הנאום של דוראנט (אבנר מתן)

יש כל כך הרבה דברים יפים בנאום הזה, כל כך הרבה נקודות שצריך להדגיש לכל מאמן בקורס מאמנים ולכל ילד שמתחיל לעסוק בספורט. בנאום של 25 דקות הצליח דוראנט לגעת בתמצית הספורט ככלי חינוכי וערכי (אבנר מתן כותב על נאום ה - MVP של קווין דוראנט).

אני מפנה כאן את הבמה הפעם, לאבנר מתן – חבר לקבוצה, רץ מוכשר, איש חינוך גופני, ידען וגם "פלספן" לא קטן.  מהאנשים שאני יותר נהנה להתווכח איתם. אבנר כתב לאורך השנים מאמרים למספר אתרים על כדורסל.  ואנחנו כבר עמוק בתוך הפליאוף…

ה – issue, הפעם הוא נאום ה – MVP של קווין דוראנט.

 

durant1

(Photo courtesy of:  Keith Allison @ flickr)

דורפן הציע לפני כמה ימים – בטקסט מעולה ומעורר מחשבה כרגיל – את גישת "הפער בין המציאות לחלום". הוא העביר ביקורת על מופע הצדק החברתי הכוזב – ביטוי להבטחת השווא של ליגת האן.בי.איי כסוכנת של התרבות האמריקאית (והנה הסיכום שלי כצפוי כבר ארוך יותר מהפוסט הקולע).  קראתי ואמרתי לעצמי "וואלה, יש בזה משהו".

אבנר מציע כאן פרספקטיבה הפוכה, אנטי-צינית, שמוצאת בכלל הבטחה אחרת – לא למימוש הצדק החברתי אלא לביטוי אחר של האידיאל התחרותי הספורטיבי.  דוראנט בעיניו הוא לא דוגמה לפוטנציאל המוביליות החברתית האינסופית, אלא לפוטנציאל להגיע לפסגת ההצלחה מבלי לפחד מגילויי חולשה והתרגשות.  קראתי ואמרתי לעצמי "וואלה, גם בזה יש משהו".

שתי פרספטיקבות ביחס לאותו הנאום.  שתי פרספקטיבות על המסר.  שתי פרספקטיבות על חינוך (We learned more from a three minute record…, אם כבר "הבוס").

ודעתי?  אני בכלל חושב שזה היה הרגע של דוראנט, ושל דוראנט בלבד.  שמותר לו לעשות בו מה שהוא רוצה.  מה שהוא מרגיש, שהכי נכון וחשוב לו.  אין לי ספק שכל מה שהוא אמר היה אותנטי מבחינתו  וזה הספיק לי כדי להתרגש, ולעלות על ה – Bandwagon של אוקלהומה סיטי.  מה נעשה ולאן ניקח את הנאום הזה?  זה כבר תלוי בנו.

(נ.ב. לפני הפוסט ובלי קשר:  באיזה עולם מותר לאלן אנדרסון לפתוח פה על ריי אלן?)

אליך אבנר…

נאום ששווה הרבה יותר מאליפות

אירועי ספורט אינם מתרחשים בוואקום. הם מושפעים מההקשר החברתי והתרבותי שבו הם נערכים, וקיימות לא מעט דוגמאות לאירועי ספורט שהוכרעו במידה רבה כתוצאה מההתרחשויות מחוץ למגרש לא פחות מאשר ההתרחשויות עליו.

עם פתיחת סדרת חצי גמר המערב בין הת'אנדר לקליפרס הרגשתי שאנחנו עומדים לחזות בעוד מקרה כזה. חשבתי שמה שיכריע את הסדרה היה סאגת דונלד סטרלינג והאופן שבו הקליפרס כקבוצה התמודדו עם הפרשה. ראיתי איך הם נישאים על גלי החיבור הקבוצתי, האנרגיה והמומנטום כל הדרך לגמר המערב. ככה גם נראה המשחק הראשון. הקליפרס פשוט פירקו את הת'אנדר בתצוגה התקפית יוצאת מגדר הרגיל, ונראה היה שהסדרה הזו הולכת לכיוון חניכיו של דוק ריברס. בקלות. אבל אז, אז קרה הבלתי יאומן – ה-NBA הצליחה לייצר משהו גדול יותר מהסיפור של סטרלינג והתבטאויותיו האומללות.

הליגה פירסמה הודעה לפיה קווין דוראנט נבחר כ-MVP של הליגה לעונת 2013-2014. כמיטב המסורת נקבעה מסיבת עיתונאים שבה יוענק הפרס, וחתן השמחה יעלה לומר מספר מלים. אבל דוראנט אמר הרבה יותר ממספר מלים. הוא עלה ונתן את אחד הנאומים המרשימים שזכורים לי מספורטאי בכל ענף שהוא. לטעמי מדובר בנאום אפי, במימדים של How Great I Am של עלי. בעזרת הטוויטר, הפייסבוק והיוטיוב, הוא הולך וצובר ממדים גדולים פי כמה וכמה – ובצדק.

אני יודע שכבר קפצו הכותבים והמבקרים שטענו שהכל מזויף, שהכל כתוב מראש וששום דבר מזה לא היה אמיתי, אבל אני לא קונה את זה. לא הייתה שם את המסכה המזויפת שאנחנו רגילים לראות מלברון או מג'ורדן בזמנו. דוראנט בקושי חייך. הוא גמגם, הוא חזר על מלים ועל מסרים. אין ספק שהוא לא עובר מסך טוב. אבל כל מילה בנאום הזה יצאה הישר מהלב הענק של הספורטאי המדהים הזה אל תוך המיקרופון.

***

יש כל כך הרבה דברים יפים בנאום הזה, כל כך הרבה נקודות שצריך להדגיש לכל מאמן בקורס מאמנים ולכל ילד שמתחיל לעסוק בספורט. בנאום של 25 דקות הצליח דוראנט לגעת בתמצית הספורט ככלי חינוכי וערכי.

אמון באדם: תנסו לצפות בסרטון עוד פעם ולספור כמה פעמים חוזר דוראנט על המילה BELIEVE על הטיותיה השונות. כמה חשיבות יש לאמון שאנשים נתנו בו לאורך הדרך. מאמנים, הורים, חברים לקבוצה – תראו כמה זה חשוב. כמה הסביבה התומכת והמפרגנת שרוצה בטובתו של הספורטאי/ילד יכולה לעשות את ההבדל.

אני באמת מאמין שברחבי העולם יש עוד כמה שחקנים ש-Pound for Pound יש להם את מה שיש לדוראנט. את האתלטיות, את הגובה, את יכולת הקליעה הפנומנאלית. אבל כנראה שהמחסור האמיתי שלנו בעולם הספורט (ובכלל) הוא דווקא בתכונות האנושיות – האמון באדם, הפירגון, התמיכה.

קבוצתיות: קווין דוראנט הודה לכל אחד ואחד משחקני אוקלהומה. הוא דיבר ופנה באופן אישי לכל אחד מהם, והדגיש כמה לכולם יש חלק בזכייה שלו. את התודות לשחקנים הוותיקים (באטלר, פישר, קוליסון) אפשר להבין. אין בהם משהו מיוחד. אבל דוראנט הקפיד להודות גם לשחקנים הצעירים בקבוצה. הוא הסביר איך בזכותם הוא שחקן יותר טוב כי הוא מרגיש חובה להוות עבורם דוגמה אישית.

זה לא השחקן הוותיק שזורק זין כי כבר מותר לו, לא משקיע באימונים ומעגל פינות. זו דוגמה ומופת לשחקן שמבין את האחריות שיש לו לדאוג שהצעירים יהיו טובים לפחות כמוהו. שיעבדו קשה, שישקיעו, שיבינו שאין סוף לאפשרות להשתפר וללמוד.

ואיך הוא פירגן לראסל ווסטברוק, בזמן שכל העולם בערך מנסה לסכסך ביניהם. דוראנט לא פחד לגעת מול כל האומה בשידור חי בנקודות הכי רגישות ביניהם. כשברור לכולם שראסל חושב (כנראה בצדק) שהוא שחקן בקאליבר של MVP. הרי רק על דבר כזה יכולה להתפוצץ עונה. ווסטברוק יגיע למשחק הבא במוד של "הוא ה-MVP, הא? אני אראה להם מי פה ה-MVP" וזה יסתיים בעוד משחק של 30 זריקות לווסטברוק. אבל גם את המוקש הזה דוראנט הצליח לפרק, ולהעביר את ווסטברוק (לפחות בינתיים) לצד שלו.

איזו ברירה יש עכשיו לחבריו לקבוצה חוץ מלהגיע למשחקים הבאים ולהתפוצץ על המגרש בשבילו?

צניעות: שימו לב כמה דוראנט מדבר בנאום על משחקים רעים שהיו לו ואיך החברים עזרו לו לצאת מהם. על תקופות לא טובות. על איך הוא מאכזב לפעמים את האוהדים. הבנאדם זכה כרגע בתואר שאומר שהוא השחקן הכי טוב בליגת הכדורסל הכי טובה בעולם, והוא מתעסק באיפה הוא יכול להשתפר. בלתת קרדיט לאנשים אחרים. בלחלק את הגביע לעשרות חתיכות קטנטנות ולתת פיסה לכל מי שעזר לו בדרך.

כיף: דוראנט חזר כמה פעמים על העובדה שהוא כל כך אוהב לשחק את המשחק. הרבה שחקנים אומרים את זה. אצל דוראנט באמת רואים את זה. בכל משחק, בכל פוזשן, הוא פשוט אוהב לשחק כדורסל. זה מה שמוביל אותו וזה מה שמנחה אותו. לא הכסף, לא הפירסום, לא התהילה. הוא אוהב לשחק, הוא אוהב לעבוד קשה והוא אוהב לנצח.

***

אבל אולי הדבר שאני הכי אהבתי בנאום הזה ובפרס הזה, שהוא בבחינת הכתרתו של דוראנט כשליט של הליגה לשנים הקרובות, הוא מה שלא נאמר בו. מה שהיה בין השורות. בסופו של יום, יכול להיות שהשירות הכי טוב שדורנאט יעשה לכדורסל ולספורט בכלל הוא לתקוע את המסמרים האחרונים בארון של האקסיומה שכדי להיות השחקן הכי טוב ביקום, אתה צריך להיות בנזונה מניאק.

האקסיומה הזאת מנשבת בעולם הספורט מאז ומעולם. כדי להיות הכי טוב אתה חייב להיות רע. אסור לך להיות בן אדם טוב, אתv צריך להיות נבזי. לרצות לחסל את היריב. לשנוא אותו. לעשות הכל, אבל הכל, למען הניצחון.

זאת תפיסה שאני נתקל בה בכל פעם שאני מדבר עם הורים, מאמנים או שחקנים ומסביר להם שכדי להיות ספורטאי טוב חייבים להיות קודם כל אדם טוב. הרוב יהנהנו בהסכמה, אבל אז יקום האבא (ועם כל הרצון לשוויון ופמיניזם, זה תמיד יהיה אבא) של הכוכב הבא וישאל/יקבע "נו בסדר, אבל בסוף צריך לנצח לא?". ומיד יוסיף "תראה את ג'ורדן/רונאלדו – אם לא תהיה רע – לא תנצח ולא תצליח לעולם". וזה אולי המשפט הכי כואב שהורה יכול להגיד לילד שלו. בספורט, כמו גם בחיים. והבעיה הכי גדולה היא שלאורך הרבה מאוד שנים היה קשה מאוד להתווכח עם המשפט הזה. כי שחקנים כמו ג'ורדן ורונאלדו, או מאמנים כמו פיני גרשון או ז'וזה מוריניו, שהיו יהירים וגסים, שהתעמרו בחבריהם לקבוצה, שפיטרו מאמנים ועשו הכל בשביל לנצח – אלו היו הדמויות המובילות בעולם הספורט.

אבל מה שדוראנט עושה עכשיו זה להעלות את הספק. שיכול להיות שזה בכלל מקרה קלאסי של בלבול בין סיבה ומסובב. שמעתי פעם הרצאה על עיוות תוצאות של מחקרים מדעיים, וכדוגמה הדובר הציג כתבה שטענה ש"ריצה גורמת לאנשים להיות רזים", וההוכחה הייתה משפט בסגנון "לך למרוץ ותסתכל על קו הזינוק, כולם שם רזים". טענה זו דומה בערך לטענה שכדורסל גורם לאנשים להיות גבוהים כי אם תלך למשחק NBA כמעט כולם שם יהיו מעל שני מטר.

ומה עניין שמיטה להר סיני? ייתכן שבפועל, זה לא שהשחקנים ה'רעים' הם בהכרח השחקנים הכי טובים. יכול להיות שפשוט החבר'ה ה'נחמדים' נושרים איפשהו בדרך, כי זה לא כיף להם לשחק במשחק ש'הרעים' מכתיבים. למרות שהם לא פחות מוכשרים.

קווין דוראנט הוא ללא כל ספק בקטגוריה של הנחמדים, והוא מכה שוק על ירך את הרעים ערב אחר ערב. ייתכן שהנאום שלו משבוע שעבר יעזור לת'אנדר לרוץ כל הדרך עד האליפות. האמת? מגיע להם. אבל אני חושב שאם יצליח עולם הספורט – מאמנים, שחקנים, הורים וסתם חובבי ספורט למיניהם – לקחת ולהפנים את המסרים החינוכיים והערכיים מהנאום הזה, הוא יהיה שווה הרבה יותר. אם נוכל להשתמש במסרים הללו כדי לחולל שינוי אמיתי במנטרות השחוקות של הספורט התחרותי – ההישגיות, הרוע, הדורסנות – הנאום הזה יהיה שווה הרבה יותר מאליפות. דוראנט מסר לנו את הכדור, עכשיו הוא במגרש שלנו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אין לי אח
הגיל משפיע - גיל גרינגרוז

24 Comments

רובי 11 במאי 2014

המתח הזה בין הרעים לטובים נכון בכל מקום.
הבעיה היא עם הרוב שבוא לא זה ולא זה – הרוב הנגרר יעדיף לתמוך ברעים כי להתעמת איתם זה מצריך אנרגיות.

אגב, לא לגמרי מסכים עם הטיעון לגבי מוביליות חברתית ״אינסופית״ בארה״ב .
כבא מזמן לא.

נחשון שוחט 11 במאי 2014

קרא את הפוסט של דורפן. אתה תאהב אותו.

רובי 11 במאי 2014

לצערי להפוך משחור עני לשחקן פוטבול או NBA או זמר פופ מוצלח זו לא מוביליות חברתית.
זה חופש להצליח בצורה ממודרת.מיגזרית.
אם אתה שחור ועני, ואתה מגלה כישורים שמאיימים על מקומות עבודה יוקרתיים שמזוהים בעיקר עם לבנים, יש סיכוי גדול שינסו לדרוס אותך בדרך למעלה. בהתחלה בקטנה, ינסו לנתב אותך לבינוניות. אם תגלה נחישות, זה יכול להפוך למשהו מלוכלך יותר. במקרים כאלו יש אתגר הרבה יותר גדול לשרוד מבלי להפוך בעצמך למנייאק.

רובי 11 במאי 2014

ושלא תבין אותי לא נכון – זו לא אפליה גזעית בהכרח כמו ניסיון אקטיבי של מי שנמצא בעמדות כוח לשמר את המצב עבור בני ביתו ודומיו.

שחר (חדש) 12 במאי 2014

זה לחלוטין אפליה גיזעית כש"דומיו" מתייחס לדומים לו בצבע העור, מוצא אתני וכד'.

משה 11 במאי 2014

כתוב נהדר אבל אני אהיה האבא שיקום. בשביל לזכות בתארים צריך להיות מאנייק. אני אשמח לראות את OKC זוכים, אני לא רואה את זה קורה השנה ואם כן זה יהיה בזכות החבר שלו ווסטברוק, שהוא מאנייק אמיתי.

אבנר 11 במאי 2014

זה בדיוק מה שאני אומר משה. אתה חושב שצריך להיות מאניק. אבל אין לזה באמת צידוק הגיוני.

רובי 11 במאי 2014

אבנר, זה לא קשור להגיון.
זה קשור לעובדה שברגע שיש מנייאקים בעמדת כוח, הם לא יתנו לאף אחד לטפס למעלה.
ואז הדרך למעלה ככלל תצריך לנצח את אותם מנייאקים במשחק שלהם.

משה 12 במאי 2014

דרך אגב, לא הייתי צריך לחכות יותר מדי כדי לכתוב על משחק 4 : מ.ש.ל.

7even 11 במאי 2014

עם כל הכבוד לדוראנט שהוא שחקן מצויין, 2 דברים ישר קופצים למוח כשקוראים את הפוסט שלך

1. לאורך כל הפוסט אתה מהלל את דוראנט ולא שוכך להשתלח באחרים: כל מה שלברון עושה זו הצגה, כל מה שג'ורדן עשה זו הצגה ועוד…
נכון, דוראנט אדם מדהים בעיניי, הואתרם לפני כשנה מיליון דולר לנפגעי הסופה הקשה שהיתה באיזור מגוריו.
אבל מי לא תורם? מי לא עושה למען הקבילה? הרבה עושים.

2. עם כל הרצון הטוב, לברון הפך לשחקן מדהים רק כאשר למד לשחק את המשחק הפיסי, החופר, הפוסט מובס, ובעיקר, ואת זה שוכחים לשחקנים כמו ג'ורדן, לברון, אייזאה ואחרים…הם שחקני הגנה מדהימים. לא רק בחטיפה, אלא בקריאה של המשחק ובאחד על אחד.
דוראנט אפילו לא מוגדר כשחקן הגנה טוב. הוא שחקן הגנה סביר מינוס.

וככה לא לוקחים אליפות. בטח לא מול סן אנטוניו.

7even 11 במאי 2014

שוכח* הקהילה*

ariG 11 במאי 2014

אבנר, תודה רבה. אמנם אתה לא גורם לקוראים לבכות כמו אחרות במשפחה אבל וואלה כיף לקרוא וגם מחכים.
אגב, אני אמנם חושב שזה אותנטי אבל השטאנץ דומה לנאומים רבים אחרים. מי שאהב את זה יאהב גם את נאומי הקבלה של מג'יק, מייקל, בארקלי, אייברסון להיכל התהילה. אה, כמעט שכחתי את של דניס רודמן…

נדב 11 במאי 2014

פוסט יפה מאוד.
אבל זה לא או זה או הפוסט של דורפן.
שניהם יכולים להיות נכונים.
הפוסט הזה מדבר על הפן האישי של השחקן, והפוסט של דורפן מדבר על הפן של הNBA

shohat 11 במאי 2014

מסכים.

איסי 11 במאי 2014

אבנר
להיות השחקן הכי טוב בליגה הכי טובה זה לא בהכרח להיות מניאק בנזונה.
לא חושב שלארי בירד או מג'יק שהובילו את הליגה בשנות ה-80 היו כאלה שענו להגדרות הללו.
ההפך הם היו גדולים בעיקר בגלל שהם העצימו והפכו את השחקנים שהיו איתם על המגרש לטובים יותר.
מבלי לגעת בג'ורדן ואו בלברון, שחקנים בקליבר הזה הם כאלה שמאמינים בעצמם וביכולת שלהם, ללא קשר לתכונות של מניאק/בנזונה.
אלה שחקנים שלא ידפקו חשבון וינסו להכריע משחק גם אם נכשלו בחמשת המשחקים האחרונים שקדמו למשחק הנוכחי.
יש שיקראו לזה אגו יש שיקראו לזה ביצים או יוהרה, אבל אני מאמין שזה הרצון לנצח ויותר מזה ההבנה שעדיף תמיד לנהל את הסיטואציה ולקחת את האחריות מאשר להתנהל בה.
מתחבר לכלל המסרים החינוכיים שציינת,, בדגש על המסר של חיזוק תחושת המסוגלות של כל ספורטאי , ילד או אדם בוגר בכל תהליך בו נדרשים להציג מיומנויות.
לסיכומה של תגובה – כנראה שמיאמי יזכו פעם נוספת באליפות ולא בגלל לברון או דווין וויד, אלה בגלל שחקן כמו ריי אלן.
נהנתי מהכתבה – תודה לך ולנחשון

סופרפלי 11 במאי 2014

מאמר יפה, תודה.

itaish 11 במאי 2014

פוסט מעולה, אבנר. נהניתי מאוד לקרוא.
אגב גם בצמרת הטניס הגברי אפשר בעייני לראות קצת שבירה של מוסכמות ה"צריך להיות מניאק". פדרר, נדאל ודיוקוביץ' קילרים על המגרש אבל מחוץ הם מטפחים תדמית של ילדים טובים.

אריאל גרייזס 11 במאי 2014

אחלה טור. הסיפור שלך על רצים רזים הזכיר לי בדיחת קרש מהילדות – איך יודעים שגזר טוב לעיניים? ראית פעם שפן עם משקפיים?

אחד 12 במאי 2014

"אירועי ספורט אינם מתרחשים בוואקום. הם מושפעים מההקשר החברתי והתרבותי שבו הם נערכים.."
אכן. ניכר שמישהו באמת הקשיב בלימודי הסוציולוגיה של הספורט..

יעקב 12 במאי 2014

אני מתפלא שלא הובאה בכתבה הברכה שלו לאמא שלו , שלה הוא בעצם הקדיש את התואר.

חוטב עצים 12 במאי 2014

ברכות אבנר.
מהנה מאוד לקריאה, ומעורר הרבה תהיות ענייניות.
האם אביאל היה חלק מהתאוריה על רעים שממאיסים על הטובים את המשחק? :)

Frankel 12 במאי 2014

נאום נהד. גרם לי לחשוב בעיקר כמה רגישה נפשו של דוראנט. כמה חיזוקים הוא צריך – כמו כל אחד מאיתנו.

ואין מתאים מאבנר מתן, האמ.וי.פי של אינספור משחקים ושבתות בצמ״פ לכתוב על כך.

שי 20 במאי 2014

אבנר תן לי לנחש לא היית ספורטאי מקצוען.בלי קשר לאופיו של הספורטאי כאשר נכנסים לזירה באים כדי לנצח לובשים את מסיכת התחרות ועושים הכל כדי לנצח האם דוראנט לא ככה?זה שהוא נחמד חמוד ממי אחלה גבר מה שתרצה מחוץ למגרש לא אומר שכך הוא במגרש.אף אחד לא אמר שהרעים מחוץ למגרש נהיים השחקנים הטובים ביותר,אגב לא יעזור לאבא למאמן או לכל דמות אחרת אי אפשר ללמד להיות רע וההיפך!!לא צריך להתלהב יתר על המידה מהנאום שכן הוא נאמר ברוגע לא בזמן משחק כאשר כבר נאמר עליך שאתה הגדול מכולם אז מה הבעיה עכשיו לפרגן לכולם .בדיוק כמו שיש מקום לנחמדות בספורט יש מקום ליהירות לטראש ספורט זה תחום צבעוני.ניצחון על היהיר והרע עושה את הניצחון מתוק יותר זה הכיף.סיכום לכל אחד יש אופי מחוץ למגרש ואופי בתוך המגרש כולם מגיעים למגרשכדי לנצח אחד הכוח שלו זה בשקט השני בעצבים וכו.
ולמה צריך לשנות את ההישגיות הדורסנות בשביל לנצח בספורט?
עדיף לחנך לסובלנות ביום יום בכביש ברחוב בבית עזוב את הספורט!

אבנר 21 במאי 2014

Comments closed