ירושלמי?

זכרונות אישיים של (לא) ירושלמי.

"שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים

בהתלהבות של מדריכי תירים ומצביעים ונוגעים ומסבירים:

אלה עיני אבי שאת רואה בפני,

אלה הירכים החלקות שירשתי מאמי הרחוקה בימי הבינים,

זה קולי שהגיע מלפני שלושת אלפים שנה, זה צבע עיני,

זה פסיפס נפשי, ואלה שכבות נפשי.

אנחנו מקומות קדושים".

(שורות משירו של יהודה עמיחי, "ירושלים, ירושלים, למה ירושלים", מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח")

***

jerusalem

עבור רוב האנשים, בעיקר אלו שמכירים אותי דרך הריצה והכתיבה (סליחה, היום זה כבר הכתיבה והריצה), אני "ירושלמי".  אפשר להבין.  חמש עשרה וחצי שנים מדי יום כמעט במשרד במרכז העיר, ברחוב הלל.  שתים-עשרה שנים בקבוצות ריצה ירושלמיות.  מעל אתר הבית שלי, ממש כמו על גופיית הריצה, מתנוססות המלים "מועדון ארוחת הבוקר ירושלים" (בשתי שפות, שלא יהיה ספק).  מרתון ירושלים יזוהה לפני כל האחרים כ"מרתון הבית" שלי.  והספונסר הבלתי-רשמי שלנו (או לפחות "יקיר המועדון") הוא פלאפל מולה, בשוק.  אין מקום אחר.

אבל זו פרספציה שגויה.  מקום העבודה, ההשתייכות הקבוצתית, המיקום הגיאוגרפי של רוב האימונים – כל אלו לא יהפכו אדם לירושלמי.  ירושלמי זה איך שגדלת.  מה שנצרב בך, נחרט באישיות ובהעדפות באופן הכי אותנטי.  מה שיעורר בך התניה נוסטלגית רפלקסיבית, יעיף אותך ברגע אחד, בתמונה אחת, או בתו אחד, או בריח מסוים – עשרות שנים לאחור אל הזכרונות והחלומות של הילדות, עם רצון חזק לחזור.  ואני?  מעמיס שלושה ילדים על המאזדה בשישי אחר הצהריים, שם בסטריאו "אופטיקאי מדופלם" ונוסע לים.  כמו תמיד, כמו אז.

אז אני לא ירושלמי ומעולם לא הייתי ירושלמי.  אבל אדם לא צריך להיות ירושלמי כדי שתהיינה לו תמונות ירושלמיות.  כמו קולונל אאורלאנו בואנדיה הזוכר את היום שבו אביו לקח אותו לראות קרח, גם הוא יחזור על כך כעבור שנים עם ילדיו.

בילדות. שבתות (תמיד) אצל בבא סידה וננה. והבית המלא באורחים ובמאכלים, קטן אך לעולם לא צר מלהכיל. אנחנו יורדים עם כל הילדים למטה, ממהרים במדרגות אל "הבמה" שמעל למרכז המסחרי של רמת אשכול, ממציאים משחקים שלא נגמרים;  הטיולים לגבעת התחמושת עם דודה לילי, ז"ל, ולזכור איך שהיא ידעה להצחיק אותנו, ולצחוק בעצמה;  הכביש המכושף;  הבית הישן ברחוב ברניקי שבו סבא היה מקבל קהל (ועד היום אני מתבונן בו כשאוסף את יוסי לריצה ומנסה בכל כוחי לאסוף זכרונות שבינתיים אבדו עם הזמן שחלף.  יש בין השכנים מי שזוכרים ומהנהנים – "כן בטח, הרב אבו דאוד");  ארוחת בוקר מאוחרת ספונטנית של אמא ובנה המתבגר ב"קפה אלנו" לשיחה אקראית על החיים;  הפעם הראשונה שאבא (שהוא ירושלמי אמיתי) לקח אותי ל"טעמי" והצביע על הבניין שבו אני היום עובד וסיפר ש"פעם היה פה קלנוע" ועוד על הרפתקאות ילדותו; גן השעשועים הגדול של הגבעה הצרפתית עם סירת העץ הגדולה המוזרה;  ביקורים במרפאה של שמעון, הדוד שלי, ואיך הוא לקח אותי בפעם הראשונה לכדורגל, בימק"א;  ההתפעלות הראשונית מהליכה בסמטאות שסביב נחלת שבעה.

כנער. היו כמה שנים שבהן הייתי אמריקאי.  ובקיץ ההוא הגעתי לירושלים עם קבוצה של אמריקאים.  חוויה שצריך לעבור כדי לראות מזווית אחרת את הארץ שלך, ממה מתלהבים ומשתאים אורחים לרגע (גם ממה הם נגעלים).  ובסוף זה מתנקז לקבוצה של בנים ובנות שגילו בעצמם התרגשות ונאיביות מפתיעות, לא צפויות.  על הדשא של טיילת ארמון הנציב, משקיפים אל החומות ואל עיר דוד.  עומדים שם מחובקים על הדשא.  חלקם בוכים.  רוצים כל כך להיאחז ברגע, לפני שהאוטובוס ייקח אותם לשדה התעופה.  מבטיחים לעצמם שיחזרו. בטוחים שכך יהיה.  עברו 24 שנים.  רובם מעולם לא חזרו, ולא יחזרו.  אך את שעת בין הערביים ההיא הם תמיד יזכרו.

עד היום אני אוהב לחזור לשם, בריצות, בקיץ, להתבונן מן הצד על קבוצות חדשות.  כאילו מתבונן על עצמי, על הילד שהיה שם אז.

חייל.  המסע מתארך.  הרגליים כואבות, העיניים נעצמות.  האלונקה מכאיבה ולוחצת.  זה קשה מעבר למה שאי פעם שיערתי. בגוף עוד פחות מאשר בנפש.  אבל הנה השמש עולה. והזמן לא יעצור.  ונגיע אל גבעת התחמושת.  וכל המשפחה הירושלמית תחכה שם, שוב.  וכולם גאים בחייל שיקבל בפרצוף מיוסר את הכומתה, והוא לא מרגיש שום שיא או הישג או שמחה, וכל מה שהוא רוצה זה לישון, המון, ואז לרדת במדרגות, ולחזור לשחק ב"במה". והוא כבר לא יכול.  הוא כבר לא יוכל.  ובבוקר הזה עם הרגליים הכואבות הוא מפנים זאת לראשונה, סופית.  ונשבר לו הלב.

אבא.  ודורון התרגש כל כך להגיע אל העיר העתיקה.  ביקש לראות את הכותל.  ואת כיפת הזהב.  ועכשיו הוא מדקלם את שמות השערים שסיפרו לו עליהם בכיתה.  צמא לדעת, מבקש לשמוע ולבלוע את המראות.  ואנחנו יורדים במדרגות הרחבות של הסמטה, ואני מחזיק ביד הקטנה שלו. ואני מביט בו ובהתרגשות שלו שרחוקה כל כך מכל פוזה או זיוף ורוצה להידבק ומנסה להיזכר בזה.  ומתמלא פתאום בכל הרבה תקוה.

זה פסיפס נפשי, אלה שכבות נפשי.  אחרי הכל.

הערב בשעה 18:00, כמדי שנה, נפגש בבית משפחת שביד לריצת "אלפי דורות", ירושלים של קובי"ש.  נשיל מעלינו את הציניות לשעה קלה, ונרוץ.

טוב, אולי בכל זאת קצת ירושלמי.  קצת.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הנסיקה
המרכיבים הדרושים להצלחת מנג'ר

33 Comments

חלושעס 28 במאי 2014

מכיוון שכמו גוי כבר קראתי – אתן את חווית הלקמוס הירושלמית המאוד אישית וצרה שלי:
ירושלמי זה לתת לעיר הזו לעצבן אותך. לאפשר לה – כמו אישה בוגדנית – להוציא ממך אמוציות.

לחיי העיר והכיבוש הלא נגמר.

מאשקה 28 במאי 2014

טור מקסים, מלא אהבה

גיל שלי 28 במאי 2014

בשבילי ירושלים זה כמו נסיעה לחו"ל, ואני כותב את זה במובן חיובי. אני מאוהב במלון אלגרה בעין כרם, ותמיד מרגיש שם כמו תייר

אריאל גרייזס 28 במאי 2014

אהבתי מאוד. מה שכן, יש לי בעיה עקרונית עם היום הזה, כי הוא לא "יום ירושלים" כמו שאוהבים לקרוא לו, אלא "יום שחרור ירושלים", על כל הקונוטציות החיוביות והשליליות שעולות מזה. לא בא לי בטוב מה שקורה בירושלים מאז אותו "שחרור"

zen 28 במאי 2014

מה בדיוק לא בא בטוב? לראשונה מזה דורות העיר פתוחה כולה למבקרים ולמאמינים מכל הדתות, אין פוגרומים ויריות של איזה חייל ירדני "משוגע", ובסה"כ העיר משגשגת יופי.
השחרור שאתה שם במרכאות כמו אחרון האובאמות, הוא שחרור אמיתי(הסיבות מובאות לעיל, אפשר לדון בזה אם יתחשק לך.)

נ.ב – אפילו איכות הדיור עלתה פלאים! תראה איזה מגדלים יפים בנו שם. כל כך יפים שהם קיבלו את הכינוי של ארץ הקודש.

אנונימוס 28 במאי 2014

בתקופת הבריטים והתורכים לפניהם היא לא הייתה פתוחה למבקרים ומאמינים מכל הדתות?

אביאל 28 במאי 2014

תקרא את מסע תענוגות בארץ הקודש של מארק טוויין ותגיד לי אם היית רוצה לבוא לטייל כאן.

אריאל גרייזס 28 במאי 2014

התחמקת לגמרי מהשאלה

אביאל 29 במאי 2014

אריאל – לצערי רבים בארצנו (בעיקר מהצד השמאלי של המפה) לוקים בתסמין העודף ביקורתיות, חשיבה ביקורתית היא כמובן אחד מהדברים החשובים ביותר שהאדם המודרני צריך לסגל לעצמו, אבל חשוב מאוד להבחין שזהו אמצעי ולא מטרה, לצערי מהחשיפה אל האקדמיה (בעיקר במדעי החברה והרוח) בארצנו וכך גם השמאל הפכו את המצב והביקורתיות הפכה למטרה (ולא משנה מה הנושא). אני חושב שהתפיסה הזאת צריכה להבין שהיא כבר פעם אחת פשטה את הרגל, שהשמאל התעסק במרקסיזם והפך כל ויכוח בין בני דודים לתיאוריות על מבני על ועל זה שהמציאות יוצרת את התודעה.

אז אפשר פשוט לקרוא את הדברים שירושלמי כתב כאן ולהבליג, בטח אחרי דברים מרגשים של הכותב.

אבל אם אתה רוצה לפתוח את העניין, אז בראש ובראשונה הפלסטינים כמו שגודלה אמרה אף פעם לא פיספסו הזדמנות לפספס הזדמנות, גם ובעיקר בכל מה שקשור לירושלים, אפילו בימי הבריטים (בזמן העותמנאים לא היה דבר כזה פלסטינים). נמשיך בכך, שתתפלא אבל ערביי מזרח ירושלים חיים ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מהאחיהם בשטחים הפלסטינים (כמובן שיש עוד המון מקום לשיפור). בתור אחד שאבא שלו מעסיק בערך 30 פועלים ממזרח ירושלים אני יכול לספר לך, שהסיוט הגדול של חייהם הוא לעבור למדינה פלסטינית עצמאית תחת הפת״ח ובטח תחת החמאס.

ולגבי הפתיחות למבקרים, אני לא יכול להגיע לרוב האזורים בירושלים שבהם גרים ערביי מזרח העיר, לעומת זאת להם אין שום בעיה להגיע לכל מקום בירושלים, אז איפה הפתיחות ?

אסף THE KOP 28 במאי 2014

לאנונימוס –

תקופת הטורקים מתחלקת לשניים. מתחילת הכיבוש הטורקי ועד 1840 יהודים ונוצרים שילמו מס גולגולת, לסמל את מעמדם הנחות ונאסר עליהם לבנות או לשפץ את בתי הכנסת והכנסיות שלהם. מ-1840, לאחר תקופה של מרידות, הוקל קצת המצב, בירושלים הוקמה מועצה בעלת רוב מוסלמי מובהק, אולם עדיין הפחה, באמצעות טרור והפחדה הכתיב את החלטותיה.

במהלך המנדט הבריטי, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה התרחש טבח תר"פ, שהמון מוסלמי רצח ופצע יהודים. הבריטים כמובן האשימו את היהודים. 8 שנים לאחר מכן, פרצו מאורעות תרפ"ט שאספסוף מוסלמי בהשראת הנאצי לעתיד, חאג' אמין אל חוסייני, נשמתו תישרף בגיהנום, שוב טבח ביהודי העיר. בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול והחיים בירושלים הפכו לסיוט מתמשך.

תקשיב ל-zen. הוא צודק.

אריאל גרייזס 28 במאי 2014

השחרור במרכאות דווקא נוגע גם אליך, תרצה או לא, כי הריבונות בהר הבית, תזכיר לי של מי היא?

zen 28 במאי 2014

חברים אין פה שום תיבת פנדורה, הכל גלוי וידוע למי שמעוניין לגלות ולדעת.
הריבונות בהר הבית היא דה פאקטו של הוקף המוסלמי, שדרך אגב( זה לא העניין אבל זה עניין חשוב לדעתי) קורע לגזרים באמתלה של שיפוצים, אוצרות ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, שהיו יכולים לתת גושפנקא נוספת, לא שאני צריך כזאת, לנוכחות וריבונות של יהודים בהר הבית עוד לפני שמריה הקדושה נאנסה על ידי חייל רומי, והרבה לפני שמוחמד החליט שאין אלוהים מלבד אללה, והוא נביאו היחיד.
וזה בלי להזכיר את הערך המדעי – מחקרי שלהם.

עם זאת, ירושלים היום היא עיר משוחררת, למרות הבלוף הגדול של הר הבית, במובן שהיא הייתה תחת כיבוש מוסלמי, ושוחררה. בזמן הכיבוש המוסלמי, או הבריטי או וואטאבר, הייתה לך בעיה אם היית יהודי בירושלים. תשאל את חאג' אמין אל חוסייני, הנבלה, שעד היום אנחנו אוכלים את פירות הביאושים שלו.

אנונימוס – אענה בקצרה: לא.

אנונימוס

משה אהרון 29 במאי 2014

יש כאן דיון ממש מעניין, אבל הפריעה לי אמירתך לגבי מריה. אני מציע לא לזלזל באמונות שונות מהיהדות. באותה מידה גם אברהם אולי אכל איזו פטריה כששמע קול שאומר לו לשחוט את הבן שלו. חבל, עדיף להיצמד לגופו של נושא

ירושלמי 28 במאי 2014

בשביל מה היית צריך לפתוח את התיבת פנדורה הזאת?

אריאל גרייזס 28 במאי 2014

כי הכי קל להתעלם מהמהות של היום הזה, לשיר שבחים לירושלים הקסומה ולשכוח את הגדר שחוצה אותה, את העובדה שהיא סלע מחלוקת עצום בכל הסכסוך הזה ושהשחרור שלה הוא לא אמיתי

ירושלמי 28 במאי 2014

אבל יש לך 364 ימים בשנה להתלונן ולכעוס.
ויום אחד בשנה כדי לשמוח ממה שכן הצלחת להשיג.
לא חבל?

תאמין לי שגם אני הייתי רוצה לשנות לא מעט דברים.
אבל תראה למשל את החברה עם הסרוגות שלמרות הכל כן חוגגים את היום הזה, למה הם כן יכולים להתסכל על החיובי ולהגיד תודה על מה שיש (והם רחוקים מהמטרה שלהם הרבה יותר מאיתנו) ואנחנו לא?

משה אהרון 29 במאי 2014

אני ממש מציע לך לקרוא את הדברים של הרב בני לאו על אותו מצעד. מנתח ממש יפה את התחושות שעומדות מאחורי המצעד כפי שהוא מתקיים כיום.
http://ramban.org.il/%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93-%D7%93%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%AA-%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%90%D7%95-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%9C/

the bird 28 במאי 2014

זה שחרור אמיתי באבובוע
רק מי שרוצה להסתכל דרך המשקפיים (הנראטיב) של האוייב
חושב ככה

שייקה 29 במאי 2014

אני מסיים בדיוק לקרוא טת הספר "ירושליים הביוגרפיה" של סיימון סבאג מונטיפיורי, היסטוריון אנגלי, וקשור איכשהו לשושלת מונטיפיורי. ספר מומלץ ביותר אם כי לפעמים מייגע.
מה ש"zen" כתב הוא נכון. מעולם לא היה חופש דת ופלורליזם גדול יותר בירושלים לבני שלושת הדתות ממה שמתרחש בה כיום.

ברוב תקופת שלטון העות'מנים נאסר על צלצול פעמונים בכנסיות בעיר והוטלו מיסים על בני הדתות שאינם מוסלמים. נאסר על יהודים לשפץ בתי כנסת וחלו הגבלות על תפילות של יהודים.

בתקופת המנדט נאסר על יהודים לתקוע בשופר ברחבת הכותל, איסור שנאכף עד שנת 1944.

אפשר להתווכח בלי הפסקה על "שחרור" או "כיבוש" ועל היבטים פוליטיים ומדיניים כאלו ואחרים אבל לא נראה לי שניתן לחלוק על הקביעה שכיום ירושלים מאפשרת את חופש הדת הגדול ביותר שהיה בה בכל שנות ההיסטוריה שלה.

the bird 30 במאי 2014

זה ספר משיחי ציוני אל תאמין למילה שלו
סתם נצר להמשך הכובשים הציונים שמעוותים את ההיסטורייה (:

אביאל 28 במאי 2014

כתוב מצוין !

אורית 28 במאי 2014

כתוב כמו תמיד מדהים. והפעם עם נופך אישי. זכרונות ילדות. לנו הנכדים הבוגרים יותר הבית בקטמון ברחוב ברניקי.מזרונים של כל הילדים על הריצפה. ואחכ רמת אשכול.
ילדות נשכחת. נחשון יקירי. כמו תמיד הטבת לתאר. להעביר את תחושות משותפות לשבט שוחט. נשיקות.

ariG 28 במאי 2014

נחשון תודה רבה. זה לא סוד לגביי שאתה preaching to the choir כאשר זה מגיע לירושלים, אבל קיבלתי מספיק בראש אחרי מרתון ירושלים אז אתאפק.
מה שכן – מצחיק שבזמנו התלבטת אם להביא את דורון באותה השבת של חלושעס בעיה"ק … "בטח ישתעמם…" (מענין אם גם אבא שלי התלבט לפני שלקח אותי למשחק נבחרת ישראל-אוסטרליה כילד – אבן דרך בילדות (למרות שאיני מהמשחק יותר מדי, מלבד הגאווה של לנופף בדגל ישראל באמצע Olympic Park (והאצבע המשולשת של אוחנה לקהל (-:)

היסטוריון של ספורט 28 במאי 2014

נחשון שמחתי מאד לדעת…לצערי איני גר כבר בירושלים אך לא רחוק ממנה…כל שבוע אני לפחות פעם אחת בירושלים בממוצע פעמיים.
לא יכול בלעדיה אני דור שמיני בירושלים ומלא געגועים ו…אם זה לאא מספיק נולדתי ביום חגה של ירושלים ….כשהיא חגגה את שנתה השמינית.

אלכס דוקורסקי 29 במאי 2014

נחשון, תענוג לקרוא. גורם לרצות ולרוץ בירושלים. נראית בהחלט כחוויה מאוד מיוחדת.

כסיפוביץ 29 במאי 2014

לסגוד לערמת בטון ואבנים.
נהדר

אסף The Kop 29 במאי 2014

כי לסגוד לקבוצות כדורגל זה עדיף.

shohat 29 במאי 2014

שמע, אם זה מה שהבנת מהפוסט אז כנראה שאני כותב גרוע במיוחד.

בני תבורי 29 במאי 2014

נפלא! גרתי שנתיים בירושלים (79' – 81') במושבה הגרמנית. היה ברור לי שירושלים תישאר ביתי לתמיד… עד שהכרתי את אשתי והלכתי לקיבוץ. ירושלים של היום שונה מאוד מזו שהכרתי אבל החיבה שלי לעיר לא כהתה. אני נרגש מכל ביקור, במיוחד בחורף. קצת לא מחבב את המראה החדשני-פוגעני של הכניסה לעיר אבל ההתרגשות קיימת.

אסף The Kop 29 במאי 2014

מסכים.
למרות שאחרי כמה שעות בעיר אני בעיקר מתגעגע לגוש-דאנס.

martzianno 29 במאי 2014

תודה על הפוסט.
גרתי ארבע שנים בירושלים במהלך לימודיי.
ירושלים היא עיר נפלאה, כל עוד בסוף היום אתה חוזר הביתה (לתל אביב).

אבי ח 29 במאי 2014

יקירי..
אני מאנשי ההומור הנמוך,שהכי אוהב בירושלים,את הכביש לתל אביב…
אבל דרכך,יותר נעים לחבב אותה..וסיימתי לא מזמןאת " מלכת היופי של ירושלים" שניכם נותנים ראיה אחרת,מלאת ריחות ומראות..
אבל עדיין מעדיף את הלחות שלנו..
אין ספק שאתה מלך היופי של ירושלים…

דורפן 6 ביוני 2014

אין מקום עם פער יותר מטורף מהמציאות האמיתית לתקשורתית. בירושלים של הפוליטקאים יש יחידות בניה באמיתית יש בתים.

Comments closed