יותר ממאמן (לכבוד דין סמית')

על זן מיוחד של מאמנים, מובחן ומובחר. מאמנים שהם מטה-מאמנים. לכבודו של דין סמית'.

“The job of an educator is to teach students to see vitality in themselves”

(Joseph Campbell)

"From the moment that he opened his mouth, everything he said to them was unbelievably special in their eyes"

(פרשן כדורסל המכללות דיק ויאטל מספיד את דין סמית' בראיון לאי.אס.פי.אן)

מדובר בספורט, ולכן הנטייה היא לבחון גדולתו של מאמן באמצעות ההישגים והמספרים.  דין סמית' פרש לאחר 36 שנות אימון באוניברסיטת צפון קרוליינה כשההישגים והמספרים לצידו:  הוא פרש כמאמן עם יותר נצחונות מכל מאמן אחר ב – Division One (לאחרונה מייק ששפסקי עבר אותו), עם 11 הופעות בפיינל פור ושתי זכיות בטורניר ה – NCAA, עם מדליית זהב אולימפית (מונטריאול 1976) ואינספור הישגים.  הוא עומד, ללא ספק, בכל הקיטריונים "הרגילים".

הצלחה של מאמן נבחנת גם בהצלחה האינדיבידואלית של השחקנים שהוא הדריך.  מייקל ג'ורדן, ג'יימס וורתי', בוב מקאדו, סאם פרקינס, וינס קרטר, בילי קאנינגהאם, ברד דוהרטי, קני סמית', ואפשר להמשיך את ה"ניים דרופינג"…  בסך הכל 26 אול-אמריקנס, 25 שחקנים שנבחרו בסיבוב הראשון של הדראפט.  וגם הרגע ההוא בגמר נגד ג'ורג'טאון שבו מייקל ג'ורדן הפך למייקל ג'ורדן.

גם התכונות שבזכותן מאמן זוכה להערכה יוצאת דופן יכולות להיות מגוונות.  ההבנה של המשחק, השיטה שפיתח, יכולת סקאוטינג, יכולת ניהול המשחק הטקטי וקבלת החלטות, יצירתיות, היכולת להניע שחקנים ולהוציא מהם את מיטב היכולת ולא פחות חשוב את המחויבות כלפי הקבוצה.  ותכונות נוספות שעליהן אפשר לדבר.

אבל לא על הדברים האלו אני רוצה לכתוב.  בכל הפרמטרים האלו ישנם מאמנים מצליחים, מצוינים, מיוחדים בדרכם.  ובוודאי ישנם מי שיוכלו לנתח ולהסביר טוב ממני.

אני חושב שישנה רמה גבוהה יותר.  רמה שיש בה ערך נוסף.  משהו שהוא מעבר ל"אימון" בענף ספורט במובן הפשוט והישיר של המילה.  ישנו ז'אנר של מאמנים שהוא מובחן ומובחר.  עם הקבוצה האקסקלוסיבית הזו מזוהה מימד שמעבר לאימון.  מימד של מנהיגות. מימד של התוויית דרך ואפילו שינוי של המציאות.  ישנו מימד של השפעה המגיעה הרבה מעבר להצלחה במשחק.  אולי הביטוי הנכון הוא מטה-מאמן.

כמה מאפיינים:

1.  סביבת טיפוח קבועה – תהיינה שנים טובות יותר וטובות פחות.  לא תמיד יגיעו השחקנים הטובים והמוכשרים ביותר.  זן המאמנים המיוחד בולט ביכולת לייצר סביבת טיפוח קבועה, יציבה, בלתי-תלויה.  כלומר, באופן שיטתי מי שייקלטו למשך מספר שנים אל הסביבה הזו יתפתחו באופן משמעותי, יספגו השפעה ייחודית, אולי איזו הבנה, אולי איזו אמת פנימית, אולי השראה.  שימו לב שאני לא מתכוון למאמן שמצליח להשיג תוצאות מיטביות גם מקבוצות פחות מוכשרות (שגם את זה דין סמית' ידע לעשות).  אני מתכוון ליכולת לייצר משהו קבוע המבוסס על דרך, שיטה, רעיון או אווירה. משהו שהוא ייחודי באופן המאפשר גילוי והתפתחות.  משהו שנמצא לאורך זמן כנכון באופן בסיסי ועקבי, כך שהוא הופך ל – Constant של ממש.  הצלחה מהסוג הזה איננה רק הצלחה ב"אימון".  מדובר בפיתוח של גישה והטמעתה.  מדובר ביצירת מציאות בלתי-תלויה. זו Innovation במלוא מובן המילה, בסביבה שהיא קודם כל אנושית.  זה מה שעשה ביל בווארמן באורגון עבור האתלטיקה הקלה, וזה מה שעשה דין סמית' בנורת' קרוליינה עבור הכדורסל:  פרוייקט חיים של אדם שההשפעה שלו על ענף שלם היא עצומה.

2. לא רק על האליפויות והכוכבים – בעקבות פטירתו של סמית' טבעי שבכל הטורים מצטטים את התגובה של מייקל ג'ורדן חניכו המפורסם ביותר.  כי רק על אדם אחד יכול גדול השחקנים להגיד שהוא היה לו מנטור ואב שני.  אך מייקל ג'ורדן יש רק אחד.  ו – 25 שחקנים נבחרו בסיבוב הראשון, לעומת מאות שחקנים צעירים שסמית' הדריך ושלא נבחרו בדראפט בכלל.  דין סמית' ראה לנגד עיניו עקרון להיות עבורם מנטור ואב שני לא פחות מאשר עבור ג'ורדן.  לכן, כדי להעריך אותו באמת אני מציע לא לקרוא רק את מה שג'ורדן והכוכבים המוכרים אומרים עליו אלא גם, דווקא, את מה שמצטטים מפי שמות פחות מזוהים.  הם מספרים על המאמן שנהגו להתקשר אליו כדי להתייעץ לפני כל החלטה חשובה בחיים. וזו עדות לא פחות חשובה לגבי סמית' כמאמן וכאדם.

3. שיתוף  – המאמן עובד בסביבה תחרותית.  התחרות היא עניינו והוא שואף להצטיין.  מאפיין בולט של המטה-מאמנים הוא שהם רואים מעבר לכך.  מתקיים בהתנהלות שלהם משהו אנטי-אינטואיטיבי, ומקסים.  הם מבינים ששיתוף בידע, בתובנות ובעצות, ושיתוף פעולה ופתיחות באופן כללי לא רק שלא פוגעים ביכולת התחרותית שלהם ולא סותרים אותה, אלא אפילו מחזקים אותה.  הם מאמינים בדרך מסוימת ובערך שלה, ולכן הם מלמדים אותה.  הם מפיצים בשורה.  הם מייעצים.  הם מפרגנים ומעודדים, גם כלפי ה"יריבים".  הם מגדלים דור המשך של מאמנים צעירים.  עולים אליהם לרגל.   דין סמית' ראה בכל מאמן צעיר שניסה ללכת בדרכו ולשכפל את הסביבה שהוא יצר במקומות נוספים, המשך טבעי לפרוייקט החיים שלו וסימן להצלחתו ולערך שבו.  ישנם מאמנים מצליחים מאד שבעיניי לא יוכלו להכנס לקטגוריה הזו, ולהיות ראויים להשוואה ל"מטה-מאמנים".

4. "האמת של השביל" – אידיאל הנצחון האמריקאי מוגדר באופן לא מפתיע ברוח הציטוט המפורסם של וינס לומברדי:  "הנצחון זה לא הכל.  זה הדבר היחיד".  הציטוט המזוהה עם סמית' הוא דווקא:  "אם תתייחס לכל משחק כאל עניין של חיים ומוות, תהיה לך בעיה כי תמות הרבה מאד פעמים".  המשפט נהדר כל כך, משום שהוא בא מפיו של אחד המנצחים הכי עקביים באחת הסביבות הכי לחוצות מבחינה תחרותית.  ויש בו שיעור חשוב.

5. צניעות וקלאסה – ציטוט הנוסף שמזוהה עם סמית' הוא "אריה אף פעם לא שואג אחרי שהוא הורג".

לאורך כמעט ארבעה עשורים, זה מה שדין סמית' עשה.  הוא יצר את אחד ה – slipstreams המשמעותיים בעולם הספורט:  קבוצה שהצטרפות אליה היתה הזמנה לאמץ סדרה של ערכים ונורמות, גישה לחיים, יחס כלפי התחרות והמתחרים, הומור עצמי וחוש פרופורציה.  וגם הזמנה לנצח.

קורות חייו של דין סמית' הם שיעור.  והשיעור הוא לא (רק) על כדורסל.

dean smith

מעגלים לא סגורים - יוחאי שטנצלר
כולנו מטומטמים 2

24 Comments

D! פה 10 בפברואר 2015

יפה מאד נחשון.
זה היה מעשיר ומעניין. שמח לקבל זוית נוספת.

יואלזיניו 10 בפברואר 2015

השראה. תודה דין סמית' ותודה נחשון.

איציק 10 בפברואר 2015

יפה מאוד…
היתי אומר שההצלחה החשובה ביותר של מאמן, במיוחד בקולג'ים ובבתי ספר, ושל מורים, מחנכים, זו המידה בה התלמידים שלו מזכירים אותו כאחד שהשאיר להם משהו חשוב לכל החיים. אני יכול לזכור אולי אחד כזה… אני מקווה שהיתי כזה לכמה… אני חושב שדין סמית' היה כזה לרבים.
כמובן שהישגים הם חשובים ביותר, אך ברמות שהם לא מקצועניות, לדעתי זה רק במקום השני. ברמות המקצועניות אני היתי רוצה לחשוב שההישגים יהיו במקום הראשון המשותף ולא הבלעדי כשבוחנים מאמן.

אריאל גרייזס 10 בפברואר 2015

מצוין, נחשון. אני חושב שהטור הזה הבהיר לי למה, למרות שאני חושב שהוא מאמן גדול, בליצ'ק אף פעם לא יוכל להיות גדול המאמנים – וזה לא קשור לספייגייט. זה נכון שבמקצוענים הדרישה לחינוך היא פחותה בהרבה, אבל נראה שלבליצ'ק אכפת רק מעצמו ומהניצחון, אף פעם לא מעבר. בניגוד לביל וולש הוא לא השאיר מאחוריו מורשת של מאמנים או מורשת אמיתית בכלל. הוא תמיד העדיף את התוצאות על פני השחקנים. הוא אף פעם לא היה "יותר ממאמן".

נחשון שוחט 10 בפברואר 2015

בדיוק, אבל בדיוק מה שחשבתי (כולל הדוגמה של ביל וולש וה – coaching tree). הפוסט הזה נכתב לכבודו של דין סמית'. הוא מושפע מאד מההשראה של ענק נוסף – ביל באוורמן (אצטרך למצוא הזדמנות טובה לכתוב עליו).

YG 10 בפברואר 2015

על איזה מאמן ב-NFL (בכל הזמנים) כן אפשר להגיד דבר כזה?

אלון 10 בפברואר 2015

Don Shula

אריאל גרייזס 10 בפברואר 2015

ביל וולש, לומברדי כמובן

כסיפוביץ 10 בפברואר 2015

נהדר
והיום פופביץ מגיע לאלף נצחונות בקריירה.
המאמן האהוב עלי ב.נ.ב.א בכל הזמנים [שלי].

איציק 10 בפברואר 2015

ורק לראות כמה מהם ביחד עם דאנקן… חתיכת היסטוריה משותפת!

כסיפוביץ 10 בפברואר 2015

בדיוק
ואם כבר אתה שחקן צעיר שמגיע ל נ.ב.א אז ישר לידיים של פופוביץ. לא רואה דמות יותר מתאימה ממנו, וכמובן בהקשר לפוסט.

גל ד 10 בפברואר 2015

ובקשר לנקודה מס' 3 – אפשר לראות היום שהמערכת של ס"א מצמיחה לא רק שחקנים, אלא גם מאמנים ומנהלים.

Asaf 10 בפברואר 2015

האמת שבקלות זה היה יכול להיות באותה מידה טור על פופוביץ׳ ואלף הנצחונות שאליהם הגיע הלילה המון דמיון בינו לבין סמית רק לשמוע את ג׳ורדן מדבר על סמית או לחלופין דאנקן על פופ….

Asaf 10 בפברואר 2015

וכמובן תודה נחשון על הכתיבה הנוגעת והרהוטה שלך כל פעם מחדש

גיל 10 בפברואר 2015

אני חושב שיותר מהכל המוות שלו הצית געגועים לתקופה אחרת, תקופה שמאמנים באמת היו מחנכים והכדורסל היה רק אמצעי לכך. זה בעיקר התרחש במכללות אבל היום אפילו מאמן כמו ששבסקי מקבל שחקנים על בסיס וואן אנד דאן כי חוקי המשחק השתנו. גם רואים את זה בכל הפירוקים של הליגות במכללות שנעשות על בסיס כלכלי. בזמנו, רק הקבוצה שהייתה אלופה בליגה יכלה להגיע לטורניר המכללות וההישגים שלו לכן אפילו יותר עצומים כי התחרות מולו הייתה קשה.

איציק 10 בפברואר 2015

נחשון, תגובה עם לינק ממתינה לאישורך…

נחשון שוחט 10 בפברואר 2015

תודה.

איציק 10 בפברואר 2015

תודה לך :-)

דב רימון 10 בפברואר 2015

תודה

צהבהב 10 בפברואר 2015

"אם תתייחס לכל משחק כאל עניין של חיים ומוות, תהיה לך בעיה כי תמות הרבה מאד פעמים".

גדול. תולה בכיתה מחר, ומספר להם על מה ולמה…
הם כבר שמעו עלייך…:)))

asaf 11 בפברואר 2015

יש כמה בעלי קבוצות בארץ שצריך לתלות להם את המשפט הזה במשרד שיפנימו שבסוף זה רק ספורט (מישהו אמר שמעון מזרחי???)

Yinon Yavor 10 בפברואר 2015

Thanks for the post. For me, the most surprising fact that I learned was that he had only 25 first round picks in more than 35 years. I thought he would have more

שחר ד. 12 בפברואר 2015

את אחד הסיפורים הכי יפים עליו שמעתי בסרטון ישן של ג'ים ואלואנו (המאמן המנוח של צפון קרוליינה סטייט):
"כשהגעתי לצפון קרוליינה הרבה בירכו אותי, איחלו לי הצלחה וסיפרו שיש לנו את הכישרון אבל היה חסר המאמן הנכון. אבל המאמן הקודם [נורם סלואן] הביא לכם אליפות! השבתי בתגובה. זה נכון, הם ענו, אבל הוא לא היה דין סמית'"

Comments closed