Slipstream (בהשראת מרתון טבריה)

בהשראת מרתון טבריה, החברות וידיים מונפות לאוויר. Rolling on the River.

"There are clubs you can't belong to, neighborhoods you won’t live in, Schools you can't get into, but the roads are always open".

"קיים מעין קשר בין היכולת לאהוב לבין היכולת לאהוב ריצה.  ההנדסה שביסוד שתיהן היא דומה:  שתיהן תלויות ביכולת לשחרר את האחיזה מהדחפים שלך, ביכולת לשים בצד את מה שאתה רוצה ולהעריך את מה שיש לך, ביכולת להיות סבלן וסלחן ו… לא תובעני… אולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שככל שאתה טוב באחת מהן, אתה טוב גם בשניה"  (כריס מקדוגל)

קשה לחוות מרתון מבחוץ וקשה  עוד יותר לכתוב על מרתון מבחוץ.  אפשר לתהות אם זה בכלל מותר.  אז היום אני לא אכתוב על מרתון טבריה, או לא בעיקר עליו.  אכתוב בהשראתו ובהשראת הידיים המונפות לאוויר של שותפים לדרך ושל חברים.  וישנם רבים.

אכתוב, בעיקר, "לחיי הריצות שבדרך".

או אולי,גם, זהו רצף של מחשבות רנדומלי.

***

החלטתי לא לנסוע השנה לטבריה, כי חששתי שארגיש שם כמו ההוא במסיבה שיושב מבויש לבד בצד, מסתכל על הזוגות שרוקדים.  ודווקא אז, בלי שרקדתי, בלי שהגעתי למסיבה, כשהתוצאות החלו לזרום בוואצאפ, מצאתי את עצמי מתמלא באושר מעבר לצפוי.  באנרגיה אפילו.  באופטימיות בלתי-מוסברת.  אולי בתחושה של תוקף – validation.  כמו לשמוע מוסיקה מוכרת מרחוק ולהרגיש שהיא משתלטת עליך.  שהיא נכונה.  נכונה עדיין, ובלי קשר.  וגם כשאחרים רוקדים אותה, ההתרגשות קיימת.  גם מידה של שותפות מרחוק, בוודאי הזדהות.

ירד גשם שוטף.  יצאתי לריצה שלי.  והתמלאתי אופטימיות ורצון ושמחה.

***

רשימת המברוקים והשבחים המתחייבים גדושה וארוכה, ואין שום סיכוי שאוכל להתחיל אותה מבלי להשמיט ולקפח, אז לא אנסה.  לא מעט רצים וחברים קבעו הישגים אישיים מצוינים.  ביניהם גם כמה מהקוראים והמגיבים כאן באופן קבוע.  כל הודעה כזו שקיבלתי, פומבית או פרטית, היתה כיף גדול.

זוהר זימרו וריקי סלם חזרו לנצח באליפות ישראל.  טסמה מוגס שסיים שני בין הישראלים בזמן המהיר ביותר למרתון בכורה ישראלי (טסמה, להזכיר, הוא שיאן ישראל ל – 10,000מ', לאחר תקופת פציעות מתסכלת) ומלקאמו ג'מבר שסיים שלישי, במרתון הראשון גם עבורו – אותתו על העתיד.  גדי ירקוני היקר, שאיבד את מאור עיניו בעקבות היתקלות בדרום לבנון במהלך השירות בסיירת צנחנים, קבע תוצאה נהדרת של ש'2:48:56- שיפור של יותר משש דקות לשיאו. מההתקדמות הצפויה של גדי, בראייה לקראת ריו, התרגשתי במיוחד.  אדם יוצא דופן באיכויותיו.

גם לרצי הקבוצה שלנו היה יום מוצלח מאד.

הפוסט הקצר הזה יהיה הדרך שלי, כמביט מהצד, לברך את הרצות והרצים הרבים שיידעו לזהות את עצמם ואת תמונות הדרך והנצחון שלהם, גם מבלי שאני מזכיר את שמם.

כי בסוף גם את זה הבנתי:  שזו אותה המוסיקה הסוחפת, המשותפת לכולנו.  ובתוכה לכל אחד ההזדמנות לרגע הסולו שלו, היפה, המיוחד במינו.

***

כתבתי בעבר על המשמעות של המאמן ועל מקומו החשוב בעולמו של הרץ.  הדגשתי במיוחד את מערכת היחסים המיוחדת, של שיתוף, בין הרץ או הרצה לבין המאמן.  אתם מוזמנים לקרוא את הרשימה כאן.  הגישה שלי מעט שונה ביחס לתפיסה "הקלאסית" של פונקצית המאמן.  היא יותר "רומנטית".  היא מתארת השפעה אדירה של המאמן שלא רק, או דווקא, באמצעות "תכנית האימונים" והפן הטכני (מבלי להמעיט מחשיבותם).  בניגוד לענפי הספורט האחרים שבהם המאמן עומד על הקווים, נותן הנחיות, שולט ו"מנהל את המשחק", בריצה התפקיד החשוב ביותר של המאמן הוא אחר, ומתמשך:  לגרום לך להאמין, באמצעות סימון הדרך, במה שלא העזת.  לחלום ולהאמין.  לגלות את האמת של השביל.  ללמוד את המוסיקה, אם תרצו. להתמסר לה.  לאמץ מהות.

ואם חלום כדרך:  "כל האנשים חולמים, אך לא באופן שוויוני. מי שחולמים בלילה, במהלך ההפסקות המאובקות של מוחם, מתעוררים בבוקר ומגלים שהיה מדובר ביוהרה בלבד. אבל צריך לשים לב אל אלו שחולמים ביום, כי הם עשויים לפעול בעיניים פקוחות לאור חלומותיהם, ולאפשר את מימושם".   (הציטוט מ"לורנס איש ערב").  יש דבר כזה, כן, לחלום בריצה.  וזה חלום על החיים, על אתגרים, ועל המהות שלך בכלל.

את התהליך הזה, ואת הגילוי בעקבותיו, ראיתי ביום שישי, שוב, באופן אותנטי כל כך, אצל לא מעט רצים.

לפעמים אתה מזהה את עצמך בעיניים של כל זר, ובטח של חבר.

***

כתבתי בעבר  – בפוסט על "איש הנצח" – על הרץ הותיק, המנטור, שנמצא שם כדי לתת דוגמה, השראה, לסמן דרך ולחלוק.  גם את האלמנט הזה היה יפה לזהות בהתבוננות על המרתון הזה.  בקבוצה שלנו, בחזרה ובעצם ההשתתפות של כמה רצים "מתקמבקים", ואיתם המצטרפים החדשים שחווים בעקבותיהם, הוא בלט במיוחד.  וזה תמיד חזק.  מחזוריות נפלאה.  תיקוף חוזר ונשנה.

tveria2015

***

היום אני רוצה לכתוב על תופעה נוספת, אולי החזקה מכולן.  אני קורא לה ה – slipstream.  הכוונה שלי היא ל"זרם" שכשאתה נכנס אליו, כל כולך ובאופן לא מסויג, הוא זורם בעקביות, בוודאות, בעצמה שהולכת ומתגברת, והוא סוחף אותך איתו.

זהו האפקט הקבוצתי-הסביבתי.  הוא לא חייב להיות צנטרליסטי.  וגם אם יש בו דמות מקצועית דומיננטית מנחה – כמו במקרה של מאמני האתלטיקה הגדולים – הוא חלק משמעותי מן האפקט.

תחשבו על אדם שרוקד לבד לעומת אדם בקבוצה של חברים טובים שהוא אוהב, על רחבת הריקודים.  תחשבו על התגובות שלכם כשאתם רואים מופע סטנד-אפ בטלויזיה, מקסימום מחייכים לעצמכם, לבין פרצי הצחוק בקול רם ומתתגלגל כשאתם יושבים בתוך קהל.  תחשבו מה קורה כשמנגנים ביחד.  זה חזק יותר.

העוצמה של האפקט הקבוצתי בריצה  – לכאורה הספורט האינדיבידואלי מכולם – מרתקת אותי במיוחד.  ההבדל שמתרחש כשאתה נכנס לדבוקה, לומד ובהדרגה משתייך אליה, מאמץ את הנורמות ואת הגישה, מתפיסת העולם המקצועית ועד להומור הפנימי של החבורה.  ובעיקר את המוסיקה, את השותפות לדרך.  החברות.

זהו ה – slipstream, שיוביל אותך אם רק תתן לו.  למקומות מרהיבים שלא שיערת ולא ציפית.  לחוויה המשמעותית ביותר שניתן לחוות כרץ.

זהו בעיניי האפקט החזק ביותר והשיעור החזק ביותר בריצה.

ומרתון טבריה של יום שישי האחרון, מבחינתי, שוב נתן לאידיאל הזה תוקף.

***

Rolling, rolling, rolling on the river
People on the river are happy to give

ליגת שוקי ההון - פופוליזם
אין מקום לפאניקה צהובה

16 Comments

גיסר 11 בינואר 2015

״אין סכין משתחזת אלא בירך חברתה״
פשוט משפט מוצלח

נחשון שוחט 11 בינואר 2015

חזק

אלכס דוקורסקי 11 בינואר 2015

נחשון, איזה כיף לקרוא. שמח בשביל החבר'ה מארוחת הבוקר ששיפרו את השיאים האישיים (תמיד נעים לראות את כל החבורה). הרגשתי בצורה דומה כלפי חבריי שקבעו ביום שישי את הישגיהם הטובים (וגם בשביל כאלה שלא, אבל השאירו את הכל על המסלול ונהנו). הישגו של גדי ירקוני פשוט השאיר אותי ללא מילים. מספר קילומטרים רצתי מאחוריהם (חי פרחי, המלווה, עושה משהו מאוד נאצל) וראיתי אותם שומרים על קצב ומגבירים, עד שהיו מעבר לטווח ראייתי.
הלוואי שתחזור לכושר שאתה שואף אליו, וחשוב מכל, תשמור על הבריאות.

איסי 11 בינואר 2015

נהדר – בהחלט עט מושחזת (ואין כאן חשיבה קבוצתית)

איציק 11 בינואר 2015

כיוון שמרתון טבריה היה המרתון האחרון של זימרו כרץ מיקצועני, זה המקום לתת לו את הכבוד המגיע לו, ואשמח את תכתוב משהו שיסכם את קריירת הריצה שלו.

אבי ח 11 בינואר 2015

ואני עוד תקוע במשפטי הפתיחה… מתאר לי אותך רוקד…:)
והתמונה הזאת גורמת לי לחיוך רחב..
אם יתר החבורה היתה פה,בטח היינו צוחקים בקול…

תדע שכל פעם שאני קורא אותך…אני יודע שיבוא יום ואצא לרוץ..
בזכותך…
ובטח אפסיק,( אבל זה יהיה בזכותי…:)

שחר 11 בינואר 2015

אמרתי לך לפני ואמשיך כל הזמן, אתה יכול לבחור לא לבוא לטבריה כמה שתרצה. אתה בכל זאת כל הזמן שם.
תודה ענקית על הליווי לאורך הדרך, זה הרבה פחות מרחוק ממה שאתה חושב…

אביעד 11 בינואר 2015

תודה נחשון!

פה איתמר 12 בינואר 2015

גדי ירקוני.
אני זוכר את המקרה שלו. הייתי בתיכון ובמשך כמה ימים מדינה שלמה החזיקה לו אצבעות שאם ואוליי… הוא ישוב לראות.

2:48
ריספקט –
נחשון – איך מוצאים רץ מלווה בתוצאות הללו?
אני מניח שהממצאי לא גדול.

נועם נאמן 12 בינואר 2015

חיי נעם פרחי ליווה אותו, ובהחלט אין מספיק אנשים שיכולים לבמה את המשימה הזו, עובדה שמגדילה את הישגו מחד, ומאפילה על העומק הישראלי מאידך

shohat 12 בינואר 2015

זו שאלה טובה מאד… כמה פרטים נוספים לגבי גדי והדרך שלו עד כה –
א. גדי התחרה במשחקים הפראלימפיים לונדון 2012. שיאו היה 2:55:07ש'. עד לונדון התאמן תחת הדרכתה של נילי אברמסקי האחת והיחידה. המלווים הקבועים שלו היה אילון ברפלד ורצה בשם רויטל, אני מתנצל אך לצערי אני לא זוכר את שם משפחתה (אולי מי מהקוראים ישלימו). שותפים משמעותיים מאד לדרך
ב. בשנתיים האחרונות, מתאמן גדי אצל רץ אגדי נוסף – גזצ'או יוסף. אחרי לונדון אילון התחרה במספר מרתונים בעצמו ושיפר שיאו האישי עד ל – 2:42:31 (פריס השנה). בשישי האחרון בטבריה רץ 2:44. בשלב זה באמת התעוררה השאלה מי יוכל ללוות את גדי, בידיעה שיכוון ל – 2:50 ומהר יותר. הצורך הוא גם ליווי באימונים וגם ליווי בתחרויות – הקושי הוא שרצים ברמות האלה בדרך כלל מאד ממוקדים באימונים שלהם עצמם. יש חשיבות גם לתיאום ולהבנה לאורך זמן. חי פרחי התאמה אידיאלית – בשיאו רץ של 2:24 במרתון, מצד אחד חזק מספיק מצד שני לא מתמקד בשנים האחרונות בשיפור שיאיו ומאד שמח להיות שותף למסע הזה. זה מוכיח את עצמו.
ג. למיטב ידיעתי, קיימת אפשרות לפיצול הליווי במרתון עצמו בין שני מלווים. צריך לזכור שהאימונים הם יומיומיים – כ – 150 ק"מ לשבוע בערך.
ד. גדי מסוגל לדעתי עוד להשתפר באופן משמעותי ולהגיע לרמה העולמית הגבוהה ביותר בקטגוריה שלו. הטובים ביותר רצים בסביבות ה – 2:40. הבעיה היא שבוצע איחוד בין הקטגוריות כך שגדי יצטרך להתחרות בריו גם נגד רצים בעלי לקות ראייה חלקית (חלקם רצים ללא מלווה, והטובים ביותר מביניהם רצים קרוב ל – 2:20).
ה. כרץ ובכלל, גדי מדהים. מעורר השראה.

shohat 13 בינואר 2015

השם הוא רויטל אלמגור. תודה לריקי סלם שתיקנה אותי.

סימנטוב 12 בינואר 2015

נהדר, גם אם תכתוב על הכנת סלט תפתח את צ'אקרות
תודה

יוחאי בר שביט 12 בינואר 2015

נחשון
אתה חבר ואתה השראה.
בחרת להדגיש תופעה מרתקת מאד, הגדרת אותה וביטאה אותה כמו שרק אתה יודע. ה slipstream, רשמתי לפני. זו הבשורה (מילה פלצנית קצת, אבל כן) שניסינו יחד בזמנו אחרי ברלין 2005 להביא לכמה שיותר אנשים כפי שגם כתבת ב״מקורות״ של מועדון ארוחת הבוקר. לא המצאנו כמובן דבר, ואחרים ידעו זאת גם לפנינו. הענף האינדיבידואלי הזה לכאורה הוא למעשה אחד החברתיים יותר והקבוצתיים ביותר שיש. רואים היום מספר קבוצות בהם התהליך הזה מתרחש בצורה יפה מאד, גם מקצועית וגם חברתית. זה מתבטא גם בתוצאות ובהישגים של חברי הקבוצה בריצה, וגם בהנאה מהתהליך ומהדרך. זה הציפוי שעל העוגה, התוספת שעבורה כל השאר הוא רק תירוץ. הסך הכולל חזק מסכום המרכיבים כמאמר הקלישאה, אבל זה מוכיח עצמו כל פעם מחדש.

הזרם ממשיך, בתנועה מתמדת גם מבלי שהוא כולל תמיד את אותם מרכיבים. אתה יכול לרדת בתחנה אחת, לעשות סיבוב קטן יותר או קטן פחות, אבל תמיד הזרם יהיה שם. אלה לא אותם החלקיקים במים שזזים, לפעמים קשה לזהות אבל התנועה היא עדיין לאותו כיוון ובאותו דפוס. כמו ריקוד מוכר אתה אמרת. זה לא פשוט לעלות שוב על הזרם, יש כל מיני תנאים מקדימים שעליך להכיר בהם – אך הזרם הוא נאמן, ברגע שתתמסר לזרם הוא יסחף אותך. מתחילים מהשוליים ולפעמים מגיעים מרכז, לא תמיד וזה גם לא משנה. See ya on the stream.

חלושעס 14 בינואר 2015

כתבתם יפה.
חלפס פעם הגדיר את זה יפה: "פלטפורמה להגשמת חלומות".
גם אחרי שהתפקחנו מהם…

גידי 18 בינואר 2015

הי נחשון.
ראיתי שהיום ירוץ מוגס טסמה מירוץ הזמנה 10,000מ' על-מנת לנסות לקבוע קריטריון לאליפות העולם באוגוסט.
הוא סיים לפני 9 ימים מרתון בזמן של 2:18 וכמה שניות. האם ספורטאי ברמתו יכול להגיע מוכן מספיק לדעתך?
תודה, גידי

Comments closed