אני וההר

על הקשר של אדם אחד להר שלו.

hareitan

(התמונה באדיבות Drazick)

הפעם הראשונה שהגעתי אל ההר היתה אקראית.  זה היה בשנת 2002. הייתי ממש בתחילת דרכי חזרה לריצה, בגישושים ראשונים אחרי למעלה מעשר שנים של הזנחה, מתלהב אך חסר ניסיון וידע.  אחר הצהריים של יום קיצי אחד יצאתי מהדירה השכורה במבשרת והחלטתי לחקור קצת את הסביבה, לגלות מסלולים חדשים, לחפש קצת מרחב וקצת טבע, "לגוון".  רצתי במורד הכביש הצר המתפתל, בשוליו. מהכיכר טיפסתי אל האתר, ושמחתי לראות סימון של שביל בכניסה לדרך כורכר.  הנחתי, או לפחות קיוויתי, שהשביל ירוץ פחות או יותר על קו גובה.  טעיתי.

בריצה הראשונה ההיא, שלא אשכח אף פעם, גיליתי מה האורך של ההקפה (כשמונה קילומטרים – יותר משציפיתי) וגם את שתי העליות המתארכות, המיתולוגיות (הרבה יותר ממה שציפיתי.  חוויית ההיכרות הראשונה של כל כך הרבה רצים עם ההר:  "לא, לא יכול להיות, אתם עובדים עליי").  באותו יום סגרתי בגאווה לא מוסתרת 17 קילומטר.  במחברת הכתומה שהיתה יומן האימונים הראשון שלי אשכרה כתבתי בהתרגשות:  "ארוכה עם עליות". בכל אופן, זה היה היום שבו התוודעתי אל ההר.

בהר פגשתי בפעם הראשונה את אתי ויורם, לקראת סוף אותו הקיץ.  שיעורים ראשונים בריצה.  ובהר הכרתי לראשונה, באופן לא מתוכנן, גם את אביחי, ואת אודי, ועוד שותפים שהיו לחברים קרובים במשך השנים. עם כל כך הרבה חברים חזרתי, בתקופות שונות, אל ההר – פעם מזמין ופעם נעתר להזמנה (הזמנה להר היא הזמנה שלא נהוג לסרב לה, בלי סיבה טובה).  זכרונות לא מבוטלים.  לא מעט נוסטלגיה תישאר שם על ההר.  בעיקר נוסטלגיה טובה.

היו ויש לנו את "הואדי", "הואדי החדש", "עמק הארזים", "יער" (בלי "ה", אף פעם, אין לי מושג למה), "גבעת המוג'ו", "עמק הצבאים", "שויצריה", "סיבופלצת", ועוד ועוד שמות קוד למסלולים – שלא טעונים פירושים.  מי שמכיר מכיר. מי שלא – צריך פשוט לבוא.  אך ההר נישא תמיד לפני כולם.  יחיד ומיוחד.  תובע יראה, אהבה וכבוד.  הוא היה הברומטר.  היינו חוזרים אליו בתקופות קדם-עונה, להכנה.  והיינו עולים אליו למבחנים בשיאה, כשהכושר עלה מדרגה, וזה דגדג.  לפעמים בהקפה מהירה (27:30 – ממש פרק חיים אחר, כמה נעים להיזכר), לפעמים בריצה ארוכה מתפתחת, ארבע הקפות שבכל אחת מהן הקצב מתגבר (אחרונה על 31).  ההר תמיד ידע לספר.

מירוץ תני (לזכר תני גודמן ז"ל, אחיו של אביחי)  – הקפה אחת של ההר – הוא המירוץ היחידי שמעולם לא הפסדתי, בכל 12 שנותיו.  פרק נוסף – שמח ועצוב, מרגש ויפה תמיד – של אהבת אדם להר, וגם למשפחה יקרה.

tanirun

(מירוץ תני 2008, עם אסרט ואביחי והעוגיות)

אני זוכר במיוחד גם בוקר קר אחד בינואר.  השקדיות פרחו, נרקיסים בצבצו.  בעיקול של הקילומטר השלישי, מימין, חנתה מתחתיי בגיא קבוצה של עננים, בתוך הירוק של העצים (תמונה שהמשכימים להקיף את ההר מכירים).  מעטים הרגעים שבהם אתה מרגיש כל כך בחיים.

אריאל נולדה ביום הארוך ביותר בשנה, במוצאי שבת.  את יום ה  – 21.6.03 כולו העברנו בחדר הלידה, והאושר בסוף של השבת ההיא היה כל כך עצמתי ומושלם.  בחצות היום למחרת, 12 בצהריים לוהט, שלושים וכמה מעלות בצל – החלון האפשרי היחיד שהיה – יצאתי לחגוג עם ההר. לספר גם לו, לשתף.  שלוש הקפות, לא מתוכננות ("אני עולה לעוד סיבוב אבא") להכיל את הכל, לעכל את החוויה.  זו היתה הדרך שלי לצבוט את עצמי. אני עדיין כאן, ועכשיו אבא.  גם ההר עדיין כאן.  העולם כל כך יפה, היום עוד יותר. הוא נשאר והוא חדש.

פעמים רבות הייתי על ההר לבד.  רק אני ומחשבותיי וההר.  פעמים רבות הייתי עם חבר אחד או שניים.  והרבה פעמים הגענו כקבוצה, כלהקה.  עשרות רבות של ריצות, מאות רבות של קילומטרים.  לפעמים רצנו מאד לאט, כי לא ראינו סיבה לקצר את הזמן.  לפעמים רצנו מהר ככל שיכולנו, כי רצינו לבחון ולהרגיש ולדעת, גם אם יכאב.  ולפעמים התחלנו לאט וככל שהתקדמנו הגברנו, כי ככה רצים למרחקים.  לפעמים עצרנו להתבונן בנופים, ולפעמים מיהרנו והתעלמנו ורק אל השעון התייחסנו.  שם על ההר העברנו שיחות נפש, דיונים וויכוחים, בדיחות וגם רכילות, אפילו מערכונים ושירים, כשזה התאים;  ובימים אחרים התכנסנו לתוכנו פנימה, הקשבנו לנשימה, לקצב הפנימי ולעצים, ושתקנו.  לפעמים התמהמהנו בסוף הריצה, שתינו יחד סיידר מוגז וצחקנו.  לפעמים נכנסנו לאוטו עוד לפני שהסדרנו את הדופק, ונסענו.  בדרך כלל רצנו את ההקפה הרגילה, נגד כיוון השעון, עם עליית ה"טור דה הר" בסיום. אך לפעמים התחשק לרוץ הפוך דווקא, או הלוך-חזור – לרוץ את הירידה הגדולה בעלייה, ולהיפך – הדרך היעילה ביותר להילחם בכוחם של הדוגמה וההרגל – גם בתוכנו פנימה, בצפייה ובחשיבה.  לזכור לא להניח ששום דבר הוא מובן מאליו.  בימים החמים רצנו בלי חולצות, כמעט ערומים, חופשיים כמו ילדים.  בימים הקרים והגשומים הגענו בטייטס ארוך, עטופים בשכבות, עם כובע צמר וכפפות.  וההר קיבל אותנו תמיד.  להר לא היה אכפת.

רק כעבור כמה שנים של היכרות עם ההר, התברר לי שהיא לא הגיעה לרמת אינטימיות מספקת.  רק כעבור כמה שנים גילו לי על קיום המעין (זה היה ארז, אני כמעט בטוח).  סטייה קלה מהשביל הראשי, סמוך לנקודת הקילומטר הרביעי, מובילה לבור עם המים הקרים, מים שמחזירים לחיים.  מסתבר שמדי מיהרתי, שלהר היו כל העת גם פלאים חבויים.  ההר לא הסתיר בוודאי, אלא זה אני שלא ניצלתי את ההזמנה לחקור, למשש ולמצוא.  ההר הרי הציע.  גדרות מעולם לא היו על השביל אלא רק באיזור הנוחות והקבעון שלי.  הרי ככה זה תמיד…

אני מכיר – לא, רגליי הן שמכירות –  כל קמט וקמט של ההר הזה, כלומר של ההקפה.  קמטים שמשום מה מישהו החליט בשנים האחרונות שצריך ליישר ולכבוש.  עבור המטיילים וההולכים החוששים מנפילות או נקעים.  תעזבו את ההר לנפשו בחייכם.  אתם לא מבינים.  אתם טועים ומפספסים.  נכון, הר?  נו, תגיד להם.

ככה לאורך השנים, ההר היה לשותף סוד שלי.  הוא ידע איך אני מרגיש.  הוא ידע מה עובר עליי בחיים.  הוא הקשיב לשיחות וידע מה אני חושב, מה מרגיז אותי, ממה אני מתלהב, את מי אני אוהב.  הוא אתגר אותי והוא עודד אותי.  הוא התגרה בי ופייס אותי.  הוא הכאיב לי והוא חיזק אותי.  בעיקר, הוא ידע, והוא הזמין אותי לגלות בעצמי, באמצעותו.  היה זה ידע חיוני.  הרבה דברים נשארו שם, בינינו.  ביני לבין ההר.

ואתמול בבוקר, אחרי הקפה ועוד שני קילומטרים עם אבנר ועם שחרינו, הסתובבתי כדי לחזור.  בעליה הקצרה של הקילומטר ה – 11 עברתי מעט להליכה כדי להרפות מאי הנוחות, וגם כדי לנשום לבד בשקט את הבוקר ואת ההר.  "מה קורה הר?  איך הגענו עד הנה?  מה קרה לנו פתאום, או כבר לא כל כך פתאום? מה יהיה הר, מה יהיה?  יהיה בסדר כמו תמיד, נכון?".

ההר שתק.

***

"לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי –  לא נגיע כנראה.
רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,
מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות".

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

יום הולדת לתינוק
גן העדן הוא המקום בו...

31 Comments

עמיח77 21 במאי 2014

העץ הנדיב גירסת שמנטול…
פשוט יפה נחשון.

בני תבורי 21 במאי 2014

איזה יופי! אצלנו זה "כלבים" "זאבים" "פינת רויטל" "שלוש עליות" "נתיב אוויר" "חמור"…

נרז 21 במאי 2014

מצוין.
תחשוב איך זה להיות בן בית בסטף, כל שישי בבור באמצע המסלול ועשר שנים אחרי לגלות שזה מסלול הבית שלך.

נחשון שוחט 21 במאי 2014

:)

שחר(נו) 21 במאי 2014

פשוט מדהים. פשוט.

אבנר 21 במאי 2014

נחשון, יהיה יותר מבסדר.

הלוואי שהיית יכול להאמין בזה כמו שאנחנו מאמינים.

ואגב – סיידר מוגז זה רק אתה שותה :-)

yg 21 במאי 2014

נהדר! אצלנו זה "חירבאת סמארה", "לאורך הנחל", "נחל מזרח", "העלייה של יאיר קרני", ו-"יער חדרה".

הייתי מת לנסות את ההר, טוב נו, אולי בעצם לא..

אבי ח 21 במאי 2014

מדהים….

בא איתך פעם הבאה..אם ההר הזה מוכן לקבל 4 על 4…
קפה עלי.

נילי אברמסקי 21 במאי 2014

אם ההר היה יכול לקרוא הוא בוודאי היה מסמיק ואומר שהוא בעצם לא עשה כלום, סתם היה שם במקרה. ואין כול צורך לכול כך הרבה תישבחות. ההר הרי צנוע נדיב ומלא בחסד. תודה נחשון על עוד טור משובח ומלא שירה. אה ועוד משהו נחשון- הסוד הוא לגלות את עצמך מחדש- ולאהוב את הגירסה החדשה והאיטית לא פחות מהגירסה הישנה המהירה.

אורית 21 במאי 2014

נחשון. פשוט מדהים. אין על יכולת הכתיבה שלך, על התבונה והרגישות. פשוט איש אשכולות. נשיקות

אלכס דוקורסקי 22 במאי 2014

נהדר נחשון ומאוד מרגש. ביטאת באופן כל כך יפה ומדויק את התחושה הזו, שבוודאי מרגיש אותה בשלב מסוים כל רץ (ובכלל, כל ספורטאי), כשתיארת את תחושת החיות באותו בוקר קר בינואר.

אם אוכל לנסות ולענות במקום ההר, אז לבטח יהיה בסדר ואף הרבה יותר מכך.

אלכס דוקורסקי 22 במאי 2014

הרבה רצים וקוראי דה באזר יודו בחום להר. בזכותו זכינו ליהנות מהידע הבלתי נדלה שלך ומכתיבתך הנהדרת.

רובי 22 במאי 2014

עוד פינה בהר ששווה להכיר זו העליה מהוואדי הישן אל ההר. ליד החניון המוסדר שבוואדי (לא זה של מחנה בית זית).
עליה במדרגות חצובות בסלע בין הטרסות ודרך המעיין. כקילומטר של טיפוס שמאפשר למזג חוויה של מירוץ מדרגות עם ריצה ארוכה.
מתגעגע משיקגו השטוחה.

ariG 22 במאי 2014

נחשון, תודה רבה רבה. איזה כיף לקרוא משהו שאף שהוא לא מחדש לך כלום (פרט ללידה של אריאל…), אתה עדיין שותה בשקיקה. ההר הוא ממעט הדברים שאף פעם לא לוקחים כמובנים מאליהם, אבל עדיין תענוג כשפורשים לך את זה ככה, כמו שרק אתה יודע.
AHMF

אבי גלברט 22 במאי 2014

טוב ,גם אני בן בית בהר …אבל אם אופניים . קרירת האופניים שלי החלה (בטרם הפכתי לכבישון ) בהר גם . ההיתי מודד זמנים להקפה (20 דקות בשיא ) היום מין הסתם זה יהיה קצת פחות . ההר ידע ימים יפים יותר ויש אפילו שמועה על אונס שהיה שם לפני שנתיים בין ערביים ….הנוף ירוק ומדהים תמיד ,הואדי (נחל צובה ) הכי יפה בארץ ! הואדי השני (שורק ) אם לא מריחים יפיפה .טיפ ,טפס להר עצמו עד ל"עץ" הבודד תצפית מדהימה על כל האזור ותוספת משמעותית לסיבוב הרגיל של ה8 קמ .עוד טיפ ,גבינות שי זלצר וכל מיני דרכים קטנות שמסתעפות מהשביל הראשי . בקיץ די מדכא האבק והצהוב אבל בחורף ,אירופה ליד הבית …

יוני (המקורי, מפעם) 22 במאי 2014

מקסים.

אנטוני 22 במאי 2014

תודה נחשון. מקסים.
רובי – יש גם עלייה ללא מדרגות אם ממשיכים כמה מאות מטרים אחרי הסטף…מומלץ לאולראיסטים מבקשי אתגרים…
2 החוויות המיוחדות שלי שם – ריצת הכנה למרוץ שטח בלילה שהגעתי לשם ב4 בבוקר ובמקרה פגשתי שם ניידת משטרה שלא הבין מה בדיוק אני עושה שם…
וריצה בגשם שוטף לאחר כמה ימים של גשם שכל ההר הפך למערכת של מפלי מים ותופעת טבע קסומה…

חיים ליבוביץ 22 במאי 2014

כייף גדול לשתות את התיאור המרגש שלך, שגם אם לרבים מאתנו היו חוויות דומות עדיין שלך נקראות כמו שירה

שחר ד. 22 במאי 2014

נפלא אפילו יותר מהרגיל נחשון, תודה.

דודו כהן 22 במאי 2014

יפה כתבת… ורק אצל עירוני כמוני זה אותו מסלול של הפארק, והים והטיילת, קצת פחות רומנטי – אבל עם אותן תחושות.

רותי 22 במאי 2014

אפשר להוציא את נחשון מההר אך לא את ההר מנחשון

חזי 22 במאי 2014

כל אחד וההר שלו :)
תענוג לקרוא!

סער 22 במאי 2014

מה שיפה בהר הספציפי הזה או כל הר אחר הוא שהם יקבלו אותנו תמיד, אם נהייה מהירים או איטיים. הבעיה היא אצלנו איך אנחנו מקבלים את עצמנו כשאנו מתבגרים/נחלשים ואיך אנחנו מתנהגים לגבעות/להרים/לעמקים.
תענוג לקרוא אותך.

רובי 22 במאי 2014

הצטרף להמלצה לגבינות של שי זלצר.
אנטוני, אני מכיר את העליה הנוספת , אבל בעיקר מרכיבת שטח.
עוד בנוגע לרכיבת שטח – יש שביל מדהים בקו גובה נמוך יותר בחלק המערבי-צפוני מערבי של ההר.
השביל מתחיל משביל קטן שקל לפספס, סמוך לכביש שמוביל לואדי מערב , מיד אחרי המתקן לטיהור שפכים.
תחילתו בתוך יער, בשביל לא כבוש (בוץ בחורף).
הוא מוביל עד סמוך לכיכר בכניסה לחניון שעל ההר. אבל לחילופין , במקום לעשות את העליה לכיכר על הכביש ניתן לקחת לפני היציאה לכביש פניה חזקה ימינה על השביל ולהמשיך לטפס על ההר על חצי טבעת בקו גובה גבוה יותר, מדרום, דרך מערב ועד לצלע הצפונית של ההר.
שם ניתן למצוא מטעי זיתים מבודדים. משם גם ניתן להמשיך ולטפס עד להתמזגות עם המסלול ההיקפי שכולנו מכירים.
אגב, יכול להיות מעניין להרים ריצת טיול על התוואי שתיארתי, למי שלא איכפת לו לרוץ קרוב ל 30 קמ שכוללים טיפוס, טיפוס ועוד טיפוס .

חלושעס 23 במאי 2014

טוב. +1

גיל א. 23 במאי 2014

שירה צרופה נחשון.

"וכל העם רואים את הקולות".

ינון 27 במאי 2014

וואו. מדהים.
איך מגיעים אל ההר הזה?

נעם 29 במאי 2014

נחשון,

פשוט מעולה ומקסים.

תודה.

יואל 1 ביוני 2014

נחשון, פוסט מצויין כרגיל. אני צעיר ממך, אך מערכת היחסים שלי עם ההר ארוכה משלך. בשנים, לא בקילומטרים.. ידענו עליות וירידות. יצאתי מירושלים והתרחקנו,ובכל פעם ששבתי אליה, באתי לבקר את ההר, גדלתי, השתניתי, וההר תמיד היה שם בשבילי. יש שיר שנכתב ממש עליו, למרות שהוא התפרסם דווקא בגירסא המאוחרת שלו, על איזה עץ..
ואני ראיתי הר
שניצב לו בעוצמה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

הנה הר, לבדו
מול אש ומים.
הנה הר, לבדו
עד השמיים.
הר לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של הר אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

ושאלה לסיום. כתבת: "הזמנה להר היא הזמנה שלא נהוג לסרב לה, בלי סיבה טובה". יש לי חבר, נקרא לו נ', שלא מכיר את המנהג הזה. מה אני יכול לעשות? הוא מסרב לי פעם אחר פעם.

נחשון שוחט 1 ביוני 2014

היי יואל, תודה על התגובה היפה, והשיר, אחח איזה שיר.
לא הבנתי אם אני אמור להבין את השאלה לסיום… (כלומר מיהו נ').

יואל 1 ביוני 2014

היי נחשון, אחרי ששלחתי פתאום חששתי שתחשוב שזה אתה.. אתה לא אמור להבין מי זה. סתם מישהו שמתחמק ממני מהזמנות לבוא להר, קיוויתי שהפוסט שלך ישכנע אותו, אבל זה לא עזר. אמרתי לו: 'אגיד אותך לנחשון' וגם זה לא שבר אותו. אז לפחות מימשתי את האיום :-)

Comments closed