזור מכך כי בני-האדם אינם שונים, הוא מעט בעייתי יותר. קשה לי גם עם טענותיו כנגד הסטטיסטיקאים אשר אינם מכלילים את הרצים המדוברים במאמרו בנתוניהם. הוא טוען כי הם מחשיבים את הרצים הללו כספורטאים מדרג שלישי וגורסים כי המדידה לא היתה מדויקת, בהיותם של המודדים (של הזמן והמרחק) לא מוסמכים לתפקיד. אינני חושב שההיסטוריונים והסטטיסטיקאים מתייחסים כך לרצים הללו. הרי אין מקום להשוותם לספורטאים מזמנים מאוחרים יותר. ברור כי בתקופתם הם היו הטובים ביותר. ובאשר לאופן מדידת הזמן ומרחק הריצה, ייתכן כי ביחס לאותה העת, אמצעיהם היו המתקדמים והמהימנים ביותר, אך מטבע הדברים הם אינם משתווים לאלה של היום.

מכל מקום, מדובר במאמר מעניין מאוד, שחושף את הקורא לאנשים יוצאי דופן, שללא קשר לתוצאותיהם, משכו כלפיהם עניין רב מצד הציבור בבריטניה.
עוד שני מקורות על המירוץ בין ג'ורג' לקאמינס. האחד הוא האתר המעולה של ג'ון קובליי על הרצים הגדולים למרחקים בינוניים וארוכים, racing past (תודה לאורי גולדבורט על ההפניה לאתר, בזמנו). http://www.racingpast.ca/john_contents.php?id=71
המקור השני הוא ספרו הנהדר של משה גנוט, "מלכת הספורט" (עמ' 94-95).

נחשון שוחט 29 בנובמבר 2014

תודה על כל התוספות וההערות המעניינות אלכס. אבהיר רק שלא התיימרתי לשלול את הטענות של ראדפורד, ושגם בעיניי המאמר שלו מרתק. אני חושב שבריחוק של למעלה מ – 200 שנה, קשה מאד לבחון את תוקף המדידות והרישומים של התקופה ונותר לנו לשער או לבחור במה להאמין.

בכל זאת, הדבר המעניין הוא שמאז אמצע המאה ה – 19ישנה התקדמות הדרגתית ברורה בתוצאות, כאשר רק בתחילת המאה ה – 20 התחילו באמת לבסס איזו תורת אימון מתקדמת ועקבית. כדי קבל את התוצאות מהמאה ה – 18 צריך להניח שיכולות וידע שהיו קיימים פתאום אבדו ל- 150 שנה. כלומר, שהיתה רגרסיה מאד משמעותית. ההסבר של ראדפורד הוא בכך שבתקופה הויקטוריאנית "ייחדו" את הספורט לבני מעמד הביניים (ומעלה), בכך שפסלו רצים "מקצוענים" שהתפרנסו מריצה, הקדישו את הזמן לאימונים בהתאם, וגם היו בני המעמדות הנמוכים. כלומר, התרחשה בעצם הדרה של הרצים הטובים ביותר ושהתאמנו באופן העקבי ביותר. אך צריך לזכור שגם הרצים "המקצוענים" של סוף המאה ה – 19 היו רחוקים מגבול ה – 4 דקות.

יורם אהרוני 30 בנובמבר 2014

מדידת מרחקים היא דבר לא פשוט בכלל. גם היום, עם כל אמצעי המדידה המשוכללים שלרשותנו, עדיין אנחנו קוראים אחרי מירוצים רבים כי רבים מהמשתתפים טוענים כי מרחק הריצה לא היה מדויק. אם נסתכל רק על ישראל נוכל למצוא הרבה דוגמאות לכך שהוכח בדיעבד כי המרחק לא היה נכון. זה קרה במרתון הכנרת השלישי, שדווקא היה ארוך מהתקן, במירוצי חצי מרתון בקעת בית שאן, בשנים 1981 – 1983, נמצא בדיעבד כי אורך המסלול היה רק 20,670, במרתון תל אביב בשנת בשנת 1989 היו חסרים לא פחות מאשר 1750 מטרים, מירוץ גשר הזיו ל-10 ק"מ נמצא גם הוא קצר בכמה מאות מטרים ובוודאי שיש עוד כמה דוגמאות מירוץ בקעת בית שאן 2010 בו נפסל שיא ישראלי בשל מדידה חוזרת שהראתה שהיה קצר מהתקן. טעויות כאלה התרחשו כמובן לא רק בישראל אלא גם במרתונים גדולים ומפורסמים כמו אלה של ניו יורק ובוסטון. אני ממליץ מאד על הספר " הכל לפי מידה" של קן אלדר ( תרגום לעברית נעמי כרמל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006) בו מתואר מסע בן 7 שנים של שני מדענים צרפתיים בסוף המאה ה-18 כדי למדוד את המרחק בין דנקרק לברצלונה ובכך להגדיר את המטר יחסית להיקף כדור הארץ. הספר אמנם מתייחס לצרפת בעיקר אבל דומה שגם בארצות אחרות המצב היה די דומה: " …כל פעולת מדידה בעידן המלוכה התייחסה לתקן פיזי מסויים, שהוחזק בידיים מקומיות ונשמר על ידי פקידים מקומיים. מידת אורך של חומרי בניין בעיירה מסוימת, למשל, הייתה יכולה להיגזר ממטיל ברזל שהושקע בתוך קיר השוק…" (עמוד 116).

אלכס דוקורסקי 29 בנובמבר 2014

ההנחה שהיכולות והידע של הרצים שראדפורד הזכיר, אבדו ל-150 שנה מהווה אכן טיעון חזק כנגד מהימנות התוצאות הללו. כמו שכתבת, גם "המקצוענים" שהודרו, היו רחוקים מגבול 4 הדקות…

אלכס דוקורסקי 29 בנובמבר 2014

אוי, כתגובה להתכתבות הקודמת…

סימנטוב 30 בנובמבר 2014

פסט נפלא! אני מחפש סופרלטיב חדש לשבח את הכתיבה שלך ואת הא\עשרה שאתה מביא אבל אני חושש להיות יותר מדי דרמטי…
תודה
חשבתי לכתוב על הריסון אצל בעל החידונים אבל כבר הגבתי, שמח שהזכרת אותו

shohat 30 בנובמבר 2014

תודה רבה!

איציק 30 בנובמבר 2014

נחשון תודה,
היום ריצת המייל נראת כמעט מתה. אל גארוז' שבר את השיא ב-1999 ומאז אין כמעט תוצאות איכותיות בשנות ה-2000. כנראה שהשיטה המטרית ניצחה סופית. אולי חוץ מברכות השחיה בארה"ב שבה עדין מתחרים גם ביארדים.

shohat 30 בנובמבר 2014

ריצת המייל ירדה מאד בפופולריות שלה באופן שחופף לירידת הדומיננטיות של רצים אנגלים-אמריקאים-אוסטרלים-ניו זילנדים. ובגלל המדיניות ברוב התחרויות הגדולות/של הכסף הגדול. נשארו פחות או יותר "מייל החלום" של משחקי ביסלט באוסלו, ו"באוורמן מייל" בתחרות ע"ש פריפונטיין ביוג'ין.

זה כנראה לא ההסבר העיקרי לכך שלא מתקרבים לשיאו של אל גארוז'. זכור ששיא ה – 1,500מ' שלו (שיא העולם) הוא מ – 1998 – 3:26.00…

בארה"ב ממשיכים לקיים תחרויות של 1,600מ' (כמה מטרים קצר ממייל) בתיכונים. ישנה יוזמה של חובבי ריצה אמריקאים שנקראת Bring Back the Mile. עד שיופיע המיילר האמריקאי הגדול הבא (כלומר world beater) – סיכוייה מאד קלושים. אתר מעניין: http://bringbackthemile.com/

matipool 30 בנובמבר 2014

פוסט נהדר ושיר נפלא .

Ivan Pedroso 1 בדצמבר 2014

פוסט מדהים!
האם מישהו כמו קיפרופ, על אף שתוצאת השיא שלו היא 3:49 "בלבד", יכול להתקרב או אף לשבור את השיא של אל-גורוז'?

shohat 2 בדצמבר 2014

היי. תודה!

מעניין שבשבוע שעבר, אל גארוז' אמר שהוא חושב שקיפרופ מסוגל לכך – http://www.iaaf.org/news/news/hicham-el-guerrouj-and-robert-korzeniowski-ia

קיפרופ מוכשר כמו שד, ועדיין אופתע אם הוא ישבור את השיא.

שמואל 1 בדצמבר 2014

לא קראתי את הכתבה אבל אני חייב לומר שהעיצוב החדש של האתר פשוט קטסטרופלי.
יום טוב.

Comments closed