השיעור של דייוויד בלאט

מה, דווקא היום לכתוב על דייוויד בלאט? כשכולם כותבים? עכשיו להתעורר? והתשובה: כן, זה הזמן (אולי הקל) אך גם הנכון. כי בעקבות ה – vine שהפך ויראלי שבו נראה ונשמע דייוויד אומר ללברון:  "You deserve it", אני חושב שגם דייוויד ראוי לכך, לאמירה השמחה והברורה:  "מגיע לך!". יותר מדי אני קורא, בהקשר של דייוויד בלאט על מזל (נו, מי בכלל יוכל להתווכח שיש לו גם מזל), על יחסי ציבור ויחסי אנוש.  הכל טוב ויפה, אך יש בהישג האישי האדיר של בלאט, לדעתי, שיעור משמעותי הרבה יותר.

מאז הטריידים שהביאו לקליבלנד את שאמפרט, ג'יי אר סמית' ומוזגוב, הקאבס ניצחו 46 משחקים והפסידו 11 (שניים מהם מתוך אדישות ואולי אפילו כוונה, לבוסטון בשבוע האחרון של העונה הרגילה). 12-2 בפלייאוף.  שתי הסדרות ללא קווין לאב ולפרקים ללא קיירי אירבינג וג'יי אר סמית'.  הקרדיט לשחקן הדומיננטי ביותר בכדורסל, אך גם הוא לא יכול היה להגיע לכך ללא קבוצה שתפקדה ברמה גבוהה ומפתיעה (לנוכח הפציעות) ביחס למצופה.

חשוב לי להגיד, קודם כל, שאינני פרשן כדורסל. אני מאוד אוהב כדורסל, אבל אני לא מומחה לתחום ואני לא מתיימר לניתוחי עומק.  רבים מהקוראים בעלי הבנה מקצועית טובה משלי.בעיקר אני צופה ונהנה וזו הפרספקטיבה שמתוכה אני כותב לפעמים פוסטים על ענפים שמעבר לאתלטיקה. במיוחד אני אוהב את הדמויות ואת סיפורי ההתגברות על האתגר.  מעניינות אותי האסוציאציות הרחבות יותר.

דבר נוסף שחשוב לי להגיד הוא שאני לא אובייקטיבי. אין סיכוי שהייתי מתעניין כל כך בקבוצת הקליבלנד קאבלירס, או שהייתי בעדם, אם לא דייוויד בלאט.  אצל גרייזס זהו חטא :).  אני, בפה מלא, מודה בכך. כך פתאום, אחרי שנים, מצאתי את עצמי "בעד לברון" (וגם כעת באופן מסויג). אני אמנם חושב שהסיפור הגדול היה על לברון, נשאר על לברון ותמיד יהיה על לברון, כשבלאט הוא "שחקן משנה" במחזה הזה. אבל אין שום פסול בהזדהות עם דמות משנה, ובמיוחד כשהסיפור שלה  יחיד ומיוחד.  לפעמים הקונפליקט של דמות המשנה הוא העוצמתי יותר. ודווקא בו חבוי המסר.

blatt

(Photo courtesy of Erik Drost)

"השיעור של בלאט" יובא כאן בעשרה סעיפים תמציתיים, כהתרשמות אישית וסובייקטיבית, לא מחייבת. אלו המסרים, וזו ההשראה שאני לוקח.

***

1. Resilience – אין תרגום מדויק למילה Resilience.  גמישות, או עמידות, או גמישות שמאפשרת עמידות (ושרידות). התכונה הבולטת יותר מכל אצל בלאט היא תכונה שלעתים הוא סופג בגינה ביקורת, לדעתי שלא בצדק.  בעיניי היא מאוד מרשימה.  ה – Resilience היא תכונה מגדירה של מצליחנים לאורך זמן.  יכול להיות לה ביטוי פיסי ויכול להיות לה ביטוי מנטאלי ואף רגשי. היא היכולת להתאים את עצמך לדרישות.  כי ניתן אולי לתאר, בקצוות, שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הם אנשי "המגיע לי".  הסוג השני הם אנשי ה"אני אוכיח שאני ראוי". וההבדל כל כך מהותי. אדם מגיע לסביבה חדשה, עם תביעות חדשות, קריטריונים חדשים, מערכת שונה לגמרי של לחצים ושל אילוצים.  ככל שהוא הצליח בעבר, כבר נגע בפסגות דמיוניות, אם הוא יצפה שהסביבה החדשה תתאים את עצמה אליו – הוא ייכשל.  אם הוא יגלה נכונות ללמוד, לבצע התאמות, כולל באופי שלו עצמו (כמה זה קשה בגיל 55 ובמעמדו), להבין עד הסוף את המפתחות – או אז הוא יצליח, ואז באמת מגיע לו. הנרטיב של הספורטאי שנדרש בשלב מתקדם בקריירה "להמציא את עצמו מחדש" תמיד מצוין לחיוב.  אין שום סיבה שזה יהיה אחרת עבור מאמנים. ואולי להיפך.  וכדאי לזכור שמאמנים בעלי שיעור קומה לא פחות משל דייוויד, שלא ידעו להתאים את עצמם, נכשלו לחלוטין. דייוויד בלאט יוביל ברביעי ליוני את הקליבלנד קאבלירס בסדרת הגמר של האן.בי.איי.  (איזה הישג. איזה כיף לקרוא את זה, לכתוב את זה)

 

2. עקרון הנכס החיוני – הנכס החיוני הוא בין השאר עקרון בחשיבה צבאית. התחברתי אליו מן הפעם הראשונה שנדרשתי ללמוד אותו.  הוא ממלא תפקיד חשוב בהתנהלות המקצועית שלי, בתחומי.  הוא העקרון הראשון שאני מנסה ללמד. והוא רלוונטי בתחומים רבים. העקרון מדגיש שהתנאי לעמידה במשימה הוא הגדרה נכונה של הנכסים החיוניים, ראשית, ומציאת הדרך למקסם את המיצוי שלהם (ולמנוע בכל תנאי אפשרות שאתה מפסיד אותם) מצד שני. דייוויד בלאט לא צריך היה לחשוב מהו הנכס החיוני שלו.  הוא הצליח, למרות כל החיכוכים, הספקות והכשלים, למצות את הנכס הזה גם כשהנכסים החשובים סביבו התדלדלו.  איך, למה, באיזה מחיר, ההסתייגות לגבי כדורסל הבידודים של הרבע הרביעי – על כל אלו אפשר להתדיין ב – 3,000 פוסטים נוספים.  אבל השורה התחתונה היא דייוויד בלאט שאומר ללברון ג'יימס:  "מגיע לך". וזה היה הסעיף הראשון בהגדרת התפקיד שלו. נשארו עוד 4 נצחונות כדי לעמוד באופן שלם במשימה.

3. בנה סביבו תכנית פשוטה – כלומר, סביב הנכס החיוני. כשהנכס החיוני ברור כל כך, חרף הביקורת, נדמה שיש דווקא יתרון בכך שהתכנית פשוטה.  דייוויד בלאט הוצג לחובבי הספורט האמריקאים בעקבות החתמתו כסוג של גאון התקפה. סיפורי אגדות של הפרינסטון אופנס הופצו לכל עבר (למרות שמלכתחילה הוא הסתייג). ואנחנו התבלבלנו, כי הכרנו בכלל דייוויד בלאט אחר. מה לפרינסטון ולטייריס רייס, נכון?  היום אני לא חושב שמישהו עוד מדבר על הפרינסטון אופנס. גם לא השוואות חסרות תוחלת לפופוביץ'. גם אין סיבה לנסות להיות מי שאתה לא. זה יכול להיות גם הרבה יותר פשוט.

המפתח בנוי סביב הנכס החיוני  – לברון, קיירי כשהוא בריא, בידוד, פיק אנד רול, וחדירות.  סביבם שחקני משנה, ספייסינג, עם תפקיד מאוד ברור ולא מתחכם.  אפילו סטטי יחסית.  בעקבות החדירה תבוא התגובה של ההגנה.  אם היא לא תתכווץ כדי למנוע את החדירה, לברון וקיירי ביתרון יחסי מובהק, ואחוזי ההצלחה גבוהים.  אם ההגנה תתכווץ ותבוא עזרה – הקלעים צריכים להיות במקום שמיועד להם (בלי התחכמויות) ומוכנים.  ועוד דבר: תמיד אחד או שניים עפים לריבאונד התקפה.

פרשנים אמיתיים מסבירים מדוע השיטה הזו מנצלת את חוקי האן.בי.איי (פרשנות מתירנית ל"צעדים" וחוק 3 שניות בהגנה).  אני לא מומחה, כבר אמרתי.  אבל אני אומר שהשמירה על תכנית פשוטה שבנויה סביב מיקסום היתרונות של הנכס החיוני (ביכולת 1 על 1 וביכולת התאמה לתגובה של ההגנה) לפעמים אפקטיבית הרבה יותר מן האסתטיקה של המורכבות.  כך הוכרעה הסדרה נגד אטלנטה.  נגד גולדן סטייט משחק חדש.  נראה.

 

4. אל תתקבע לטרנד, נצל את ארגז הכלים שיש לך – זהו ההמשך לסעיף הקודם.  האליפות המרשימה כל כך של הספרס סימנה שיאה של תפנית, יצרה מגמה, וגם צפייה.  על המגמה הזו רכבו ההוקס לכדורסל יפהפה ול- 60 נצחנות במהלך העונה, למקום הראשון במזרח.  ומייק בודונהולצר זכה בתואר מאמן העונה (כשהתחרות שלו מצד סטיב קר, לא מצד בלאט, ונכון שכך). דייוויד לא ראה את עצמו מחוייב למגמה.  למה?  פשוט כי זהו לא המיקסום של הנכס החיוני (לדעתי).

5. אתר נקודות תורפה – זהו העקרון המשלים, הנגדי, לעקרון הנכס החיוני. גם ליריב שלך ישנם נכסים חיוניים. אך יש לו גם תורפות.  האתגר הוא לאתר אותם, ואז לנצל את התורפות. אתה לא צריך לנצח את היריב בכל החזיתות, אלא לאתר 2-3 תורפות קריטיות וכך לנטרל את היתרון היחסי.  זה מה שבלאט עשה בהצלחה גדולה לאטלנטה, כדי השבתת שיטת המשחק כולה. הוא סימן את קורבר כנכס שניתן להפוך לתורפה.  הוא סימן את הריבאונד (וריבאונד ההתקפה שחיסל את משחק הטרנזישן של אטלנטה).  הוא הימר שג'ף טיג לא ינצח אותו ואפשר לו חופש יחסי לנסות. וטיג כמעט נשך רק פעם אחת, במשחק השלישי. כששיטת המשחק של ההוקס נוטרלה, הם איבדו את הבטחון, הם נותרו ללא נכס חיוני (וסופרסטאר שייקח על עצמו את האחריות), נראה היה שהם אבדו את החשק לשחק.

6. התווה עקרונות בסיס המאפשרים לבצע התאמות סביבם – עקרונות הבסיס צריכים להיות פשוטים, שגרתיים, בלתי-מותנים, מתוך אמונה שכל זמן שהם יתקיימו, השאר יסתדר גם אם יידרשו אילתורים.  על עקרונות הבסיס האלו – בראש וראשונה במשחק ההגנה, וגם בפשטות של משחק ההתקפה  – דייוויד שמר בעקביות לאורך חודשים.  ואז ברגע האמת הגיעה התופעה הזו, כל כך לא מובנת מאליה, של עקביות בהגנה, בריבאונד, בשיטת המשחק הבסיסית, כששחקני המשנה מככבים "במשמרות".  כשעקרונות הבסיס ברורים, כך גם האמונה של השחקנים בהסתמכות עליהם.

7. אל תפחד להאמין במי שהעולם הפסיק להאמין בהם – כמה לעגו לדייוויד על דקות המשחק של דלבדובה.  כמה הרימו גבה לגבי ההרגלים ושיקול-הדעת של ג'יי אר סמית'.  כשדייויד הגיע לקליבלנד הוא אמר שהתפקיד שלו הוא לעזור לדיון ווייטרס להפוך לשחקן טוב יותר.  וכמובן שזה לא קרה, אבל זה ממחיש את הגישה. אם אתה מזהה את הניצוץ, אל תפחד להאמין במי שהעולם הפסיק להאמין בהם.  אם תאפשר להם לגדול, בבטחון, מהם ודווקא מהם תקבל את הדיבידנד המתוק ביותר.  אז לא תמיד זה עובד, אבל כשזה עובד זה סיפוק עצום עבור המאמן.

8. תזמון – כרונולוגיה והקשר.  איכשהו בקבוצות של דייוויד זה תמיד קורה. ה – timing כשלעצמו, ההתגבשות ורמת השיא בעיתוי החשוב ביותר – הם נכס חיוני.

9. המשך קדימה ושדר בטחון – כי ככה מסתכלים על מנהיג (כן, אני משתמש במילה הזו ודוחה את הבלעדיות שתובע לעצמו לברון עליה).  אם הוא מהסס, סדר התנועה מאחוריו מקרטע ומתפזר.  אם הוא משדר שהוא יודע לאן הוא הולך ושהוא מתכוון להגיע – איכשהו, עם כל התקלות והספקות, זה מסתדר.

10. האגו הוא יועץ רע.  אם תשכיל להוריד את הראש כשצריך, כמה נהדר יהיה להרים אותו.  חבוש בכובע מצחיה.

מגיע לך!

.

 

 

 

סיכום ביניים
פותחים את עונת המלפפונים

34 Comments

דודי קופל 27 במאי 2015

נהדר!

ד"ר רזי הופמן 27 במאי 2015

אאאאה רגע, לפני שיברח לי.

אני רוצה להתייחס לשני ההפסדים של קליבלנד מול בוסטון בסוף ולהפסדים מול מיאמי במהלך העונה.
כל הסיפור הזה חשוד מאד בעיני. לדעתי האישית (אין לי הוכחות אבל זו היתה ההרגשה שלי במשחקים בהם צפיתי) ההפסדים מול מיאמי היו אולי בתכנון של לברון. במשחקים האלה הוא לא התאמץ במיוחד. הוא נזכר להתאמץ רק כשהם הגיעו לגרבג' טיים. דיי ברור שלברון כן רצה את החברים שלו ממיאמי בפליאוף. לשני ההפסדים בסוף כשהתוצאה היתה ברורה היה גורם מרכזי אחד והוא בלאט. פה הוא פשוט הכניס את בוסטון בכח לפליאוף על חשבון מיאמי ואינדי ועשה את זה בטח על אפו וחמתו של לברון. טוב שיש לידך אחד כמו לו (בהנחה שהוא לא חותר תחת בלאט) על מנת שישכנע את הקבוצה שצריך לתת מנוחה ל 3 הגדולים לפני הפליאוף.
חברה, אם מישהו מגיב שיעשה את זה בצורה יפה ותרבותית גם עם מתחשק לו להיכנס בי אחרי הקטע הנ"ל!
ועכשיו אחזור לקרוא את הפוסט

היסטוריון של ספורט 27 במאי 2015

מעניין מאד 2 ציפורים ביחד.
1.לזרוק את מיאמי מהפליאוף.
2. לנקום בבוסטון במדי קליבלנד .
…לדעתי לפחות סעיף 1 לא נכון …אך סעיף 2 נכון גם נכון …לא רק בגלל הנקמה של לברון אלא יותר או לפחות לא פחות מכיוון שבוסטון היא היא הייתה היריבה הנוחה ביותר על הנייר (ובפועל….הנקמה הגיעה בפציעת לאב ….אבל ייתכן שזה דווקא עזר לקליבלנד ).

ד"ר רזי הופמן 27 במאי 2015

באמת ניתוח נהדר.

רן 27 במאי 2015

פשוט נפלא. ובעיקר לא צריך להיות מומחה כדי להתפעם ולהתפייט.

סימנטוב 27 במאי 2015

ניתוח נפלא (לחיים…)

אריאל גרייזס 27 במאי 2015

אתה חוטא, אבל אתה עושה את זה בכזה חן שאי אפשר לכעוס עליך. לא נורא, תמיד אפשר לחזור בתשובה :-)

נחשון שוחט 27 במאי 2015

לייק

אורליוס 27 במאי 2015

נותר רק להצטער שאתה לא כותב יותר על כל הספורט הזה שמעניין את ההמונים :)
מה שכן יאמר לזכותך, אני קורא על מרתונים הרבה יותר מהצפוי…

אלכס דוקורסקי 27 במאי 2015

מעולה! כיף לקרוא על ההישגים של בלאט ויש עוד למה לצפות.

צביקה 27 במאי 2015

נחשון ידידי
כרגיל תענוג צרוף.
לא תאמין אבל העברתי את הפוסט לבן שלישמן הסתם אתה מכיר אותו… שנמצא כרגע בקורס מט"קים עמ שישתף את החניכים וזאת לאור אותן העובדה שבעיני לפוסט יכולה להיות תרומה לעיצוב החשיבה האסטרטגיה והמנהיגותית של מפקדים צעירים לעתיד

נחשון שוחט 27 במאי 2015

צביקה יקירי, אני מקוה ששלחת גם דרישת שלום חמה. מחכים לפגוש את כולכם בשבוע הבא. תודה!

תודה רבה לכל המגיבים (מעל ומתחת לתודה הזו). קצת היססתי לגבי הפוסט הזה ואני שמח מאוד שיש מי שהתחברו לניתוח הזה.

זינק 27 במאי 2015

נחשון, פשוט נהדר!

רק על עשרת הסעיפים בלבד, אני רואה איך מוקמת חברה לייעוץ ארגוני :-)

גיל שלי 27 במאי 2015

,תודה נחשון, ניתוח מאלף

נתן 27 במאי 2015

כרגיל, מאד נהניתי. יחד איתך, מפרגן לבלאט וחושב שעשה עבודה נהדרת עם הצוות שהיה לו, למרות הפציעות, תוך שימוש אופטימלי בספסל.

שלומי 8 27 במאי 2015

אחלה פוסט, אדיר!

חזי 27 במאי 2015

יופי של פוסט. ניתוח מזווית אחרת. כיף לקרוא!

משיח 27 במאי 2015

מעולה, ותעדכן בקו"ח הספורטיביים פרשן כדורסל בכיר

דור בלוך 27 במאי 2015

מעולה, ומאוד מסכים

אבי ח 27 במאי 2015

נשמה טובה ואהובה שכמותך… ורגישה,שיודעת לתאר אנשים כל כך יפה וטוב…
לפני שנה ,שהכל התחיל ידעתי שהבעיה היחידה, זה ששום דבר בספורט לא יעניין אותי..
מה כבר יכול להגניב אותי בסופרט חוץ מהמאמן של הקבוצה שלי..שאני יושב ממש מולו,בוחן את מה שהוא עושה, " עובר" איתו את הדרך…???( לא באמת עובר…)
ואז זה קורה.. הוא מקבל את קליבלנד,לברון חוזר..וממאמן,שעושה דרך,הוא מקבל את כל החבילה והמטרות משתנות בשניה.. מה כבר יכול לעניין יותר..?! ( ממש כלום) זה התחיל בהליכת ברווז,והסתיים בעמידה זקופה עם אלוף מזרח, והתמודדות על אלוף ה ליגה הטובה בעולם!!
כל מה שקיוותי שיקרה קרה.. ואולי אף יותר..
נראה שאין הרבה מאמנים שיכולים לאתגר כזה..זה אחד הפעמים ששחקן המשנה הרבה יותר מעניין מהשחקן הראשי..את השחקן הראשי כבר ראינו..שחקן המשנה מכניס דברים שלא היו בסיפור..
ויש לו יתרון שאין להרבה… הוא מאמן!! מאמן זה מקצוע.. וסטיב קר בנה קבוצה נפלאה,שניצחה יותר משחקים מכולם,חמושה בשחקן עם היד והחיוך הכי מגניב באמריקה…
אבל חוץ מלברון,שהוא יתרון שאין צורך לדבר עליו,דיוויד הוא יתרון לא פחות גדול…הוא מאמן כדורסל הרבה יותר משחקים,הרבה יותר שנים… מסתתר מאחורי הצניעות, נותן למאמנים שמולו המון מחמאות, אבל מפרק אותם 12-2 בפליאוף… 12-2…!
נחשון..תכתוב לנו עוד על כדורסל,אתה טוב גם בזה…:)
ואתה טוב בלכתוב על אנשים…
מתברר שאתה לא רק טוב בלכתוב על אנשים שרצים את עצמם לדעת,אלא גם על אנשים שמאמנים את עצמם לדעת…

כתבת נפלא!!

חזי 27 במאי 2015

+1

היסטוריון של ספורט 27 במאי 2015

נחשון פושט נהדר שמשקף הרבה ממה שאני חושב.
אגב לדעתי אתה מבין כדורסל לא פחות מ"המבינים למינם"
פיסקה 5 למשל ממחישה זאת באופן ברור ופשוט.
אני מודה גם על ההזדמנות להגיב על חחלק ממה שכתב אראל (הגעתי מאוחר).
הוא טען למשל כי בלאט הוא נספח כי בלי לברון זה לא היה קורה.
ותגובתי היא שעל פי אותו עקרון פפ לא היה לוקח צ'מפיון (בלי מסי ).
וכן אנצלוטי (בריאל ).
ופיל ג'קסון לא היה אפילו עם טבעת אחת …אם בכל רגע נתון לא היה לו מייקל או קובי (ובדרך כלל עם תוספת פיפן או שאקיל).
בוודאי שצריכים כוכבי על כמו לברון בשביל לקחת אליפות (…למעט יוצאים מן הכלל כמו לארי בראון ובקטנה פופופיץ).
אבל זה שיש לך כוכבי על לא מבטיח לך טבעות או גמר …תשאלו את ברוקס שהיה לו 7 שנים את דוראנט ו/או ראסל ו/או הארדן .
ובכל ה 7 שנים הוא הגיע פעם אחת בלבד לגמר (חייבים לציין שבאזור הרבה יותר קשה) בשנה שבה כולם היו בריאים.
לכן מאמן צריך כלים והוא נבחחן על פי הכלים …בדונוהלצר לא נצרך לאליפות בשביל להיות מאמן העונה …אלא לעשות את העבודה ביחס לכלים שלו.
בלאט ללא לברון לא היה לוקח אליפות אבל לדעתי היה כבר היום הרבה יותר מעורך.
דווקא לברון מאפיל במובן מסוים על העבודה הנפלאה של דיוויד כי כולם אומרים זה לברון.
זה בוודאי לברון ולא ניתן להתווכחח …אבל לבלאט יש חלק משמעותי ביותר.
וכמו שניתן לספור ללברון 5 גמרים רצופים …ניתן גם לספור 1/7 (או משהו כזה) גמרים שלו עם קליבלנד.
לכן בעונה שבה הקבוצה נבנתה תוך כדי ובמהלך העונה ,בתוספת הפציעות והשינויים הרבים הרי שלהגיע לגמר זה לא מובן מאליו כלל וכלל ,בטח לא באופן המרשים בו זה נעשה.
בלאט עשה זאת ובמובן מסוים הרבה בזכות אותה גישה לא פשוטה כלל בה הוא נקט.
איני חושב שבלאט עדיין הגיע לרמתו של אובראדוביץ ….אבל אני לא רואה את האחרון מצליח או אפילו מנסה להתמודד עם האתגר המסובך שבלאט לקח על עצמו וזו גדולתו של בלאט .

shadow 28 במאי 2015

1+

וברוקס הוא האנלוגיה המושלמת.

השורה התחתונה אולי נראית לאנשים שלא מחוברים או לא מבינים מה הם רואים, להראות אותו הדבר, כשלמעשה מי ששם לב לפרטים ולניואנסים רואה הבדל עצום.

מייק בראון הוא הדוגמה ההפוכה.

אפשר להגיד שבלאט ובראון עשו את אותה הדרך בזכות לברון, אבל מי שליווה אותם במהלך הדרך יודע שהם הלכו בשתי דרכים שונות לגמרי.

לדיויד מחכה עוד עתיד גדול והוא הולך להיות בעתיד אחד המאמנים הגדולים בגלובוס אם לא הגדול שבהם.

כבר היום אין מאמן אחד בעולם שיכול להתפאר ברשימת ההישגים בכל הרמות והמסגרות שיש לדיוויד.

……והוא נשאר צנוע.

דני 27 במאי 2015

לא נעים להיות זה שמקלקל את החגיגה, אז אני גם מצטרף לברכות.
פוסט שקוראים פעם ב.

YG 27 במאי 2015

נהדר!

איציק 27 במאי 2015

נחשון, נהדר כרגיל, אך צריך להגיד את האמת:
לבלאט היה מזל אדיר בכך שעד עכשיו הוא התמודד מול קבוצות פצועות כשקבוצתו בשיא כוחה. מעניין מה היה עושה בתנאים שווים.

גיא 27 במאי 2015

יופי של כתבה. תודה

ק. 27 במאי 2015

יופי של פוסט.
להרחיב את נק 3, שכמובן אני לא חולק על הניתוח – שמתי לב במשחקים האחרונים (בעיקר) שלא מדובר רק בחדירות/בידודים וקלעים על הקשת – ברב הפעמים מי שבא לחסום למוביל הכדור (לא רק לברון) זה אחד משני הגבוהים מה שמושך למעלה את השומר ומפנה את הצבע – או לחדירה עד הטבעת או למספיק שטח לגבוה להסתובב ולקבל את הכדור מאחורי השומר שלא שיוצא לעזור (הרבה פעמים היה את השילוב הזה של דלבדובה ותומפסון להאלי-הופס)

גל 28 במאי 2015

אתה קורא לעצמך לא פרשן ולא מומחה אבל אתה מבין את המהות יותר טוב מ 99% מאלו שכן קוראים לעצמם כך. מאמר ממוקד ומדוייק. הכי חשוב זה להבין את הסיטואציה והתפקיד שלך בתוכה, התפקיד של מאמן בספורט קבוצתי הוא קודם כל לנהל אנשים ולחבר קבוצה(!) על כל המשתמע מכך. בכדורסל שהוא ענף שמתנהל בלחץ מתמיד(by the clock), בשטח קטן ואינטימי יחסית, בשילוב העובדה שמדובר בענף קונטקט-מוטוריקה עדינה, ומעל הכל ההשפעה האדירה בשל מרחב התמרון ברמת הנוכחות ושפת הגוף שיש בידי המאמן- כל אלו הופכים אותו לדמות קריטית וחשובה יותר מבכל ענף ספורט יחידני או קבוצתי אחר. לגמד את התפקיד של דיוויד בהצלחה הזו בכל שלב של העונה זו בורות לשמה.. כ"כ מגיע לו!!!

shadow 28 במאי 2015

ענק.

מאוריציו 28 במאי 2015

מאוד התחברתי לדברים, תודה רבה.

לפני כמה זמן שאמפרט התראיין, שאלו אותו מה גורם לך לשחק טוב יותר פה מאשר בניקס?. הוא ענה שפשוט מפשטים את הדברים, יש משימות פשוטות וברורות בתוך המהלך של המשחק וזה מקל עליו לפעול בצורה טבעית (למיטב זכרוני, לא זוכר ניסוח מדויק).
זה ממחיש עבורי את נושא השיטה הפשוטה שממקסמת יתרונות יחסיים של הנכסים בידיך, כפי שכתבת.

טל 12 28 במאי 2015

נהדר

Srtest 29 במאי 2015

דיוויד הפך להיות עם השנים לשועל קרבות. ככזה, הוא הרבה פעמים מרבה ללמוד ממי שפעם קראו לו בארץ – המתנגד. אחת הטענות נגדו במהלך העונה היתה הרוטציה, אז היום רוב השיטה שלו היא רוטציה סופר מדויקת ושימוש בשחקנים בעלי משימות כדי להפיץ את השיטה. הייתי אומר שיש פה יכולת ממש גבוהה להתמיר שיטה תיאורטית מסוימת באופן כזה ששחקנים בשר ודם הופכים למעשה למיישמיה בעצם המשחק שלהם. ארסן ונגר כשל בכך וכך גם כל מיני מאמנים פילוסופיים אחרים. היכולת של בלאט לנסוך את הפילוסופיה לדמויות וצורות ממשיות במשחק כדורסל היא באמת מחזה נדיר.

Ivan Pedroso 29 במאי 2015

פוסט מעולה!

Comments closed