4 דקות למייל – 60 שנה

60 שנה לריצה ההיסטורית של באניסטר - פרספקטיבה על המיתולוגיה של "סאב 4"

זהו אחד הסיפורים המוכרים והאהובים בתולדות האתלטיקה הקלה, אם לא בתולדות הספורט בכלל.  נקשרו אליו אלמנטים מיתולוגיים של פריצת "גבולות היכולת האנושית", לכאורה, בהתאם למושגי התקופה;  הסברים על "כוחה של החשיבה החיובית";  היה בו נצחון לאומי במירוץ הוירטואלי בין שלושה רצים בפינות מרוחקות של הגלובוס – אנגלי, אוסטרלי (ג'ון לנדי) ואמריקאי (ווס סנטי);  היו ונותרו בו הרומנטיקה של סטודנט בבית הספר לרפואה של ביה"ח סיינט מארי, בן 25, לבוש מכנסיים לבנים, המספק מעין תמצית בלתי-נשכחת של אידיאל האתלטיקה החובבנית- תמונה חקוקה לתמיד מעידן התמימות.

ביום השישי למאי 1954, אתמול לפני ששים שנה, ניגש רוג'ר באניסטר בסיוע ידידיו כריס בראשר וכריס צ'טאוויי – שהכתיבו קצב עד להקפה האחרונה – אל המסלול ב – Iffley Road באוקספורד.  הם כבר חשבו לבטל את הריצה עקב רוחות חזקות, אך כשמשהו "נועד לקרות", גם איתני הטבע מיישרים קו ברגע האחרון ומשתפים פעולה.  הרוח נחלשה והם יצאו לדרך (זה היה בעצם הניסיון השני, כמה שבועות לאחר שהראשון נכשל).  ארבע הקפות, מייל אחד ("אלף צעדים" לפי המקור הרומי) – והשעון נעצר על 3 דקות, 59 שניות, ו – 4 עשיריות.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

בראיונות החגיגיים השבוע סיפר באניסטר, שהמשיך לקריירה מפוארת כניורולוג, שהוא סובל בשנים האחרונות ממחלת הפרקינסון. ללא מרירות, האדם שגם בגישתו המתודית המדעית כמעט לאימונים וגם כאיש רפואה היה מופת לרציונאליות, העיר בפשטות:  "It's in the nature of things, there's a gentle irony to it.  ובשבוע הזה, העולם מציין, שוב, את הישגו.

***

מאות מאמרים כבר נכתבו על הריצה ההיסטורית ההיא.  היא תוארה ונותחה מכל זווית אפשרית.  ספרים מצוינים נכתבו.  סרטים הופקו וצולמו.  בפוסט הזה אני לא אחזור על הסיפור, אלא אתייחס לכמה שאלות ביחס ל"sub four minute mile" – על היחס המיתי הנקשר להישג עד היום – ולפרטים פיקנטיים סביבו.

bannister1

***

מיתוס ה"בלתי אפשרי" – האמנם נהוג היה לחשוב בקהילה המדעית ובקהילת הספורט שריצת מייל בפחות מארבע דקות איננה אפשרית עבור בן אנוש?

התיאור המקובל גורס שהפיסיולוגים של התקופה האמינו בתוקף שמחסום ה – 4 דקות למייל איננו בר-השגה עבור בן אנוש, ואף כי ניסיון להשיגו הינו מסוכן.  הישגו האדיר של באניסטר קיבל בכך מימד מיתי ממש, כסמל לשבירתן של מוסכמות מדעיות ושל נצחון הרוח על החומר.

למעשה, תהליך שבירת מחסום הארבע דקות למייל היה הרבה יותר רציונאלי, קשור למתודולוגיה וצפוי ממה שמקובל לחשוב.  באניסטר יהיה כמובן הראשון לאשר ולהסביר זאת.  ולכן נכון להתייחס קודם כל לבאניסטר ומאמנו פרנץ סטמפפל.  מצד אחד, האימונים של באניסטר היו רחוקים מהסטנדרט המקצועני של היום.  הוא נהג להתאמן כ – 45 דקות ליום בלבד, ובאופן די מוגבל וחד-גוני ביחס לתורת האימון השלמה שהתפתחה מאוחר יותר.  מצד שני, באניסטר וסטמפפל ניגשו למשימת ריצת ה – 4 דקות למייל באופן מתודי, עקבי וסדור.  ההתייחסות הזו מצויה אפילו ברקע.  בשנת 1948, בגיל 19, באניסטר נבחר לנשיאות ה – Athletic Club של אוקספורד ומייד החל לפעול לשיפוץ המסלול של Iflley Road – המסלול שעליו יקבע כעבור שש שנים את השיא.  סטמפפל ובאניסטר ידעו שהם במירוץ נגד הזמן.  הם פעלו לשכלול שיטת האימון בגישה מאד שכלתנית.  אימוני של באניסטר התרכזו בעיקר בריצות "אינטרוולים" – לרוב של 400מ' – לתרגול חוזר ונשנה ובנייה של היכולת להתמיד בקצב הדרוש – טיפה מהר מ – 60 שניות לסיבוב.  (בכך הם המשיכו ליישם ולפתח את שיטת האימון שהוצגה על-ידי וולדמר גרשלר הגרמני בשנות ה – 30).

אך לא רק באניסטר וסטמפפל חשבו שהאתגר אפשרי ובהישג יד.  כקוריוז ניתן בקלות לאתר ולצטט מקורות מאותה התקופה (בעיקר עיתונאיים) שהעלו את הטענה כי המחסום הוא מעבר ליכולת האנושית.  אך מבט מפוכח יותר על הנתונים מלמד אחרת.  בשנת 1913, שיא העולם המוכר היה 4:14.4.  זו תקופה שקדמה לכל מושג של אימון מתודי.  פאבו נורמי שהיה חלוץ בהתוויית גישה עקבית לאימונים, שיפר את השיא ל – 4:10.4 בשנת 1923.  משנות ה – 30 ועד ל – 1945 ניתן לראות התקדמות עקבית ומבטיחה של השיא, ללא שום סימן להתכנסות אסימפטוטית.  הרצים השוודים ארנה אנדרסן וגונדאר האג קבעו תוצאות של 4:02 ו – 4:01.4 בשנים 1943 עד 1945.  למעשה, השיא שופר בחמש שניות שלמות במהלך תקופה של שלוש שנים.

אם בכלל, הרי שבירת מחסום ה – 4 דקות למייל הגיעה באיחור (תשע שנים נוספות) ביחס לצפוי לנוכח ההתקדמות הצפויה.  יש לזכור שמדובר בתקופה שבה גישות האימון והיחס המקצועי והמתמיד יותר בתחומי האתלטיקה היו בוסריים עדיין.  ניתן להניח שאחת הסיבות העיקריות לעצירה בהתקדמות השיא היתה מלחמת העולם השניה ודור שלם של אתלטים פוטנציאליים שהיא גדעה.  הפרופיל של באניסטר – נער בן 16 בסיום מלחמת העולם השניה – נראה בדיעבד מתאים ביותר להתחדשות המרדף אחר השיא.

הפואנטה כאן איננה שיש להמעיט מחשיבותו ההיסטורית של ההישג, אלא שאנחנו נוהגים לקשור מיתולוגיות לנקודות ציון סמליות, "עגולות".  זהו חלק בלתי-נפרד מכוחו של המיתוס המתמשך, ומהיותו של סטנדרט ה – sub 4 משמעותי כל כך גם היום, 60 שנה אחרי, וכששיא העולם התקדם כבר ל – 3:43.13 – שיא שיחגוג בעוד כחודשיים 15 שנה (שיאו של באניסטר, לשם השוואה, החזיק מעמד חודש וחצי בלבד).  ונמשיך לקשור סמליות דומה, לריצות 100מ' בסאב – 10, לצפייה למרתון בפחות משעתיים (והחובבים ימשיכו לראות 2:59 כעולם נפרד מ – 3:00:40).  כוחם המאגי של מספרים עגולים.

האם מחסום הארבע דקות נשבר למעשה (הרבה) קודם לכן?

לפני כמה שנים צצה טענה חדשה, מפתיעה במיוחד, קוראת תיגר.  היא באה מפיו של היסטוריון הספורט פיטר ראדפורד.  ראדפורד גילה תיעוד לריצות של מייל בפחות מארבע דקות, כבר במאה ה – 18.  הריצה המתועדת הראשונה מיוחסת לג'יימס פארוט, שנת 1770.  ראדפורד מסביר את האותנטיות הלכאורית של התיעוד, מדגיש שהיו קיימות באותה תקופה שיטות אמינות למדידת זמן, ומבחין בין העיסוק האתלטי של אותם ימים לבין האידיאל הספורטיבי של המאה ה – 20 הנקשר אל באניסטר.  בעבר הרחוק יותר העיסוק בריצה נחשב לעיסוק "נחות" ולא מכובד של "מקצוענים", בקונסטלציה של משחקי הימורים (לעתים משפילים).  אך ראדפורד מעלה השערה שמבחינת היכולת האתלטית בני האדם שחיו בתקופה לא היו מסוגלים פחות.  הוא מדגים זאת גם באמצעות קיום תיעוד לריצות ארוכות יותר בזמנים שהיו נחשבים מעולים גם בימינו.  לקריאה נוספת.

מיתוס "החשיבה החיובית" ופריצת הסכר בעצם ההדגמה שאפשר – 

טענה שהפכה מאד מקובלת, מפי "קואצ'רים" לסוגיהם יותר מאשר פרשני אתלטיקה היא התיאוריה אודות כוחה של "חשיבה חיובית"  – positive thinking.  סיפורו של באניסטר הפך לפתיח האולטימטיבי לעשרות הרצאות ומאמרים בנושא.  זו הטענה, כפי שניסח אותה חברי מאמן הטריאתלון ליאור זך מאור:

“במשך הרבה שנים ניסו אתלטים לשבור את מחסום ה-4 דקות למייל. אבל אף אחד לא הצליח. אף אחד לא רץ פחות מ-4 דקות ונדמה היה שמדובר במחסום בלתי שביר. ואז הגיע רוג’ר ושבר את המחסום. אבל הדבר המעניין הוא לא עצם שבירת השיא למרחק מייל אלא מה שהתרחש בעקבותיו. פתאום, אחרי שנים של נסיונות עקרים, הצליחו עשרות רצים לרדת מ-4 דקות במייל. אבל איך זה יכול להיות? אולי מסלולים טובים יותר? שיטות אימון חדשניות? נעליים? תזונה? ממש לא. מה שהתרחש בעקבות הריצה של רוג’ר הוא דבר מעניין ברמה הפסיכולוגית-סוציולוגית. אנשים או קבוצות של אנשים מצליחים לעשות משהו שנחשב לבלתי אפשרי בעקבות זה שמישהו שהם מכירים מצליח לפניהם”.

הטענה מעניינת ושובת לב.  אך לדעתי, גם מיתוס "החשיבה החיובית" כגורם המפתח הוא מעט מוגזם.  האפקט קיים במידה מסוימת, ללא ספק.  אנו רואים אותו בעקבות שיאו של באניסטר, וגם כיום בקרב הגברים בריצת המרתון.  מצד שני, כמובן שלא תמיד רואים אותו, ופריצות דרך רבות נשארות פריצות דרך, נותרות בבדידותן המזהרת בפסגה משך שנים על גבי שנים.

עיון מעמיק יותר בכרונולוגיה של ריצת המייל מחייב הסתייגות ולו מסוימת, למרות כוחו הרומנטי של הטיעון:

1. הכרונולוגיה שקדמה לשיא (התקדמות עד ל – 4:01.4 כבר בשנת 1945), בשילוב עם אפקט ההתאוששות והשיקום ממלחמת העולם השניה, התקדמות הספורט ככלל ועיסוק של רצים רבים יותר מאי פעם בניסיון לשבור את השיא (שבאניסטר, לנדי וסנטי היו הבולטים מביניהם, אך חלק מתופעה רחבה יותר) – מספקים מימד חשוב נוסף להסבר.  הפריצה הפסיכולוגית היא אולי חלק מההסבר.  היא חייבת היתה להשתלב עם מציאות ממשית של פיתוח וטיפוח היכולת.  ההסבר הפיסי-רציונאלי לא פחות משמעותי, ושגיאה היא לבטלו.  בעיקר, הנחת היסוד לטיעון שהמחסום נתפס כבלתי-שביר פשוט מוגזמת לחלוטין.

2.  אם נחזור במנהרת הזמן לשנים 1953-1954 – נראה שמספר רצים ראו עצמם כמסוגלים להיות הראשונים לקבוע את ההישג.  לבאניסטר נדרש שילוב של מספר גורמים כדי להכנס לנצח אל ספרי ההיסטוריה.  חודש בלבד אחריו, ג'ון לנדי האוסטרלי קבע 3:58.0 ושיפר בכך ב – 1.4 שניות את תוצאתו של באניסטר (לנדי עוד יפסיד לאחר מכן לבאינסטר במירוץ הישיר ביניהם – ב"ריצה של המאה" במשחקי האימפריה בואנקובר).  הנקודה היא שאני לא חושב שלנדי זקוק היה לדוגמה של באניסטר, כפי שבאניסטר פשוט הקדים אותו במעט אל היעד.  זה חלק מהיופי של הסיפור.

3.  מבחינת הכרונולוגיה שלאחר שבירת השיא, שוב המספרים והדרמה מופרזים.  בואו נבדוק את הנתונים:  הרץ השני לשבור את המחסום היה ג’ון לנדי, שקבע 3:58 חודש וחצי אחרי הריצה של באניסטר. השניים האלה המשיכו להתחרות ביניהם, אבל משך שנה שלמה, הם נותרו השניים היחידים שרצו סאב 4.  במאי 1955 – שנה בדיוק אחרי הריצה של באניסטר – הגיעה ריצה היסטורית נוספת – שבה שלושה רצים נוספים הצטרפו לחבורה (לאסלו טאבורי ההונגרי, שניצח ב – 3:59, כריס צ’טאווי שהיה אחד ממושכי הקצב של באניסטר,  ו – Hewson).  עד לאוגוסט 1956 – מעל שנתיים –  תשעה רצים בסך הכל רצו סאב 4, ובשנת 1957 היה דריק איבוסטסון האוסטרלי הראשון לשבור את השיא של לנדי (3:57.0). עד לסוף שנת 1957, שלוש וחצי שנים אחרי הריצה של באניסטר 16 רצים בסה”כ שברו באופן רשמי את המחסום, רובם בקושי.  16 רצים בטווח של שלוש שנים – זה בהחלט לא מעט.  אך אני חושב שנתוני הכרונולוגיה במלואם מספקים פרספקטיבה שמסבירה שלא היתה כאן תופעה החורגת מגדר ההתפתחות הפיסית-רציונאלית הסבירה.  הריצה של באניסטר בוודאי היתה, ולעולם תישאר – בגדר השראה, כולל לרצים שבאו בעקבותיו.  ההשראה שסיפק היא רק חלק מהתמונה.

4.  הקפיצות הדרמטיות הגיעו בהמשך, והן הגיעו מהר:  העולם טרם ראה רץ מוכשר ונדיר כהרב אליוט האוסטרלי, שב – 1958 רץ 3:54.5 ופרש כמה שנים קצרות לאחר מכן, כאלוף אולימפי ל – 1,500מ', שמעולם לא הפסיד מירוץ רשמי.  בשנות ה – 60 הצטרפו פיטר סנל הניו זילנדי, מישל ג'אזי הצרפתי וילד אמריקאי בשם ג'ים ראין, שב – 1966, בגיל 19 בלבד, רץ מייל ב – 3:51.3.  ההמשכיות הזו מלמדת שוב על מגמת ההתפתחות הטבעית של השיא, שנמשכה גם אל תוך שנות ה – 70.

מ – 1954 עד היום – ציוני דרך וסטטיסטיקות מעניינות – 

כמה פרטים של פיקנטריה:

  • ג'ון ווקר הניו זילנדי היה לרץ הראשון שרץ מייל בפחות מ – 3:50, בשנת 1975.  ווקר רץ במהלך הקריירה 135 פעמים מתחת ל – 4 דקות.
  • סטיב סקוט האמריקאי עשה זאת 137 פעמים.
  • שיא העולם כיום שייך להישאם אל גארוז' ממרוקו – 3:43.13.  בהמרה משיא ה  1,500 של אל גארוז' (3:26.00) מתקבלת תוצאה חזויה של 3:42.27.
  • מחקר-סקר שנערך במשך שנתיים וכלל כ – 4 מליון תלמידי תיכון העלה שהזמן הממוצע לריצת מייל לתלמיד הוא 7:40 דק'.
  • בשנת 2001 קבע אלן ווב 3:53.43 כתלמיד תיכון ושיפר בכך את שיא התיכונים של ג'ים ראיין.
  • אימן קוגלאן האירי היה לרץ הראשון שרץ מייל בפחות מ – 4 דקות אחי גיל 40, וגם לרץ המבוגר ביותר שעשה זאת (41).  קוגלאן הצטיין דווקא בריצת המייל באולמות – שם קבע את רוב הישגיו. הוא זכה לכינוי Master of the Boards בעקבות נצחוניו הרצופים ב – Madison Square Garden (ריצת ה – Wannamaker Mile במשחקי מילוז).
  • רק אדם אחד בהיסטוריה רץ שני מייל בקצב של פחות מ – 4 דקות למייל – זהו כמובן דניאל קומן הקנייתי, ששיאו העולמי לריצת שני מייל הוא 7:58.61.  היילה גברסלאסי רץ 8:01.10 בשנת 1997.  גם בהמרת התוצאה מ – 3,000מ', קומן נשאר היחיד שיכול להתרברב בהישג.  אל גארוז' (7:23) – קרוב קרוב.
  • קנניסה בקלה רץ את 1,600 המטר האחרונים לריצת הגמר האולימפי ב – 5,000מ' בבייג'ין בזמן של 3:57.01 (תוצאת סיום שיא אולימפי 12:57.82).
  • לפי טבלאות איכות מקובלות, תוצאה של 4 דקות למייל שקולה באיכותה לתוצאה של 2:12:30 למרתון.  שיאו העולמי של אל גארוז' שקול למרתון ב – 2:03:10.  close enough.  מדהים איך בזמן הארוך הנתונים מתיישבים…

האם/מתי אשה תרד מגבול ה – 4 דקות?

זה לא מדע בדיוני, אך עדיין רחוק.  שיא העולם הרשמי לנשים הוא 4:12.56 של סבטלנה מאסטרקובה משנת 1996.  לא אתפלא אם נראה את גנזבה דיבבה לאור כושרה הנפלא בתחילת השנה מתקרבת לאיום על השיא הזה ועל ה – 3:50 ל – 1,500מ' של הסינית קו יונקסיה (שקול בערך ל  4:08).  אך מחסום ה – 4 כנראה עדיין במרחק של (עשרות) שנים לא קצרות.

האם/מתי רץ ישראלי יירד מגבול ה – 4 דקות?

אף רץ ישראלי לא נכנס עדיין לרשימה העולמית האקסקלוסיבית של רצי סאב 4.  אך זה בעיקר נובע מכך שמיעטו מאד להתחרות למרחק זה, תוך התמקדות ב – 1,500מ'.   תוצאה של 3:42.43 נחשבת לפי הטבלאות כ"שקולה" ל – 4 דקות למייל.  שלושת הישראלים המהירים בכל הזמנים – יוסף גזצ'או 3:40.90,  איתי מגידי 3:41.73 ודב קרמר 3:41.83, היו רצי סאב 4 מבחינת היכולת התיאורטית.  מבין הרצים הפעילים, לימר גטהון שיאי אישי של 3:42.40, שיש סיבות טובות להניח שעוד ישופר.  ואולי הוא יהיה גם לרץ הישראלי הראשון שיקבע באופן רשמי את ההישג.

[* דן סלפטר, מאמנו של ימר, העיר לתשומת ליבי שמיקי קוברין, רץ בעל אזרחות ישראלית, רשם בארה"ב תוצאה רשמית של 4:00.7, ותוצאה של 3:58.1 במירוץ שליחים – Distance Medley Relay, שתי התוצאות נקבעו בטרם קיבל את האזרחות הישראלית.  תודה רבה על ההערה].

משמעותי לציין 60 שנה להישג הזה וגם את דמותו יוצאת הדופן של ד"ר רוג'ר באניסטר, מחשובי האתלטים של העת המודרנית.  מעבר לכך שהיה האדם הנכון בזמן הנכון, הוא נצרב כדמות יוצאת דופן גם בזכות האופי, הגישה והמנהיגות.  כדי שריצת המייל תחזור לזוהרה, לדמיון העז שהיא עוררה, דרוש הבאניסטר הבא.  או שמא עידן התמימות והרומנטיקה כבר חלף והיה?

 

באויר המכאיב
ערב אופטימי

תגובות

  • איציק

    יופי של כתבה, תודה.
    אני עדיין בתחושה שאתה ממעיט בערכו הפסיכולוגי של אפקט הראשוניות, של להוכיח שאפשר. זה נכון לא רק בספורט. גם בהישגים טכנולוגיים אנו רואים לעיתים מאמצים מרוכזים לעשות משהו במקומות שונים אך מרגע שאחד הצליח, פתאום רבים אחרים מצליחים (ולא רק בגלל ריגול תעשייתי).
    בספורט אתה רואה זאת לעיתים קרובות, ה-1500 חופשי, של סלניקוב בפחות מ-15 דקות, ה-100 מטר חזה של סלודנוב בפחות מדקה, וקנראה גם ה-100 מטר חופשי של ג'וני ויסמילר בפחות מדקה. ה-100 מטר ריצה בפחות מ-10 שניות היוו גם נקודה שמרגע שנפרצה, רבים עשו זאת לאחר מכן. היתי אומר שמבחינה זו ה-6 מטר של בובקה הוא היוצא מין הכלל, שלא הביא לנחשול קופצים אחריו ועד היום שש מטר הוא אתגר גדול לרבים וטובים. האמונה שאפשר, כי כעובדה כבר עשו זאת אז גם אני יכול, יש לה תרומה גדולה להצלחה, ולהערכתי, משקלה גבוהה ממה שאתה מתאר. אני לא בטוח (ואף פעם לא נוכל לדעת) שלנדי היה עושה 3:58 אם באניסטר לא היה שובר את 4:00 חודש וחצי קודם.

    • נחשון שוחט

      איציק, תודה על ההערה.
      לגבי שבירת ה - 10 שניות ל - 100מ' התופעה של "פריצת הסכר" מודגשת עוד פחות, עד לריצת הגמר מאליפות העולם ב - 1991 (שישה רצים ירדו מ - 10, לואיס 9.86) - ולא נכנס לשאלת השפעת הסמים.

      ב- 1968 היתה הפעם הראשונה שבה נמדדו זמנים של סאב 10 (ללא סיוע רוח בלתי-חוקית), לשלושה רצים בשני מקצי חצי גמר אליפות ארה"ב (בתנאי גובה). זו היתה מדידה ידנית, שהומרה לאחר מכן לתוצאות של מעט מעל 10. בודדים בלבד קבעו תוצאות דומות (6 רצים עד לשנת 1976 רשמו תוצאות של 9.9 ידני, כשההמרה למדידה אלקטרונית איטית מ - 10). כשהחלה המדידה האלטרונית בשנת 1977, היתה רק תוצאה אחת מוכרת כסאב 10 (9.95 של ג'ים היינס בריצת 9.8 במוקדמות ב - 1968). רץ נוסף, סילביו לאונדר, ירד מ - 10 שניות באותה השנה. שתי התוצאות האלה נקבעו בתנאי גובה.

      קרל לואיס היה הראשון שירד מ - 10 שניות במדידה אלקטרונית ושלא בתנאי גובה - 9.97 בשנת 1983 ובאותה שנה הצטרף אליו קלווין סמית'. שישה רצים בשנות ה - 80 ירדו מגבול ה - 10, כולל בן ג'ונסון (וגם רצים נוספים נקשרו לשימוש בחומרים משפרי ביצועים).

      כלומר - מ - 1968 עד 1990 לא ראינו "פריצה של הסכר". רק בשנות ה - 90 תוצאה של סאב 10 הפכה לעניין שגרתי.

      שיאו של בובקה יוצא דופן באיכותו. בדומה לשיאים כמו של בוב בימון (בתנאי גובה), פולה ראדקליף, ועוד. אך אם תעבור על רשימת שיאי הא"ק, תראה ששיאים שנותרים רחוקים מהישג או בהישג ידם של מעטים משך שנים - גם שיאים סמליים- היא תופעה ממש לא נדירה. איפה כל רצי הסאב 44 ל - 400, סאב 48 ל - 400 משוכות (בעקבות אד מוזס), אפילו סאב 3:30 ל - 1,500 הוא הישג יחסית נדיר בימינו, כמעט 30 שנה אחרי סטיב קראם וסבסטיאן קו.

      האפקט הפסיכולוגי קיים ואני לא מזלזל בו. הוא בדרך כלל מתחזק ככל שיותר רצים מתווספים ל"חבורה" (ר' דוג' נוספת בשנים האחרונות, שפתאום ישנם יותר רצים אמריקאיים הרצים סאב 13 ל - 5,000מ' או קרוב לכך). אך תמיד קיים הסבר ממשי. ככל שההתקדמות נמשכת כהמשך מגמה טבעי, ההסבר הממשי גובר על הפסיכולוגי.

      ביחס לשיא המייל, הנתונים מדברים בעד עצמם ומראים התקדמות עקבית של השיא. ככה זה נראה בגרף:
      http://mste.illinois.edu/malcz/ExpFit/milepoint.GI

      • איציק

        תודה

  • itaish

    נחשון, אתה מציין ליד חלק מהתוצאות ב 100 שהן נקבעו בתנאי גובה. האם בספרינט יש אפקט הפוך לגובה (כלומר משפר תוצאות) לעומת מרחקים ארוכים בהם הקצבים בגובה איטיים יותר?

    • נחשון שוחט

      קיימת הסכמה שקיים אפקט מסייע לתנאי גובה בריצות ספרינט. גודל האפקט שנוי במחלוקת וישנם מחקרים אקדמיים שונים המתיימרים לפתח מודל תחזית, ומציעים הערכות של בין 5 מאיות ל - 20 מאיות בערך, לריצת ה - 100מ'.

  • itaish

    מעניין, לא הכרתי את הנושא. תודה.

    • שי

      נחשון צודק, על קצה המזלג ככל שעולים בגובה ישנה ירידה בצפיפות האוויר ולכן יש פחות התנגדות לנשיאת הגוף כמובן שהיתרון הוא רק בביצועים קצרים. הביצועים נפגעים בפעילויות שדורשות שימוש בחמצן ובחומצת חלב דהיינו ריצות ארוכות ובינוניות.

  • בני נוה

    מעניין לציין שאחרי שנקבע שיא עולם בשנת 37, הגיעו 2 השוודים שהזכרת,קבעו 3 פעמים כל אחד שיא עולמי ושיפרו את השיא ב- 5 שניות. הם עשו זאת בשנים 42-45 כשכל העולם היה עסוק במלחמה ורק השבדים הנייטרליים חיו בשלווה יחסית. אחרי המלחמה היתה כנראה תקופה של ליקוק פצעים ושיקום בכל תחומי החיים ורק אחרי 9 שנים היתה התקדמות.

  • רשקס

    בני, אתה יותר מצודק לגבי השפעת מלחמת השנייה על קצב התפתחות התוצאות. דוגמא מאוד מעניינת לטעמי אפשר למצוא בסיפורו של אתלט אמריקאי בשם לואי זמפריני שהמומחים ניבאו שהוא יהיה הראשון לשבור את מחסום ה4 דקות למייל. בשנת 38 הוא קבע שיא לאומי בקולג׳ בתוצאה 4:12, שיא שהחזיק כ-15שנה, וגם השתתף באולימפיאדת ברלין.
    למזלו הרע במלחמת העולם השנייה מטוסו נפל באוקיינוס והשבי היפני לא עשה לו טוב בלשון המעטה.
    אגב, הסיפור המטורף שעבר עליו במלחמה ובשבי, כולל חייו לפני כן כאתלט ואימוני הריצה שלו פורסמו בספר ״בלתי שביר״.

    • אלכס דוקורסקי

      1+ לגבי זאמפריני, שכתוב עליו גם בקצרה בספרו של משה גנוט ז"ל, "מלכת הספורט".
      המלחמה והשלכותיה הקשות האטו כמובן את התפתחות הספורט (בייחוד באירופה), אבל קצב ההתאוששות (שוב, של אירופה המערבית בעיקר), ולא רק מן ההיבט הספורטיבי, מעורר אף הוא התפעלות.

      • אלכס דוקורסקי

        ושל יפן וברית המועצות (בצורה מעט שונה, לגבי הסובייטים), כמובן.

  • אלכס דוקורסקי

    נחשון, פשוט תענוג צרוף! הטור על האימונים של מב, דרך אגב, מאוד מעורר מחשבה.

    • נחשון שוחט

      תודה רבה אלכס. אתה מתחרה הערב?

      • אלכס דוקורסקי

        כן, במקצה השני.

        • נחשון שוחט

          בהצלחה רבה!

  • אלכס דוקורסקי

    תודה רבה נחשון!

  • גיא זהר

    הקפאון בריצות הבינוניות והארוכות במסלול אצל הגברים (פרט ל800 שהתעוררה בשנים האחרונות לחיים אחרי קיפאון משל עצמה) מעורר שאלות. אצל הנשים העניין מוסבר בסמים ששלטו ברמה בשנות ה80 וגרמו לתוצאות בלתי שבירות. אצל הגברים השיאים האחרונים נקבעו בסוף שנות ה90 ובארוכות בערך לפני 10 שנים ומאז נראים בלתי שבירים. יש איזשהו הסבר לקיפאון הכללי הזה

    • נחשון שוחט

      ההסבר משולב -
      1) מקבץ של רצים בעלי איכויות יוצאות דופן: קיפקיטר ב - 800, אל גארוז', לגאט וניין ב - 1,500 - מייל, קומן, טרגט גברסלאסי בארוכות יותר - וב - 2003- 2005 בקלה. הם הציבו סטנדרטים מאד גבוהים. (כפי שסבסטיאן קו הציב ב - 800-1000 כמעט עשרים שנה קודם לכן).
      2) ביחס ל - 5,000 - 10,000 - בהחלט אפשר לראות שינוי בתמריץ (הכספי, בראש וראשונה) וגם בפרדיגמת החשיבה - הרצים הטובים בעולם נוטים להתמקד כבר בגילאים הצעירים יותר בריצות הכביש/מרתון. לכן רואים פריחה במרתון בצד סטגנציה/הליכה לאחור בריצות המסלול הארוכות. דוג' ממחישה: סמי וונג'ירו, בגיל 19 רץ 26:41 - ויש להניח שעשוי היה לאיים על שיאיו של בקלה - אך מייד עבר למרתון. בעקבות ההצלחה שלו הסכרים נפרצו ורצים בגילאי 18-20 רצים מרתונים ב - 2:04.
      3) ההסבר לגבי ה - 1,500 קשה יותר. אם כי ראינו בשנה שעברה 3:27 - 3:28 מקיפרופ ופארה, אז אולי המגמה מעט תשתנה. רמת התחרות מאז הפרישה של אל גארוז' היא כזו שלא הצריכה ריצות מהירות מ - 3:29 ואפילו 3:30. קיפרופ לדעתי יוכל להתקרב לשיא של אל גארוז', אך אני מסופק אם ישבור אותו.
      4) תיאוריית הקונספירציה (בימינו אין מנוס מלהזכיר אותה) - תסמן את שנות 1996 - 1999 כשנים בהן נלמד השימוש "הבטוח" ב- EPO, אך לא היתה קיימת בדיקה לאיתורו (בדיקות החלו ב - 1999). בתקופה הזו תראה פריחה של תוצאות שיא בכל המרחקים מ - 800 עד 10,000. ותוכל לראות המחשה בגרף של אנשי אתר ה - Science of Sports לגבי התפתחות ונסיגה בתוצאות השנה ב - 10,000מ', בהתאמה לפיתוחן של שיטות בדיקה (תודה למולי אפשטיין על ההפניה) - https://twitter.com/Scienceofsport/status/459663734462349312/photo/1/large?utm_source=fb&utm_medium=fb&utm_campaign=Scienceofsport&utm_content=459663734462349312
      אני לא אוהב את הסבר 4 ואני בשום אופן לא טוען להוכחה, אך גם לא יכול להתעלם לחלוטין מהקורלציה.

  • גיא זהר

    תודה על ההסבר המפורט והממצה. מעניין שמאז ג'ונסון שבאמת היה פנומן וגם הוא היה מהבודדים מאז 68 שירד מ-44 שניות (הבחור שהחזיק בשיא נתפס על סמים פרט להבלחה של הבחור הלבן עם הגורמט (וורנון?), התוצאות ב-400 ממש מדשדשות. האם גם העובדה שהאמריקאים האתלטים, היום יותר מתמיד, נחטפים על ידי קבוצות הפוטבול היא אחת הסיבות? או אולי קושי הריצה שמונע מתופעות טבע כמו בולט להתמקד בה?

    • נחשון שוחט

      ג'רמי וורינר עדיין מתחרה אבל ברמה אחרת לגמרי ביחס לכושרו מ - 2007 ולפני כן. בשנה שעברה לה-שון מריט חזר לכושר מעולה ורץ 43.74, וקיראני ג'יימס הצעיר (כיום בן 21) גם הוא ירד מ - 44. השיא של מייקל ג'ונסון עדיין רחוק. לא חושב שזה קשור לפוטבול.

      • גיא זהר

        מבחינתי מריט וריינולדס שהחזיק בשיא לפני ג'ונסון מחוקים. מי שנתפס על סמים דינו להיות מורחק לכל החיים, במיוחד שהתירוץ של מריט מהמגוחכים ששמעתי. לגבי ג'יימס, מדהים. אולי הוא באמת התקווה לרדת אפילו מ-43.

  • סימנטוב

    איזה כיף שיש אותך כאן. תודה

  • גיל

    אני חושב שכן יש היבט פסיכולוגי חשוב בשבירת מחסומים כי הוא מציב אתגרים לאנשים שלא חשבו עליו קודם. אם אנשים חושבים שמשהו הוא בלתי אפשרי אז רבים לא היו בכלל מנסים אותו אבל ברגע שאחד הצליח אז יותר אנשים ממקדים את תשומת הלב לעניין ופשוט מבחינה סטטיסטית יהיו יותר שיצליחו. תחשוב למשל על מייקל פלפס. האם הוא היה מנסה לזכות ב8 מדליות אם ספיץ לא היה זוכה ב7? או קרל לואיס ששיחזר את ההישג של ג'סי אוואנס? אנשים נותנים השראה אחד לשני ודוחפים אחד את השני. איציק בתגובה הראשונה צודק כשהוא מזכיר את ההיבט הטכנולוגי. סמרטפונים היו קיימים למעשה לפני האייפון אבל רק אחרי שהוא היה קיים פתאום כולם ייצרו אותם. גם להגיע לירח התאפשר בגלל מירוץ נגד הרוסים ואפשר לחשוב שלהגיע למאדים זה לא כזה בשמיים רק שאין אף אחד שידחוף את הנושא. לעומת זאת אם תשמע מחר שהסינים מתכוונים לשלוח אדם למאדים שנה הבאה תראה איך האמריקאים פתאום מצליחים גם הם לעשות את זה.

  • אודי

    יש דרך פשוטה לעשות קבוצת בקרב לעניין האפקט הפסיכולוגי.
    לקחת זמן אקראי ולא עגול 4:07 למשל ולראות כמה אנשים ירדו ממנו תוך שנה (או כל זמן אחר) מהרגע שהוא נשבר פעם ראשונה. ואז להשוות את זה לשבירת זמן עגול.
    כמובן שאפשר לקחת הרבה זמנים לא עגולים ולעשות ממוצע.

  • shohat

    בינתיים הצלחתי למצוא את מקור ההטעיה/הגזמה, אצל Orin Woodward , שכתב בספרו על "אפקט באניסטר" -
    In the author’s opinion, the most incredible part of this story, isn’t Bannister’s four minute mile, but what happened to the other runners when Bannister ran his four minute mile. Remember, the mile record had stood at slightly over four minutes for nearly nine years, but the year after Bannister broke the four minute mile, other runners broke through their mental barrier, leading to 37 runners breaking the four minute mile. What would account for the fact that, in nearly 3,000 years, no runners broke the four minute mile, but less than two years later, 37 runners did it? It certainly cannot be physical conditioning, improved tracks, or improved shoes, what improved was the beliefs and subsequent attitudes. The following year, things really get crazy, as over 300 runners broke the four minute mile, nothing but a changed belief window,

    http://orrinwoodwardblog.com/2011/01/24/the-bannister-effect-breaking-through-the-four-minute-mile/

    נו, ההבדל הקטן שבין 37 בשנה + אחרי, לבין שלושה, ובין 16 ב - 3 שנים, ל- 3,000? נחשו לבד מאיפה הוא שלף את הנתונים.

    שימו לב שאני לא מנסה לשלול קיומו של אפקט פסיכולוגי, רק טוען שזה לא הסבר יחיד, ועל ההגזמה בשירות המיתוס.

  • דודיק

    נחשון, יופי של כתבה.
    תיקון אחד לתיקון: קוברין, לאחר שהתאזרח ושהה פרק זמן בארץ, רץ מייל באולם ב-4:00.87, וזמן זה מהווה עד היום הן שיא ישראלי באולם והן "שיא אבסולוטי" (ההישג הטוב ביותר בתנאים חוקיים, באצטדיון או באולם).

    • shohat

      תודה רבה דודיק! גם על התגובה וגם על התיקון. שאלות כאלה תמיד צריך לוודא מולך!

Comments are closed.